ספורטנ'רול (ג) – רן עצמון

Red - King Crimson: דיסטורשן, דיסטורשן, דיסטורשן

Red,_King_Crimson

Red – King Crimson

בכל רשימה של להקות הפרוג-רוק החשובות ביותר, קינג קרימזון תתפוס את אחד המקומות הראשונים. אבל קרימזון היא הרבה יותר מלהקת פרוג-רוק. זהו אחד ההרכבים החשובים והמשפיעים במוסיקה של המחצית השנייה של המאה העשרים. הלהקה  עברה במשך תקופת פעילותה בשנות השבעים תהפוכות רבות, הן מבחינת חברי להקה שבאו והלכו והן מבחינת הסגנונות המוסיקליים שהשתנו מאלבום לאלבום, החל מאלבום הבכורה המיתולוגי   IN THE COURT OF THE CRIMSON KING  והמשך בעוד מספר אלבומים מעולים שנחשבים אף הם לקלאסיקות פרוג-רוק.

RED משנת 1975 הינו היחיד בו פעלה הלהקה כשלישייה והפאואר טריו שכלל את רוברט פריפ, ג'ון ווטון וביל ברופורד, סגר את הפאזה הראשונה בתולדות הלהקה עם אלבום מופלא ועצמתי שבעיני הוא הטוב ביותר שהוציאה קינג קרימזון מעודה.

בלעדיו זה לא היה קורה

הבאסיסט והזמר ג'ון ווטון הגיע לקינג קרימזון מלהקת FAMILY בשנת 1973 ועמו הצטרף גם המתופף האדיר ביל ברופורד שעזב את להקת YES המצליחה על מנת לחבור לרוברט פריפ, הגיטריסט שהוא נשמת אפה של קינג קרימזון. השלושה, יחד עם נגנים נוספים, הקליטו שני אלבומים משובחים, LARKS TONGUES IN ASPIC בשנת 1973 וSTARLESS AND BIBLE BLACK בשנת 1974 ובשנת 1975 נכנסו לאולפן כשלישייה להקלטת RED .

התוצאה הייתה אלבום מופת ברוק המתקדם ובכלל, אלבום המורכב מחמישה קטעים ההופכים אותו ליצירה אגרסיבית, מורכבת ועתירת דיסטורשנים אשר מטלטלת את המאזין גם בפעם המאה.

כבר מקטע הפתיחה האינסטרומנטלי הנושא את שם האלבום אפשר להבין מה הכינו לנו פריפ וחבריו. הסאונד אכזרי ומאיים, המוטיב החוזר על עצמו הולך ונבנה לקראת שיא גועש – הבאס של ווטון בשרני ומפוצץ דיסטורשן, התיפוף של ברופורד מעולם לא היה כה אגרסיבי והגיטרה המרושעת של פריפ  מתפוצצת לבסוף כמו מטחי לבה רושפת הניתכת מהר געש.

גאון. פשוט גאון. ברופורד
גאון. פשוט גאון

הקטע  RED  שהפך כבר לקלאסיקה קרימזונית מכין אותנו לשיר הבא , FALLEN ANGEL, שדווקא מתחיל בצורה רגועה, כמעט פסטורלית. ווטון שר בקולו היפה על רקע שטיחי מלוטרון רכים ומוביל מלודיה רכה הנקטעת לפתע על ידי הגיטרה המאיימת של פריפ המנגנת ריף מלא מתח אשר מוביל את השיר מכאן ואילך. ככל שהמתח הולך ומתגבר מצטרפים לשיר נגנים אורחים, בהם דייויד קרוס בכינור, מל קולינס ואיאן מקדונלד בסקסופונים (כולם חברי עבר בלהקה), והאנסמבל הזה יוצר קקופוניה מאורגנת להפליא המפגינה את איכותם הגבוהה של המוסיקאים המשתתפים באלבום.

השיר השלישי ONE MORE RED NIGHTMARE נשען אף הוא על ריף גיטרה שבא והולך ובין ריף לריף ממלא ברופורד את החלל המוסיקלי בתיפוף וירטואוזי ומלא השראה ודמיון עד לעוד שיא אדיר המעוטר בסולו סקסופון מבריק של מל קולינס.

*

הצד השני בתקליט המקורי נפתח ביצירה אינסטרומנטלית, הפעם ברוח כמעט מופשטת המושפעת ממלחינים קלאסיים מודרניים, קטע ללא מוטיב ברור אך עם הרבה שאר רוח מוסיקלי. הקטע הזה PROVIDENCE הנו חריג באלבום ומביא אותנו אל היצירה הנועלת אותו –  STARLESS , אחת מיצירות המופת של קינג קרימזון בפרט והרוק בכלל.

היצירה שאורכה כמעט שלוש עשרה דקות הנה סוויטה המורכבת משלושה חלקים שונים אשר לכאורה אינם שייכים אחד לשני אך הגאונות של פריפ, ווטון וברופורד יוצרת מהם סימפוניה מאוחדת, רבת פנים ומרתקת. ג'ון ווטון מגיע כאן לשיאו כזמר ומגיש את הטקסט המסתורי של ריצ'ארד פלמר-ג'יימס באופן מרגש ביותר והעיבוד העשיר ליצירה כולל שימוש במלוטרון, סקסופונים, קורנט וכינור. STARLESS  מתחיל בפתיחה יפהפייה ואיטית המעוטרת במלוטרון, הופכת בהדרגה לאגרסיבית ומורכבת כשהכלים השונים נאבקים זה בזה מחד ומשלימים זה את זה מאידך עד לשיא המרגש והמזכך של יצירת מופת הזו.

טיפוס בלתי נסבל, התעקש לנגן בישיבה בהופעות וניגן הבה נגילה בבר מצוות וחתונות עוד בטרם נהייה פריפ של קרימזון
טיפוס בלתי נסבל, התעקש לנגן בישיבה בהופעות וניגן הבה נגילה בבר מצוות וחתונות עוד בטרם נהייה פריפ של קרימזון

RED היה האלבום האחרון של קינג קרימזון בפאזה הראשונה של הלהקה. למרות שהאלבום זכה להצלחה מסחרית סבירה, החליט פריפ לפרק את הלהקה, בעיקר בשל סכסוכים חוזרים ונשנים עם המוסיקאים שעבדו אתו. הגיטריסט התמהוני משהו נטל פסק זמן מעולם המוסיקה והתמסר לעיסוקים אחרים עד שחזר בתחילת שנות השמונים עם הרכב חדש של הלהקה שכמובן פעל ויצר בסגנון מוסיקלי וסאונד שונים לחלוטין מזה של קינג קרימזון הקלאסית של שנות השבעים.

בין כל יצירות המופת של קינג קרימזון  ניצב RED  כעדות לגאוניותם של פריפ, ווטון וברופורד כמוסיקאים מבריקים בעלי אופקים רחבים וכנגנים עילאיים. זהו אלבום רוק מופתי שנותר חדשני ומרתק גם אחרי ארבעים שנה מיום הוצאתו.

המהדורות הראשונות של RED על גבי דיסקים סבלו מאיכות צליל נמוכה עד שפריפ עצמו ערך מחדש את כל אלבומי הלהקה מהמאסטרים המקוריים. ההוצאה המומלצת ביותר היא משנת 2000 שהוצאה בשיתוף הלייבל דיסיפלין של פריפ במהדורת  עטיפת קרטון עם חוברת יפה הכוללת קטעי עיתונות מהתקופה ומדגישה את הצילום היפהפה של העטיפה המקורית וכל זאת בסאונד איכותי ביותר. למתקדמים אפשר להמליץ על המהדורה האולטימטיבית שיצאה בקופסה מפוארת הכוללת עשרים ואחת דיסקים, שני כותרי בלו ריי וחוברת מושקעת. הדיסקים כוללים את  RED בפורמטים שונים של סאונד, הופעות חיות לרוב ועוד תופינים, אבל זה כבר באמת עניין למטורפים לדבר בלבד.

 

רוברט פריפ – גיטרה, מלוטרון

ג'ון ווטון – באס , שירה

ביל ברופורד – תופים וכלי הקשה

 

נגנים אורחים:

מל קולינס – סקסופון

איאן מקדונלד – סקסופון

דייויד קרוס – כינור

רובין מילר – אבוב

מארק צ'ריג – קורנט

 

אלבומים מומלצים נוספים:

 

IN THE COURT OF CRIMSON KING

ISLANDS

LARKS TONGUES IN ASPIC
STARLESS AND BIBLE BLACK

THE GREAT DECEIVER

 

קרויף
חבל שלא היתה סולחה

86 Comments

יואב 24 במרץ 2016

הריפ של פריפ ב-heroes.למעשה שלושה ריפים שהתגלו במקרה כשטוני ויסקונטי פתח את כל הערוצים. נשימתם נעתקה.

Amir A 24 במרץ 2016

בדיוק השבוע ראיתי (ביוטיוב, יברכם האלוהים) קונצרט שלם של 21st Century Schizoid Band, להקה שמורכבת מיוצאי קינג קרימזון לדורותיה בתוספת של Jakko Jakszyk מ- LEVEL 42 (והזמר העכשווי של קינג קרימזון). מל קולינס ואיאן מקדונלד מנגנים שם ומומלץ לחפש את הוידאו.

ולחידת הטריוויה – מי יישב בהופעות ראשון, רוברט פריפ או סטיב האקט?

גיא זהר 24 במרץ 2016

למיטב זכרוני גם פריפ וגם ההרכב שציינת הופיעו בארץ

משה 24 במרץ 2016

אחד האלבומים האהובים עליי, גאונות צרופה.

צור שפי 25 במרץ 2016

+1

נדבושקה 25 במרץ 2016

פנטסטי.

הלהקה האהובה עליי, אלבום מופת

גלעד 25 במרץ 2016

starless כל כך טוב שקיבלתי צמרמורת רק מלקרוא את התיאור של השיר.
בצבא לא הסכימו לי לשמוע את הדיסק במגורי מפקדים כי החברה [הסחים לאללה] טענו שזה בלאגן רועש.רצו לשמוע את המופע של משינה בפארק הירקון.
פוסט מוברך

סימנטוב 25 במרץ 2016

להקה נפלאה אבל לצערי איבדתי אותם עם כל השינויים שעשו,. פריפ הוא גאון, הוא פרופסור \ מדען כזה שלא הפסיק להתחדש (בהופעות הופיעה מאחורי כולם).
זה לא ביקורת הם חידשו ופרצו גבולות וזאת הייתה המהות של הפרוג רוק. לי זה התפקשש וחבל. ואחרי כל השנים אני כבר לא יכול לחזור להתרגש מהמוסיקה ההיא.

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

קרימזון עומדים בענק במבחן הזמן, זה לא ELP :)
תקשיב עוד פעם לRED, לא תצטער

גיא זהר 26 במרץ 2016

הוטספר לדעתי אתה שופט לחומרה את elp. נכון שהם הפכו לכל מה שרע בפרוג, אבל גם להם יש לא מעט קטעים שעומדים במבחן הזמן, לטעמי לפחות (ואני חובב פרוג אבל לא מושבע).

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

שניים שלושה קטעים מהאלבום הראשון וטרילוג'י. כל השאר איום ונורא

סימנטוב 26 במרץ 2016

רגע אתה אוהב או שונא את לייק? אז מה אם הוא החליט לשדרג (… סתם סתם)
בשעתו הקשבתי בעיקר לראשון. אקשוב אקשיב
לגבי סופר \ פאואר גרופ, יש רק להקה אחת. ארבעת המופלאים (ג'ון, ג'ון פול, ג'ימי, ורוברט) המממ טוב , בסדר יש עוד ארבעה מופלאים.

גיא זהר 26 במרץ 2016

בעיניי פיט, רוג'ר, ג'ון וקית נותנים להם פייט לא רע. הבעיה שלא ידעו להפסיק גם כשנשארו 2/4. ולגבי סופר גרופ, תן כבוד לאלו שהמציאו את הכינויי אריק, ג'ק (באסיסט וזמר ענק) וג'ינג'ר.

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

Cream ללא ספק הסופרגרופ הראשונה. כל אחד מהם הוא מהטופ בתחומו והשילוב עוד עולה על סכום חלקיו. יהיה גם פוסט על דיזרעאלי גירס.
וגם the who ענקים, רק שהיו צריכים כמו זפלין להגיד שלום אחרי מותו של מון. די הכתימו את הלגאסי שלהם עם השטויות שעשו

סימנטוב 26 במרץ 2016

קצפת שם למעלה, היו ראשוניים, הם חידשו ומשכו את הגבולות. לטעמי המי קצת פחות
תמיד אהבתי את זפלין אבל רק לפני 10+ שנים למדתי להעריך כמה שהם גדולים הם היו הראשונים אני מתקשה למצוא להקה שהרלוונטיות שלה היום מתקרבת לזפלין (את זה חשבתי על החיפושיות כל השנים היום אני לא בטוח, למרות שנקודות ההשקה בניהם מעטות) . בשעתו לא קלטתי גם כמה מדהים השילוב בין הרוק והבלוז אצלם ובטח שלא קלטתי כמה כל אחד מהם נגן על ומוזיקאי מחונן (זה במיוחד נכון לגבי ג'ון פול ג'ונס מוזיקאי בחסד עליון) אני מתקשה לא להרכיב אחד מהם "בלהקת הפנטזיה" שלי. הם היו רבגוניים ורהוטים הכל זורם במוזיקה שלהם. את הכימיה שהייתה בניהם עדיין לא מצאתי בלהקה אחרת (כמעט בכל שיר שלהם אני מרגיש שאם אחד מהם היה מתחלף הקסם היה קטן בצורה משמעותית)

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

גם בעיני זפלין הגדולים מכולם. ככה זה שיש לך את הזמר, הגיטריסט והמתופף הכי גדולים פלוס חיזוק על של גפפ.

גיא זהר 26 במרץ 2016

גפג. לגבי השלושה, מהגדולים. אני לא חושב שיש קונסנזוס לגבי הזמר והמתופף הכי גדול (לגבי הגיטריסט דווקא יש וזה לא פייג'). האם רוני ג'יימס דיו מצד אחד ופרדי מרקורי מצד שני זמרים פחות טובים מרוברט הגדול. האם איאן פייס למשל פחות טוב מבונאם? אני חושב שהגדולה של זפלין לא בגלל זה שהנגנים שלה מעולים, אלא בגלל שהמשיכה להתפתח לכל אורך פעילותה ע"ע קשמיר למשל שהוא בעיניי השיר הכי גדול שהוציאו

סימנטוב 26 במרץ 2016

מסכים עם חלק מדברך אבל לא חושב שאפשר להשוות (שירה נטו) בין פלאנט למרקורי כל אחד מתאים ללהקה שלו. הסולואים של גילמור יותר מדברים אליי וסטיב האו בשיאו היה מדהים אבל בשיכלול הדברים אצלי פייג' ראשון. אני מת על בראפורד, וניל פירט, וגם קרטר ביופורד מדהים (אני מתאר לעצמי שיש עוד כמה שיעלו לי לראש אחרי שאשלח את התגובה…) אצלי זה פשוט הגיבוש בנגינה של בונהם ויחוד מעלים אותו באוזני מעליהם. בסופו של דברים הסינרגיה בזפלין הרימה אותם ולהשוות בין נגנים עושה קצת עוול לכאן ולכאן

גיא זהר 26 במרץ 2016

לא אני טענתי שהם הגדולים ביותר…

גיא זהר 26 במרץ 2016

כנגנים

גיא זהר 26 במרץ 2016

עם כל הכבוד ל]ייג מדהים אותי שמשווים אותו להנדריקס. הנדריקס המציא סאונד חדש. מדהים מה שעשה בהתחשב במגבלות שהיו אז. והנדריקס לא רק היה איש של סולואים אלא גם של לווי עם מדברים על דה אדג' (באופן אישי לא סובל את יו 2 אבל זה בגלל בונו המנג'ס). ולגבי בלקמור הוא ידוע בתור מפרגן. מעדיף את דעתם של אייקונים כמו באדי גאי (שההופעה שלו בארץ בפסטיבל הבלוז היתה מהכייפיות שראיתי) או של מיילס דיוויס (שביקש מג'ון מקלפלין, גיטריסט ענק בפני עצמו, לנגן כמו הנדריקס).

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

יפה כתבת! אפשר להתווכח על פייג' בגלל הנדריקס (אני ממחנה פייג') אבל פלנט ובונהאם הם בשפיץ של הטופ. ובאמת הסינרגיה הזו, ההפקה המושלמת של פייג', הסונגרייטינג ומעטפת הסאונד המופלאה עושים אותם בעיני לגדולים ביותר. שלא לדבר על ההופעות.

גיא זהר 26 במרץ 2016

אני חושב שאם יש משהו שפוגם בגדולה של זפלין זה רמת הטקסטים שלהם.

גיא זהר 26 במרץ 2016

דרך אגב גם ג'נסיס של גבריאל שבעיניי בפרוג שנייה רק לפינק פלויד לא הצטיינה בטקסטים למרות שבתקליטי הסולו גבריאל התגלה ככותב לא רע בכלל

סימנטוב 26 במרץ 2016

ג'נסיס גדולים שם אני במחנה Selling England ולא ב Foxtrot ;)

יואב 26 במרץ 2016

the who תמיד דיברה אלי יותר.
פיט היה סונג רייטר מחונן, ברמה הגבוהה ביותר.

Amir A 26 במרץ 2016

Selling England הוא מדרגה אחת מעל כל הדברים האחרים שג'נסיס עשו. הסולו של האקט ב- Firth of Fifth הוא אחד הרגעים הגדולים ביותר של הרוק. הייתי שם גם את THE LAMB שלהם גבוה ברשימה.

לגבי פייג' והנדריקס, לגמרי במחנה של פייג'. ותמיד עושה לי לחייך מה שריצ'י בלקמור אמר על הנדריקסף
BLACKMORE: I was impressed by Hendrix. Not so much by his playing, as his attitude – he wasn't a great player, but everything else about him was brilliant. Even the way he walked was amazing. His guitar playing, though, was always a little bit weird.

יואב 26 במרץ 2016

אני חושב שזאת טעות לחלק להקה לנגנים. זאת הסינרגיה המסויימת והמיוחדת שנוצרת שעושה את ההבדל.
לא מעניין אותי כמה וירטואוז הנגן אלא רק איך זה משרת את השיר.

יואב 26 במרץ 2016

דה אג'ד למשל(u2) הוא ארכיטקט מופלא של סאונד. מי שראה את התוכנית איתו ועם ג'ימי, יודע על מה מדובר.

גיא זהר 26 במרץ 2016

לגמרי יואב. גם לגבי הסינרגיה וגם לגבי the who. ווטרס שהוא כותב גדול מטאוסנד ובכלל בעיניי במדרגה של דילן/כהן ללא ספק הושפע מטומי כשכתב את החומה

אמיתי 26 במרץ 2016

מסכים מאד עם התגובה הראשונה..וירטאוזיות היא כלי ולא מטרה.
אם התכוונת לit might get loud ובכלל אז דה אדג איך האוברייטד
הגדולים לדעתי. גיטריסט די מוגבל שגם השימוש באפקטים לא מציל
אותו מבאנליות

יואב 26 במרץ 2016

אמיתי,
נשאר חלוקים בעניין דה אדג(:
הוא תזמורת של איש אחד. ונגן קצב נהדר.

אמיתי 26 במרץ 2016

חייב רק להוסיף שהקטע בפתיחת הסרט עם גק וואיט בחווה שווה את כל הסרט.
פשוט מלך

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

הטקסטים של ג'נסיס ברובם מביכים, במיוחד supppers ready, אבל אני בכלל הכי אוהב את טריק אוף דה טייל. בפאזת גבריאל אין ספק שסלינג אינגלנד הוא הטוב ביותר.
בעניין דה אדג' אני עם יואב-גיטריסט מעולה עם סאונדים יפהפיים

אמיתי 26 במרץ 2016

ניינר. אם אתה כבר פה וזה..
לא רוצה להיות נודניק אבל אני מוצא את עצמי חושב
על הפוסט המובטח על rem..בכליון אוזניים מה שניקרא.
בלי לחץ (-:

בני תבורי 26 במרץ 2016

יואב,
לגמרי לגבי דה אדג'.

יואב 26 במרץ 2016

אגב, החיבור של בונו לפריפ ולדה אדג' לא מיקרי בעיני. שלושתם ארכיטקטים של סאונד. ההפקה של האש הבלתי נשכחת היא מופת.

יואב 26 במרץ 2016

בונו- אינו. זאת היתה כוונתי.

סימנטוב 26 במרץ 2016

לגמרי יואב בתגובה הראשונה, בשנייה אני עם אמיתי יש כבוד מותר להיות אדריכל סאונד וכו' אבל דה אדג' די מוגבל (לפחות הוא מוגבל ייחודי…)
טריק אוף דה טייל נפלא ואם הזכרנו אותם… מיוזיקל בוקס לא אלבום אבל קטע נהדר.

Matipool 26 במרץ 2016

דה אדג׳ אדיר . כבר פחדתי שאני לבד בעניין הזה .
הוא מעולה גם בקולות רקע לבונו .
מצטרף ליואב גם בקשר לאש הבלתי נשכחת . במצעד שנות השמונים המיתולוגי המקורי של תמיר קמחי בשמו דאז ( המצעד ההוא מקביל לדרים טים המקורית . אח״כ זה כבר לא היה אותו דבר ) שהשקעתי בו הרבה מחשבה , בחרתי ב- pride כשיר העשור שלי .

אסף the kop 26 במרץ 2016

אפרופו לייק, אני מאוד אוהב דווקא את In the wake of Poseidon על העטיפה המדהימה שלו.

יופי של טור ניינר.

חכם בדיעבד 26 במרץ 2016

נהדר!

אמיתי 26 במרץ 2016

משהו בהם פתאום מזכיר לי את tiny fingers.
או ההפך

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

הפוסט על tem ייקח קצת זמן. אני עדיין מנסה להבין מבני עד כמה מותר לי לחפור.

Amir A 26 במרץ 2016

עד שתצא מהצד השני של כדוה"א

Matipool 26 במרץ 2016

או עד סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ..

אמיתי 26 במרץ 2016

ניינר. נצא לרחובות (הוירטואלים) אם צריך. העם דורש צדק לrem

אסף the kop 26 במרץ 2016

ובלבד שתחפור על הסצנה הנהדרת של אתנ'ס, ג'ורג'יה…

בבא 26 במרץ 2016

ביקורת מצוינת לאלבום מופת מז'אנר שנחשב היום כמת מחד, וכחריג באופיו בהתפתחויות המוזיקליות של שנות השישים והשבעים מאידך. תודה על עשיית צדק, שהפרוג בהחלט ראוי לו.
כפי שכתבת, קרימזון איננה עוד להקת פרוג. למעשה, היא כה משפיעה שכל האלבומים שהתיימרו להציג רוק משולב במוזיקה קלאסית, ויצאו לפני "אין דה קורט", כונו בדיעבד פרוטו-פרוג. אכן, גיוון מוזיקלי יוצא מגדר הרגיל היה מנת חלקם של הקרימזונים, בגלגוליהם השונים. גם על כך נודעת גדולתם.
בהקשר הזה, "רד" הוא מעט שונה. התמות בהן הוא עוסק אפלות כולן, כמו גם הצליל האגרסיבי מאוד, שבא לידי ביטוי בכל אחת מהרצועות. החל משיר הפתיחה על שמו קרוי האלבום, השאול מהאזור האדום בקונסולת ההקלטה, במן אלגוריה להליכה מעבר לקצה; דרך "פולן אנג'ל", העוסק במותו של אח צעיר כחלק ממלחמת כנופיות ו"וואן מור רד נייטמר", המתאר אדם החולם על שהייתו במטוס מתרסק, וכלה במגנום אופוס הקרימזוני בפרט, והפרוגי בכלל- "סטארלס". האפוס המופלא הזה, אשר מספר על תחושות ייאוש וריקנות, מסתיים בסימן שאלה: האם הסיום הגרנדיוזי, החוזר על מנגינת הפתיחה המינימליסטית, הפעם בתנופה מלאה של חברי הלהקה, מסמל שחרור מתחושות אלו, או שמא נפילה (והתרסקות) סופית ומוחלטת של הדובר?
כך או כך, החלק המרכזי הוא דוגמה ומופת לבניית מתח מוזיקלי ודינמיקת נגינה קבוצתית, במינימליסטיות במשקל מורכב.
ורק תיקון קטן אך משמעותי: פריפ לא חדל, למעשה, מעולם לעסוק במוזיקה. לאחר פירוק הלהקה בשנת 1974, הוא הוציא מספר אלבומים עם חלוץ האמביינט בריאן אינו, הופיע באלבומי הסולו של פיטר גבריאל, קפץ לברלין להקליט את תפקידי הגיטרה המובילה ב"הירוז" המושלם של בואי, וגם עסק בפיתוח טכנולוגיית הפריפרטרוניקס.

אסף the kop 26 במרץ 2016

יפה כתבת

ניינר / ווריור 26 במרץ 2016

נהדר בבא!

Amir A 26 במרץ 2016

כתבת אינו, מה שמיד העלה לראש את Another Green World שזה אלבום מופת. ואז הלכתי לראות מי ניגן בשיר שהכי אהבתי באלבום (St. Elmo's Fire) רק כדי לגלות שעל הגיטרות שם היה אחראי….. פריפ

יואב 27 במרץ 2016

אמיר,
יש להם גם אלבומים משותפים.
מת על הראשון של אינו.

ניינר / ווריור 27 במרץ 2016

שלא לדבר על העבודה של פריפ בסקרי מונסטרס של בואי. האיש הוא גיטריסט יחסית מוגבל מבחינה טכנית ובטח לא איזה וירטואוז אבל הוא מוזיקאי ענק שבענקים ודווקא מתוך המגבלות הוא יוצר דברים נפלאים וייחודיים עם הגיטרה שלו. הסולואים האנגולאריים שלו מאד מיוחדים וגם כמלווה הוא תמיד מפתיע בחשיבה מוסיקלית נדירה וסאונדים רבגוניים.

יואב 27 במרץ 2016

ידעת שגם פיט טאונסנד מתארח בשיר אחד במפלצות מפחידות?
אגב, רוי ביטון, הפנתרן של ברוס(הוא מנגן גם ב-station to station).

בבא 27 במרץ 2016

תודה רבה אסף וניינר!
אני חולק עליך ניינר. פריפ הוא וירטואוז, אך במובן הרחב של המילה. הצדק עמך, הוא לא גיטריסט של פעלולי שרדינג. אבל הקשב לעבודת הגיטרה הבלתי נתפסת בקטע השני הכי גדול של קרימזון, לטעמי, Fracture.
כדי לנגן כך, הטכניקה היא הכרח לכל דבר ועניין. הפריפ בכבודו בעצמו טוען שזה הקטע המורכב והקשה ביותר לביצוע שכתב. אין לי חילוקי דעות אתו. :)

https://www.youtube.com/watch?v=WMnE14x6Dzw

ניינר / ווריור 27 במרץ 2016

אנחנו חושבים אותו דבר, אתה הגדרת את זה יותר טוב!
הייתי קורא לפריפ וירטואוז איטי כי באמת תפארתו היא לא על מהירות ושרדינג

בבא 27 במרץ 2016

אתה לגמרי צודק :)

Amir A 27 במרץ 2016

אם כבר מדברים על שיתופי פעולה של פריפ, אני חייב להזכיר את שלושת האלבומים שלו עם דיוויד סילביאן, מי שבפני עצמו אחראי לאחד האלבומים הגדולים אי פעם לטעמי, ובטח אחד שהייתי לוקח איתי לאי בודד אם היו נותנים לי לקחת רק 5 אלבומים (Secrets of the Beehive ).

יואב 27 במרץ 2016

אמיר,
כל מילה על סילביאן והאלבום שהזכרת. ניצחי.

סימנטוב 27 במרץ 2016

נהדר!

אביב 27 במרץ 2016

הנגינה של פריפ זיכתה אותו מזמן (לפחות אצלנו בבית) בשם "רוברט קריפ" ;-)

על שלושת המשפטים הראשוניים שפותחים את השיר RED (לפני הריף המרכזי) אפשר לכתוב ספר שלם. יש שם מלודיה שלפי כל התיאוריות המוזיקליות פשוט לא היתה צריכה להתקיים. כל משפט בחצי או רבע טון שונה מזה שבא אחריו ולפניו ואתה אוחז בציציות ראשך בפעם המיליון ושואל "מה קורה כאן"?

עצמון שכחת להזכיר שב-OMRN ברופורד הביא מהבית מכסים של סירים על תקן מצילות ;-)

פרובידנס – צריך להיות מסטול מהתחת או סחי מהאוזן כדי (אולי) להינות מזה. מודה שמעולם לא נהניתי אפילו מתו שם ואני פשוט פוסח עליו לחתולין.

איתך בטריק אוף דה טייל של ג'נסיס. אלבום מופלא.

בבא 27 במרץ 2016

אני אתך אביב. אלתור מעולם לא היה הצד החזק של קרימזון, בשונה מלא מעט להקות פרוג אחרות. ע"ע החלק השני של "מונצ'יילד" מהאלבום הראשון.

יוני 27 במרץ 2016

אני לא חושב שיש או תהיה להקה כמו פינק פלויד בכל הקשור לעשייה רציפה של אלבומי מופת.
זהו זה מה שיש לי לתרום לדיון.

אסף the kop 27 במרץ 2016

השני סנט שלי
פינק פלויד להקה מעולה, הכי טובה בעולם, למי שבגיל 16-אחרי צבא. אבל משם הם צריכה להיות ולהישאר בגדר המקפצה ללהקות הטובות באמת. לדוגמא קינג קרימזון.
להתקע על פינק פלויד בגיל 40 פלוס תמיד היה נראה לי עצוב במקצת.

Amir A 27 במרץ 2016

זו באמת שאלה מעניינת. נתעלם לרגע מאומהגומה ומה שהיה לפני כן (אם כי יש ב- MORE כמה שירים שאני אוהב ובראשם Cymbaline הנפלא), מ- Obscured by Clouds הזניח ומהחומה המאוס (היה עדיף ל- Comfortably Numb להופיע באלבום סולו של גילמור כפי שהיה מתוכנן מכלתחילה) ומה שהגיע אחריו. יש לך את Atom Heart Mother, Meddle , The Dark Side of the Moon, Wish You Were Here, ו- Animals.
הראשון נשמע מעניין אבל קצת בוסר. אני נוטה לחשוב שאם הביטלס לא היו מוציאים את מהפכה מספר 9 אז אולי לא היינו שומעים על אמא לב אטום. לצד האפל של הירח מגיעה כל מחמאה על הסטנדרטים שהוא הציב. לטעמי הוא גם די מצליח לעמוד במבחן הזמן פחות או יותר. בניגוד לזה שהגיע אחריו. Wish You Were Here אלבום נחמד אבל בהרבה פחות טוב ופחות מעניין מקודמו. יש לי הרגשה שהרבה מההילה שלו נובעת מהעובדה שהוא רכב על ההצלחה של הצד האפל של הירח. Animals הוא אלבום נפלא למי שלא מרגיש צורך להצטדק. משהו שדומה ל- Drama של YES. מוזיקה הרבה יותר פשוטה, קרובה יותר לרוק בסיסי שנותנת בראש. לא רוק מתקדם ולא יצירה אינטלקטואלית אבל לעזאזל, איזו עבודת גיטרות של גילמור!
מה שמשאיר אותנו עם Meddle, וליתר דיוק עם Echoes, לטעמי הקטע הטוב ביותר של פינק פלויד. למי שעוד לא ראה אני ממליץ לחפש ביוטיוב את הביצוע בהופעה של גילמור מגדנסק, עם רייט על הקלידים ופיל מנזנרה על גיטרה (שיותר מאשר לזכור אותו בזכות רוקסי מיוזיק צריך לדעתי לזכור אותו בזכות 801). גם אחרי אלף האזנות מדובר ביצירה נפלאה שלא מפסיקה לחדש בכל פעם שאני שומע אותה. ובהתחשב בעובדה שמדובר בחבורה מוגבלת יחסית מבחינת נגינה (חוץ מגילמור שהוא באמת אליל אני לא חושב שמישהו שם נגן יוצא דופן. אני לא בטוח שווטרס ומייסון היו מתקבלים לנגן בתזמורת המתנ"ס המקומי אלמלא פינק פלויד) מדובר בהישג נפלא.
אז נכון שמבחינה מוזיקלית הם לא מאתגרים את המאזין כמו להקות אחרות מהז'אנר (– ג'נטל ג'יינט שאני מקווה שרן אולי יזכה אותנו בטור על אחד האלבומים שלהם) אבל אני לא חושב שצריך להוריד אותם למדרגה של להקה שמתאימה רק לבני עשרה.

יואב 27 במרץ 2016

ואני בכלל סבור שהראשון שלהם הוא הטוב ביותר וסיד היה הגאון האמיתי שם. ואוהב מאד את דארק סייד ואנמלס(בהחלט יצירה אינטלקטואלית מבחינת הטקסט, טייק אופ על אורוול, אבל לא רק).

Amir A 27 במרץ 2016

התרומה הגדולה ביותר של סיד בארט היתה שהוא השתגע. אחרי הכל, בזכות זה קיבלנו גם את דיוויד גילמור וגם את קייט בוש. כמה אנשים יכולים להתגאות בכזו תרומה לאנושות?

יואב 27 במרץ 2016

סיד היה מדהים. לא היה צריך קישוטים מוזיקלים כדי ליצור פסיכדליה. היא פשוט יצאה ממנו טבעי.
הציניות שלך עומדת בניגוד גמור להערצה של ווטרס, גילמור, בואי ועוד רבים וטובים.
לזקק אמירה לשלוש דקות? זה קסם אמיתי. הרבה פחות מתרגש מקלאסיקנים בינוניים שבאו לטרחן ברוק. הרבה פחות. ווטרס לא חלם בכלל על משהו מעבר לבס שלו שסיד היה בסביבה וגילמור היה מעדיף להצטרף ללהקה שסיד חבר בה. היה חבר קרוב כמו שבוודאי ידוע לך.
לא הייתי דואג לבוש. הכישרון שלה היה מביא אותה בדיוק לאן שהיא הגיעה. גם בזכות הרקע המשפחתי העמיד.

יואב 27 במרץ 2016

האמיד

Amir A 28 במרץ 2016

רק שלא תתרגז לי, כבודו במקומו מונח בהחלט.

יואב 28 במרץ 2016

להתרגז? חלילה.
נותר רק לדמיין אותם כחמישיה ולאן זה היה הולך.

אמיתי 27 במרץ 2016

כן אנימלס מבחינת טקסטים וחריפות אוכל כל דבר שהפאנק הוציא באותן שנים.
וזה לגמרי רוק מתקדם ואלבום קונספט בכל מובן. האהוב עליי

סימנטוב 28 במרץ 2016

מסכים. אני איבדתי כל הלהקות הפסיכדליים אחרי כמה שנים. החומה באמת המאוס אבל The Dark Side of the Moon, Wish You Were Here טובים מאוד הסיפור היה כנראה היה ווטרס אבל גילמור יחיד ומיוחד
מצטרף לבקשה לטור על ג'נטל ג'יינט הנהדרים (אם כי בשנים האחרונות כל גל הקשבות אליהם מתקצר)

ניינר / ווריור 28 במרץ 2016

עמדת בעל הבלוג:
פינק פלוייד היא הלהקה הכי אוברייטד בהסטוריה. שניים וחצי תקליטים טובים מאד (דארק,ויש וחצי אנימלס) וכל השאר זוועת עולם, לעיתים מגוחכת (אטום הארט), לעיתים פאשיסטית ומחליאה (החומה הנתעב) ולרוב סתם חסר ערך.
מקווה שאיש לא יתאכזב, אבל פוסט על פלוייד לא יהיה בבלוג הזה.
מה שכן, אלבום הסולו הראשון של גילמור נפלא ביותר.

גיא זהר 28 במרץ 2016

אני חושב שהרבה חולקים עלייך. יכול להיות שהם (=ווטרס) נפוחים ובומבסטים ושקיים מרחק גדול בין הטקסטים לבין מי שהוא, אבל לקרוא לחומה פשיסטי זה כמו להסתכל על גבעת ווטרשיפ כאל ספר ילדים. וגם אני לא מת על החומה למרות כמה קטעים טובים שם.

ניינר / ווריור 28 במרץ 2016

אנייודע שהרבה חולקים עלי אבל מישהו חייב לפוצץ את הבלון הזה שנקרא פינק פלוייד

Amir A 28 במרץ 2016

אני חושב שיש בלונים אחרים שבוער יותר לפוצץ. בראש ובראשונה הפו פייטרס. אחר כך נירוונה. הראשונים מביכים והשניים הוציאו כמה שירים נחמדים, אבל מכאן ועד איפה ששמים אותם הדרך ארוכה.

סימנטוב 28 במרץ 2016

בפוסט הקודם כתבת שהעובדה שהפו פייטרס נחשבים כל כך בימינו רק מראה את המצב העגום של ימינו, כל כך נכון.

גיא זהר 28 במרץ 2016

הפאנק (שהסרט תרמית הרוקנרול הגדולה מפוצץ את הבלון שלו) לא היה זה שפוצץ את בלון הפרוג בכלל ופינק פלויד בפרט? אין חולק על רמתם הבינונית בתור נגנים. לטעמי חלק מהעיבודים שלהם מבריקים שלא לדבר על הטקסטים.

יואב 28 במרץ 2016

לא מבין את עניין הבלונים. למה זה אמור לעניין אותי אם מישהו לא מחזיק מקוביין למשל? והפוך. מדובר כאן רק על החלפת דעה, אין שום אוטוריטה בעניין הזה ואין שום בלונים לפוצץ, מלבד היומרנות לפוצץ אותם.

Amir A 28 במרץ 2016

אבל זה כל הכיף, לא?
מפוסטים קודמים שלי אפשר להבין שיש לי הערכה לכנות של ריצ'י בלקמור, למרות שכפי הנראה מדובר בחתיכת חרא. אחד הדברים שהוא אמר פעם זה שהוא אוהב את אבבא ושהמוסיקה שהם כתבו היתה מצויינת. וזה נחמד לראות מישהו בעמדה של בלקמור שלא מתבייש לומר דבר כזה, והוא גם צודק. אז אותו הדבר נחמד לראות דיונים וויכוחים סביב מוזיקאים אחרים שיהיו חפים מהצורך לומר את "הדבר הנכון". כמובן לקחת את זה לקיצוניות כפי שקרה כאן לפני מספר שבועות, כשמספר כותבים שלא נזכיר את שמם כפרו בגדולתם האלוהית של הביטלס, זה לא ראוי, לא מקובל ולא בכלל. אבל דיונים סתם בשביל השעשוע? דווקא נחמד.

יואב 28 במרץ 2016

מסכים איתך אמיר.
אגב, אבבא יצרו פום מושלם((:

אסף the kop 28 במרץ 2016

אני לא מוריד אותם ללהקה שמתאימה רק לגיל העשרה. אני טוען שרק בגיל העשרה הפינק פלויד יכולה להיחשב ללהקה הטובה בעולם.

בני 28 במרץ 2016

בתור חרדי שעושה מסע לגילוי הרוק של שנות ה70 והלאה בשנות ה20 המאוחרות לחייו, היחס לפינק פלויד נשגב מבינתי. ההקשבה להם היה אחד האכזבות היותר גדולות במסע המוזיקלי הזה.

סימנטוב 28 במרץ 2016

שמע סיפור… חבר הילדות הכי טוב שלי חזר בתשובה (סיפור ארוך הוא עדיין מאוד דתי אבל לא חרדי) בחתונה של אחד הבנים שלו אנחנו יושבים הוא בא ומסמן לי "שים לב" הולך לגיטריסט דני ממן (מלהקת גן עדן) סוגר אתו פלייליסט של חצי שעה של קטעים של יס (בעיקר מרלאייר האלבום האהוב עליו) לא כל כך רציתי לספר לו מה מנגנים בחתונות בימינו….

Comments closed