…She loves you ye ye ye – אסף גלבוע

כי מוכרחים להיות שמייח

לכבוד החג, רציתי לשתף אתכם בשירי העצמאות הגדולים ביותר. רגע ! הבהרה… מדובר בבחירה הסובייקטיבית שלי, חוזר –הסובייקטיבית שלי.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מכם יש את שירי העצמאות שלו ואשמח אם תחלקו אותם בתגובות, יתרה מכך, אלה השירים אותם אני חושב כטובים ביותר כרגע, יכול להיות בהחלט שעוד שבוע ארגיש שאחרים טובים יותר, או נכונים יותר.

קצת רקע לבחירה, מרבית השירים הם משנות ה-80. לא משום שדווקא בעשור הזה, האהוב כל-כך על בני תבורי, נכתבו השירים הטובים ביותר, אלא משום שבעשור הזה הייתי בגיל העשרה, ובגיל העשרה אני גיליתי ונפתחתי אל העולם.

לפני מס' שבועות הסתובבתי קצת במקומות בהם גדלתי, בבית הספר, במגרש הקט-רגל, בגן הציבורי. כאשר הייתי שם, כל המקומות היו נראים לי קטנים פתאום. המרחב שזכרתי כגדול היה קטן הרבה יותר במציאות. אבל זה לא כך עם המוזיקה הישנה ההיא. היא רק מתעצמת בתוכי עם השנים.

יש שירים משנות ה-80 שבסיטואציות מסוימות, נניח נסיעה בשעת לילה מאוחרת, עושים לי פלאש-בק למקומות וריחות של הימים בהם הייתי נער, וכשזה קורה, אני שוב פעם אותו הנער. ל-3 דקות.

אז זה הרקע לבחירה.

אה, ויש עוד טוויסט קטן –לא בחרתי בשירי עצמאות למדינתנו החוגגת שנה בפנסיה. עבור זה יש את גל"צ בו הגבעטרון נותן בראש ממש ברגעים האלה. בחרתי בשירי עצמאות ע"פ הקטגוריות הבאות: חירות, יציאה מהארון, עצמה נשית, התמודדות עם שדים פנימיים והגשמה עצמית.

חירות

שנות ה-60 ידעו את אחד המאבקים החשובים בהיסטוריא (מוקדש לד"ר אמיתי– הרכש החדש). המאבק של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב המשוסעת, למען זכויות השחורים (אז עוד לא קראו להם בשם אפרו-אמריקאיים). את המאבק הזה ליוו שירים רבים, שנטעו תקווה בלבבות, הידוע שבהם הוא We Shall Overcome בביצועו של פיט סיגר, שהפך להמנונה הלא-רשמי של התנועה.

לא על זה רציתי לכתוב.

בשנות ה-80 התחולל מאבק חשוב נוסף למען שוויון – המאבק באפרטהייד בדרום-אפריקה. על אירועי שנות ה-60 שמעתי. את אלה של שנות ה-80 חוויתי, ולכן לשם אני יותר מתחבר.

אז היה לנו את Gimme Hope Jo'anna של אדי גרנט שביקש תקווה ליוהנסבורג, בירת האפרטהייד, והיה את Biko המטלטל של פיטר גבריאל על סטיב ביקו, אחד המרטירים של המאבק באפרטהייד. אבל מה שאצלי הביא את סיפור האפרטהייד לתודעה ואתה את תחושת העוול היה דווקא האלבום הנפלא של פול סיימון –Graceland.

האלבום הזה הוקלט בהשפעת מקצבים אפריקאים ובהמשך לסשנים והקלטות דמו שעשה פול סיימון בעת ביקורו בן השבועיים בדרום-אפריקה, כאשר ברקע נישואיו שהתמוטטו והאלבום Hearts and Bones שנכשל מסחרית. סיימון לקח כאן הימור, כאשר בחר להביא את הקולות והמקצבים של אפריקה לבתיהם של מיליונים והוא אכן עשה עבורם שירות מופלא ויצר אלבום מופת.

אבל זה לא הלך לו בקלות – כמו בימינו אנו, היו פוצים של BDS שבכלל האשימו את פול סיימון בתמיכה באפרטהייד ! מבחינתם, בנסיעתו לדרום אפריקה הוא שבר את החרם על המדינה ולעזאזל עם העובדה שהוא שיתף פעולה עם מוזיקאים שחורים ונתן כבוד למוזיקה שלהם. מסע ההופעות שלו באנגליה, עם אותם נגנים דרום אפריקאים, בא על סיומו טרם הזמן כי נודניקים חסרי כשרון מהסוג של בילי בראג פוצצו את ההופעה באלברט הול.

סיימון ספג ביקורת מכל עבר, הוכנס לרשימה השחורה של אמנים המשתפים פעולה עם האפרטהייד וגונה אפילו על ידי הקונגרס הלאומי האפריקני. היו כאלה שהאשימו אותו בכלל בקולוניאליזם…

אין גבול לאבסורד.

שלא במפתיע, מי שכן תמך בו היו המוזיקאים הדרום-אפריקאים אתם שיתף פעולה. הוא היה להם לפה וההצלחה המטורפת של האלבום הביאה להם פרסום רב מחוץ לארצם. והנה, לאחר 30 שנה, אני יכול להעיד על עצמי שאלמלא האלבום הזה לא הייתי יודע אז, בשנות ה-80, עד כמה רע הוא האפרטהייד ולא הייתי מכיר בכלל את המוזיקה האפריקאית השבטית הנפלאה הזאת, וכמוני אני בטוח שיש מיליונים ברחבי העולם.

הייתי משמיע את כלהאלבום אבל צריך לבחור רק שיר אחד, אז השיר שלי הוא השיר "Diamonds on thesoles of her shoes" בליווי הנפלא של המקהלה הקולית הדרום אפריקאית "Ladysmith BlackMambazo", בשפת הזולו.

יציאה מהארון

בשנות ה-80 לא היו להט"בים.

כלומר, היו, בטח שהיו, אבל הם היו קבורים עמוק עמוק בארון. לא דיברו על הומוסקסואליות, לא ראית זוגות חד-מיניים ברחוב. ידעת שזה קיים איפשהו, דיברו על ההוא, סנטו בהיא. אבל השכנים שלך היו אבא-אמא וילדים. פה ושם היו גם זוגות גרושים.

תודה לאל, התקדמנו לא מעט מאז (אם כי נותרה עוד הרבה עבודה).

בזמן שבישראל, הערוץ היחיד שידר להקות צבאיות ב"עד פופ" ו"להיט בראש", אי שם באנגליה, כתבו על הומוסקסואליות. ולא ששם זה היה קל יותר להיות אחד האוהב את בני מינו. להט"בים חטפו מכות ברחובות. אבל כמו ששנות ה-60 היו השנים של התנועה לשוויון אזרחי, כך שנות ה-80 היו הזמן לזכויות הקהילה. מפה זה התחיל, מכאן זה צמח (כאשר ברקע מחלת האיידס שבשנות ה-80 הייתה לסכנה הגדולה ביותר על עתיד האנושות, אפילו יותר מאליפות של יונייטד).

יש דרך ארוכה למאבק הזה, החברה הישראלית עוד לא הגיע לקבלה אמיתית של הלה"טבים. אבל כמו שציינתי, הבחירה שלי היא סובייקטיבית ואם אני יכול לשים את האצבע על הנקודה בזמן בה לא ראיתי בהומוסקסואל או לסבית דבר מלבד אשר אדם, כמוני ממש, אז זה לא כאשר Frankie goes to Hollywood המוחצנים פרצו בקליפים השערורייתיים שלהם (במונחי אותה תקופה) ולא כאשרErasureהלהיטו בדיסקוטקים. זה קרה בגלל מאותגר-אנכית עם קול דקיק ועצמתי ששר את אחד השירים הטובים של העשור אשר לווה באחד הקליפים המרגשים של התקופה.

עוצמה נשית

לנשים מגיע בדיוק מה שמגיע לגברים.

אלמנטרי לא ? אין צורך אמיתי להרחיב בנושא.

כאשר ג'ואן ארמטריידינג לא עסוקה בלחורר לך את הנשמה, אז היא כותבת על זה שהיא רוצה לעשות מה שבראש לה (אני מת על הדקה 2:02 לתוך הסרטון).

התמודדות עם שדים פנימיים

פגועי נפש, אנשים עם טראומה, הלוקים בהפרעה התנהגותית.

עליהם אנחנו עדיין מדברים בלחש. בשילוב של רחמים ושמירת מרחק.

הם לא משוגעים, הם סובלים ממחלה.

מתי תתחיל המהפכה ביחס אליהם ? מתי יגיע התור למאבק החברתי עבורם ? מתי הם יצאו לעצמאות ?

אני לא מכיר שירים רבים על הנושא, בטח בהשוואה לשירים על לב שבור. אבל אני מכיר שיר אחד מצוין על הערצה לבעל נפש שסועה. זה שאת התמונה שצייר אני הכי אוהב בעולם.

ותודה, תודה לדון מקלין על הפנינה הזאת.

הגשמה עצמית

כמה מכם עובדים בעבודה בה רצו לעבוד מאז ומתמיד ?

כמה החליטו שדי זה די ועזבו את העבודה שלהם על מנת להגשים את החלום ?

כמה שילמו את המחיר על הבחירה הזאת ?

אז כן, אנחנו הולכים עם חיוך לעבודה, נחמד לנו עם הקולגות… אבל לפעמים, מה שבא לנו לעשות זה קצת מזה:

סתם בצחוק.

אפילוג

אתמול היה יום הזיכרון. שהייתי נער איבדתי את בן דודי גלעד שאול במלחמת לבנון הראשונה. אני לא זוכר הרבה מגלעד, בכל זאת, היה בנינו פער של 5 שנים והוא תמיד היה עם "הגדולים" וגם חלפו 31 שנים מאז אותו יום ארור. אבל היה לו לב של זהב. את זה אני זוכר, זוכר היטב.

כמו כן, מחר אעלה לקברו של אבי, אריה, שנפטר ביום העצמאות שעבר. הוא היה אוהד מנצ'סטר יונייטד כל חייו אשר ידע להכיל ולקבל את האהדה שלי לליברפול. הוא היה הבית"רי הכי שמאלן שהכרתי בחיי, אוהב אדם, עמו וארצו ואהוב על הבריות.

הוא הסתלק בשנה בה נולדה בתי הבכורה.

אני יכול רק לאחל לעצמי שבתי תאהב אותי כמו שהוא אהב וסעד את אמו ניצולת השואה עד יומה האחרון.

לזכרם השיר הבא:

חג עצמאות שמח !!

 

הנכבה
התקפה קטלנית

48 Comments

עדי אבני 12 במאי 2016

יופי של רשימה אסף.
בנוגע לשירים על פגועי נפש, ארצה להוסיף עוד 2 מהניינטיז:
הראשון, המוכר יותר הוא ג'רמי של פרל ג'אם שמספר את סיפורו האמיתי של נער פגוע נפש שמתאבד בכיתתו בעקבות דחיה חברתית
השני, מעט פחות מוכר, אם כי מדובר בלהקה שממשיכה להגיע ארצה גם היום מדןבר בלהקת k' choice , שמרבית אלבומם הראשון מוקדש להתמודדות עם מחלת נפש, ובעיניי הפנינה החבויה הוא שיר קטן אבל מרגש בשם now is mine . שווה לחפש

אריאל גרייזס 12 במאי 2016

וגם בארץ יש לנו אחד אדיר – ניצוצות של פורטיס-סחרוף

Matipool 12 במאי 2016

ג׳רמי וניצוצות אכן שני שירים אדירים .

ירוק 12 במאי 2016

מעולה. וגם השיר היותר מפורסם שלהם (everything for free) מדבר על הנושא.

אסף גלבוע 12 במאי 2016

תודה עדי
בחירות מוצלחות מאוד

אורן השני 12 במאי 2016

אולי זה לא אותו סגנון (ומשנת 2000) אבל מה לגבי stan של אמינם?

אסף גלבוע 12 במאי 2016

פחות מתחבר למרות שאני אוהב את המתח שהולך ונבנה בשיר

פאקו 12 במאי 2016

אחלה רשימה.
אם אתה מדבר באייטיז על עניין ההעצמה הנשית (ועל הדרך גם טשטוש הגבולות המגדריים), כדאי להזכיר בהקשר הזה את גרייס ג'ונס. היו לה לא מעט פנינים – I've seen this face before (כנראה השיר הידוע שלה ביותר), Walking in the rain, והפנינה האולטימטיבית בעיניי – Slave to the rhythm.

אסף גלבוע 12 במאי 2016

צודק פאקו
גרייס ג'ונס היא המלכת שבא האמיתית

אמיתי 12 במאי 2016

אחלה. כתוב יפה. תודה לאל שהייתי נער בניינטיז.. זה לכל החיים ההשפעה של האייטיז אה? שתהיו בריאים

אסף גלבוע 12 במאי 2016

היי אמיתי
גם עלי הניינטיז לא השפיעו

Matipool 12 במאי 2016

האייטיז זה לכל החיים . חלק ממני עדיין חי שם .

אמיתי 12 במאי 2016

טוב בכל זאת אתם סקאוזרים.. אם לא האייטיז מה היה לכם? (:

באבא ימים 12 במאי 2016

הסבנטיס

Amir A 12 במאי 2016

עם כמה שהיצירה הזו הפכה כבר ללעוסה (לא מאוסה, כן?), עדיין אם מדברים על שדים פנימיים ומאלו שגדלו יותר על שירים מה-70 וה-60, חייבים להזכיר את Shine On You Crazy Diamond

Zak 12 במאי 2016

נהדר לקרוא אסי, גם על המוזיקה וגם על הזוית האישית. למרות שכאשר צירפת את Take This Job and Shove It חשבתי לרגע שנקבל את זה :)

https://www.youtube.com/watch?v=gjlxSRzJI4Y

אסף גלבוע 12 במאי 2016

תודה זאק,
אני מאוד אוהב את הקנדים המתים אבל הגרסה של Johnny Paycheck היא יותר הומוריסטית ולכן בחרתי בה. אה, וגם הסרטון.

Trailblazer 12 במאי 2016

יופי של פּוסט. אגב,אני יודע שאני יוצא אהבל כנראה, אבל האם הכותב הוא אסף מהקופּ המהולל?

אסף גלבוע 12 במאי 2016

לא מכיר אותו.
בחיי.

(-:

ק. 12 במאי 2016

יופי של פוסט.
שאגיע למחשב גם אגש לשמוע את השירים…
ובהקשר לחלק מהכתוב פה: איך תגיב אם תגלה שהבת שלך… אוהדת יונייטד?

ק. 12 במאי 2016

:)
טוב לדעת שגם לפתיחות יש גבולות

Matipool 12 במאי 2016

נהדר .
מאד אהבתי את ברונסקי ביט בזמנו וקניתי את האלבום שלהם כשיצא . עד היום אוהב מאד את Small town boy .
וינסנט של דון מקלין נפלא ומרגש וכמובן שגם סיימון וגרפינקל ( במיוחד כשהם ביחד . אחראים לכמה מהשירים מהיפים ביותר שנכתבו ) .

יואב 12 במאי 2016

אסי,
אדיר. אחד הפוסטים היפים פה..
הייתי מוסיף את "דה ארטינג" המופלא של טירס פור פירס. אלבום מופת של פופ מושלם ומתוזמר על חוסר קבלה וטראומות ילדות שלא מרפות.
גם שם הלהקה לקוח מתזה פסיכולוגית- תבכה במקום לפחד.

גיא זהר 12 במאי 2016

מצטרף לגבי טירס פור פירס. בכלל האלבומים הראשונים של גבריאל התעסקו לא מעט בענייני נפש ולדעתי גם פסקול הסרט בירדי היה שלו.

Matipool 12 במאי 2016

לגמרי .
יש לי תחושה שהם קצת אנדרייטד .

יואב 12 במאי 2016

לגמרי אנדרייטד. צמד מופלא שכתב שירים מושלמים.

יואב 12 במאי 2016

ועמוקים.
פופ זאת לא מילה גסה שזה נעשה בכישרון כזה.

אסף גלבוע 12 במאי 2016

יואבי תודה
ל Tears for Fears תמיד יש מקום בלבי
אני מאוד אוהב אותם ו The Hurting הוא אחד מאלבומי הבכורה האדירים ביותר ואחד התקליטים הטובים בכלל

גיא זהר 12 במאי 2016

אחלה פוסט. הייתי מוסיף את טומי של המי

יואב 12 במאי 2016

נכון.
אבל נראה לי שאסי תחם את זה לאייטיז.אז אולי את דה וול((:

גיא זהר 12 במאי 2016

החומה יצא ב79. בגלצ בזמנו ניצלו את זה שעוד לבנה יצא כתקליטון בתחילת 80 בשביל להכניס אותו למצעד העשור

יואב 12 במאי 2016

נכון

גיא זהר 12 במאי 2016

אם כבר התכנסנו כאן לטעמי בכל ההספדים לבואי נשכחה דמות שהיה לה חלק אדיר בעיצוב הצליל שלו בתקופת זיגי – הגיטריסט היהודי המעולה מיק רונסון שגם אותו קטפה המחלה הארורה לפני עשרים ומשהו שנה.

יואב 12 במאי 2016

לגמרי.
הספיק עוד להופיע עם דייויד במופע לזכרו של פרדי מרקורי):

ניינר / ווריור 12 במאי 2016

מיק רונסון הוא גאון אמיתי, זצל

matipool 13 במאי 2016

וכמובן שהוא גם נבחר למקום הראשון במצעד העשור בהפרש עצום לפני Every breath you take של פוליס ( שהיה שלישי בבחירה שלי ) .

סער 12 במאי 2016

הנאה צרופה
שיר נוסף – "יום העצמאות" של ספרינגסטין (באייטיז עוד היו מתרגמים את שמות השירים ושמות הלהקות -"דמעות לפחדים") שמספר על נער שמודיע לאביו שהוא עוזב את הבית ואת העיר לחיים חדשים.
אסף מסצ"ח? הצלף?

אסף גלבוע 12 במאי 2016

ממיתר.
תמוזאי.

ניינר / ווריור 12 במאי 2016

פוסט נהדר אסף. גם סימפל מיינדס ניסו בדרכם לעורר מודעות לאפרטהייד בדרום אפריקה באלבום לא מוצלח street fighting years אבל סולח להם על הכל בגלל המסטרפיס ניו גולד דרים שהוא מאלבומי מהאייטיז הכבירים יחד עם the hurting ו color of spring של טוק טוק.
בעניין פול סיימון, לא רוצה לחרב שמחות אבל הוא גנב מוסיקלי. אין לי כח לנמק מדוע וכאמור זה לא הזמן או המקום אבל אולי פעם אכתוב למה. בעיני גרייסלנד הוא אלבום מאוס. סורי.

Amir A 12 במאי 2016

ניינר, זרקת את הפצצה? עכשיו תסביר. אי אפשר לכתוב דבר כזה על פול סיימון מבלי לנמק. לא עובד.

ניינר / ווריור 13 במאי 2016

זה לא לתגובה על רגל אחת. אני עכשו בגואטמלה, שמח ומבסוט מהחיים ולא בא לי להתחיל להתכתש כאן כי ברור שתפרוץ מלחמת עולם. בהזדמנות :)

יואב 13 במאי 2016

כמעט כל דבר שטוק טוק הקליטו.וקולורוס אוף ספרינג הכביר באמת, הוא רק מספר שלוש שלהם.

ניינר / ווריור 13 במאי 2016

הפייבוריט שלי ברצף של אלבומי על. מה הסדר שלך?

יואב 13 במאי 2016

ספיריט אופ עדן ולאפינג סטוק. אבל באמת שהבחירה וואלה קשה(:
אגב, גם הסולו היחידי של מארק הוליס נפלא. לאן הוא נעלם?

אסף גלבוע 13 במאי 2016

העדיף חיי משפחה

באבא ימים 13 במאי 2016

בעיני גרייסלנד הוא אלבום ענק (אם כי אישית אני יותר אוהב את hearts on bones).

לגבי גניבה מוסיקלית, אני מכיר את הסיפור של לוס לובוס בשיר the myth of fingerprints (הם טענו שהם היו שותפים להלחנה ולא קיבלו קרדיט. הם גם טענו שעד שהוא התחיל לעבוד איתם הוא נחשב לכישלון- נו שוין). יש גם סיפור לפיו הוא גנב את scarborough fair שזו בכלל מנגינה עממית. בכל מקרה – לא משהו שממש מכניס אותו לרשימת 11 משפחות הפשע המאורגן של גנבי המוסיקה או מקנה לו מועמדות לפרס משינה.

גם אני סקרן לשמוע אם יש משהו מעבר לכך.

אסף גלבוע 13 במאי 2016

לכישלון במקסיקו ככל הנראה

Comments closed