מה עשו ילדים ג'? (או: לא ככה מגדלים שחקני כדורגל)

פוסט מאת שלומית גיא

א.

שבועות מעטים אחרי שיצא לאור הספר "אימפריה", שסיפר על האקדמיות לכדורגל של ארסנל וצ'לסי, התחילו להגיע אלי, בקצב הולך וגובר, טלפונים מהורים של שחקנים במחלקות הנוער בישראל. רובם הורים לילדים שמשחקים כדורגל, אבל לא רק. הם רצו לשמוע עוד על האקדמיות באנגליה, ביקשו להשוות בין התנאים בהם מתאמן הילד שלהם לבין אלו בהם מתאמנים ילדים באירופה, אולי אפילו חיפשו טיפ קטן שייתן לילד שלהם עוד יתרון במאבק המתמשך על המקום בהרכב הראשון.

רוב ההורים היו מבולבלים וחסרי מושג לגבי הדרך הטובה ביותר לדאוג לילד שלהם. אחד המקרים הקשים בהם פגשתי היה של אם חד הורית לילד בן 11, ששיחק כדורגל באחת ממחלקות הנוער הטובות במדינה. החיים הקשים והדחוקים שלה גרמו לה לפנטז על הרגע בו הבן יימכר תמורת מיליוני שקלים לקבוצה בכירה, ירוויח המון כסף, ויוציא אותם אל הפאר. כדי להבטיח שהפנטזיה תתגשם היא משכנה אותם לאינספור הלוואות, ומלבד האימונים במחלקה גם שכרה עבור הילד מאמן פרטי שמרוויח בשעה את מה שהיא מרוויחה ביום עבודה.

על מנת לשלם את ההוצאות הבלתי אפשריות היא אינה נמצאת כלל בבית, מה שמחייב את הילד להכין לעצמו אוכל או לאכול בחוץ מזונות שלא מחזירים לו את האנרגיה שהוציא באימונים. בגלל המאמץ הרב הוא כבר קרע פעם אחת את הרצועה בברך. את הנזקים הנפשיים שנגרמים לו מהאחריות העתידית שמוטלת עליו, עוד קשה לאמוד.

פגשתי גם אב לילד בן 10, שלדבריו מתקשה מאוד לתפקד באופן נורמאלי בחיי היום יום. הוא נכשל סדרתי בלימודים, מפגין אלימות ונכנס לקטטות, מתקשה בקריאה, כתיבה, אפילו דיבור. "אבל את צריכה לראות אותו על המגרש. כשהוא משחק הוא פשוט זורח!".

זו הסיבה שהאב החליט שכבר מעכשיו הוא מתחיל להכשיר את הילד לקריירה של כדורגלן. כדי לעשות זאת הוא מוותר על כל האפיקים האחרים, כולל לימודים בבית הספר והכשרה מחוץ ללימודים. דרך החשיבה נראית לו הגיונית: הבן מוכרח להיות כדורגלן, אחרת לא יצליח להיות שום דבר.

דרך החשיבה הזו מוטעית ומסוכנת. אחוז הילדים שמצליחים להעפיל ממחלקות הילדים והנוער ולהפוך לשחקנים מקצועניים הוא נמוך ביותר. לפעמים רק שחקן אחד מכל מחזור משלים בהצלחה את המעבר. מה קורה לילד שמלמדים אותו שהדבר היחיד שיוכל לעשות כבוגר הוא להיות כדורגלן, ביום בו הוא נפצע או סתם לא מעפיל לקבוצה בוגרת? לרוב הוא  הופך לשום דבר. הוא פשוט לא מכיר שום דרך אחרת.

הורים רבים אחרים מבולבלים בכל הנוגע לדרך בה הם צריכים לנהוג עם הילדים המוכשרים שלהם. אפשר לראות בימי שבת במגרשים איך הם קופצים על הגדרות וצועקים: "תבעט לשער!", לילד שרק לפני רגע קיבל הוראה מהמאמן שלו לשחק קבוצתי. ילד בן 7, 11 או 15 לא יודע מה הוא צריך לעשות במצבים כאלה. אם יבעט המאמן יגער עליו, אם ימסור יצטרך להתמודד כל השבת עם אבא, שחוזר ואומר "אבל אמרתי לך לבעוט!".

ספורט תחרותי הוא מיסודו מלחיץ, מסוכן, ודורש השקעה פיזית ומנטאלית שילדים מתקשים בה פעמים רבות. במקרים רבים, מחלקות הנוער מנכרות את ההורים ואלה נשארים חסרי אונים. הדרך בה הם מתנהגים היא הדרך בה התנהגו בה לפניהם. זו הדרך היחידה שהם מכירים. אז הם מתקשרים אל המאמן, צועקים, מאיימים שייקחו את הבן שלהם למקום אחר. הטיפול בהורים דורש כל כך הרבה אנרגיה, שמחלקות הנוער ממשיכות לנכר אותם עוד יותר, ובמקום לטפל בתופעה בצורה יסודית, רק מחזקות את התופעה.

ב.

אחת הבעיות הכי מרכזיות בישראל היא שכדי להיות מאמן ילדים ברוב המחלקות בישראל מספיק להיות בעל תעודת 'מדריך' בלבד. כדי לקבל תעודת מדריך נדרשים סטודנטים לנוכחות במספר מצומצם ביותר של קורסים וקבלת ציון עובר (56) במבחנים של מקצועות כמו פיזיולוגיה ואנטומיה. זה אומר שחלק גדול מהמאמנים של ילדים בישראל צריך להכיר רק 56 אחוז מגוף של ילד, כדי לתת לו במשך האימונים והמשחקים הוראות שנוגעות באופן ישיר לגוף שלו. כשמציגים את זה ככה, לא פלא שההורים בלחץ.

אבל הבעיה האמיתית היא לא במאמנים, שלומדים מה שמלמדים אותם. גם לא במנהלי מחלקות הנוער, שעייפים כבר מטיפול בהורים היסטריים, והיא לא בהורים, שבשורה התחתונה רק דואגים לילדים שלהם. הכשל הזה הוא תוצאה של שיטה שלא עובדת כבר שנים, ואף אחד לא קם ומנסה לשנות אותה.

ג.

מדברים על כך שהפערים בין הנבחרות באירופה גדלים עם הזמן. הנה לדוגמא ההצגות שנתנו בשבוע שעבר הנבחרות של אנגליה, ספרד, קרואטיה ואפילו שבדיה. גם בכדורסל היכולת של השחקנים הישראלים נחלשת מול יריביהם בעולם. זה לא במקרה: באירופה הבינו כבר לפני שנים את החשיבות של ההשקעה בנוער.

דווקא לאור המחירים המאמירים של השחקנים הבוגרים, דואגים שם לאתר ולטפח שחקני בית. את אלה אפשר יהיה למכור בסכום שימלא את הקופה, או לחסוך על רכישה של שחקן מקבוצה אחרת. בכל מקרה, הדאגה היא לא רק ליכולת הטכנית של השחקן, אלא למכלול שלם של תכונות וכישורים שמוענקים לשחקנים הצעירים, כחלק מההכשרה שלהם ככדורגלנים. בישראל עדיין מסתפקים בשאלה "מה עשתה הקבוצה בשבת?" וחרדים שכל הילדים ישלמו את דמי הרישום.

עשר שנים זו תקופה ארוכה מדי להיות בפיגור. את התוצאות של שיטות הניהול השונות רואים בבירור כבר היום.

ד.

הכנס (שיתקיים ב-24 באוקטובר ב"בית פרס לשלום") הוא לא פתרון קסם. אין פתרונות קסם בעבודה לטווח ארוך. אבל הוא מציע להעלות בפעם הראשונה בצורה מסודרת את העניין לשולחן הדיונים. הוא מציע ידע להורים, מאמנים ומנהלי מחלקות נוער.

כך לדוגמא הדיאטן ד"ר ליאור מני ידבר על חשיבות המזון שהילד צורך בתהליך ההכשרה, וד"ר יוני ירום ידבר על פעילויות פיזיות ועל הקשר בינן לבין בריאות הילד. הכנס יציע דיון בשאלה האם ישראל צריכה לקדם את השיטה האירופאית ולשקול מעבר מליגה תחרותית למשחקים ידידותיים.

הפסיכולוג שחף ביתן ידבר, במסגרת הפאנל, על הלחץ הנפשי המופעל על ילדים במסגרות תחרותיות. הרצאות נוספות תעסקונה בהיבטים חינוכיים וקהילתיים של תהליך ההכשרה, כמו הדרכים לזהות ילדים נפגעי עברה באמצעות צפייה בהם משחקים.

כנס "הכדור במגרש שלנו: שלום הילד בספורט" יציע ידע לאנשים שצריכים אותו, כדי לגדל נכון את הילדים שלהם. הוא יציע הכוונה למאמנים, שמתמודדים מדי יום עם בעיות שלא תמיד ברור להם איך לפתור, והוא בעיקר מכוון להציע דרך הסתכלות חדשה על אחת הבעיות הכי קשות בספורט הישראלי: דור העתיד.

*

למידע נוסף והרשמה

על "אימפריה" מאת שלומית גיא

"דה באזר" גם בפייסבוק


הפמליה - סיום
סנה ופרוסט החדשים?

31 Comments

דורפן 15 בספטמבר 2011

מאמר חשוב מאד על תעשייה חולנית. גם סיפור מסי הוא בסופו של דבר חולני – גם אם הוא סטיית תקן מטורפת בה הסיפור הצליח. פשוט לא עושים דבר כזה עם ילדים. רוב השחקנים הגדולים בהיסטוריה גדלו סמוך לביתם כשהם משחקים עם חבריהם וזה מספיק.

ישי 16 בספטמבר 2011

אתה יכול להסביר למה סיפור מסי הוא חולני?

דורפן 16 בספטמבר 2011

בגלל המסר. להעביר ילד יבשת בגיל 12 בגלל יכולת בכדורגל זה דבר חולני ומסוכן. כמו שלומית גם אני נתקלתי בהורים שפנו אלי בשאלות ממש מפגרות כמו "איך אני רושם את הילד לבית הספר של אייאקס". זה במשפחות ישראליות שבכל זאת יש להן קצת אמצעים. ומה עם ילדים אפריקאים שנשלחים בלי הורים ובלי מלווים – ומאות ואלפים מהם ננטשו ברחוב.

העובדה שיש כמה מועדונים מסודרים שעושים את זה באחריות היא לא סיבה להתיר את התופעה. אבל תופעה כמו גיא אסולין – שילד מקבל את המסר בגיל 13 שהוא העתיד הכלכלי של המשפחה – איננה תופעה בריאה. להיפך אם יאסרו על כך אז מועדון רציני יחזיק בית ספר לכדורגל בארגנטינה ואחר בברזיל – ויקחו את הילדים ל-2-3 חודשים בשנה לאירופה ואת המוכשרים יותר יעבירו בגיל 15-16.

הרי עם כל הכבוד לידע הקיים באירופה – גם בברזיל וארגנטינה צמחו כמה שחקנים מוכשרים במשך השנים, ואפילו אותם מעטים שהיו מוכשרים ממסי.

מנחם לס 15 בספטמבר 2011

שלומית,

מאמר חשוב מאד כמובן, עם חולשה בולטת אחת:

את כותבת שוב ושוב ש-"זאת לא הדרך". הייתי שמח לשמוע ממך מהי הדרך הנכונה האחרת.

שלומית 15 בספטמבר 2011

מנחם שלום. אני לא חושבת שיש לי לגיטימציה לטעון שאני יודעת מהי הדרך הנכונה. להרבה מאוד אנשים יש דעות שונות ומגוונות (לרוב מנוגדות) לדרך בה הם חושבים שנכון לנהל מחלקות נוער. לכן, בכנס אנחנו מציעים הרצאות מ-13 אנשי מקצוע לפחות, כשכל אחד מהם יציג הבט אחד כתשובה לשאלה החשובה שהעלאת. סביר להניח שגם כל ההרצאות האלה יחדיו תהיינה רק טיפה בים.

מבחינתי, המטרה החשובה ביותר שהכנס יכול להשיג הוא ההעלאה לדיון של סוגיות הבריאות (הפיזית, הנפשית, החברתית) של ילדים העוסקים בספורט. אומרים שברגע שמתחילים להודות בקול שיש בעיה, יותר קל להתחיל לחפש פתרון.

אריק 15 בספטמבר 2011

שלומית, איך אני יוצר איתך קשר?

שלומית 15 בספטמבר 2011

המייל שלי הוא: guyshlomit1@gmail.com

אריק 16 בספטמבר 2011

קיבלת את המייל?

מנחם לס 15 בספטמבר 2011

אני מנסה לחשוב מה באירופה עושים עם ילדים שלא נעשה בישראל, ואני לא יכול לחשוב אפילו על דבר אחד. גם אצלם וגם אצלנו (אני מדבר על ישראל כאילו אני גר שם, אבל ישראל היא תמיד תהיה מדינתי!) הכדורגל הוא מחוץ לבי"ס, בקלובים, לשם מגיעים ילדים מוכשרים שבוודאי הגיעו ממגרשי משחקים וכדורגל בשכונות, ומאותו רגע בקלובים הם מאומנים ע"י מאמנים מקצוענים. אני לא משוכנע שבוגר קורס מאמנים בוינגייט יודע פחות מאמיתו ההולנדי.

דווקא בארה"ב ההבדל הוא עצום כי כאן לכל עיירה הקטנה ביותר יש YOUTH SOCCER מאורגן להפליא. הילדים נהנים, לומדים משחק חדש, ויש להם זכרונות נפלאים כשהם מתבגרים, וזה לכשעצמו חשוב. השאר? הטובים מגיעים לראש הפירמידה ומשתייכים ל-TRAVELING TEAMS שמשחקים נגד TRAVELING TEAMS של עיירות אחרות. הבעייה של האמריקאים היא שישנם עשרות מיליוני ילדים ממש ששייכים לקבוצות מועדונים, אבל אין מספיק מאמנים עם עבר כדורגלני לאמן אותם כפי שצריך, ולכן בגיל 14 או 15 הם נעצרים.

אגב, חברי הטוב ביותר בישראל, אלכס דלין, הוא מנהל בתי הספר לכדורגל של מכבי ת"א. כשאני בארץ אני נוסע איתו לעתים לפקיעין, לגולן, לכל המקומות בהם יש בתי ספר לכדורגל. לי הם נראים בסדר גמור: מאמנים מסורים, אפילו מין אחווה בין ילדים יהודים וערבים בכמה מקומות, ודי מקצועי. המטרה כמובן היא למצוא את כוכב העתיד, ואלכס או מכבי ת"א עוד לא מצאו אחד כזה מכל 15 (או משהו כזה) בתי הספר ברחבי הארץ, שקיימים כבר הרבה מעל 10 שנים. אז המטרה השנייה היא לעשות מהילדים ומההורים אוהדי מכבי ת"א (מארגנים הסעות למשחקי מכבי) אבל לדעתי גם זה לא עוזר הרבה.
לאלכס לא אגיד זאת (ומלבד 'ידיעות' הוא לא קרא דבר, כולל ספר, מאז סיימנו את וינגייט ב-1959, אז כאן הוא לבטח לא יגלה זאת!), אבל בתי הספר הללו לא עוזרים למכבי ת"א כהוא-זה, אבל כל זמן שהילדים רצים, שייכים לקבוצה, ונהנים, אז 'בתי הספר לכדורגל' ממלאים תפקיד חשוב ביותר.

שלומית 15 בספטמבר 2011

מנחם, אתה מדבר על בתי הספר לכדורגל? הכוונה בטקסט הזה היא למחלקות נוער. ההבדל בין בתי הספר למחלקות הוא שהראשונות לא אמורות להכשיר צעירים למקצוענות, אלא רק לאתר אותם. כשהם מאותרים, הם עוברים למחלקות הנוער. בגדול, בתי הספר לכדורגל בארץ הם בעיקר, אם אני לא טועה, מקור להכנסה כלכלית עבור המועדון.

ההבדל בין מחלקות הנוער בישראל ובאירופה (לפחות באנגליה, אותה אני מכירה) הוא גדול מאוד. המחלקות באנגליה לא דורשות דמי רישום מהילדים, הן שמות דגש חזק מאוד על בריאות הילד, על אורח חיים, הן מכשירות את המשפחה של הילד לעידוד נכון, הן מלמדות אותו לבנות עפיפונים ולנגן על גיטרה, וכל המשחקים של ילדים עד גיל 16 הם משחקים ידידותיים.

האם המודל הזה מתאים לישראל? יש שטוענים שכן, ויש שטוענים אחרת. זה מה שננסה לברר בכנס.

AVG. Joe 16 בספטמבר 2011

מנחם
יצא לי לעבוד מעט עם אלכס דלין במכבי ברקאי (ששיך בעצם לעמותת המכבים שאלכס בין ראשיה). נכון הוא שאף לא שחקן אחד עשה את דרכו למכבי ת"א (אבל גם בין מאות הבוגרים של המחלקה עצמה לא רבים המשיכו לקריירה ממושכצ ו/או מצליחה בבוגרת).
בסך הכל המערכת של מכבי עובדת לא רע. הבעיה היא בעניין של קידוש התוצאה על פני הבסיס. במו אוזני שמעתי הורים שמאיימים להוציא את הילדים מביתי הספר לכדורגל במידה ולא יעבירו את ילדם המחונן לליגה לבני 8.

דורפן 15 בספטמבר 2011

מנחם – לדעתי "הנפילה" של הכדורגלן הישראלי קוראת מגיל 16 והלאה. כשמתחיל הליך בניית הכושר והיכולת הטקטית. הילדים בסדר גמור

גיל 15 בספטמבר 2011

הבעייה היא כפולה לדעתי. יש דגש גדול מדי, שבארץ הוא יותר קיצוני, על תחרותיות בגיל צעיר. כלומר חשוב יותר לנצח מאשר להנות מהמשחק או ללמוד יסודות. דבר שני, ילדים מתמקדים בספורט אחד בגיל צעיר במקום לעסוק בענפים שונים בצורה מידתית.

וכן, יש בעייה לוגית קשה לאנשים להבין שגם אם ילד עני הפך לכדורגלן מפורסם ועשיר, זה לא אומר שכל ילד עני שמשחק כדורגל יהפך לכזה.

בני תבורי 15 בספטמבר 2011

מדוייק מאוד, גיל.

מנקסון 15 בספטמבר 2011

אם הבנתי נכון, זה די חופף למה שאמרה שלומית.
כתבה מעניינת מאוד.
אני מקווה שמאמנים רבים ממחלקות הילדים בכל הארץ יגיעו ויתמכו ברעיון השינוי.

תומר חרוב 15 בספטמבר 2011

יש המון גועל נפש במחלקות הנוער ומי שקצת מתקרב יכול לראות את זה. בשבת האחרונה ביליתי מחצית בדרבי נוער בין טוברוק לנתניה ולמה מחצית? כי לא יכולתי לסבול את האווירה שיש מסביב למשחק נוער, גם אם זה דרבי וכביכול הוא על היוקרה. וזה עוד כלום, יש המון שחיתות והכתבה מלמעלה למאמנים מה לעשות ולמי לתת לשחק והתערבות של הורים שמגיעה עד לכדי איומים וזה עוד לפני הלחץ שמזכירה פה שלומית. פשוט תחום גועלי, אין שום חשיבה על הנאה ממשחק לשם הנאה, הכל גביעים וליגות כבר מכיתות א-ב.

דורפן 15 בספטמבר 2011

שלו, זאב… בחיית רבאק. אז אני הולך לכמה שעות והספאמר הזה מפזר קצת תגובות זה לוקח בדיוק כמה שניות לתקן עם – אבל בינתיים עניתם את התגובות הנרגשות שלכם לחסר-המוח הזה. לא חבל על הזמן?

AVG. Joe 15 בספטמבר 2011

כמאמן כדורגל בילדים ג' (מכבי ברקאי) איני יכול שלא להזדהות עם
הנכתב בפוסט. למעשה היום לפני האימון דיברנו על כך במועדון. הרוטינה של שבוע אימונים שבסופו משחק ליגה כנהוג בישראל, כבר מטרום ג' (ילידי שנתון 2004-5, ז"א בני 6-7) מקורה בבוגרים והיא אינה מתאימה בעליל לילדים מתחת לגיל 13-14.
מובן שבעניין זה נכנסת המנטליות של הרגע. אין ספורטאי (או מאמן) שבא למשחק תחרותי ואינו רוצה לנצח. הדבר מביא לכך שמאמנים רבים אינם מאפשרים דקות משחק לכל הסגל ואינם מאפשרים לילדים להתנסות במספר תפקידים במגרש, אלא מצטמצמים לתפקוד הילדים בהתאם לתפוקה.
הבעיה היא שהדרג המחליט, דהיינו ההתאחדות אינה ממלאת את תפקידה אלא ממשיכה עם האיוולת. התוצאות של זה הם הגדלת הפערים, אם פעם, עוד יכולנו לראות הצלחות של הנבחרות הצעירות הרי שכיום הצליחה ההתאחדות להכחיד גם את זה.
כפי שכבר כתבתי באתר, צריך להפוך את השיטה ולקבוע יעדים לנבחרות הצעירות במנותק מהנבחרת הבוגרת (דהיינו שגוטמן או whoever יאמן את מי שיש וינסה לעשות את הטוב ביותר…). לאחר שיש יעדים ולוחות זמנים צריך למנות צוות מקצועי (רצוי זר – ראו את ההצלחה של שוויץ בנערים/נוער וכמובן של ספרד וגרמניה (שהבוגרת שלהם היא ללא ספק אחת הנבחרות הצעירות הטובות בעולם).
העניין שפה זה ישראל, מקום שבו על פי רוב השיח הציבורי נגרר לטפל (הצלחת הנבחרת במוק' יורו 2012) ולעולם מתעלם משורש הבעיה (כן, דיכוי וכיבוש אף פעם לא עוצרים בגבול הבנילאומי).

בני תבורי 15 בספטמבר 2011

ג'ו,
החברים הקווקזים של המאמן עוד קובעים מי ישחק או שחיים נדלר כבר גידל ביצים?

יהויכים פנדלוביץ' 16 בספטמבר 2011

"הכנס יציע דיון בשאלה האם ישראל צריכה לקדם את השיטה האירופאית ולשקול מעבר מליגה תחרותית למשחקים ידידותיים"

אין כאן כלל שאלה, יבוטלו הליגות מתחת לגיל 14 ויפה שעה אחת קודם.

שלומית 16 בספטמבר 2011

יצא לי לדבר השבוע עם לא מעט מאמנים ומנהלים מקצועיים. חלק מהם התנגד באופן חד משמעי למעבר למשחקי ידידות. חלק מהטיעונים שלהם דיי הגיוניים. כמו למשל שילדים באנגליה מסיימים לימודי חובה בגיל 16, ולכן, כפי שדורפן העיר קודם, יש באנגליה יכולת להעביר את הילדים למעמד מקצועני, ולעלות איתם מדרגה. בישראל אי אפשר לעשות את זה, וצריך להתחשב גם בצבא.

אני לא בטוחה שיש תשובות פשוטות.

יהויכים פנדלוביץ' 16 בספטמבר 2011

מצטער אבל אני לא יכול להבין איך 7 על 7 בגיל 9 יפצה על חסר היכולת לעבור למעמד מקצועני בגיל 16 או על הבעיה עם השירות הצבאי.

בגילאים הצעירים יש להסתכל על המשחקים דרך פריזמה צרה ומאד מסויימת: איך תורם המשחק להתפתחות הילד/נער כשחקן, במילים אחרות המשחק הוא אמצעי(נוסף) ולא מטרה, מרגע שהפך למטרה הוא נהיה לחרב פיפיות.

אצל היוגוסלבים לא היו ליגות כדורסל לפני גיל 14 וכמו שאנחנו יודעים אכן שחקניהם היו בינוניים ומטה.

לעניות דעתי התשובה פשוטה, ליגות מגיל 14 ואתם יודעים מה: לו רק כמסר חד כתער "אתה מאמן צעירים? תפקידך להקנות להם בסיס מוצק, רוצה לנצח בשבת(אפילו אם יוצא יום שלישי) לך אמן בוגרים"

B. Goren 16 בספטמבר 2011

שלומית, נהניתי לקרוא.

אלעד 16 בספטמבר 2011

לדעתי החשיבות של אותם בתי ספר / מחלקות נוער, היא בחינוך הילד הרבה לפני גידולו ככדורגלן. בעיקר לא אהבתי לקרוא על אותו אב ש"ויתר" על בנו ולמעשה מייעד אותו אך ורק לכדורגל. עכשיו, נניח סיטואציה סופר-קיצונית שהילד אכן גדל להיות כדורגלן בחסד עליון ואף מתעשר מכך. האם זה יהפוך אותו גם לבנאדם טוב, תרבותי ומשכיל? מה יהיה לו מלבד תהילה שתימשך כעשר שנים והרבה ממון שמן הסתם הוא לא יידע לנצל בחכמה? איזה ילדים הוא יגדל אם הוא בעצמו לא רכש ולו ההשכלה הבסיסית ביותר?
ואם הילד לא יגדל להיות כדורגלן אז כל הבעיות האלו יהיו קשות פי כמה

שלומית 16 בספטמבר 2011

מסכימה.

AVG. Joe 16 בספטמבר 2011

תבורי, דווקא בעניין זה כמעט ואין בעיות. יותר נוכח הוא הנושא של העברת הילדים. הדבר מתבטא בכך שהורים שסבורים שהילדים לא מקבלים מספיק, מיד זוממים להעבירם ומן הצד השני הורים שמרגישים שהסגרת אינה מספיק גבוהה והם ינסו להעביר את הילדים לנתניה (מכבי וטוברוק) או לחיפה ואפילו לרעננה ורמה"ש.
להזכיר שלא מדובר על פנימיות, אלא על מצב שבו כל אימון (כולל העברות…) הופך לברוטו של 4 שעות.
ברקאי שהוקם ע"י האידיאליסט חיים נדלר דוגל יותר במתן מסגרת מקצועית שאינה מונעת רק על סמך הישגים ושחרת על דגלו מעורבות בקהילה באופן שבו המועדון משתתף בפרוייקטים רבים עם ילדים בסיכון, נוער הלוקה באוטיזם ואירוח של מפגשים עם קבוצות ילדים ונערים מג'נין הסמוכה.

טל 12 16 בספטמבר 2011

לפני הכל הבריאות הפיזית והנפשית.אם הילד לא רואה את אמא,אז לכל הפחות,צריך מסגרת לטפל בו מכל הבחינות.בכל מקרה בגיל 11 הילד צריך את אמא שלו.

מענין וחשוב.תודה

יורם אהרוני 17 בספטמבר 2011

צריך לקחת בחשבון גורם נוסף: אלה המצטיינים בגיל צעיר הם בדרך כלל מבוגרים יותר , כרונולוגית או ביולוגית. לפני כשנה התפרסם מאמר שהראה שבנבחרות צעירות בישראל בענפי הכדור כמעט כל השחקנים הם ילידי המחצית הראשונה של השנה! מצד שני, קיימת טענה כי כשני שליש מהספורטאים הגדולים בעולם במגוון ענפי ספורט הם דווקא אלה שהייתה להם התבגרות מאוחר. מה שקורה כאשר עושים ליגות לגילאים הצעירים הוא שהמאמנים מעדיפים לתת יותר דקות משחק לילדים הגדולים והחזקים וכך אנחנו יוצאים בהפסד כפול, לעיתים קרובות אלה המאחרים להתבגר מתייאשים ופורשים בעוד אלה שהצטיינו בגיל צעיר בגלל עדיפות גופנית מתחילים להיות מתוסכלים בגיל 16 כאשר הם רואים שהיתרון שלהם נעלם. פעם קראתי לזה: משבר גיל 16… כתבתי עבודה לאיזה קורס וחיפשתי תוצאות בריצות שדה של ילידי שנת 1970 בישראל. בשנות השמונים היו אליפויות שנתיות של 'הפועל' החל מגיל 12 ופורסמו תוצאות מלאות. מה שמצאתי שאלה שהשתתפו בגיל 12 נעלמו מהר מאד אבל גם אלה שהשתתפו בגיל 14 כבר לא היו בגיל 19. אלה שהשתתפו בגיל 19 כמעט כולם התחילו להתאמן אחרי גיל 16. שניים מאלה היו חניכים שלי. אחד התחיל להתאמן באמצע כתה יא' והשני באמצע כתה יב' וזה לא הפריע לו לקבל מלגת ספורטאי בארה"ב והיום הוא מנהל מעבדת מחקר במרכז רפואי חשוב בארה"ב. בענפים בהן נדרשת קואורדנציה כמו משחקי כדור ומחבט צריך להתחיל להתאמן בגיל צעיר אבל צריך לקיים רק משחקים ידידותיים.

D! במולדת 19 בספטמבר 2011

נהדר,
כרגיל

YB 19 בספטמבר 2011

דורפן- אני מתרשם שהבעיה העיקרית של השחקן הישראלי, גם בגילאים צעירים, היא דווקא טכניקה (וכמובן יכולות פיזיות פחותות). אני לא שם חשיבות יתר על "הבנה טקטית". כמובן שזה חשוב, אבל רק לאחר שיש את הנתונים הטכניים והפיזיים. כשאין אותם, שום הבנה טקטית לא תעזור.

Comments closed