הראשון שלי – אריאל בר חיים

עד כיתה ו' הכול היה בסדר. אני הייתי השוער הראשון של הכיתה. גבוה וחזק כמו וולטר זנגה.

השוער השני היה חתולי ואמיץ כמו ג'אנלוקה פליוקה. כאמור, הכול היה בסדר.

ואז, כמו השניים שהוזכרו למעלה, הוא תפס את מקומי.

לא זוכר למה. לדעתי הוא היה יותר "מתאבד". היה קופץ לרגליים של החלוצים, גם אם זה היה על בלטות, חול או אספלט.

אני התמקדתי יותר בהתמקמות נכונה, הגדלת הנפח ויציאה קדימה לחלוצים.

כשאתה בכיתה ו' אומץ יותר נחשב ממיקום… והאמת שהוא היה שוער יותר טוב.

בכל מקרה, אני לא עשוי מהחומרים של יוסי בניון, ומדובר על התקופה היותר מופנמת שלי, אז לא ממש עשיתי בעיות וירדתי לספסל.

עמדתי בשער במשחקים פנימיים של הכיתה. בהרכב של המחליפים. מאכיל את החלוצים הטובים שלנו מרורים. לפעמים היו נותנים לי לשחק מחצית כאן ושם וכשהוא לא יכול להגיע והייתי מחליף אותו למשחקים שלמים (לא היה שוער שלישי, רק שנינו הסכמנו לקבל את התפקיד כפוי הטובה הזה).

*

מכאן לשם בגלל שהייתי גבוה ויחסית גדול, ועם ראיית משחק נדירה (את זה אני הוספתי) עשיתי הסבה לתפקיד הבלם. "תחנה אחרונה" הפך מהר מאוד לכינוי המרשים אך לא מקורי שלי.

כל חלוץ של הכיתה המקבילה שהיה מגיע מולי היה מקבל כתף ומוזז הצידה לעמדה שלא יכול היה לבעוט ממנה, הייתה לי רק בעיה עם אלו שהיו קטנים ומהירים, אז מיעטתי לצאת לאגף.

ועדיין… שוער, בלם, זה הרבה הקרבה ומעט תהילה. תמיד הייתי רואה את אלו שמבקיעים שערים רצים בטירוף, מורידים חולצה, מניפים אגרוף.

אחרי הדיפה או חילוץ כדור אין לך פרץ של שמחה מטורפת… אפילו המשחק בנוי בצורה כזו שהוא לא מאפשר את זה, המשחק ממשיך אחרי פעולות כאלו. רק אחרי שער יש עצירה, גם אם לא רשמית, שמאפשרת לכולם להתפעל ולהתרשם.

אני לא זוכר באיזו כיתה זה קרה (היסודי אצלנו נמשך עד כיתה ח') אבל אני זוכר במפורט את כל האירועים.

*

שיחקנו נגד הכיתה המקבילה ובאמצע המחצית השנייה התוצאה הייתה 1:2 לטובתנו. לחצנו וחיפשנו לגמור את המשחק. כדור חוץ מצד ימין בחלק המגרש שלהם. הוצאת חוץ לאגף ימין. השחקן שלנו חיפש ראש פנוי ברחבה, אבל הם צופפו את ההגנה.

"תעלה, תעלה".

אז עליתי. אבל לא לרחבה, אלה ממש לאמצע החצי שלהם, קצת לפני החברה. פס קצר. רגל ימין עולה באוויר. מהמקום.

הכדור נעצר בחיבור. 1:3.

השער הראשון והיחידי שלי בקריירת היסודי. בתיכון כבר התמקדתי בכדורסל.

לא רצתי בטירוף, לא הורדתי חולצה ולא הנפתי אגרוף. אבל תשאלו כל אחד שלא היה חלוץ אף פעם, אין על הרגע הזה שנופל לך לתת גול חשוב.

לחיבורים. ברגל ימין. מהמקום.

 

מפגש מחזור
על מה המהומה - יואב ויכסלפיש

11 Comments

אוריה 24 ביוני 2016

יפה מאוד!

אריק האדום 24 ביוני 2016

תודה (:

פה איתמר 24 ביוני 2016

כל כך נכון.

פץ 24 ביוני 2016

תמוה

אריק האדום 24 ביוני 2016

יכול בבקשה לפרט?

dk 24 ביוני 2016

ממש מזדהה בתור שוער עבר (ביסודי)…

phyllo 24 ביוני 2016

הראשון שלי היה בגיל 34…

דיזידין 24 ביוני 2016

הימים הכי יפים בחיי: גיל 12-13, על מגרש הכדורגל.
אין עולם חיצוני, אושר צרוף, הכי ״כאן ועכשיו״ בלשון הרוחניקים.
(וגם אני הייתי שוער. למזלי החתול המזנק היה בכיתה המקבילה)

שחר ע. 24 ביוני 2016

פוסט מקסים

Oded 25 ביוני 2016

עקב בכיתה ז…
עשיתי ברולין אחרי הגול

לארי נאנס 28 ביוני 2016

ממש יפה….

Comments closed