עשר שנים אחרי – שלומית גיא

תיאטרון, כדורגל, בירוקרטיה ואל על מאחרת שוב

אוקטובר, 2016. לונדון חמימה ושמחה כפי שאני זוכרת אותה. שלטים גדולים שמודבקים על גבי אוטובוסים דו-קומתיים אדומים חוגגים עשר שנים למחזמר WICKED- מכושפת. בדיוק לפני 10 הגעתי לראשונה ללונדון לחוויה של חיי. בתיאטרון הקרוב למקום בו התאכסנתי לראשונה הציגו בהצגת בכורה את WICKED. שתינו חוגגות היום עשור בעיר. אני זוכרת את הביקורות הראשונות על המחזמר כפי שאני זוכרת את התגובות המפקפקות על העבודה שלי. נדמה לי שלשתינו לא נתנו סיכוי להצליח. ובכל זאת, כנראה שאיזה כישוף מיוחד הביא את שתינו, שוב, לכאן.

עשר שנים עברו ו-WICKED היא אולי מילת התואר המתאימה ביותר לתאר את החוויה שעברתי. לפני עשר שנים הייתי בתחילת המחקר שלי לדוקטורט. רציתי לחקור כיצד נעלמה תופעת החוליגניזם מהכדורגל האנגלי וכיצד הפך הכדורגל האנגלי לאימפריה שהוא היום. המקום הראשון בו ביקשתי להתחיל את מחקרי היה באקדמיות לכדורגל. האמנתי אז שאם רוצים לייצר תרבות ספורט, צריך להתחיל מלמטה, במוסדות המחנכים. איכשהו השגתי את אישורם של מנהלי האקדמיות של ארסנל וצ'לסי להגיע במהלך העונה לאימונים ולמשחקים ולצפות בילדים המתאמנים על הדשא, לראיין את ההורים, המאמנים והמנהלים. אף אדם לפניי לא עשה את זה. 10 שנים קדימה ואף אדם אחרי לא הצליח להשיג אישור לשהות באופן בלתי אמצעי כל כך עם מי שיום אחד, אולי, יהיו תיאו ולקוט וגארת' בייל. חוויה מכושפת, כאמור. מאז פרסמתי 3 ספרים, שניים בעברית ואחד באנגלית. את השלישי אני אמורה להציג בעוד 3 ימים במחלקה לניהול ספורט, באוניברסיטת בירקבק בלונדון.

אני מתה מפחד. שנים שאני מעבירה הרצאות למאמנים ולמנהלים בישראל. הרצאתי גם בסלובניה, בוינה ולאוהדי כדורגל גרמניים. מעולם לפני כן לא הרצאתי לבוגרי תואר שני בניהול ספורט מאוניברסיטה באנגליה על הכדורגל האנגלי. מה יש לספר להם שהם לא כבר יודעים? ואלו שאלות הם ישאלו אותי? ברמה הטכנית- איך אצליח לדבר במשך שעה וחצי לאודיטוריום מלא? אני עושה חזרות מול המראה ותמיד מתעייפת באמצע.

לטיול השורשים לאנגליה מצטרפים גם בעלי, שתי הבנות שלי, חמי וחמתי. תמיד חלמתי להביא את המשפחה למקום שעיצב אותי. ללילי, הבת הגדולה שלי קצת פחות אכפת מהסיפורים שלי. היא בעיקר נמשכת לבובות של אנה ואלזה בחנות של דיסני.

*

התוכנית היא כזאת: ביום שבת כולנו הולכים יחד למשחק של ארסנל נגד סוונסי בליגה. ביום ראשון מטיילים, בשני ההרצאה, בשלישי כל המשפחה חוזרת לארץ ואני נשארת באנגליה כדי להיפגש עם מנהל האקדמיה של ארסנל ועם כמה מנהלים נוספים של המועדון. ברביעי משחק של ארסנל נגד לודגרוץ בליגת האלופות ולמחרת חזרה הביתה. לישראל.  לתמיד. אם יש כינורות בקהל, זה הזמן לנגן מלודיה מרגשת.

אצטדיון האמירויות עבר מתיחת פנים, אפילו שהוא קיים רק 10 שנים. על הקירות מודבקות תמונות ומשפטים מעוררי השראה. באחד הסיורים בהם השתתפתי במהלך עבודת המחקר שלי, אז לפני 10 שנים, הסביר לנו אחד המנהלים שהמטרה היא: TO MAKE EVERYONE HAPPY. ובאמת אפשר לראות שאף אחד לא נשכח. שחקני עבר, מנהלים, אפילו קירות שמוקדשים לקבוצת הנשים. כולם מקבלים כבוד. האוהדים מצטלמים ליד הקירות המרגשים עבורם ביותר, כך שכולם יוצאים מרוצים. העיקרון הזה מתחבר לתיאוריה חדשה בניהול, שלפני 10 שנים בכלל לא הייתה קיימת והיום מכונה ניהול חיובי. ניהול חיובי לא מחפש לטפל בבעיות שצצות באופן שוטף, אלא מבקש לייצר מערכות התקשרויות חזקות מראש, על מנת למנוע בעיות בעתיד. ממש כמו שרפואה מונעת דואגת שהגוף ימנע ממחלות ולא רק יטפל בהן כשהן צצות. תחת העיקרון הזה כל החלטה מתקבלת כשטובתם של כל הגורמים הקשורים למועדון נלקחת בחשבון, בין אם אלה האוהדים ביציע, אוהדים "קרים", שחקנים, הנהלה, ילדים, מאמנים, תקשורת המונים וקהילה. ארסנל מחוברת היטב לקהילה. באצטדיון האמירויות אפשר לראות אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה. בעיקר בולט מספרם של אנשים מוגבלים פיזית. הפרמיירליג רואה חשיבות עצומה בהשתלבותם של מוגבלים כאוהדי כדורגל, וועדה מיוחדת שהוקמה לאחרונה בודקת, בימים אלה ממש, את ההערכות באצטדיונים בכל המדינה לקליטתם של אנשים מאוכלוסיה זו.

את לילי, כאמור, כל זה לא ממש מעניין. המשחק נגמר בתוצאה 2-3, אבל את רוב המשחק אני מבלה בהקראה של הספר "בייגלה", של הסופרת מרגרט ריי.

*

יום שני מגיע. גשום. כ-50 בוגרים של המחלקה מגיעים לאודיטוריום. חלק מהאנשים ניגשים כדי להציג את עצמם. שניים מהם עובדים בפרמיירליג, אחת ב-FA, אחד מאמן טניס, אחר מאמן ראגבי. כמה אנשי צוות וסטודנטים. הטענה המרכזית שלי היא פשוטה: באקדמיות לכדורגל באנגליה מייצרים "ילדים טובים", כשם הספר שאני משיקה, כיוון שילדים טובים יהיו שווים יותר כסף, ולכן למועדונים, שהם, בואו לא נתבלבל, עסקים כלכליים קפיטליסטים גרידא, משתלם להשקיע הרבה כסף בחינוך של שחקני העתיד. חלק מאוד חשוב בתהליך החינוכי הוא מניעת אלימות, כיוון שאלימות תפגע, בסופו של דבר, בגופם של השחקנים, ולכן, תוריד מערכם.

ההתחלה מגמגמת. אני מתרגשת. קצת שוכחת מילים, קצת מתבלבלת. כשהזמן עובר ואין זליגה המונית החוצה אני נרגעת. ההמשך טוב יותר. אני מספרת על נורמות ההתנהגות באקדמיות לכדורגל: משחקי ידידות, לחיצות ידיים, הורים תומכים, מאמנים שהם קודם כל מחנכים. ממשיכה עם מפגשים מביכים של ישראלים עם התרבות האנגלית. מאמן ישראלי שבמהלך ביקור באקדמיה הדליק סיגריה, קבוצת ילדים שלא ידעה שצריך ללחוץ ידיים בסוף משחק. אני מסיימת בנימה אופטימית. גם בישראל הכדורגל הופך תרבותי יותר ואלים פחות. אני מאמינה שהמגמה הזו רק תגדל בשנים הבאות. התגובות מדהימות אותי. בדיוק כמו בישראל, הקהל מופתע לגמרי מהתיאורים שלי. זו שעובדת ב-FA טוענת בלהט שחבל שלא הגעתי למשחקים של הליגות החובבניות בימי שבת, כי שם הייתי רואה הורים שצועקים על הילדים ועל המאמן, מאמנים שמענישים ילדים, וילדים שנכנסים אחד לשני ברגליים ולו רק כדי לזכות בכדור חסר סיכוי. מאמן הראגבי, אותו ענף שנהוג היה לומר עליו שהוא משוחק על ידי ג'נטלמנים, מרחיב בסיפורי אימה על הורים שמקללים אותו מהיציע.

בכל פעם שאני מעבירה הרצאות על הכדורגל האנגלי הג'נטלמני והתרבותי באקדמיות לכדורגל באנגליה, טוענים נגדי שזו התרבות האנגלית. שבישראל זה לעולם לא יכול לקרות. הסיפורים האלה מוכיחים ההפך. אין באנגלים או בישראלים הרכב DNA שהופך אותם אלימים או מתורבתים. השאלה אם קהל יקלל מהיציע תלויה בניהול של הגורמים האחראים על הענף. "זה עניין של ניהול לא נכון", אני עונה לנציגת ה-FA ולמאמן הראגבי, ומיד מזדעזעת מהתגובה האלימה שלי, כפי שהיא מתפרשת בתרבות המקומית. אני עוצרת ומתקנת "לדעתי, זה עניין של ניהול". האנגלים תמיד מוסיפים את ההקדמה "for me", כשהם אומרים משהו שהוא לא מקובל על ידי כולם. כי מניעת אלימות מתחילה גם בניסוח של הדברים שיש לך לומר, והעברת ביקורת בצורה לא צנועה נתפסת כבוטות, והיא וודאי לא יעילה.

*

סוגיית העבדות עולה לדיון. האם כל אותם ילדים באקדמיות, שמקבלים היום יחס חם ואוהב, הם לא מטבע העובר לסוחר? האם לא ימכרו כשיגיעו לגיל המתאים, כסחורה, ללא אפשרות להביע את דעתם? אי אפשר להתחמק משאלות מרקסיסטיות גם במכללה שמלמדת כלכלה ומנהל עסקים. במקומי מבקש לענות נציג הפרמיירליג, סטודנט לשעבר במכללה. "במנצ'סטר סיטי", הוא מספר, "מציעים לכל הילדים באקדמיה לימודים חינם בבתי ספר פרטיים, גם אם השחקנים לא מצליחים להחזיק מעמד באקדמיה". המשמעות של מהלך כזה הוא אפשרות לרכישת השכלה ברמה הגבוהה ביותר, שנשללת בדרך כלל מרוב הצעירים באנגליה. זה אולי גם מאפשר מבט ציני פחות על היחס של האקדמיה מול הילדים. בסוף ההרצאה כולנו יחד הולכים לפאב לראות את מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול. אף פעם לא הצלחתי להתרגל לרעש בפאבים בלונדון. אחרי בירה אחת אני בקושי מצליחה לדבר, אבל עד סוף המשחק אני נאלצת לנהל דיונים מורכבים על תיאוריות חדשניות בקרימינולוגיה ומנהל עסקים. המון כרטיסי ביקור מוחלפים ואני מוטרדת מכמות העבודה שתהיה לי כשאחזור הביתה.

למחרת המשפחה שלי עוזבת ואני עוברת להתארח אצל חיים לוי, בוגר המכללה בבירקבק וחבר. חיים סיים את הלימודים לפני מספר שנים והיום עובד בחברה שמתמחה במניעת הלבנת הון. חצי מהיום אני מנסה לשכנע אותו לחזור לישראל ולייעץ למועדוני ספורט בישראל סביב סוגיית הלבנת ההון בישראל. בחצי השני אני מנסה לקבוע פגישה עם מר סמית, מנהל האקדמיה של ארסנל. בערב, אני לומדת שבשנים האחרונות עשו באקדמיה של ארסנל מהפך: משני מנהלים שעבדו באקדמיה במשרה מלאה עובדים בה כיום 36 אנשים במשרה מלאה, כולל מאמנים, מחנכים, עובדים סוציאליים, אנשי ניתוח מידע ופסיכולוגיים. מר סמית, שניהל את האקדמיה, פרש לגמלאות בגיל 71 וכל הצוות התחלף. מצד אחד, אני מאוכזבת שאיבדתי חברים טובים במקום החשוב והאהוב הזה. מצד שני, אני אופטימית. אם ארסנל עשתה את המהפך רק בשנים האחרונות, הפיגור שאנחנו בישראל צריכים להשלים הוא לא כזה גדול.

*

את הימים הבאים אני בלמידה מחדש של התרבות שעזבתי לפני שנים. קשה לעשות עבודת מחקר בזמן כל כך קצר אבל אני מתבוננת סביבי. יש לי עיקרון מחקרי מאוד לא מוכח. אני קוראת לו "עקרון השלושה". אם בזמן קצר אני מבחינה שלוש פעמים בתופעה או מושג חדשים, אני מבינה שהם חשובים ועלי לתת עליהם את הדעת. ביומיים האלה בלונדון עולה 3 פעמים בהקשר של כדורגל המושג INNOVATION. ההגדרה של המושג היא: ניצול של ידע, ניסיון ורעיונות יצירתיים באופן המחדש ומעלה את ערכם של מוצרים, תהליכים ושירותים. כלומר: חשיבה יצירתית לצורך יישום ריווחי של רעיונות. המושג פופולארי מאוד בחברות הייטק כמו Google ו-M עקרונות החדשנות הם: חובה לטעות: לבצע, להתנסות, גם אם סיכויי ההצלחה קטנים. למידה מטעויות. השקעה במו"פ לאורך זמן. חדשנות בקידום עובדים ויצירת אינטימיות עם הלקוח והספקים מתוך הבנה שהם רואים את המערכת מבחוץ ולכן יש להם רעיונות חדשניים ויעילים לשיפור. בגוגל יש מערכת שמכוונת לאפשר יצירתיות אצל העובד, בין היתר על ידי  מתן אפשרות להשקיע 20% מזמן העבודה של העובד לנושא שאינו קשור באופן ישיר למשימות שלו. כך נולד ה-GMAIL. חיים מספר לי שהמושג הפך כל כך בולט בעולם האקדמי-כלכלי שהיום פותחים מסלולי לימוד חדשים באוניברסיטה. מה שכמובן מעלה את אצלי את השאלה- איך אפשר ללמד חדשנות במערכת כל כך בירוקרטית ומוסדית.

מה זה אומר על עולם הכדורגל באנגליה? זה אומר, לדעתי, שהכדורגל האנגלי התקדם משלב הלחם והחמאה, כלומר משלב הגדרת הנהלים, הנורמות והערכים, אל השלב היצירתי, שדורש ביטחון עצמי גבוה, יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסא. אני אופטימית נצחית ולכן אני רואה גם בזה יתרון בכל הנוגע לכדורגל הישראלי. אני חושבת שבתרבות הישראלית יש אווירה שמאפשרת חדשנות ויצירתיות. כנראה בגלל האופי הלא הרשמי בו מערכות בישראל מתנהלות לרוב. ואני חושבת שבאמצעות INNOVATION נוכל להדביק את הפער משאר העולם. איך עושים את זה? כאמור, באמצעות ניהול נכון ומנהלים טובים.

הביקור נגמר בניצחון 6-0 של ארסנל באצטדיון האמירויות, במושבים שליד הקומץ (הקטן מאוד שמועצם באמצעות אקוסטיקה נהדרת) של הקהל הרועש של ארסנל. חוויה נהדרת. בהית'רו הטיסה של אל על שוב מתעכבת. אף אחד מהקאסט של WICKED לא מגיע ללוות אותי. זה לא משנה. אני כל כך שמחה לחזור הביתה, אל המשפחה ואל העבודה. יש עוד כל כך הרבה לעשות בספורט הישראלי. לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר אחר.

 

אורכו של התהליך. על הנסיקה של נבחרת אנגליה
ליגת שוקי ההון - תזות חתרניות

71 Comments

Oded 14 בנובמבר 2016

תודה, מעניין מאד

אולי כבר כתבת את זה פה פעם, אבל בכל זאת –
נשמע לי מאד הגיוני שצריך להביא מנהלים טובים לענף, אבל איך עושים את זה? איך תגרמי ללוזון, עיני וחבריהם לא לדרוס כל אחד שיתקרב לאזור?
עודד

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

על ידי יצירת אלטרנטיבה חיובית. אני לא מאמינה שצריך להגריח מישהו לעשות משהו, אבל ברגע שנעשית עבודה חיובית, היא בולטת לרחוק. לדוגמא, בשנים האחרונות כמעט כל קבוצות הליגה הבכירות הכניסו לתוך המועדון מרכז למידה לילדים. הורים שיש להם את האופציה לבחור בין מועדון שדואג להצלחת הילד לבית הספר לבין מועדון שלא מגלה אכפתיות בנושא הזה (ובנושאים אחרים: בריאות הילד, רווחתו וכו), יעדיפו את האופציה הראשונה. עוד כמה שנים גם נראה תוצאות על המגרש. בסופו של דבר כולם מבינים ששחקן בריא הוא שחקן יעיל ובעל פוטנציאל גבוה יותר להפוך למקצוען.

אמוץ כהן-פז 14 בנובמבר 2016

For me
פוסט מעניין.
אולי צריך לחייב את האקדמיות שכל ילד שנכנס חייב לצאת עם בגרות, גם אם מבחינת כדורגל הוא לא ממשיך בהכשרה?

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

שלום אמוץ. אני לא מאמינה שצריך לחייב. ראה הערתי קודם. כל פעולה שיש לה בסיס הגיוני ורציונלי תתקבל בצורה טובה יותר מפעולה שמחויבים לעשות אותה.

ק. 14 בנובמבר 2016

מעולה. מעורר הערכה.
מה שכתבת על הקהילתיות של ארסנל מעניין. זה בניגוד לדעות שמושמעות על ידי אוהדים, בעיקר בארץ, על הניכור ואובדן הנשמה של המועדון עם העזיבה של הייבורי שמסמלת את הקבוצה בעידן החדש. אפילו טילקוסקר הזכיר את זה בפוסט האחרון שלו כשכתב על האצטדיון החדש של ווסטהאם והזכיר את האמירויות.
כנראה שיש הרבה דברים שנעשים מתחת לפני השטח (יחסית )

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

גם לי הייתה תחושה כזו לגבי האמירויות בהתחלה. אבל במבט מקרוב, אי אפשר שלא להתרשם מהעבודה המדהימה שהם עושים בקהילה ועם אוכלוסיות מיוחדות.

ירושלמי 14 בנובמבר 2016

For me, it was very interesting

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

תודה :)

חיים הצהוב 14 בנובמבר 2016

פוסט מעניין מאוד, הלוואי ויותר נשים יפרסמו פוסטים באתר, אבל קשה לי להסכים איתך על חלק מהנושאים.
ראשית, עניין החוליגנים האנגלים, אני חושב שהדוגמא של ווסטהאם העונה מראה שהחוליגנים ממש לא נעלמו מהכדורגל האנגלי, הגרעין של החוליגנים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיסים למשחקים בגלל העלות המאוד גבוה של כרטיס לפריימיר ליג.
ווסטהאם עברו איצטדיון וכדי לפצות את האוהדים הוציאו למכירה מנויים בהנחה משמעותית, התוצאה? התפרעויות שלא היו בפריימיר ליג שנים והרחקות מאסיביות של אוהדים ממשחקים (מה שגם בארץ מנסים בשנים האחרונות יותר לנסות הבעיה היא שאין ממש שיניים לקבוצות כמו באנגליה).
דבר שני בנושא הנוער, לפני עשרים ומשהו שנה התחלתי לשחק בטרום א (כיתות ה) בביתר ת"א, מועדון שההגדרה שכונה הייתה מחמאה בשבילו, כבר מהמשחק הראשון היו מכריחים אותנו ללחוץ ידיים לא משנה כמה הפסדנו וככה גם אני זוכר את שאר הקבוצות, אם ילדים ישראלים לא לחצו ידיים זה משהו מקומי בתוך המועדון ספציפי ולא בתור תופעה.
אני גם חושב שנושא החינוך היה כבר אז מאוד חשוב וזה המוסד שיותר הצליח לתת לי ערכים ומשמעת (בטח שיותר מבית הספר), הבעיה שם הייתה בעיקר מקצועית (יש התקדמות בנושא) ולוגיסטית שזו בעיה שלא התייחסת אליה ולדעתי היא מאוד חשובה בכדורגל הישראלי.
אין מגרשים בארץ, והמגרשים שיש הם תת רמה, הטריבונות שבהן כולאים את ההורים זה נורא והמגרשים בדר"כ מבוץ או מדשא סינטטי שכל האגודה מתאמת עליו כולל חוגים של העירייה כי רוצים להרוויח.
כשהחליט להוריד את הגדרות במגרשים(משהו שהיה נראה הזוי בזמנו) ניר פרצלינה נשאל בזמנו אם הוא לא חושש מהתנהגות הקהל והוא אמר משהו מאוד נכון, הקהל יתנהג באותה צורה שמתנהגים אליו, תכלא אותו בכלוב והוא יתנהג כמו בגן חיות.
מתקנים ראויים לבוגרים ולנוער ייגרמו לשיפור משמעותי בהתנהגות הקהל.

אגב אני חושב "שהתופעה" של ההורים המקללים והאלימים בארץ קצת נופחה,אני לא זוכר התפרעות של הורים כשאני הייתי ילד ואני אוהב לראות מדי פעם משחקים בימי שבת של ילדים (בעיקר במגרשים של מכבי, גדנע, וביתר ר"ג) וגם לא נתקלתי במשהו מיוחד, אולי במגרש של ביתר ר"ג במשחק אחד שמעתי איזה הורה מקלל את השופט כמה פעמים אבל לא מדובר בתופעה

,

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

שלום חיים הצהוב.
אפשר להתסכל על תופעת החוליגניזם מכמה הבטים. אפשר לראות שמאז 1990 התופעה ירדה פלאים, גם בווסטהאם. אני לא מעורה במה שקורה במועדון בשנה האחרונה (עזבתי את אנגליה, כאמור, לפני הרבה שנים ואני לא אוהבת להסיק מסקנות מרחוק), אבל בוודאי יש גורמים נוספים לאלימות. עלות הכרטיס, בוודאות, היא לא אחת מהן. כתבתי את זה המון ואחזור שוב: צריך להשוות את עלות הכרטיס ביחס לשכר הממוצע באנגליה בשנות השמונים לעומת עלות הכרטיס ביחס לשכר הממוצע באנגליה כיום, תוך שעושים הבחנה בין מוצרי צריכה למוצרי פנאי. הטענה הזאת היא אנכרוניסטית. אין היום מעמד פועלים באנגליה ואין אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש מנוי עונתי לקבוצות. בטח לא לווסטהאם. אני בכלל ושבת שמה שקורה עם ווסטהאם (ומילוול) הוא סוג של סימולקרה. אמת שמסתירה שאין אמת.
אני מסכימה קצת פחות עם הטענות על הנוער (ראה התגובות בהמשך) ומסכימה מאוד עם טענותיך על איכות המגרשים. כתבתי על זה כאן: http://debuzzer.com/buzz/8101/ ובהרחבה בספרים שלי ובדו"ח ועדת זליכה.

מאזוול הילבילי 14 בנובמבר 2016

אני מצטער אבל אם את טוענת ש"אין היום מעמד פועלים באנגליה ואין אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש מנוי עונתי לקבוצות", אין לך מושג בנוגע לתחום.
יש שתי בעיות בסיסיות בטענה שלך לגבי מעמד הפועלים. ראשית, מעמד פועלים אינו רק הגדרה כלכלית, הוא גם הגדרה של תפיסה עצמית. פרנק לאמפרד הוא מולטי מיליונר שלמד בבתי ספר פרטיים מעולים אבל הוא איש מעמד הפועלים כי כך הוא מרגיש. מעבר לכך, יש לא מעט עניים באנגליה שעובדים בעבודות במשרה מלאה אבל עדיין נמצאים מתחת לקו העוני. להרבה מאוד אנשים אין אפשרות להוציא 1000 פאונד על מנוי.
בנוסף לכך עליית השכר הממוצע באנגליה לא מתקרבת לשבריר של עליית מחירי הכרטיסים. המשכורות לא עלו בשלושים השנה האחרונות פי 30 ויותר.

Gil - Zimbabwe 14 בנובמבר 2016

חייבים לחזור על זה שוב ושוב, הכל מתחיל מהבית. גם אם נעתיק את כל המודלים האירופאים לכאן זה לא יעזור זה בתוכנו ועד שלא נבין שהדרך שלנו היא שגוייה לא יזור לנו כלום.
ההורים הצעקנים (שלא לומר ערסים) והאלימים מילולית מגדלים ילדים בדיוק כמוהם שייגדלו גם הם ילדים דור שלישי צעקני ואלים.
לפני כמה ימים נחתתי בציריך, 7 בבוקר בשדה יש אנשים אבל שקט ואז הם הגיעו, והילדים בדיוק כמוהם….

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

אני לא יכולה להסכים עם זה. חינוך מגיע מהרבה מאוד מקומות.

Gil - Zimbabwe 14 בנובמבר 2016

ההרבה מאד מקומות שאת מתכוונת זו ההשלמה. זה הדשן,הגיזום, וכ"ו. הזרע מגיע ממקום אחד (תרתי משמע).

ר.בקצה 14 בנובמבר 2016

גיל,
סדר לנו משלוח ייחורים מזימבבואה (מה מגדלים שם, ד"א)?

Gil - Zimbabwe 14 בנובמבר 2016

אני כבר קצת יותר משנתיים לא שם (אבל עבור דה באזר מימיה הטרום ראשונים בתור תופעת דורפן במייילים וכ"ו, השם נישמר) אני הועברתי לדרא"פ.
זימבבואה הייתה ידועה בטבק שלה, שהיום ההיקפים קטנו מאד ומה שנישאר נימכר רובו נימכר לסינים.
כמו כן הם היו אלופי העולם בגידול אינפלצייה.
חבל על המדינה.

Amir A 14 בנובמבר 2016

אני סקרן להבין מה הקטע במדינות אפריקאיות כמו זימבאבווה . איך כמעט כל מדינה שם שנחלצה משיני השלטון האירופאי נחשלת בנסיון לעמוד על רגליה? איך זימבאבווה מתרסקת כלכל, איכות החיים נהרסת עוד יותר (עד כמה שזה ניתן) ואחד כמו מוגאבה ממשיך לשלוט בה בגיל 92? התושבים שם באמת כל כך מנותקים מהעובדה שיש להם אפשרות להשפיע על חייהם? זה נראה קצת מפתיע לאור העובדה שהם יצאו למאבק בשלטון האירופאי לפני כמה עשרות שנים.

ירושלמי 14 בנובמבר 2016

מדובר בתופעה ידועה של השפעת האימפריאליזם המערבי והשלטון הקולוניאליסטי.
ניסיון כושל ליצור גלובאליזציה מערבית מבלי לקחת בחשבון השפעות תרבותיות לוקאליות, גורם לפערים ומשקעים שלוקח עשרות שנים לתקן אפילו לאחר סיום השלטון הקולוניאליסטי.

בכל מקום בו העולם המערבי מנסה להניח בכוח את פיסת רגלו, בסופו של דבר הוא נסוג עם הזנב בין הרגליים והמקומיים סובלים.
ע"ע אפריקה, ישראל, עירק, אפגניסטן, סוריה, וכו'.

Amir A 14 בנובמבר 2016

התופעה ידועה. השאלה היא למה היא מתרחשת.

ירושלמי 14 בנובמבר 2016

מספר סיבות.
לדוגמה, כאשר מגיע האדם המערבי ונותן את הכוח והמשאבים לשליטתם של יחידים שעושים שימוש בכוח לרעה, מבלי לקחת בחשבון שבמדינה אין יסודות שלטוניים דמוקרטיים או נורמות חברתיות שמאפשרות שווין בניצול המשאבים. כמו למשל שנותנים את השליטה במשאבים כמו נמל או מכרה (או אימון כוח צבאי) בידייהם של תושבים משבט מסויים, כאשר ישנו שבט יריב שנמצא באותה טריטוריה אך הוא הופך לנשלט ומורד.

דוגמה נוספת, תיעוש והכנסה של טכנולוגיות שבאות ע"ח מקומות העבודה, הפרנסה ושטחים חקלאיים של תושבי המקום.
מהלכים שקרו בעולם המערבי בתוך עשרות (אם לא מאות) שנים, קורים בבת אחת תוך מספר מועט של שנים במדינה, ולתושבים אין סיכוי לבצע את האדפטציה עקב השינויים, אין אפשרויות ללמוד פרופסיה חדשה או להביא פרנסה, זה יוצר כמובן רעב, מורדים ומלחמות.

יש עוד הרבה סיבות, אבל זה על קצה המזלג.

מיקו G 14 בנובמבר 2016

יפן, קוריאה

ר.בקצה 14 בנובמבר 2016

שלום שלומית,
מה עלה בסוף בגורלו של דיוויד שמופיע בספרך ? הוא המשיך לשחק כדורגל?

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

משחק ומצליח מאוד :). לא באנגליה.

S&M 14 בנובמבר 2016

ניראה לי שאת לוקה באופטימיות יתר בנוגע ליישום הדברים בישראל.
בישראל, בגילאים הצעירים, המצב דומה למה שאמרו לך נציגי קבוצות באנגליה, שמקללים אותם, מתייחסים אליהם רע, ההורים אלימים וכד'. וכשאני אומר "דומה", זה על דרך ההמעטה. כי התרבות הישראלית פי אלף יותר אלימה.

המערכות האנגליות מבוססות על היסטוריה ארוכת שנים, תרבות ספורט, תרבות אנושית, תרבות ארגונית – והרבה כסף. אף אחד מהגורמים האלו לא מתקיים בישראל, וחלקו גם לא יכול להתקיים.
כדי שייכנס כסף גדול לכדורגל, הוא צריך להשתלם. והוא לא, כי אי אפשר להרוויח כמו באנגליה, ספרד וכד'. השוק קטן מדי.

וכדי שתשתנה התרבות הארגונית, גם בכסף הקיים, צריך לשכנע את הגורמים העוסקים בענף שזה ישתלם להם. ואולם, כדי שזה ישתלם להם, צריך שינוי חקיקה. וזה לא יקרה, כי המגמה היא בדיוק הפוכה.
חוק הספורט שעוסק "בבעלות" על שחקן צעיר, מאפשר לשחקן צעיר להשתחרר ללא תמורה עד גיל מסוים (בכמה תחנות), או קובע כמה תחנות בהן הוא יכול להשתחרר עם תמורה מאוד נמוכה (שוב, בהתאם לגיל). מגמת החוק והפסיקה היא לשחרר את השחקנים הצעירים מהתלות במועדון. הפוך ממה שצריך כדי שהמועדון ישתכנע להשקיע בשחקן. לא משתלם לאגודה להשקיע בחינוך שחקנים. יותר משתלם להחתים כישרונות של אחרים, גם אם צריך לשלם עבורם "דמי השבחה". זה כסף קטן יחסית להשקעה בבניית אקדמיות.

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

שוב, לא יכולה להסכם. הכדורגל האנגלי היה, בשנות השמונים, במצב הרבה יותר גרוע מהכדורגל הישראלי. לדעתי, אין שום אופי "אנגלי". האופי המיוחד לאנגלים, התרבות, הספורט והאנושיות, נכונים למעמד גבוה שניסה להבדיל את עצמו מאחר באמצעות תרבות. רוב רובם של האנגלים, ובוודאי הכדורגל, היה של מעמד פועלים ברברי, אלים ולא מחונך (שוב, מסיבות חברתיות, לא גנטיות). הכסף הגדול הגיע לאנגליה אחרי השינוי החברתי והתרבותי שהיא עשתה, קרי רק באמצע שנות התשעים. אני תמיד אומרת שכסף לא הולך למקום שלא טוב לו. מי שרוצה לגייס כספים חייב לדאוג שהתנאים הסביבתיים והחברתיים יהיו ראויים ומכבדים.

Amir A 14 בנובמבר 2016

שני דברים אליהם התחברתי בפוסט הזה. ראשית, החשיבות של אופן הביטוי. אחרי 16 שנים בארה"ב אני סופסוף מרגיש שזה חילחל גם אל הדיבור, ויותר חשוב דרך החשיבה שלי ובאמת, לקבוע קביעה בנחרצות כשקיימת האפשרות שבני השיח חושבים אחרת, זה דבר שעלול להתפס כפוגעני.
הנקודה השניה היא לגבי המושג החמקמק של INNOVATION. התחושה שלי היא שהוא נולד במקומות בהן ההבדל בין חברות (או קבוצות ספורט) אינו גדול. כל קבוצות הכדורגל יודעות מה צריך לעשות ואין הבדלים גדולים, מבחינה קונספטואלית, במוצר שהן מציגות לקהל. 11 שחקנים על המגרש, כדור אחד ושער. אז איך תבדיל את עצמך מהקבוצות האחרות? וכאן בא מונח שאף אחד לא יודע מהו אבל המשמעות שלו היא "המשהו הזה שאנחנו נדע על המוצר שלנו והיריבים שלנו לא". הבעיה הגדולה היא שהמונח הזה מנוגד ב-180 מעלות למנהג של חברות להעריך עובדים על בסיס תרומתם הישירה לחברה. בהגדרתו INNOVATION לא אמור לתרום לחברה בהתחלת הדרך, עד שיתברר האם מדובר באמת במשהו כדאי. אז בחברות סטארטאפ קטנות אולי זה יכול לעבוד אבל בחברות גדולות זו כבר בעיה. בגלל זה החברות הגדולות נוטות להשיג את ה-INNOVATION באמצעות רכישה של חברות קטנות, אחרי ששלב הפיתוח כבר הבשיל.

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

מסכימה מאוד ולכן אני חושבת שלאנשים בישראל יש יתרון על פני קולגות במדינות מבוססות יותר. אבל הייתי נזהרת מהשימוש במושג "מוצר" עברו קבוצת ספורט בישראל.

Amir A 14 בנובמבר 2016

למה לא בעצם? מה עומד כיום בין הכדורגל הישראלי והפיכתו למוצר צריכה בידורי להמונים?

שלומית 15 בנובמבר 2016

הדרך שבה אנשים מתייחסים אליו.

אווה אילוז טוענת שנים שבחירת בן זוג לחיים (ונישואים בכלל) הם בחירה רציונלית שאנשים עושים כפי שהם בוחרים מוצרים בסופר. החל מאתרי היכרויות שבהם אנשים פוסלים על בסיס גובה, משקל, העדפה מוזיקלית, השכלה וכו' ועד לאחוז הגירושים הגבוה, הנובע מריבוי האופציות ב"שוק". ועדיין, אף אחד לא מתייחס לחתונה כאל "רכישת בן/ בת זוג". למה? כי זה הורס את הקסם.

בני תבורי 14 בנובמבר 2016

ביום שנודע לי שתפקיד יו"ר ההתאחדות מיועד לעיני, הבנתי שאפסה כל תקווה. לא שקודמיו היו בחירות מבריקות, אבל לזכות כל אחד מהם נזקפת תקופה ארוכה של מעורבות בכדורגל.

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

לי אין תקופה ארוכה של מעורבות בכדורגל ואני חושבת שזה לזכותי. אני רואה דברים אחרת. לפעמים זה גורם לי להגיד את הדבר הלא נכון ו/או לטעות במושג או באדם. לפעמים אני יוצאת מאצטדיון כדורגל ולא זוכרת אלו קבוצות שיחקו או מה הייתה התוצאה. אבל אני רואה את החיוך של המאבטח, ואת הבובות שמחלקים הליצנים על הדשא, שומעת את השיח בקהל ויכולה ממש להרגיש את ההתרגשות של האוהדים בכל אירוע במשחק. אני לא יודעת מה היתרונות של עיני אבל חוסר ניסיון הוא לא בהכרח, לדעתי, חיסרון.

מיקו G 15 בנובמבר 2016

עופר עיני מגיע עם ניסיון בכריתת ענפים, ולא עם ניסיון דומה בבחירת מקומות ישיבה.
חוסר ניסיון הוא אף פעם לא יתרון, אבל הוא חסרון שאפשר להתגבר עליו.

מתן גילור 14 בנובמבר 2016

מעולה שלומית. תודה רבה.

שלומית גיא 14 בנובמבר 2016

תודה :)

עדי אבני 14 בנובמבר 2016

תמיד תענוג לקרוא אותך, שלומית. תודה.

שלומית 15 בנובמבר 2016

תודה, עדי.

גיל שלי 14 בנובמבר 2016

תודה רבה שלומית

שי 14 בנובמבר 2016

נהדר, ישר כח. כבר שנים שאת הקול הבולט בארץ הקורא לניעור הגישה הישנה והמושחתת, אימוץ נורמית חיוביות וניהול נכון. אינני יודע אם הקול נופל על אזניים ערלות, אבל האופן בו את מתעקשת להמשיך להשמיעו מעורר כבוד.
כנראה שזה קל להתמיד כשאת/ה בטוח בצדקת דרכך.
תודה

שלומית 15 בנובמבר 2016

תודה, שי.

אמיתי 14 בנובמבר 2016

מצויין ורחב הקיף, חשוב מאד שמישהו מבחוץ עם כלים אחרים יסתכל על
הדברים ויחקור אותם.
אני מסכים שיש המון דברים ללמוד ולהעתיק ממקומות אחרים ואף יותר חשוב לנסות
לתקן את מה ששבור. הסתייגות קטנה בקשר לזה שאנו חברה חדשנית. כמו שרשמת
באנגליה הם קודם כל יצבו את המערכת והטמיעו תרבות אחרת ורק אז התפנו לנסות
ולחדש לכן נראה לי מתבקש שגם כאן קודם נייצר תרבות ספורט שדואגת קודם כל
למי שמשתתפים בה ככדורגלנים וקהל ואז נתקדם. לא צריך במובן הזה להמציא דיסק און קיי
אלא אנשים שהאינטרס שלהם כולל עוד דברים חוץ מעצמם ורוצים בתהליכים יותר ארוכים.
(כן השתמשתי במילה תהליך..). אחלה דיון

שלומית 15 בנובמבר 2016

תודה, אמיתי. ואני מסכימה. אפשר לנסות לעשות במקביל. למצוא דרכים יצירתיות ללמוד וללמד טכניקות "ישנות".

אריק 14 בנובמבר 2016

בייגלה מסליל

Kirma der faux 14 בנובמבר 2016

בייגלה סיפור די מעצבן.
יש שתי קריאות מעניינות שאפשר לקרוא בין השורות:
1. בייגלה המקיאוולי. בייגלה מוצא אתר בניה, נותן לזהובה כדור ומחכה שהיא תיפול כדי שיוכל להציל אותה.
2. המשיכה והחשש של נערה אריסטוקרטית מפאלוס גדול.

אריק 15 בנובמבר 2016

לא חשבתי על 1. אבל הגבר המציל והמגן על האישה חסרת האונים יכול לקבל הרבה פירושים.
2. הסיבה שהיא לא מעוניינת בו לא מנומקת על הספר. “לא אוהבת כלבים ארוכים“ זה לא מספיק.
אתה מחכה שתקח אותו הצידה ותאמר “מצטערת זה לא אתה, יש לי כוס צר“

שלומית 15 בנובמבר 2016

הרגתם אותי. לא אקריא לה אותו יותר לעולם.

מאשקה 14 בנובמבר 2016

שלומית יקרה, לפני שנים כאן הכרנו. הוקסמתי מהכתיבה שלך אז ממש כמו עכשיו.
את ספרך הראשון קראתי בהנאה גדולה לפני 5 שנים , עת היינו בעלי ואני בחופשה באיים המלדיביים, ונשאבתי לתוכו.
מאז, הכול היסטוריה ביחסים שלי איתך ועם משפחתך המופלאה.
התברכנו שאת כותבת כאן, ובעשייה שלך למען ילדים בספורט בישראל.
לעזרתך תמיד.
תודה לך.

שלומית 15 בנובמבר 2016

תודה, מאשקה. כבוד להכיר אותך ואת כבר חלק מהמשפחה.

אריאל גרייזס 14 בנובמבר 2016

מעניין מאוד. שאלה אחת עולה לי מהטקסט – יכול להיות שהגידול הזה של "ילדים טובים" כמו שאת אומרת מעקר קצת את הכדורגל האנגלי? שאין בו מקום יותר לשחקנים כמו גאזה, נניח? עם כל הדיבור על אינוביישן, אם אתה מגדל את כל הילדים באקדמיה שלך בפורמט מאוד מסוים בתוך תבנית, זה קצת קשה לצפות מהם אחרי זה לשבור את אותה התבנית ולשחק מחוץ לקופסה, לא?

אלכס דוקורסקי 14 בנובמבר 2016

אני חושב שגם כשהמטרה המוצהרת לא היתה "גידול ילדים טובים", והסתובבו להם, על הדשא, כל מני טיפוסים (ע"ע סטן קולימור, למשל), מישהו כמו גאזה היה מאוד מאוד מיוחד, לטוב ולרע.

וברצינות, ההגדרה של "ילדים טובים", אם אני מבין נכון, היא, פחות או יותר, כאלה שלא היו מעורבים בפלילים. גם כיום נמצא כמה שלא עונים עליה בכל ליגה, למרות הנסיונות, המוצלחים לרוב, לצמצמם את מספרם.

ולגבי צריכת סמים ואלכוהול, הקצב (והתדירות) שהמשחקים באנגליה ובליגות החזקות האחרות משוחקים, יקשה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה…

אריאל גרייזס 14 בנובמבר 2016

ברור שלא הכוונה לאפשר לילדים לצרוך סמים ואלכוהול. הכוונה היא שכל האקדמיות האלו מגדלות שחקנים שהם קצת רובוטים. כולם נראים אותו דבר, מגודלים אותו דבר. אני חושב שיש יתרון עצום לילד שגדל בשכונה שבה הוא לומד לאלתר ולא מכניסים אותו לתבנית מאשר לכזה שגדל בתוך תוכנית שמעצם הגדרתה מדכאת יצירתיות.

אלכס דוקורסקי 14 בנובמבר 2016

עם זה אני מסכים. כדורגל, בניגוד להתעמלות, למשל, הוא ענף שאפשר להתחיל להתאמן בו במסגרת מסודרת בגיל מעט יותר מאוחר.

שלומית 15 בנובמבר 2016

כן, יש כאן בהחלט פרדוקס. כפי שכתבתי על מערכות חינוך באופן כללי ועל מחלקות ללימוד אינוביישן באוניברסיטה בכלל, קשה מאוד לייצר חדשנות במערכות בירוקרטיות. מצד שני, אני מאמינה, שחדשנות יכולה להופיע רק במסגרות בירוקרטיות, אחרת החדשנות הופכת לכאוס. כתבתי בעבר מאמר עם מיקי בר אלי, בו ניתחנו את צוקהרה ופיסברי וטענו שהיכולת שלהם לייצר משהו חדש היא תוצאה של קבלה של עקרונות השדה. באקדמיות, באופן ספציפי, משאירים הרבה אפשרות ליצירתיות, כפי שבגוגל מאפשרים לעבודים להשקיע 20% מזמן העבודה שלהם בדברים שלא קשורים לעבודה באופן ישיר.

עידו 14 בנובמבר 2016

תודה.

אלכס דוקורסקי 14 בנובמבר 2016

שלומית, מאוד מעניין.
האמת שפספתי רכבת אחת, מרוב שהייתי מרוכז בפוסט (-:

ישראל 14 בנובמבר 2016

מצטרף.
אני לא פספסתי רכבת, אבל אם הייתי בתחנה ומחכה לאחת – כנראה שהייתי מפספס אותה

שלומית 15 בנובמבר 2016

אלכס וישראל, כסובלת מפרנוית רכבות, זו אולי המחמאה הכי יפה שקיבלתי… תודה.

Kirma der faux 14 בנובמבר 2016

תודה רבה, פוסט מרתק.
בהצלחה בהמשך המאבק.

מאנו 15 בנובמבר 2016

For me, הפוסט הזה יפה, אבל קצת עיוור וקצת מסלף. עיוור, כי להגיד "הקהל הרועש של ארסנל" זאת בדיחה. הכדורגל האנגלי הוא ראשית כל לא אנגלי יותר – לא השחקנים, לא המאמנים, לא הבעלים וגם לא חלק לא קטן מהקהל במגרשים. האווירה היא אווירה של אולמות קונצרטים. מחירי הכרטיסים בשמיים, ואם את חושבת שאין יותר מעמד פועלים באנגליה ושכולם שם עשירים ויכולים לרכוש כרטיסים למשחקים של יונייטד ב-150 פאונד, אז תבדקי שוב את המקורות שלך. מחלקות הנוער של הקבוצות האנגליות נמצאות הרחק מאחור לעומת מקבילותיהן הספרדיות, צרפתיות וגרמניות. גם שם יודו בזה.
בכלל, כל הפוסט הזה קצת יותר מדי באווירה פרובנציאלית של הישראלית הקטנה שבאה לאנגליה ומתפעלת מכל דבר, ואני מתנצל על הטון הבוטה, אבל זה נשמע ככה. הפוסט של הוא דטרמיניסטי, ומתעלם מאובדן גדול מאוד בתחומים אחרים שגרם השינוי בכדורגל האנגלי. והאלימות שם לא נעלמה. הקהל העני נדחק החוצה, ולכן גם האלימות הוסתרה ונדחקה החוצה, אך היא עדיין מבצבצת.

שלומית 15 בנובמבר 2016

מאנו שלום, כן, הפוסט הוא אופטימי מדי. באופן כללי, אני כזו. לגבי החסרונות של המהלכים, אני מתייחסת אליהם הרבה בספרים שלי. כולל דיונים ארוכים סביב שאלת הכפייה מול החופש, מעמד הפועלים מול האריסטוקרטיה, והתהליך כולו של ציפייה לציוויליזציה וציות. אתה מוזמן לקרוא.

מאנו 15 בנובמבר 2016

תודה על התגובה. מצטער שהייתי קצת בוטה, אבל אני חושב שהייתי ענייני.
תודה שוב

Dr. van nordstrand 16 בנובמבר 2016

אני חושב שלא היינו מתנגדים לשמוע יותר ממך כבעל דעה, לפחות מידי פעם.
היו בעבר מאמרים של סאל אמרגי על הליגה הספרדית… יש התעניינות לעוד.
יש לך מה לומר ושווה לבדוק את האפשרות לקבל במה.

בינתיים נקודה קצרה ברשותך,
כדאי לקחת בחשבון שלא כל מי ש ( איך נקרא לזה ) יחסית 'תופס' מהליגה האנגלית, דומה בהשקפותיו לרעהו.
הליגה הגרמנית במידה רבה מוצלחת יותר בלא מעט היבטים ועדיין האימפריה ממינכן די קוטלת איזשהו עניין בטבלה עצמה.
בספרד יש הרגשה שהמסגרת משחקת לטובתן של ברסה-ריאל עם גיחות אפשריות של אתלטיקו ואולי סביליה.
אבל אם פעם זו הייתה ליגה פתוחה ומרגשת, היום כל הכסף והשחקנים יגיעו במוקדם ובמאוחר לאחת מ 3 הגדולות ( זה היה יכול להיות גם רק 2, אז יש להודות על כך ).

כסף קונה את הכל, אם לא הכל את הרוב…
ולליגה האנגלית יש הרבה יותר כסף.
איך אומר הכומר אל באנדי ברגע שהמזומנים החלו לזרום ל church of no maam – אין בעיה, נמציא אידיאולוגיה ומסורת.
כשיש כסף, אתה שולט בהכל. בסיפורים, בנוסטלגיה, במה שאומרים ומספרים עליך.
כי אתה מספר את הסיפור ובעל המאה הוא בעל הדעה והשררה.
ובפריימרליג בעלי הקבוצות הם בעלי מיליארדים.

ערן (המקורי) 15 בנובמבר 2016

מעולה ומעניין

שלומית 15 בנובמבר 2016

תודה.

אורי 15 בנובמבר 2016

נהנה לקרוא ולעקוב אחרי עבודתך (:

אפריים 15 בנובמבר 2016

כמו תמיד, תענוג לקרוא.

צריך להכריח את כל מי שמעורב בכדורגל הישראלי (כולל בתקשורת) לקרוא את "אימפריה".
מעבר לדברים שזה יכול לקדם, אולי זה יפסיק את השימוש האווילי שעושים בדו"ח טיילור כהצדקה למאבק אלים באוהדים אלימים בארץ…

שלומית 15 בנובמבר 2016

תודה רבה.

שלומית 15 בנובמבר 2016

כל כך נכון לגבי דו"ח ועדת טיילור.

Dr. van nordstrand 15 בנובמבר 2016

הגיון עקבי ובריא, ממצאים מדעיים ואמונה בדרך יכולים להביא להרבה תהליכים חיוביים.
לא התייאשנו כי איננו מאמינים, פשוט רובנו המוחלט לא בעמדה להשפיע על מקבלי ההחלטות ומתווי הדרך.
אז יותר נוח לשלול ולחשוב שאין מה לעשות.
אני מאמין לך, למחקר, לגישה ולאווירה שאת מייצגת.
לעומת זאת, איני מאמין להרבה אנשים שטוענים שהם ב'עסק' כי איכפת להם.
זה תהליך שיחלחל… מה שנקרא, don't quit your day job.
אבל אם את כבר בתחום… אז יאללה.

עבורי, הפסקתי להאמין סופית לפני כמה שנים.
זה אומר שמישהו כמוני לא יכול להוביל לשינוי.
אבל מישהו אחר- חזק יותר ועם כלים נכונים וכוח אפקטיבי יכול.

שלומית 15 בנובמבר 2016

עוד לא התפטרתי אבל אני מתכוונת לצאת לפנסיה בעוד 3 שנים :)

ישי החיפאי 15 בנובמבר 2016

נקודה מענינת לפי דעתי – את מספרת איך בתרבות האנגלית חשוב להקדים ב-"for me" את הדעה שלך שיכולה להיות שנויה במחלוקת.
התגובות מלאות בהבעות דעה שמנוסחות כעובדה ברורה.

סימן לתרבות הדיון הישראלית?

דנידין 19 בנובמבר 2016

For me
אחלה פוסט, שממשיך אחלה ספר

Comments closed