ספרוטנ'רול (י"א) – רן עצמון

FIND A RIVER  - מסעותיי עם REM  (חלק ב')

 

OUT OF TIME 1991

remoutoftimecover

תקוע בפקק על הביי ברידג' אני מזפזפ בין תחנות הרדיו השונות ואת אוזני לוכדת פראזת מנדולינה פשוטה ויפה ולאחריה בוקע קול מוכר מן הרמקולים מלווה באותה מנדולינה וחטיבת קצב רזה. לוקח לי כמה שניות לזהות שזהו שיר חדש של REM  והשיר הולך ותופס אותי כבר בשמיעה ראשונה. בלי לחשוב יותר מדי אני נוסע לכיוון ברקלי, אל AMOEBA , חנות התקליטים הטובה שהייתי בה מעודי. אני רוכש את הדיסק החדש ומאזין לו הלוך ושוב בבית. אין ספק, הקסם חזר. מקבץ שירים נפלאים מרכיבים את האלבום שעושה מREM-  להקת על.

קצת קשה היום להתפעל מ-LOSING MY RELIGION  כי השיר הזה נטחן לעייפה אבל זה שיר עצום. החל מהטקסט, מהטובים של סטייפ, המשך בעיבוד המנדולינה הנהדר שנותן לשיר את הצבע הייחודי שלו, עיבוד המיתרים העדין והיפהפה, השירה האמוציונאלית של סטייפ, כשהכל מולבש על לחן אדיר. NEAR WILD HEAVEN  ששר מייק מילס הוא שיר קלאסי של REM   הנהנה מעיבודים קוליים מורכבים שמזכירים את אלו של הביץ' בוייז. HALF A WORLD AWAY  הוא שיר מלא אווירה המוגש באופן אקספרסיבי על ידי סטייפ המלווה בצ'לו ומנדולינה בעיבודים אדירים.

rem-2

COUNTRY FEED BACK  הוא שיר רב עוצמה ומלא אווירה אפלולית ומטרידה לה תורמת נגינת הגיטרה של באק בסולמות זויתיים בסגנון רוברט פריפ. מייקל סטייפ שבאלבום זה ביצע קפיצה ענקית כזמר, מפגין שוב את הצד הכואב והפגיע שלו שהוא שר / מדבר. ME IN HONEY , BELONG  ו-  LOW הם שירים פנטסטיים נוספים אבל מעל כולם בוהק TEXARKANA, אחד השירים הכי אהובים עלי של הלהקה. ריף גיטרה פשוט ומתגלגל, עטוף במיתרים רכים מהווה את הבסיס לשיר המופלא הזה אותו שר מייק מילס שגם כתב ועיבד אותו. הסי פארט באמצע השיר אותו שר מילס על רקע המיתרים הוא רגע מוסיקלי קסום כמו גם שניות הסיום עם השירה המוכפלת ומשולבת עם  סערת כלי הקשת – שיר מושלם.

בכלל, מדובר באלבום מאד מגוון ומלא דמיון מבחינת ההפקה והעיבודים עם שימוש בכלים כמו מנדולינה וצ'לו ככלים מובילים. מבחינת כתיבה, זהו אלבום ללא אף שיר חלש (פרט ל SHINY HAPPY PEOPLE  המאוס שגם חברי הלהקה סולדים ממנו). ההגשה היא לעילא ולעילא למרות שלא מדובר בנגנים וירטואוזיים וחלק מהטקסטים מעולים ממש. שנת 1991 הייתה שנה ענקית ברוק ו-OUT OF TIME  הוא אחד האלבומים הכי טובים שנעשו בשנה שיצאו בה לא מעט יצירות מופת. הדבר התבטא גם במכירות והאלבום נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, הודות גם לתמיכה מאסיבית של MVT  שלא הפסיקה לשדר את הקליפ של LOSING MY RELIGION. התוצאה הייתה מקום ראשון במצעדי האלבומים בארה"ב וברחבי העולם ושלושה פרסי גראמי בטקס שנערך בשנת 1992.

באוגוסט 1991 אני חוזר ארצה ומיד מתחיל לעבוד בחברת התקליטים הד ארצי כמנהל רפרטואר בינלאומי. זו השנה הכי טובה בתולדות החברה עם אלבומים סופר מצליחים של רד הוט צ'ילי פפרס, גאנס אנד רוזס, נירואנה, סימפלי רד ועוד כמה. כל אלה נמכרים בכמויות אבל מעל כולם ניצב OUT OF TIME  שחוצה את רף שישים אלף העותקים. עוד פרט שאני לומד הוא שלשיר LOSING MY RELIGION   קוראים בישראל OH LIFE .

 

יהלום סמוי – TEXARKANA

***

AUTOMATIC FOR THE PEOPLE 1992

%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95

לקראת סוף הקיץ מתקבל מידע בהד ארצי שהלהקה תוציא אלבום חדש לקראת סוף השנה, למרות העובדה ש- OUT OF TIME עדיין מככב גבוה במצעדי המכירות. זוהי החלטה קצת לא מקובלת מבחינה מסחרית, ועולות גם התמיהות כיצד הספיקו חברי הלהקה להקליט אלבום שלא יפול מקודמו המצליח והכל כך מוערך. כשבועיים לפני צאת האלבום לאור אנחנו מקבלים את האלבום להאזנה פנימית, מכנסים את כל חברי המחלקה הבינלאומית של הד ארצי להאזנה ראשונית ובתומה כולנו נותרים המומים. זהו אחד מאותם אלבומים שברור לך כבר מהאזנה ראשונה שמדובר ביצירת מופת. האלבום יוצא לאור באוקטובר 1992 וזוכה להצלחה מסחרית אדירה למרות שהסינגל הראשון מתוכו, DRIVE  , הוא לא מסחרי בעליל, אבל מרמז על העתיד לבוא ברוב שירי האלבום.

שנים עשר שירים מרכיבים את האלבום הקודר והאיטי הזה. במהלך כתיבת השירים לא השתמשו חברי הלהקה בביל ברי כמתופף אלא כבאסיסט, הבאסיסט הקבוע, מייק מילס, ניגן בכלי קלידים שונים שמצאו את דרכם לאלבום הסופי ופיטר באק המשיך לשחק במנדולינות. היעדר התופים בתהליך הכתיבה השפיע רבות על התוצאה הסופית בנוסף למשבר גיל השלושים שחוו חברי הלהקה שהפכו מלהקת קולג'ים קטנה ללהקת על מהמצליחות והמוערכות בעולם.

DRIVE  האפלולי מכניס אותנו מיד לאווירת הנכאים ששורה על האלבום. את ליווי המיתרים עיבד הפעם ג'ון פול ג'ונס והוא עשה עבודה נפלאה. באק מצידו תורם לאווירה עם גיטרה נשכנית מצד אחד וגיטרה אקוסטית נוגה מצד שני. מייק מילס מכניס מדי פעם צלילי הרמוניום נוגים והכל משתלב לשיר בלתי קונבנציונלי ומכושף.  TRY NOT TO BREATH נמרץ יותר מבחינת הקצב אבל הטקסט המורבידי ממשיך את הקו של DRIVE . הקצב מתגבר בשיר THE SIDEWINDER SLEEPS TONIGHT , שיר רוק אדיר שעטוף במיתרים בעיבוד מסחרר לצד נגינת אורגן מלאת השראה של מילס.

EVERYBODY HURTS  הוא כבר יהלום של ממש. השיר מבוסס על לחן מאד פשוט של ביל ברי המתופף וטקסט שגם הוא פשוט ובסיסי. אבל הבנייה החכמה של השיר שנשענת שוב על עיבוד ענק של ג'ון פול ג'ונס, פסנתר חשמלי בנגיעות קטנות ומעל הכל, שירה נפלאה ומלאת נשמה ורגש של סטייפ עושים את השיר ליצירת מופת מרגשת.

מייק מילס משתעשע בפסנתר החשמלי בקטע אינסטרומנטלי קצר כהכנה לשיר SWEETNESS  FOLLOWS  , שיר עגמומי נוסף המבוסס על אורגן מהורהר וצ'לו מאיים. לעומתו, MONTY GOT A ROW DEAL  הוא שיר יותר מהיר עם תופים רועמים, פראזת מנדולינה קליטה ונגינת אורגן וקולות רקע של מייק מילס. הרוקר האמיתי של האלבום הוא IGNORLAND  הרועש והאפקטיבי. באק משתולל על הגיטרות, ברי מפציץ על התופים וסטייפ אף הוא פותח את הגרון. משם אנחנו עוברים לעוד שיר איטי ומהורהר,STAR ME KITTEN   עתיר האפקטים היוצרים אווירה חלומית. זהו כנראה השיר החלש באלבום אבל השיר הבא הוא עוד יהלום בוהק מבית היוצר של REM. MAN ON THE MOON   הוא שיר נפלא ומענג. הלחן עצום, הפזמון סוחף, הטקסט החכם המוגש בתוספת ה YEAH- YEAH YEAH  המחוכם, סולו גיטרת הסלייד ובכלל כל עבודת הגיטרות של באק, השירה / צעקה  המרגשת של מילס בפזמון המשתלבת באופן הרמוני מושלם עם סטייפ. פאקינג מסטרפיס.

rem-2

NIGHT SWIMMING  הוא עוד שיר איטי ומהורהר בו הפסנתר של מילס והמיתרים של ג'ונס מלווים את שירתו של סטייפ ויוצרים שיר שמיטיב להעביר את אווירת הטקסט. הביצוע הקולי של סטייפ נשמע כמעט עירום למרות הליווי וסולו האבוב לקראת סוף השיר הוא הברקה. האלבום הכביר הזה נחתם בשיר כביר לכשעצמו, אחת היצירות הטובות של REM  והאהובה עלי מכולן – FIND A RIVER.

השיר נפתח עם גיטרה אקוסטית אליה מצטרף אורגן במלודיה יפהפייה שתלווה את השיר לכל אורכו. סטייפ מצטרף בשירה זכה וצלולה ומוליך את הבית אל הפזמון הסוחף. בבית השני נוסף פסנתר עדין  ובפזמון השני מצטרף מייק מילס בשירת הרמונית יפה ומרגשת כל כך וכל השיר ממריא לשיא באופן הגאוני בו מושר הפזמון בעל המלודיה היפה כל כך על ידי סטייפ ומילס עד לסיום עם אותה גיטרה אקוסטית שפתחה אותו. השיר  הוא בעיני דוגמא מושלמת  למה שעושה את  REM ללהקה נפלאה כל כך: הלחן המעולה, הטקסט המסתורי, השימוש המגוון ומבריק בכלי נגינה שונים ובלתי שגרתיים, ההפקה הנקייה, העיבודים עוצרי הנשימה לכלי מיתר, השירה מרובת הרבדים של סטייפ, הליווי הקולי המרגש של מילס וההרמוניות הקוליות בין השניים והאופן שבו כל המרכיבים הללו מתחברים באופן מושלם.

ב1993 מבשרים לנו החברים מוורנר בראדרס שמייק מילס ופיטר באק נמצאים בחופשה באירופה ושהם מתכוונים לקפוץ לביקור קצר בישראל. התרגשות רבה אופפת את חברי המחלקה הבינלאומית של הד ארצי כשהשניים נוחתים בארץ מלווים בבחורה דרום אפריקאית מקסימה בשם סו שצמודה אליהם מטעם וורנר בראדרס. אנו נפגשים במלון עם באק ומילס שמתגלים כאנשים סופר נחמדים, חסרי כל פוזה ודאווין של כוכבי רוק, סקרנים ואינטליגנטים ובמיוחד אני מתחבר עם מייק מילס רך הדיבור. אנחנו קובעים לקחת אותם לארוחת ערב, אוריינטלית אותנטית לבקשתם. סו אומרת לי בלחש שיש להם עוד בקשה, אם אפשר לסדר להם איזה חתיכה של חשיש. אני מסדיר את העניין במהירות ובאק ומילס מאד אסירי תודה על החומר.

בערב אנחנו יוצאים לסיבוב מהנה ביפו ומשם לארוחה במסעדה ערבית עם כל חברי המחלקה הבינלאומית של הד ארצי. הערב בחברת השניים נעים ומרתק. פרט משותף בביוגרפיה של שניהם הוא שהם ילידי קליפורניה שעברו להתגורר בג'ורג'יה בהיותם ילדים מה שמסביר אולי את החיבור ביניהם. פיטר באק שהוא אינטליגנטי להחריד, קצת יותר מופנם ממילס שמתברר שהוא חולה ספורט וכך אנחנו מקשקשים לאורך הערב על ספורט, פוליטיקה אזורית, מוסיקה ובכלל. הם נהנים מאד מהאוכל אבל מילס מספר לי שהדבר שהכי חסר לו בנסיעה זה האוכל של וויבר די , מסעדת הסול פוד באת'נס, ש- AUTOMATIC FOR THE PEOPLE  הוא הסלוגן שלה. כשאנחנו מספרים להם ש-LOSING נקרא בישראל OH LIFE  הדבר משעשע אותם מאד, הם יספרו על כך בראיונות שיתנו בעתיד והעניין יהפוך בדיחה פרטית שלנו. והכי חשוב, ישראל מאד מוצאת חן בעיניהם והם מבטיחים לחזור  אלינו להופעה.

יהלום סמוי – FIND A RIVER

 

 

הבעיה שלי עם שוטא
דע את היריבות: הפועל באר שבע

63 Comments

Amir A 8 בדצמבר 2016

איזה עיתוי. בדיוק קיוויתי שתכתוב משהו כדי שיהיה אפשר לציין בתגובות ש- Greg Lake מת :-(

אמוץ כהן-פז 8 בדצמבר 2016

There's no end to my life
No beginning to my death
Death is life
ושקארל פאלמר ישמור על עצמו, מישהו שם עוד עלול לדרוש את זכותו לקונצרט שמיימי.

ניינר/ווריור 8 בדצמבר 2016

אני לא יכול לסבול את ELP אבל גרג לייק זמר אדיר שהתבזבז על הזוועות של אמרסון. עדיין יש ברפרטואר של הלהקה כמה שירים יפים של לייק שאמרסון לא הצליח לחרב. עוד ביצוע מושלם של לייק מופיע בשיר STILL מתוך אלבום סולו של פיט סינפילד בעל אותו שם

Amir A 8 בדצמבר 2016

עזוב את ELP. רק על הקול שלו בחצר מלך הארגמן, אולי אלבום הפרוגרסיב החשוב ביותר (לא אמרתי הטוב ביותר. אמרתי החשוב ביותר) מגיע לו לקבל כנפי מלאכים.

ניינר/ווריור 8 בדצמבר 2016

זה ברור. לא היה לי צורך לציין את המובן מאליו

ב"פ 8 בדצמבר 2016

ELP הם הסמן הימני של הבעיה המרכזית שלי עם רוק פרוגרסיבי. דומיננטיות גדולה מדי של קלידים. צל"ש ליוצאי הדופן מהבחינה הזו, קינג קרימזון (נהדרים) פינק פלויד (סתם לא יודעים לכתוב מוזיקה טובה) וג'תרו טול.

Amir A 8 בדצמבר 2016

דווקא הגיטרות של גארי גרין שומרות על דומיננטיות אצל ג'נטל ג'איינט.

ב"פ 8 בדצמבר 2016

להגיד שאיזשהו כלי מסויים הוא דומיננטי בג'נטל ג'ייאנט IS A BIT OF A STRETCH

Amir A 8 בדצמבר 2016

בהשוואה ללהקות פרוגרסיב אחרות, הגיטרות שלו בולטות יותר. אולי בגלל שהוא במקור נגן בלוז.

אמוץ כהן-פז 8 בדצמבר 2016

נחשפתי ל ELP דרך קול השלום. אייבי נתן היה משמיע אל לאקי-מן בימי שישי אחרי הצהריים, כשהסתובבנו בבוטקה של הפלחה אחרי הלימודים ולפני הכדורגל.
מכיוון שאבי ונחום שופמן מכיסופים חשפו אותי כבר אז (15-16) למוזיקה קלאסית, החיבור לקיט אמרסון היה קל. וכשכולם נשבעו בשמם של ג׳נסיס, אני הקשבתי לTarkus. עד היום.

ניינר/ווריור 8 בדצמבר 2016

טוני בנקס מג'נסיס הוא קלידן פנטסטי שמנגן בטעם בלי להשתלט על המוזיקה והסאונד. קית אמרסון זה משהו שצא מכלל שליטה

ב"פ 8 בדצמבר 2016

תפסת אותי בקלקלתי. ג'נסיס זה חור בהשכלה המוזיקלית שלי.

Amir A 8 בדצמבר 2016

מה שכן, שיתוף בין גיטרה וקלידים כמו שהיה בין ג'ון לורד וריצ'י בלקמור לא מוצאים בהרבה מקומות, אם בכלל.

ניינר / ווריור 9 בדצמבר 2016

שני נגני על שכל אחד הוא גם מוזיקאי עצום

אמיתי 8 בדצמבר 2016

אשרייך שזכית להכיר את אלילך ועוד שהם יתגלו ככאלה בני אדם מדהימים. אאוט אוף טיים הוא האלבום הראשון שלהם ששמעתי והאהוב עליי.
ממנו המשכתי איתם אחורה וקדימה בזמן. יש בהם משהו אמריקאי מאד וייחודי מאד. טרוארי.
חתיכה חשובה באבולוציה של האמריקנה

Matipool 9 בדצמבר 2016

כמוך כמוני .

אריק 8 בדצמבר 2016

אזהרה – תגובה אישית שלא לגמרי מתכתבת.
אלבום נפלא אאוט אוף טיים.
אבל זה השלב שבו נמאס לשמוע מכולם על REM (הלהקה שלי!)
המעבר למרכז המיין סטרים די הרחיק אותי ועל אף שזה אלבום נפלא לא קניתי יותר אלבומים שלהם- הוא היה האחרון.
באותו זמן שמעתי שיר של להקה מסיאטל עם זמר ממלמל כמו סטייפ בתחילת הדרך רק עם זעם קדוש וסאונד של קרייזי הורז רק יותר כועס. זוכר שעצרתי את האוטו כדי לשמוע את השיר עד הסוף ולעכל. ואיכשהו REM הפכו לדודים השבעים באחת.
אחרי זה קיו – טיפ ופייף דוג כבר העבירו אותי לצד שממנו אין חזרה ללבן. וREM הפכו לזכרון ילדות.
במבחן הזמן את מידנייט מרודרס אני עדיין שומע בכיף אאוט אוף טיים משעמם אותי.
פיינד דה ריבר זה לא יהלום סמוי – זה השיר הכי טוב שלהם.

ניינר/ווריור 8 בדצמבר 2016

מבין בדיוק על מה אתה מדבר-לי זה קרה אחרי גרין. העניין הוא שאאוט אוף טיים ובמיוחד היי פיי ואוטומטיק הם אלבומים כל כך נפלאים שחבל לפספס אותם בגלל שהלהקה הפכה לנחלת הכלל ולא חלק מאיזה מחתרת מאזינים חשאית.

אריק 8 בדצמבר 2016

אותם שמעתי. המון. אבל שם נגמר לי.

יואב 8 בדצמבר 2016

מזדהה איתך אריק למרות שהיא לעולם לא היתה הלהקה שלי.
לא הרבה שורד אצלי את מבחן הזמן.
אוטומטיק כאלבום- בוודאי.

אריק 8 בדצמבר 2016

היפ הופ חיסן אותי. תאריך התפוגה זה שני אלבומים ואז מסחור טוטאלי. השלמתי.
אוטמטיק עומד בהחלט במבחן הזמן אבל ניסיתי בעקבות הפוסטים וחוץ מכמה שירים נצחיים. השתעממתי.

ערן קאלימי 8 בדצמבר 2016

לאאוטקאסט יש יותר משני אלבומים טובים…

ניינר/ווריור 8 בדצמבר 2016

גם לטרייב

קירקגור 8 בדצמבר 2016

האחרון שלהם מעולה!

אריק 8 בדצמבר 2016

אאוטקאסט היו טובים גם שהיו מיין סטרים בגלל שאנדרה הוא גאון אמיתי. הטרייב באמת לא התמסחרו.
אבל הם באמת היוצאים מן הכלל.

סימנטוב 8 בדצמבר 2016

ממש מזדהה, הם אף פעם לא היו "הלהקה שלי" אבל זה קורה כמעט עם כולם

ב"פ 8 בדצמבר 2016

כל המוזיקאים שאני אוהב מאוד הם מפלצות פופולריות. זה אף פעם לא הפריע לי, ואני לא רואה בפופולריות כשלעצמה דבר שפוגם בחוויה שלי להינות ממוזיקה. מוזר לי שזה סנטימנט שמשותף לכל כך הרבה אנשים

קירקגור 8 בדצמבר 2016

אוטומטיק הוא האלבום הראשון שלי, הפעם הראשונה בתור ילד שהייתי מודע לקונספט של אלבום. אני זוכר שאבא שלי קנה את הקסטה של זה והיינו חורשים עליה בנסיעות הלוך וחזור. תמיד היה לי נורא עצוב ותמיד רציתי לשמוע שוב.

אחר כך בכיתה ה׳ הם הגיעו להופיע בארץ ואבא שלי ואני הלכנו ושם נשביתי בקסמיה של להקת החימום, ומאז נהייתי אובססיבי לרדיוהד, כי רציתי שתהיה לי להקה ״משלי״.

לגבי המאוחרים – אני חושב ש״אפ״ הוא קצת אנדרייטד. לא קלאסיקה כמו אוטומטיק, אבל עם מאסטרפיסים ומעטפת סאונד כללית נפלאה.

shohat 8 בדצמבר 2016

איזה כיף רן. מהכותרת, דרך התיאורים היפים וכמובן חזרה אל האלבומים.
סוג השירים שהכי מייצג את הקסם הייחודי לאר.אי.אם הוא זה המחבר בין Country Feedback אל Find the River אל E-bow the Letter אל Electrolite אל Ascent of Man. מלים אניגמטיות שמזמינות פרשנות ואסוציאציות אישיות, לא מחייבות ולכן כל כך מיוחדות. ומנגינה/נגינה לא יומרנית, נעימה, ממכרת. שירים שלאו דווקא תופסים בפעם הראשונה אבל מתישהו נדבקים. Aluminum tastes like fear. Adrenaline pulls us near.
תודה! מצפה להמשך.

shohat 8 בדצמבר 2016

ולפי מייקל סטייפ Country Feedback הוא השיר הטוב ביותר. מי אנחנו שנתווכח.

Matipool 9 בדצמבר 2016

זה השיר האהוב עליו , לאו דווקא הטוב ביותר .
לפני כן , השיר האהוב עליו היה fall on me .

shohat 9 בדצמבר 2016

Call on me גם נהדר.

shohat 9 בדצמבר 2016

אוף. Fall

אמיר הממש מקורי 9 בדצמבר 2016

לגמרי

ב"פ 8 בדצמבר 2016

יש דבר מיוחד מאוד בכתיבת השירים של REM שאני מנסה למצוא את הדוגמא הכי טובה בשבילו. יש קטע באיזון העדין בזרימה של שיר שנע בין שני קטבים מנוגדים. מצד אחד אתה רוצה שהפזמון יהיה חלק מהזרימה הטבעית של השיר, אם זה לא כך השיר נשמע לא קוהרנטי, מודבק ומאולץ. מצד שני, וזה המקרה בחלק גדול מאוד מהשירים. הקטע הוא כל כך המשך טבעי של השיר, שבעצם לא צריך אותו. אתה יכול לנחש מעצמך איך המלודיה תמשיך, זה הדרך "המתבקשת". REM הצליחו לפצח את הנוסחא הזאת בעיני ואני אביא כדוגמא את MONTY GOT A RAW DEAL. השיר פותח בצורה מסויימת, וההמשך שלו מצליח להיות שלוב מאוד מוצלח. הוא מאוד מהודק מצד אחד, ולחלוטין בלתי צפוי.

ניינר/ווריור 8 בדצמבר 2016

מה שעושה את REM ללהקה כל כך גדולה זה הסונגרייטינג שלה וכתבת על זה יפה. יש להם גם יכולת לכתוב סי פארטס נפלאים כדי להשלים את יצירות המופת הללו.

עירן 9 בדצמבר 2016

מעולה !!!!

בובו 8 בדצמבר 2016

אם אתה גם זז שנה אחת קדימה או אחורה אתה מקבל גם את ניק קייב והרויאל טרקס באלבומים לפנתאון. ולא הזכרתי את מורפין, מרקורי רב, סלינט, וטייפ או נגטיב. נראה שמתישהו בין 90 ל 92 היה פרץ יצירתי מיוחד שלא שוחזר מאז, לדעתי לפחות.

עומרי (ירוק) 8 בדצמבר 2016

נהדר רן, תודה.

THE SIDEWINDER SLEEPS TONIGHT אדיר בעיני, שיר כיפי. קראתי איפשהו שזה גבוה ברשימה של שירים שהציבור לא ממש מבין מה אומרים במילים שלו (במקרה הזה בפזמון), יש מלא גרסאות שגויות.

עירן 9 בדצמבר 2016

call me when you try to wake her up

עומרי (ירוק) 9 בדצמבר 2016

כן, ידוע, כשהייתי נער ושמעתי את זה לראשונה, ממש לא הבנתי את זה

Matipool 9 בדצמבר 2016

לדעתי , דווקא אחד החלשים באלבום המופלא הזה .

ניינר/ווריור 9 בדצמבר 2016

אני דווקא אוהב את השיר הזה בעיקר בגלל נגינת האורגן של מילס ועיבוד המיתרים המסחרר. כשהשיר יצא באמת לא הבינו מה סטייפ שר בפזמון. דף מילים לא צורף לאלבום ובימי טרום האינטרנט לא היה היכן להתעדכן

עירן 9 בדצמבר 2016

ראיון ברולינג סטון. שם קראתי שסטייפ גילה את מה ששר בפזמון. הוא גם סיפר למה צחקק שם כשר על ד"ר זוס.

יואב דובינסקי 9 בדצמבר 2016

נהדר. תודה רבה

עירן 9 בדצמבר 2016

אני דווקא שמחתי שהחבר'ה התקשרו אליי לניו זילנד להגיד לי "צדקת, הבנו על מה דיברת איתנו כבר 7 שנים" כשיצא אאוט אוף טיים. לא עניין אותי שהלהקה שלי, שהייתי אחד מאותם מ – 27 בארץ שקנו את "רקונינג", כבר נחלת הכלל. ההיפך, שמחתי שהעולם גילה אותם גם.

להקה העומדת במבחן הזמן כנראה טוב מכל להקה אחרת מבחינת הרפרטואר הלא נגמר שלה, שאין כנראה לאף להקה/הרכב אחרים, ששיאו באוטומטיק ומגיע לשלמות צרופה ב- find the river, השיר הכי טוב שלהם.

הניתוח של אאוט אוף טיים מבריק, רן. בעיקר טקסקרנה, שעת האזנתי לו בווקמן על גדות הבריכה באוקלנד, ניו זילנד, ריגש עד דמעות במין תמימות טהורה ומופלאה של מייק מילס האגדי.

בכלל, כתבת נכון בתגובות שיכולת כתיבת השירים שלהם היא אדירה. לטעמי, לצד השירים האדירים שלהם, יש להם שורת שינים "בקו השני והשלישי", היינו, פחות נצחיים מהטופ אבל מעולים בעצמם, שהם קווים עבים בהרבה מכל להקה אחרת. הרבה מאד מהשירים, אגב, מופיעים באלבומים "ריביל reveal" ו"אפ", שכתבו כאן נכון שהם אנדררייטד לגמרי וכוללים סאונד יפהפה ושירי ענק, חלקם בטופ טן שלי.

כדאי לשמוע את הביצוע של "קאונטרי פידבק" עם ניל יאנג בגיטרה.

פוסט נפלא ומרגש.

עדיין לא מאוחר להתעמק גם באחרונים, רן, אבל זה אולי אשכנע אותך על חומוס בנצרת…

Matipool 9 בדצמבר 2016

הייתי רוצה לכתוב תגובה ארוכה ומשתפכת אבל קצת קשה לי כי אני ברומא עם טלפון קטן ודי מיושן ובלי מחשב ( אגב – רומא נהדרת , הכל קטן וקרוב , מזג האוויר מושלם ואתמול זכינו להופעת רחוב נהדרת של שני ח'ברה שניגנו ושרו פינק פלויד , דילן וכו' ) .
רן – שוב תודה על הפוסטים . מסכים כמעט עם כל מה שכתבת ונהנה לקרוא . לא מסכים בעיקר על star me kitten . בעיני הוא שיר מיוחד ונפלא .
שאלה – כתבת שהם לא נגנים מעולים או וירטואוזים . למה בעצם ? לי הם נראים נגנים מעולים ומוכשרים ואני מודה שאני הדיוט בנושא לעומתך .

ניינר/ווריור 9 בדצמבר 2016

קודם כל תודה מתי.

באק, מיילס וברי הם נגנים מאד בסיסיים וחסרי וירטואוזיות או יכולת טכנית יוצאת דופן. איש מהם הוא לא מאסטר על הכלי שלו או נחשב נגן בולט בתחומו.
ביל ברי הוא המתופף הכי בסיסי שיש וגם אין לו סאונד ייחודי. מייק מילס הוא באסיסט נהדר בגלל האופן המלודי בו הוא מנגן באס אבל אין שמץ וירטואוזיות בנגינה שלו וכנ"ל לגבי באק. בכל השירים של REM לא תמצא סולו גיטרה שיגרום לך לתפוס את הראש בגלל האופן הטכני בו הוא מנוגן. אבל הם מחפים על כך בנגינה פשוטה אמנם אבל מלאת טעם מוזיקלי משובח והרבה מעוף. גם הנגינה של מילס בקלידים היא לא הרבה יותר מנגיעות ועיטורים אבל כמה שהם יפים ותמיד עוטפים את השירים באופן מושלם ומוסיפים להם ערך עצום. הנגינה הפשוטה הזו היא חלק מהקסם של REM כי המאזין מרוכז בסונגרייטינג וברגש ולא בטכניקה. אני בכל אופן מעדיף נגנים בינוניים שהם מוזיקאים גדולים על פני כל מיני וירטואוזים חסרי נשמה כמו סטיב ויי, דרים תיאטר וכל מיני כאלה שרק מעניין אותם להראות כמה טוב ומהר הם יכולים לנגן.

Amir A 9 בדצמבר 2016

או, אתם נוגעים כאן בפצע פתוח. יש דור שלם של נגני גיטרה כמו סטיב ויי, ג'ו סטריאני, יאנגי מאלמסטיין ועוד שהם פשוט זוועה. אני בטוח שכל אחד מהם יכול לנגן כל סולו של ג'ורג' האריסון תו לתו בצורה מדוייקת בעוד שג'ורג' האריסון בחיים לא היה יכול לנגן את מה שהם מנגנים. ועדיין, גם כשהוא מסתכל אחורה עם משקפת של 20X120 ביום בהיר עם ראות של 100 מייל הוא לא רואה אותם. ישנם הרבה נגנים וירטואוזים שמראים שניתן לנגן מוזיקה ולא קלקול קיבה גם שמנגנים בטכניקה מופרעת, כמו בלקמור, ג'ון מקלפליין ואל דמיולה, אדי ואן הלן (לפחות באלבומים הראשונים של ואן הלן) ועוד. אבל מעל כולם עומד לו מר ג'יימס פטריק פייג'. מבחינת טכניקה הוא אולי נופל קצת מבלקמור ושות', אבל מבחינת כתיבת מוזיקה אין אף אחד שמדגדג אותו. לכתוב שירים כמו קשמיר או RAIN SONG (ומי שמנגן גיטרה יודע שלא מדובר על איזו מורכבות מוזיקלית שלא תאמנה) יכול רק מי שמלאכים נגעו בו. בכל פעם שאני שומע את Bron-Yr-Aur הלב נצבט לי. הבן אדם גאון.

ניינר / ווריור 9 בדצמבר 2016

גם בעיני פייג' הוא הגדול מכולם. תפקידי הגיטרה שלו באלבומים של זפלין זו בהחלט גאונות לשמה, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת הביצוע

עירן 9 בדצמבר 2016

רן, תודה על התשובות. כמי שאין לו מושג בסיסי במוזיקה, תמיד תהיתי איך מתייחסים מוזיקאים לנגינה של באק. מחד, היה לו איזה צליל שידעת שזה הוא (כמו שניגן לא מכבר בשני שירים של הדצמבריסטס) וזה נהדר, מאידך, אפילו באוזן חפה ממוזיקליות כמו שלי, זה תמיד נשמע כמו אותו אקורד.

בובו 9 בדצמבר 2016

כל כך נכון. אני יכול להקשיב לפתיחה של maggot brain של funkadelic מליון פעם וזה עושה לי את זה כל פעם מחדש. סולואים טובים קשה כבר למצוא.

ניינר / ווריור 9 בדצמבר 2016

טוב זה באמת הטופ. אדי הייזל שמנגן כאילו הרגע אמא שלו מתה

אריק 10 בדצמבר 2016

ההרכב הזה הוא כולו הטופ.

עירן 9 בדצמבר 2016

לסיכום הקטע המוזיקלי (אני מבין שהקטע הבא יעסוק בטיוליך איתם ויגרום לנו לפרצי קנאה נוראיים), הטופ טן שלי שלהם הינם:

Fall on me, Maps and legends, Country feedback, Perfect circle, Find the river, I'll take the rain, Ive been high, Driver 8,
Fretless, Nightswimming

אני חושב…

Matipool 9 בדצמבר 2016

מאז הפוסט הקודם של רן , אני מנסה לבחור את הטופ 10 שלי .
Find the river, perfect circle , world leader preatend, fall on me , driver 8 , fretless , sweetnes followes , talk about the passion , half a world away, country feedback ,

מניח שאם הייתי עושה רשימה לפני עשר או עשרים שנה , חצי מהשירים הנבחרים היו אחרים .
אהובים נוספים שכמעט נכנסו :
The one i love , pop song 89 , dont go back to rockwill , star me kitten , try not to breath , night swimming ,

ניינר / ווריור 9 בדצמבר 2016

Rem זו הלהקה שהכי קשה לבחור טופ טן שלה חוץ מהסטונס אולי.
אני צריך להקדיש לזה מחשבה אבל בטוח שפול און מי, פיינד א ריבר וטקסארקנה יהיו שם. וגם אלקטרולייט אבל עליו בפוסט הבא.

עומרי (ירוק) 10 בדצמבר 2016

אתם הרבה יותר הארדקור ממני, אבל דרייב אפילו לא קרוב להכנס? שיר אדיר לדעתי.

עירן 10 בדצמבר 2016

הקרובים להכנס:

Falls to climb,Feeling gravity pulls, Welcome to the occupation, UBerlin, Talk about tha passion, Your'e in the air,

עירן 10 בדצמבר 2016

וגם:

Begin the begin, So. central rain, shaking through

Matipool 11 בדצמבר 2016

דרייב נהדר .
יש המון שירים שאהבתי תקופות מסויימות וקצת ירד מהם עם הזמן ( losing my religion היה השיר שהביא אותי בגדול אליהם ואחרי אין ספור פעמים ששמעתי אותו , כבר שנים שאני לא מסוגל ) .

אמיר הממש מקורי 10 בדצמבר 2016

מחזק את מי שמחה על עניין star me kitten. שיר קסום עם סטייל מיוחד. מצפה כבר לכתבה השלישית. כיף לקרוא. הטופ טן שלי: E BOW THE LETTER, FALL ON ME, DRIVE, SWEETNESS FOLLOWS, ELECTROLIITE, MAN ON THE MOON, HALF A WORLD AWAY, ENDGAME, LET ME IN; IVE BEEN HIGH.
שיט באמת קשה לבחור. גדולים. (וגם גימי פייג! התגובה עליו הדליקה אותי מחדש לשמוע דחוף את זפלין 3.

אמיר הממש מקורי 10 בדצמבר 2016

נראה שלגבי FALL ON ME יש סוג של קונצנזוס. גם מייקל סטייפ אמר אז באנפלאגד שזה השיר האהוב עליו ברפרטואר שלהם. יש בשיר הזה משהו מדהים. ובאותו אופן, עם כל הקסם של הישנים, והבום של OUT OF TIME, ברור ש AUTOMATIC FOR THE PEOPLE זה המסטרפיס.

Comments closed