ספורטנ'רול (י"ב) – רן עצמון

%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%98%d7%a8

MONSTER 1994

AUTOMATIC זוכה להצלחה מסחרית וביקורתית כבירה. בינתיים משחררת הלהקה עוד שיר מופלא, FRETLESS  שנכלל בפסקול המעולה של הסרט UNTIL THE END OF THE WORLD  אבל לאחר שני אלבומים בשנתיים שהביאו אותה למעמד להקת על, REM לוקחת פסק זמן.

באוגוסט 1994 אני משתתף בועידת השיווק השנתית של וורנר בראדרס ושאר הלייבלים המסונפים לחברה. הכנס תמיד נערך באוגוסט, לפני יציאת התותחים הכבדים שמיועדים לתקופה של לפני הכריסטמס שהיא באופן מסורתי רבעון השיא של תעשיית המוסיקה. הועידה נערכת הפעם באתר גולף בשוודיה, שם אנשי וורנר מכל רחבי אירופה נחשפים לראשונה לאלבומים שעתידים לצאת בשלושת החודשים הבאים. ישנם הרבה אלבומים מסקרנים על הפרק אבל האלבום שכולם מצפים לשמוע הוא החדש של REM  כמובן. לפני ההשמעה הראשונית, סו, הדרום אפריקנית שמונתה בינתיים לנציגת הלהקה מטעם וורנר, מזהירה אותנו בחיוך שאנחנו הולכים לשמוע משהו שונה ואכן האלבום שמושמע בחדר הישיבות אי שם בשוודיה נשמע מוזר וקשה לעיכול. כבר כמה חודשים שהשמועות מוורנר מבשרות על כך שהלהקה תלך לכיוון שונה באלבום החדש שלא יהיה דומה כלל לשני האלבומים הקודמים והסופר מצליחים. לאחר שמסתיים השיר האחרון, התחושה באולם מעורבת והוויכוחים אודות האלבום בין חברי הכנס, כולם שועלי תעשייה משופשפים, ילכו ויחריפו. סו טוענת בלהט שזהו האלבום הכי טוב של REM  ואני אומר לה שאזכיר לה את המשפט הזה בעתיד. ככל שאני מקשיב לאלבום יותר ויותר אני מבין שהלהקה עשתה כאן צעד אמיץ, אבל לא כל כך בטוח שזה הצליח לה.

*

MONSTER הוא ניסיון לשקף את צליל הגראנג' שהיה מאד פופולארי ומוערך אז בגירסה האר אי אמית. הסיבות לשינוי הכיוון היו כאמור רצון של הלהקה להקליט אלבום שונה מקודמיו, החברות של סטייפ עם קורט קוביין והעובדה שפיטר באק עבר להתגורר בסיאטל בוודאי תרמו אף הם לכיוון המוסיקלי של האלבום. למרות שינוי הכיוון,הלהקה בחרה להמשיך לעבוד עם המפיק הקבוע, סקוט ליט, ולא לשכור את שירותיו של אחד ממפיקי הגראנג'. הבעיה באלבום לדעתי היא לא הסאונד, אלא סונגרייטינג חלש יחסית.

השיר הפותח של האלבום שהיה גם הסינגל הראשון מתוכו WHATS THE FREQUENCY KENNETH , הוא שיר לא רע אבל רחוק מלהיות קלאסיקה. החל מריף הגיטרה הפותח אנחנו נחשפים לסאונד האגרסיבי שלו, לדיסטורשן בגיטרות, לעיטורים האלקטרוניים ולשירה מלאת העוצמה של סטייפ והאלמנטים הללו ילוו את מרבית שירי האלבום. הסאונד האלקטרוני מלווה גם את השיר הבא, A CRUSH ON THE EYE LINER שעוד נשמע כמו שיר של REM, מה שאי אפשר לומר על השיר השלישי באלבום, KING OF COMEDY. המצב משתפר עם I DON’T SLEEP I DREAM  , שיר עם הפקה וסאונד מעניינים ושירה בגוון  פלצט של סטייפ. הלהקה חוזרת להפציץ עם  69STAR , שיר רוק בנאלי למדי ואז מגיע השיר הראשון הגדול באלבום, STRANGE CURRENCIES. לחן מצוין הנשען על פריטת גיטרה פשוטה, עיבוד מיתרים יפה ובעיקר שירה אקספרסיבית של סטייפ. TOUNGE הוא עוד שיר נהדר עם שירה גבוהה של סטייפ על רקע האורגן של מילס, נגיעות פסנתר וכלי הקשה מינימליסטים ולאחריו מגיע שיר הרוק הטוב באלבום, BANG AND BLAME. גיטרה עתירת דיסטורשן מנגנת אקורדים פזורים, ליין באס מלודי, תיפוף מלא דמיון של ברי וקולות רקע נהדרים מלווים את סטייפ בפזמון הסוחף.

האלקטרוניקה חוזרת בעוד שיר בינוני I TOOK YOUR NAME  שנהנה לפחות מליין גיטרה יפה של באק אבל LET ME IN   האיטי והנהדר איכשהו מפצה על כך. השירה של סטייפ נוגעת ללב ועטופה בכל כך הרבה רובדי צליל שיוצרים שיר מכשף ומרגש. אבל הבינוניות חוזרת ב- CIRCUS ENVY המלווה בליין אלקטרוני צורמני ומעיק והאלבום מסתיים עם YOU , עוד שיר איטי וקודר שבו שילוב הסאונד האלקטרוני עם כלים קונבנציונליים עובד היטב.

*

די כצפוי, המכירות של MONSTER בארץ ובעולם אינן מזכירות את אלו של שני האלבומים הקודמים. גם הביקורות די שליליות אבל החדשות המסעירות באמת מגיעות בינואר 1995 . הלהקה מכריזה על סיבוב הופעות עולמי והתכנית היא גם לכלול הופעה בישראל. שוקי וייס הוא האמרגן שזוכה להביא את REM לארץ הקודש ובפברואר אנחנו טסים למדריד על מנת לסגור את כל הפרטים. בערב אנחנו הולכים לראות את הלהקה מופיעה בהיכל הספורט המדרידאי הגדוש עד אפס מקום. הסט מורכב ברובו משירי MONSTER  והסאונד הכללי משפיע גם על ביצועי השירים האחרים. ההופעה טובה, לא מעולה, אבל העיקר שהפרטים לגבי ההופעה בישראל נסגרים. שוקי ואני יוצאים לחגוג בבאר סמוך עם סו ומייק מילס והשניים לא מפסיקים לומר כמה הם מתרגשים לקראת ההופעה אצלנו.

%d7%9e%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%95%d7%a7%d7%99
מנסים את החומר של שוקי….

גם בהד ארצי מתחילים להיערך לקראת ההופעה אבל פתאום הכל מוטל בספק. ביל ברי המתופף לקה במפרצת דם קשה ולא ברור אם יוכל להמשיך בסיבוב ההופעות. למרבה המזל ברי מחלים בהקדם וההופעה אמורה להתקיים במועדה. הסיבוב ממשיך ברחבי אירופה ובחודש יולי אני יוצא עם משלחת עיתונאים להופעה בהמבורג כדי להכין את הביקור מבחינת הסיקור העיתונאי. אנחנו מתמקמים במלון בו שוהה הלהקה וסו מבטיחה לי שהעיתונאים שבאו איתי יוכלו לפגוש את חברי הלהקה. אנחנו אכן נפגשים אתם בלובי וזו גם הפעם הראשונה עבורי לפגוש פנים אל פנים את ביל ברי ומייקל סטייפ. ביל ברי הוא בחור פשוט ולבבי שמיד רואים מדוע בחר לחיות עם אשתו בחווה בג'ורג'יה ולבלות את זמנו החופשי על הטרקטור. סטייפ לעומתו הוא סוג של חייזר, התנהלותו מאד מתונה וחרישית, כמעט שקופה  וגם הוא בדרכו שלו אדיב ולבבי. אנחנו יושבים ומדברים אודות הביקור הממשמש ובא וגם סטייפ וברי חוזרים ואומרים שישראל היא אחד המקומות שהכי חשוב להם להופיע בהם. רק מייק מילס לא נראה כלל וסו אומרת לי שהוא לא מרגיש כל כך טוב ומעדיף לנוח לקראת ההופעה מחר שתיערך בפארק פתוח. החבורה שאיתי מקבלת זמן עם חברי הלהקה ושרון קנטור מתחבבת עליהם במיוחד. אנחנו מעבירים ערב גדוש אלכוהול בהמבורג ולמחרת יוצאים להופעה מוקפים בעשרות אלפי גרמנים חצי ערומים. ההופעה עצמה לא טובה. משהו על הבמה לא דופק והיא גם די קצרה יחסית למקובל. אנחנו חוזרים למלון ושם נודע לנו שמייק מילס הובהל לבית חולים לצורך ביצוע ניתוח חירום וכלל לא ברור איך הצליח לשרוד את ההופעה.

*

שוב מרחפת עננה על ההופעה המתוכננת בישראל אבל גם מילס מחלים ונותר עוד פחות מחודש לדייט של הקהל הישראלי עם REM. חדשות משמחות נוספות הן שרדיוהד נבחרה להיות להקת החימום בהופעה. ההכנות מתקדמות במלוא המרץ לקראת השביעי לאוגוסט, היום בו תנחת כאן הלהקה והביקוש לכרטיסים בשיא. באז רציני אופף את המדינה לקראת ההופעה של הלהקה הפופולארית כל כך ולמרות שסטייפ עוד מספיק לעבור ניתוח בקע על הדרך, הם אכן מגיעים כמובטח.

אנו מקבלים את פניהם של חברי הלהקה בחדר האחמי"ם בנתב"ג בחיבוקים נרגשים. החלום המשותף מתגשם וכולם בהיי מהנחיתה בארץ הקודש. אל הלהקה מתלווים מספר אנשי צוות ובראשם שניים: אחד גבוה ובריא גוף, לבוש בג'ינס וכובע מצחייה. זהו ברטיס דאונס, עורך הדין של הלהקה. השני, ג'נטלמן דרומי רך דיבור בחליפה ומגבעת בחום של תל אביב באוגוסט, הוא ג'פרסון הולט, המנג'ר של הלהקה עוד מימיה הראשונים באת'נס. כולנו עולים על האוטובוס המוליך אותנו אל מלון דן שם אנחנו מתיישבים בבריכה. אני משוחח עם ג'פרסון הולט שמספר לי בעצב שחברי הלהקה החליטו לא לחדש את החוזה אתו וזוהי לו השנה האחרונה אתם לפני שברטיס דאונס ייקח פיקוד מלא על ניהול הלהקה שהפכה למכונת מזומנים.  אנחנו מעבירים מספר שעות נינוחות בבריכה וקובעים לצאת בערב לסיבוב בארים בתל אביב.

מייקל סטייפ נלהב במיוחד מהעניין ולעולם לא אשכח את המראה הכמעט סוריאליסטי: ערב תל אביבי לוהט, על המדרכה של הפאב של אבי בללי בפלורנטין יושבת חבורת אנשים ועימם מייקל סטייפ בכובע צמר על ראשו, כאחד האדם. הסטאר הענק הזה, מיליונר כבד, מתנהל נטול פוזה לחלוטין ונהנה מערב בחברת אנשים שאת רובם לא פגש מעולם על מדרכה תל אביבית בלב הג'יפה של פלורנטין.

יום ההופעה הגיע ואנחנו מעבירים את השעות שלפניה בבקסטייג' שהוקם באיצטדיון רמת גן עם  REM ורדיוהד. ניכר על סטייפ שהוא מת על טום יורק והשניים נראים כל הזמן יחד. זה הזמן גם להעניק לחברי הלהקה את אלבומי הפלטינה שהכנו להם, להצטלם למזכרת ולהחתים אותם על דיסקים. בינתיים גם מעדכנים אותנו שרדיוהד עולים לבמה ומייק מילס אומר לי "בוא, אני מת לשמוע אותם" ואנחנו עומדים על הבמה ומאזינים לסט הקצר והאפקטיבי של רדיוהד.

עכשיו הבמה מוכנה לרגע שכל כך חיכינו לו. הקהל בטירוף ו REM-  עולים לבמה באצטדיון הנורא המלא עד אפס מקום. ההופעה טובה, לא מעולה ואולי כבר קשה לי להתרגש בשלב זה מעוד הופעה של REM . אבל עושה רושם שהקהל נהנה וגם הלהקה יורדת שמחה ומסופקת לאחר ההדרן. באק ומילס מבקשים שנלך כולם לאכול במסעדה היפואית בה אכלו בביקורם הקודם בארץ וכך יוצאת לה שיירה הכוללת את חברי שתי הלהקות, מנהלים, אנשי הד ארצי ועוד נספחים אל יפו לסעודה חגיגית. האווירה נהדרת ומשוחררת ובוודאי תורמת לכך הנרגילה מלאת החשיש ששוקי וייס מעביר בין הנוכחים. הצחוקים הפרועים של סטייפ ויורק רק הולכים ומתגברים כשהערב הופך לעליז וצוהל, רווי אלכוהול וסיפורי קרב מחיי הרוקנרול.  סיום הולם לביקור מוצלח ביותר.

%d7%95%d7%96%d7%95-%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94
…וזו התוצאה

Ramat Gan Set: I Took Your Name / What's The Frequency, Kenneth? / Crush With Eyeliner / Fall On Me / The Wake-Up Bomb / Half A World Away / Undertow / Turn You Inside-Out / Tongue / Bang And Blame / Strange Currencies / Revolution / Country Feedback / Man On The Moon / Losing My Religion / Departure / Orange Crush / Finest Worksong / Get Up / Star 69

encore: Let Me In / Everybody Hurts / So. Central Rain (I'm Sorry) / Pop Song 89 / It's The End Of The World As We Know It

r-e-m-_-_new_adventures_in_hi-fi

1996 NEW ADVENTURES IN HI FI

בחודש פברואר אני נוסע ללוס אנג'לס לטקס פרסי הגראמיז. אלאניס מוריסט היא המנצחת הגדולה של הערב ובשל כך מסיבת הפוסט גראמי השמחה ביותר היא של וורנר בראדרס, חברת התקליטים של אלאניס. המסיבה המפוארת מתקיימת המלון בוורלי הילס ואני מצרף אלי את בן דודי אלון, שהפך בינתיים לסטודנט בקולג' שחולה על REM בעקבות אותה הופעה אליה לקחתי אותו. אלון גם דואג להביא אתו שני ג'וינטים בריאים וכך אנו נכנסים לאולם המהודר המלא באנשי וורנר בראדרס צוהלים ומרוצים עד הגג. אני מחליף חיבוקים עם עמיתיי מוורנר, שותה שמפנייה משובחת ומחפש אמנים של החברה בקהל. במרחק מה מאתנו אני מבחין באשה בעלת שיער בלונדיני שופע, עטופה בשמלה צבעונית העומדת ומשוחחת עם גבר שנראה כבן הזוג שלה. אני מתקרב עם אלון אל הזוג על מנת לוודא שאני לא טועה ואני לא טועה-זוהי ג'וני מיטשל מלווה בבעלה הבאסיסט לארי קליין. אלון ואני מציגים את עצמינו לזוג שמתגלה כאנשים נחמדים להפליא. ארבעתנו עומדים ומגלגלים שיחה נעימה ביותר כשלארי קליין היהודי מרבה לשאול אותי על ישראל. ג'וני אומרת שקשה לה לעמוד ואלון מלווה אותה אל הגינה שם שניהם מתיישבים לשיחה. אני עומד על ידם ומשוחח עם קליין ואז מרגיש חיבוק חזק מאחור. אני מסתובב ומוצא מולי את פרצופו המחייך של מייק מילס. אנחנו שוב מתחבקים, מייק אומר שלום לג'וני ולארי, ואני מציג את אלון בפניו. לאחר כמה דקות שיחה מייק שואל אותי אם במקרה יש לנו מה לעשן. בחיוך גדול אני שולף לו ג'וינט אותו הוא מצית בשמחה ותוך כדי שאנחנו מעשנים בניחותא בגינה אלון שואל אותי בעברית: "תגיד, אם אני אספר מחר בקולג' שאתמול דיברתי עם הזמרת הזו ועשיתי שאכטה עם זה מהלהקה ההיא, אתה חושב שמישהו יאמין לי ?".

לפני שאנחנו נפרדים מייק מספר לי שהלהקה החלה לעבוד על אלבום חדש ושהוא הולך להיות שונה בתכלית ממונסטר. שנינו מסכימים בחיוך שעדיף כך.

 

עם מייקל סטייפ בהמבורג (צילום: אבי הזאב)
עם מייקל סטייפ בהמבורג
(צילום: אבי הזאב)

בחודש אוגוסט וורנר בראדרס מודיעים ש REM  חידשה את ההסכם שלהם עם החברה בחוזה עתק של שמונים מיליון דולר עבור ששה אלבומים. בנוסף לכך מודיעה החברה שתוך מספר שבועות ייצא האלבום החדש של הלהקה, הראשון במסגרת החוזה המשודרג. בסוף החודש מתקיימת ועידת השיווק של וורנר שנערכת הפעם בעיירה השוייצרית MONTREAUX (העיר בה התחולל האירוע שבעקבותיו נכתב השיר SMOKE ON THE WATER) . הפעם עיקר הדיבור בוועידה הוא סביב החוזה העצום שנחתם עם הלהקה, והאם היה זה צעד נכון לאחר הכישלון היחסי של מונסטר. בפרזנטציה עצמה מנכ"ל וורנר מסביר לנו מדוע היה חשוב לחברה לשמור על הלהקה, גם במחיר גבוה, והוסיף שהאלבום החדש נשמע נהדר ובוודאי יהיה סיפור הצלחה.

באחד הערבים אנחנו אורחיו של קלוד נובס האגדי, האיש שייסד את פסטיבל הג'אז במונטרה, מפיק סופר חשוב וחבר אישי של כל גדולי הג'אז ומיילס דייויס במיוחד. האירוע נערך בשאלה  (CHALET) המדהים של נובס הצופה על אגם ז'נבה. נובס שמתגלה כאיש קטן קומה ולבבי עורך לי סיור בשאלה המלא מזכרות מוסיקליות, בעיקר מתחום הג'אז, אוסף מטורף של מכוניות צעצוע וקודש הקודשים – חדר עצום ובו אלפי תקליטים המסודרים בארונות עם מסועים מיוחדים. אני חושב לעצמי שהייתי שמח לבלות כמה שבועות בשאלה המדהים הזה  המלא בשכיות חמדה מכל הכיוונים אבל נאלץ להסתפק בערב הבר בי קיו בחצר הגדולה ובדיונים החוזרים ונשנים על החוזה של REM  והאם הוא יצדיק את עצמו. הרבה תלוי באלבום החדש NEW ADVENTURES IN HI FI.

אם המטרה של HI FI היתה להחזיר את הלהקה לימי השיא מבחינת מסחרית, הרי שהוא נכשל. למעשה  REM לעולם לא חזרה למכור אלבומים בכמויות של תחילת שנות התשעים. ברבות הימים התברר שהחוזה הגדול לא הצדיק את עצמו מבחינה כלכלית במיוחד עם תחילת השקיעה של תעשיית המוסיקה בכללותה. מבחינה ביקורתית, HIFI  קיבל לא מעט שבחים אבל היה ברור שימי השיא של הלהקה חלפו.

אני מאד אוהב את האלבום המגוון והמורכב הזה, הארוך ביותר שהקליטה הלהקה עד כה. רובו הוקלט בדרכים במהלך סיבוב ההופעות של מונסטר, במהלך בדיקות סאונד ובאולפנים מזדמנים. נעשה בו שימוש בכלי נגינה שונים בעיבודים מלאי דמיון והדבר תרם לסאונד רב שכבות ומפתיע לעיתים. האלבום הוא גם טור דה פורס של מייקל סטייפ שמגיע כאן לשיאו כמבצע כאשר כל שיר מבוצע בהגשה ווקאלית ייחודית לו. שלושה עשר שירים מצאו את דרכם לאלבום הסופי (פלוס קטע אינסטרומנטלי), ביניהם כמה מהטובים שהקליטה REM  מעודה ולמעשה אין כאן אף שיר חלש. היות וגם ככה הפוסט הזה ארוך אתייחס ברשותכם רק לחמשת היהלומים שבאלבום.

אנשי הד ארצי מעניקים ללהקה אלבומי פלטינה (צילום: אבי הזאב)
אנשי הד ארצי מעניקים ללהקה אלבומי פלטינה
(צילום: אבי הזאב)

שיר הפתיחה הנפלא HOW THE WEST WAS WON מתחיל את חוויית ההאזנה לאלבום עם הצבת רף גבוה מאד. תיפוף פשוט פותח את השיר אליו מצטרף הפסנתר של מילס בריף שבור, צפצופי סינטיסייזר ואז נכנס סטייפ בשירה עייפה המתארת את הסיטואציה בשיר. הפסנתר של מילס הוא כוכב השיר המלנכולי והכובש הזה ופיטר באק מצידו מוסיף נגיעות מכלי פריטה שונים המעצימים את האווירה.

E BOW THE LETTER הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום וללא ספק אחד מהשיאים של הלהקה (אם כי זה לא השיר שאני הייתי בוחר להוציא כסינגל בכורה). השיר המכושף הזה הוא מכתב / מונולוג מורכב ומרתק אותו מקריא / שר מייקל סטייפ בהגשה קולית וירטואוזית עם פרייזינג מופלא. השירה הזו מלווה בצלילים ארוכים וקודרים המופקים מכלי קלידים שונים ושימוש באפקט המוזיקלי  שנתן לשיר את שמו E BOW. סטייפ מוליך אותנו עם הטקסט ללא הפוגה עד לקטע השיא של השיר בו בוקע מהשאול קולה של כוהנת האופל פאטי סמית הלוחש I'll take you over, thereוהמענה מסמר השיער של סטייפ

adrenaline, it pulls us near ,aluminum, tastes like fear. סטייפ מעולם לא נשמע כה פגוע, כה כואב וכה מצמרר. שיאו של השיר הוא מין דואט בין סטייפ לסמית שקולותיהם המלנכוליים נשזרים על רקע הליווי העשיר ליצירת מופת המותירה את המאזין חסר נשימה.

עוד לא הספקנו להתאושש מE BOW הכביר ו–LEAVE, השיר הבא נפתח בחמישה טונים פשוטים המנוגנים על גיטרה אקוסטית על רקע אורגן איטי. האינטרו חוזר על עצמו מספר פעמים בקצב איטי, שניה הפסקה ואז באבחה חדה נכנסת מכת תוף של ברי ואחריה יללת סירנה בלופ שילווה את השיר, הארוך שהקליטה  REM מאז ומעולם, לכל אורכו. הסירנה הזו משתלבת באופן נהדר עם חמשת הטונים שחוזרים בגרסה אגרסיבית עם גיטרה חשמלית הפעם. העיבוד המורכב והמעט פרוע הוא שעושה את השיר למיוחד כל כך. זהו גם אחד השירים בהם התופים של ברי דומיננטיים במיוחד מבחינת הסאונד.

SO FAST SO NUMB  הוא בפשטות אחד משירי הרוק הכי טובים שהקליטה הלהקה מעודה . פתיחת תופים סוערת, גיטרות בדיסטורשן, סטייפ צרוד מעט ומלא תשוקה, ליווי פסנתר יפהפה, פזמון נהדר וסוחף המלווה בהרמוניות אדירות של מילס. לא צריך יותר מזה ליצירת שיר רוק פנטסטי.

השיר החותם את האלבום הוא יהלום בוהק שמסיים את HIFI באופן הכי ראוי שאפשר –ELECTROLITE  – אחד השירים הכי יפים ומופלאים, לא רק של REM, אלא בכלל. זהו שיר פשוט למדי, ארבע דקות וחמש שניות אורכו, ארבע דקות וקצת של קסם טהור ומזוקק.

מייקל סטייפ נפרד מהמאה העשרים בשיר הזה תוך כדי שימוש בדימויים מהוליווד הישנה. את הטקסט מלא הדימויים מלווה עיבוד מושלם המורכב מפסנתר, בנג'ו , תיפוף וגיטרות עדינים אליהם מצטרף כינור בלתי צפוי בסולו לירי המשתלב עימם באופן מבריק כליווי לעוד מפגן שירה מרשים של סטייפ. כל הטוב הזה מולבש על לחן יפהפה ומרגש ליצירת שיר מפעים ביופיו שסוגר בשיא כביר את האלבום הגדול האחרון של REM.

שורת הסיום של ELECTROLITE  היא גם כל כך סמלית. סטייפ אפילו לא שר אותה אלא פשוט אומר אותה על רקע דממה- I’M OUT OF HERE. ואכן דברים השתנו עבור הלהקה אחרי HIFI. סקוט ליט, המפיק הקבוע של כל האלבומים מאז DOCUMENT לא יעבוד יותר עם הלהקה. אבל העזיבה המשמעותית היא של המתופף ביל ברי שהחליט שמיצה את חיי הרוקנרול ופרש לחיים שקטים בחוותו. גם אני קצת פרשתי מ REM- אחרי HIFI. לא התחברתי במיוחד לאף אחד מחמשת האלבומים שיצאו עד לפירוק הסופי, למרות שפה ושם היו בהם שירים ממש טובים. אולי מפני שכבר לא הייתי מעורב בהם לאחר שיצאתי לדרך עצמאית בתחום המוסיקה בשנת 1998.

אין הרבה אמנים עם מספר גדול כל כך של שירים טובים עד מעולים המשתרעים על רצף אלבומים מרשים באיכותו לאורך לא מעט שנות קריירה. להקת הקולג'ים הקטנה מאת'נס היתה חוד החנית  האמנותית והמסחרית של מה שנקרא "אלטרנטיב רוק " (מושג מאוס בעיני) והותירה מורשת מוסיקלית כבירה ומשמעותית. היתה לי זכות גדולה להכיר את האנשים שמאחורי השירים שמלווים אותי כשלושים שנה וזכות גדולה להיות אמון על ייצוגם בישראל. הרגעים היפים שחוויתי עם מייק מילס, פיטר באק, ביל ברי ומייקל סטייפ תמיד יהיו מרגעי השיא בחוויות הרבות שצברתי במהלך השנים בעולם המוסיקה. מצאתי את הנהר.

 

 

 

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

61 תגובות ל “ספורטנ'רול (י"ב) – רן עצמון”

  1. אריק (פורסם: 5-1-2017 בשעה 20:24)

    פנטסטי.

    להגיב
  2. Amir A (פורסם: 5-1-2017 בשעה 20:34)

    יש אמנים שפשוט רואים עליהם שהם גם בני אדם. לשבת על מדרכה של איזה בר זניח זה לא משהו שהרבה אמנים גדולים היו עושים. אם אני לא טועה גם מיק סקוט מה- WATERBOYS עשה משהו דומה בישראל, כשהלהקה הגיעה לסיבוב הופעות. נדמה לי שאחת ההופעות בוטלה ברגע האחרון כי לא נמכרו מספיק כרטיסים אז הוא ועוד מישהו מהלהקה ישבו בחוץ על המדרכה ונגנו לאנשים שכן קנו כרטיסים והגיעו לשמוע אותם. מישהו יכול לאשר את הסיפור הזה?

    להגיב
    • ניינר/ווריור (פורסם: 5-1-2017 בשעה 20:38)

      סיפור אמיתי לחלוטין שהתרחש מחוץ לבנייני האומה בירושלים

      להגיב
      • Amir A (פורסם: 5-1-2017 בשעה 20:45)

        קודם כל כבוד על הסיפורים פה. אפשר רק לקנא בך. אישית לא התחברתי אף פעם ל- REM, אבל אני מבין שמדובר באמת בלהקה גדולה.
        לעומת זאת ה- WATERBOYS שהזכרנו כאן הם באמת יהלום. ארבעת האלבומים הראשונים שלהם הם פשוט אלבומי מופת וחבל שהם לא הצליחו לזכות בהכרה שהם זכאים לה.

        להגיב
        • יואב (פורסם: 5-1-2017 בשעה 21:50)

          ראיתי אותם בתל אביב. בלתי נשכח.

          להגיב
          • יואב (פורסם: 5-1-2017 בשעה 21:51)

            מייק סקוט עשה הופעה פרטית לארבעה אנשים בירושלים.

            להגיב
            • בני תבורי (פורסם: 5-1-2017 בשעה 22:03)

              ארבעים אבל מי סופר… :)

      • בני תבורי (פורסם: 5-1-2017 בשעה 22:03)

        הייתי שם!

        להגיב
        • Amir A (פורסם: 5-1-2017 בשעה 22:07)

          )-: למה אני לא?

          להגיב
          • עירן (פורסם: 6-1-2017 בשעה 12:42)

            אני הייתי באודיטוריום בחיפה. היה כביר !!! אגב, קארל וולינגר, שהופיע איתו במסגרת הלהקה, יצא אחר כך עם world party הכבירה.

            להגיב
            • ניינר / ווריור (פורסם: 6-1-2017 בשעה 17:57)

              אכן ארבעת האלבומים הראשונים מעולים אחד אחד אם כי אני פחות מתחבר לפישרמן בלוז. דיס איז דה סי הוא מופת של כתיבה הפקה וביצוע. חבל שבהמשך הם נחלשו אבל מצד ארבעת הראשונים הן הישג אמנותי אדיר שאין להרבה להקות, בטח לא באייטיז :)

            • Amir A (פורסם: 6-1-2017 בשעה 18:05)

              תראה, מורה הגיטרה שלי בגיל ההתבגרות היה איתן גליקמן, שניגן גם עם קטיפה שחורה. מאז יש לי סריטה קטנה למוזיקה אירית או כל משהו שנשמע כאילו הוא נכתב בגבעות הירוקות של האי הבריטי.

  3. גיא זהר (פורסם: 5-1-2017 בשעה 21:08)

    מצוין. מהפוסטים היפים שקראתי כאן.

    להגיב
  4. עידו ג. (פורסם: 5-1-2017 בשעה 21:13)

    רן, מרתק לשמוע את הסיפורים מאחרי הקלעים.
    new advntures in hi fi אלבום נהדר שאני ממשיך לחזור אליו כל הזמן. e-bow the letter אחד השירים המרגשים. גם fretless שיר קסום.

    להגיב
    • Matipool (פורסם: 5-1-2017 בשעה 22:40)

      Fretless אדיר . אצלי הוא בטופ 10 שלהם , על גבול הטופ 5 .

      להגיב
      • עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 12:09)

        גם אצלי, מתי.

        להגיב
  5. סימנטוב (פורסם: 5-1-2017 בשעה 21:27)

    לא ממש התחברתי אליהם אבל עם כאלה חוויות נסלח לך על הפוסט ;) מאוד נהניתי לקרוא.

    להגיב
  6. גיל שלי (פורסם: 5-1-2017 בשעה 21:33)

    תודה רן

    להגיב
  7. Matipool (פורסם: 5-1-2017 בשעה 22:33)

    נפלא . אני מניח שאתה מבין כמה בר מזל אתה וכמה מעט יחידי סגולה זכו לחוויות כמו שלך .
    מה הייתי מוכן לתת בשביל להיות העוזר שלך באותה תקופה ..
    כמובן שהייתי בהופעה . די הרבה אנשים התאכזבו מזה שהרבה להיטים לא נכנסו לרשימת השירים ויותר מדי שירים ממונסטר הבינוני כן היו שם אבל בחצי השני של ההופעה קיבלנו פיצוי חלקי על זה . אני בכל אופן נהניתי מאד .
    אחרי השיא של אוטומטיק , הגיעה האכזבה שלי ממונסטר . לאט לאט התרחקתי יחסית מהלהקה , גם בגלל שנולדו לי שני ילדים באותה תקופה בהפרש של שנתיים . בהמשך היו כמובן שירים שלהם שאהבתי ( כמה מהם אהבתי מאד ) אבל השיאים והאהבה הגדולה של תחילת הניינטיז כבר לא חזרו .
    רן – תודה על הטרילוגיה הארוכה והנהדרת. . כיף לקרוא מישהו שהיה שם וחווה את כל החוויות הללו שרובנו יכולים רק לחלום עליהן . איזה כיף שמצאת את הנהר .

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 6-1-2017 בשעה 10:42)

      תודה רבה מתי! שמח מאד שאהבת כי אתה אחת הסיבות שגרמו לי להתיישב ולכתוב את הטרילוגיה הזו.
      אני תמיד זוכר איזה מזל יש לי שתחביב הפך לדרך חיים ולשמחתי היו לי הרבה רגעים מרגשים במהלך הקריירה כולל מפגשים עם אמנים ענקיים שלא האמנתי שאני נמצא בחברתם. אבל המפגשים עם rem הם מבחינתי השיא

      להגיב
      • Matipool (פורסם: 6-1-2017 בשעה 11:34)

        אם זה היה ווטסאפ , הייתי שם כאן כמה אייקונים מתאימים ..
        כבוד בשבילי ושוב תודה . מאחל לטוטנהאם לסיים סגנית לאליפות שלנו ושכל הקבוצות האמריקאיות שלך יפצו אותך באליפויות .

        להגיב
  8. יואב (פורסם: 5-1-2017 בשעה 22:38)

    אהבתי את מונסטר.

    להגיב
    • באבא ימים (פורסם: 6-1-2017 בשעה 09:42)

      גם אני.

      להגיב
  9. עומרי (ירוק) (פורסם: 6-1-2017 בשעה 07:23)

    פוסט אדיר, רן.

    אין מצב שהם מתאחדים? לא הייתי מתנגד להופעה שלהם :)

    להגיב
  10. אסף the kop (פורסם: 6-1-2017 בשעה 09:01)

    יופי של פוסט.
    עושה חשק שאולי אתחיל להאזין להם…(-:

    להגיב
    • עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 12:10)

      נו, קדימה, אסף, דווח על התוצאות אחרי…

      להגיב
  11. ערן (המקורי) (פורסם: 6-1-2017 בשעה 09:14)

    וואוו, פוסט גדול.
    נשמע מדהים ומעורר קנאה לעבוד עם תותחי העל של המוזיקה עולמית, למרות שאני בטוח שלא הכל היה דבש בעבודה.
    אני זוכר ללהקה את תחילת הדרך, כשהיו באמת קטנים. היה כיף להיות שם כשהפכו להצלחה ענקית עם "אוטומטיק״.
    כמה שנים אחרי זה איבדתי עניין באלבומים החדשים שלהם (כמו שקרה לי ולרבים עם U2, ועוד). כנראה גדולים מדי מרתיעים אותי בסוף.
    ראיתי אותם לאחרונה בהופעה בניו יורק ב 2003, הבאת לי עכשיו חשק גדול להופעה שלהם, עם החומרים האהובים עליי…

    להגיב
    • ערן (המקורי) (פורסם: 6-1-2017 בשעה 09:17)

      ההופעה האחרונה שראיתי בניו יורק היתה עם יחסית הרבה חומר מהאלבומים האחרונים. מבין את האמנים שצריכים למכור חומר חדש, אבל תמיד ביאס אותי כשלהקות לא הביאו חומר ישן ואהוב שנותנים תמורה לקהל…

      להגיב
  12. יואב דובינסקי (פורסם: 6-1-2017 בשעה 09:56)

    נהדר. כולי קנאה. תודה על טרילוגיית הפוסטים.

    להגיב
  13. גור אילני (פורסם: 6-1-2017 בשעה 12:46)

    מצוין, יצא משהו טוב מהשפעת…

    להגיב
  14. Matipool (פורסם: 6-1-2017 בשעה 19:38)

    אני קורא שוב את הפוסט ומסתכל על התמונות וזה מעיף אותי לאותה תקופה .
    מייקל סטייפ היה האדם שהכי אהבתי ( מחוץ למעגל המשפחתי / חברי הקרוב ) בעולם במשך משהו כמו חמש שנים בתחילת הניינטיז . היו שני מייקלים שהערצתי באותן שנים . זו הייתה תקופה שכל מה שהוא נגע בו הפך לזהב . ככה הייתי מתאר אותו לאחרים שפחות הכירו אותו ואת הלהקה ) כמו למשל השילוב שלו עם קירסטין הירש ב – your gost הנפלא . היא התקשרה אליו לבקש הדרכה בשירה משולבת עם צ'לו ומזה נהיה שיתוף הפעולה בשיר האדיר הזה .
    אתה פאקינג הסתובבת , דיברת ובילית עם איש שהיה כמעט אלוהים בשבילי .

    להגיב
    • ניינר/ווריור (פורסם: 6-1-2017 בשעה 20:56)

      אין ספק שהוא אדם מיוחד במינו אם כי אישית פחות התחברתי אליו מלשאר החברים. כבר אז היית יכול הגיד שיש בו משהו קצת ווירדואי. נראה לי שזה הקצין עם השנים אם לשפוט לפי מראהו והתנהלותו העכשווית. היה מרתק לראות את האינטראקציה בינו לטום יורק

      להגיב
      • Matipool (פורסם: 7-1-2017 בשעה 10:54)

        מבאס אותי לראות אותו ככה עכשיו עם הזקן העבות שמבגר אותו בהרבה שנים . קיבלתי קצת שוק כשראיתי אותו ככה בפעם הראשונה ( נדמה לי שבמופע לזכרו של דיוויד בואי ) .
        שמישהו יגיד לו לקצץ אותו קצת .

        להגיב
        • עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 12:12)

          וואו, מתי, שיקפת את מה שחשבתי. יש לסטייפ כמה שיתופי פעולה מהתקופה הזו ובאמת, עם הזהות הייחודית שפיתח ביכולת הביצוע שלו, זה היה מעלה את השיר בכמה דרגות. הייתי מת לפגוש אותו פעם…

          להגיב
          • matipool (פורסם: 8-1-2017 בשעה 14:07)

            https://www.youtube.com/watch?v=g26ed_ujqcM

            למי שלא מכיר את היהלום הזה – מומלץ בחום .

            דרך אגב – ברור שהמייקל השני עליו כתבתי בתגובה הוא ג'ורדן ?

            להגיב
  15. אריאל גרייזס (פורסם: 6-1-2017 בשעה 22:02)

    אדיר.
    שאלה מעניינת שעלתה לי תוך קריאה של הטקסט – בראיה לאחור, איזה להקה גדולה יותר, היסטורית יותר, המופע הראשי בישראל או מופע החימום?

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 6-1-2017 בשעה 22:29)

      בעיני אין פה תחרות בכלל אבל אני מודה שאני לא חובב גדול של רדיוהד. האלבום היחיד שממש אהבתי הוא בכלל the bends. יש ברדיוהד איזו יומרה אמנותית קצת משעממת בעיני מה שאי אפשר לטעון כלפי rem. ובמבחן האולטימטיבי לאמריקאים יש הרבה יותר שירים טובים ואלבומים מעולים.
      ברוד לי גם שעכשיו אני הולך לחטוף ממעריצי רדיוהד :)

      להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 6-1-2017 בשעה 23:13)

        לא, אני איתך פה. גם עליי דה בנדס הוא החביב ביותר וכמובן שאוקיי קאמפיוטר הוא אלבום אדיר אבל התחברתי למעט מדי דברים שבאו אחרי זה.
        עדיין, אני חושב שיש שיגידו שבראיה היסטורית רדיוהד פרצה הרבה יותר גבולות

        להגיב
      • קירקגור (פורסם: 6-1-2017 בשעה 23:38)

        אני בצד של רדיוהד, אבל REM הם לא רחוקים מדי במידת האהבה שלי (ובזכות ההופעה הזו ברמת גן גיליתי את רדיוהד אז אני חייב להם). נראה לי שיומרנות אומנותית זה גם משהו שאפשר לטעון כלפי סטייפס ושות׳ מצד מי שלא חובב אותם, אז בסופו של דבר זה עדיין מתנקז לאיזה מוזיקה אתה יותר אוהב.

        ברמה האובייקטיבית (בערך) נראה לי שלרדיוהד יש קצת יותר נקודות. או. קיי קומפיוטר וקיד איי היו בעלי השפעה מאוד גדולה על סאונד עולמי בתקופתם, במובן של חדשנות מסוימת (או יותר נכון הבאת החדשנות אל מרכז התעשייה), וגם מבחינה עסקית מהלכים כמו ההורדה של אין ריינבוס במחיר של שלם לפי רצונך, או טורים ללא חסויות מסחריות, היו פורצי דרך ובעלי השפעה.

        אותי מעניין לתהות מי הייתה להקת לייב יותר טובה בשיאה? לצערי הפעם האחרונה שראיתי מי מהן לייב הייתה לפני 15 שנה ולא הייתי בעל כלים לשפוט בזמנו.

        להגיב
        • יואב (פורסם: 7-1-2017 בשעה 00:12)

          לגמרי רדיוהד.
          בעיני, סונגרייטרים טובים יותר ומעניינים יותר מוזיקלית. בלי להוריד כלום מהאיכויות של אר אמ אם.

          להגיב
    • ערן (המקורי) (פורסם: 7-1-2017 בשעה 02:02)

      רדיוהד, בנקודות. אין אצלם נפילות

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 7-1-2017 בשעה 07:36)

        קירקגור יש הרבה דברי טעם במה שאתה אומר. אני לגמרי יכול לקבל את הדיעה שבראייה היסטורית רדיוהד יותר משפיעים מהסיבות שציינת. יכול גם להבין את מי שמעדיף אותם על rem. אני איבדתי אותם אחרי אוקי קומפיוטר וכל הניסיונות האלקטרונים הללו פשוט שעממו אותי.
        לדעתי שתיהן להקות הופעות בסדר, לא הרבה מעל.

        להגיב
        • אריק (פורסם: 7-1-2017 בשעה 08:48)

          הבעיה של רדיוהד זה שהאנגלים עפו עליהם בקטע מוגזם לגמרי וזה הקשה עליהם.
          אני מסתכל על מוזיקה כחוויה אישית ושונא השוואות של מי יותר באומנות.
          אר. אי אם זה פסקול ילדות.
          רדיו הד היו פסקול לביקור הראשון שלי בלונדון שהיה מין גרסא פחות מוקצנת של טריינספוטינג עם המון גשם ולכן לשתיהן יש מקום חם עם הרבה כבוד אצלי.

          להגיב
          • סימנטוב (פורסם: 7-1-2017 בשעה 09:43)

            אצלי המרחק גדול, אני בצד של רדיוהד אז צורך בבחירה. אבל אני מסכים שמוזיקה ניגזרת מהחוויות בנקודות הזמן במסע האישי.

            להגיב
            • Matipool (פורסם: 7-1-2017 בשעה 10:50)

              אני כמובן בצד של R.E.M. אבל רדיוהד לא רחוקים מהם .
              יש להם כמה מהשירים שאני הכי אוהב אי פעם וסטריט ספיריט הוא מאסטרפיס ברמה של פיינד דה ריבר .

            • ניינר / ווריור (פורסם: 7-1-2017 בשעה 14:36)

              פאקינג שיר על

          • אריאל גרייזס (פורסם: 8-1-2017 בשעה 11:17)

            יש להקה אנגלית שהאנגלים לא עפו עליה?

            להגיב
            • עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 12:19)

              אני כמובן בצד של אר.אי.אם. רדיו הד, למרות זאת, לא רחוקים מאד.

              בסוף, בעיניי (מצטרף בזה לניינר), מה שקובע הוא האיכות והעומק של מה שהלהקה משאירה אחריה. לרדיו הד שירי על ויכולת ביצוע עצומה, ממש. אבל אר.אי.אם הותירו אחריהם שובל שירים מופלאים, רשימה שכמעט לא נגמרת וכמו שכבר כתבתי, החוזק אצלם הוא השירים בדרגה שאחרי שירי העל, מה שאני מכנה שורה שניה ושלישית ברפרטואר, ושם הם ממש בלי תחרות מאף אחד באף זמן.

              השפעות על מוזיקה של אחרים פחות מעניינית אותי, יותר ההשפעה על האוזניים הפרטיות שלי ולכן ההשפעה של רדיו הד פחות משפיעה כאן.

            • matipool (פורסם: 8-1-2017 בשעה 13:24)

              עירן – האבחנה שלך לגבי שירי שורה שנייה ושלישית היא נהדרת ( נדמה לי שציינת את זה גם בפוסטים הקודמים וזה עבר לי קצת מעל הרדאר ) .
              זה משהו שלא חשבתי עליו לפני כן והוא באמת מייחד אותם ושם אותם ברמה של הטופ שבטופ .

            • ניינר / ווריור (פורסם: 8-1-2017 בשעה 16:29)

              אכן הגדרה יפה של עירן למה שאני קורא קטלוג עמוק של שירים

  16. קירקגור (פורסם: 6-1-2017 בשעה 23:29)

    וואו רן, בדר״כ טרילוגיות מסתיימות בקול ענות חלושה, אבל החלק השלישי היה מעולה וחתם את הסדרה בפיצוץ. איזה כיף. תודה.

    מעבר לכך שאני חושב שהאינטראקציה בין סטייפס לתום יורק היא מפגש מאוד חשוב שהיה לו השפעה עצומה (בטח מהזווית של רדיוהד), ההופעה הזאת ברמת גן שינתה את
    חיי והייתי ילד בכיתה ה לא פחות ולא יותר.

    להגיב
  17. חובת (פורסם: 6-1-2017 בשעה 23:31)

    Ran, It seems that you know a thing or two about music. Thank God you're writing about music because I don't think you have a clue about sports…..
    Niners and Spurs , what a joke

    להגיב
  18. ניינר / ווריור (פורסם: 7-1-2017 בשעה 07:46)

    תודה לכולם על המילים החמות (אימוגי של מסמיק). הסדרה הזו נכתבה בעיקר בגלל בקשות של הקוראים ואני שמח שאהבתם.
    אני אישית מאד נהניתי לכתוב אותה ולצלול שוב לזיכרונות הנהדרים שהלהקה העניקה לי.

    להגיב
  19. Kirma der faux (פורסם: 7-1-2017 בשעה 10:19)

    תענוג של פוסטים.
    כל האנשים הלבביים שאתה מתאר מנוגדים לגמרי לתדמית של אנשי תעשיית המוזיקה המקובל. באמת מדובר בסטיגמה רחוקה מהמציאות או שעד שפוגשים בחור טוב זה נחרט בזיכרון?

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 7-1-2017 בשעה 12:44)

      באופן מוזר, מניסיוני, האמנים הבאמת גדולים וחשובים שפגשתי היו ברובם הגדול לבביים עד מקסימים והיה כיף גדול לבלות במחיצתם . דווקא האמנים הפחות נחשבים שפגשתי היו יותר אנטיפטיים או פחות חביבים, וישנם כמה שזה היה פשוט לא נעים להיות בחברתם.

      להגיב
      • Kirma der faux (פורסם: 7-1-2017 בשעה 13:27)

        ואיך האנשים מהצד של התעשיה? אמרגנים, אנשי חברות תקליטים מפיקים וכו'.
        במשך שנים וגם במבול הסדרות הנוכחי על מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה הם מתוארים כנבלים האולטימטיבים.

        להגיב
        • ניינר / ווריור (פורסם: 7-1-2017 בשעה 14:48)

          לא סתם יצאה להם כזו תדמית. היו המון אנשים בתעשייה שהיו פשוט יהירים ומגעילים ובטוחים שהם גאוני הדור. הביזנס היה כל כך גדול בניינטיז וגלגל כל כך הרבה כסף כך שכל פונקציונר בתעשייה חשב שהכל בזכותו. הכרתי כמה מנכלים של חברות תקליטים שהיו בפשטות בני אדם מזעזעים. לשמחתי מרבית הקולגות מוורנר שהיו בדרג דומה לשלי היו אחלה אנשים שמה שהניע אותם, כמוני, זו אהבה למוזיקה והיה כיף גדול לפגוש אותם בכנסים וכדומה או לבקר אותם.
          גם רוב המנהלים האישיים שפגשתי לא היו טיפוסים חביבים במיוחד, למעט כמה חריגים.
          אבל הכי גרועים הם אמרגני ההופעות הגדולים, אלה שמריצים את הטורים של הלהקות הרציניות. טיפוסים דוחים אחד אחד.

          להגיב
  20. shohat (פורסם: 7-1-2017 בשעה 13:34)

    רן, תודה רבה על הסדרה המצוינת. הסקירה שלך כאן לNew Adventures inHifi נהדרת. עושה חשק לחזור ולשמוע.
    תארת כאן כמה רגעי We're not worthy…

    להגיב
  21. עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 11:31)

    תגובה ראשונה היא בעניין Monster:

    דיסק לא רע כל כך כמו שחשבנו בזמנו.

    Let me in, עם כל הסיפור שזה כנראה נכתב לקוביין, הוא שיר עצום, מדגדג את הטופ 10 אצלי, ואולי אף מחליק פנימה. יש עוד כמה שירים טובים, כמו סטריינג' קארנסיז ו"את/ה". שינוי באמת גדול לעומת אוטומטיק.

    אני דווקט מחבב את סטאר 69 וסירקס אנבי. שמעתי ביצוע של אחד מהם מההופעה שעשו לפני כמה שנים באולימפיה בפריז, בפעם הראשונה מאז הוצאת הדיסק וזה היה נשמע טוב.

    ההופעה – היתה הופעה מרגשת, כמובן, רדיו הד היו חימום כביר. אבל האצטדיון היה נורא להופעה כזו וכמובן שזה גרם להצטער שלא תפסתי אותם איפה שהוא בחו"ל.

    בל נשכח שבאותו חודש, נדמה לי, היינו גם בשתי ההופעות של ניל יאנג עם הארבסט מון, הראשונה בבריכת הסולטן והשניה בקיסריה… חודש לא רע להופעות בארץ, רדיו הד, אר.אי.אם, וניל יאנג עם פרל ג'אם כנגנים…

    להגיב
  22. עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 11:47)

    ולא זכרתי את הליין של ההופעה מרמת גן ככה. וואו, רשימת שירים אדירה !!! כנראה שהרושם הכללי מהאצטדיון היה באמת מבאס.

    להגיב
  23. עירן (פורסם: 8-1-2017 בשעה 12:08)

    לגבי hi fi, אני פחות התחברתי, אבל הוא נהדר.

    כמובן ש Electrolite הוא אחד השירים הכי טובים שלהם ומהווה בעיניי (עוד) דוגמה ליכולת כתיבת השירים המושלמים שלהם.
    E Boe the letter אדיר ממש. שיר קסום (פחות אהבתי את הנסיון לרימייק של משהו כזה באלבום האחרון).

    אני אוהב גם את How the west was won ומאד את Leave, שיר פנומנלי.

    השאר קצת פחות. Be mine ו – bittersweet me היו קצת חדגוניים בשבילי, כנו גם new test leeaper.

    אחרי זה, כמו שכבר כתבתי לך כמה פעמים, יש שני אלבומים טובים מאד (מאד), כמו Reveal ו – Up, עם כמה שירי טופ 10 וטופ 20 (לא פשוט להכנס לרשימה הזו, אתה יודע….).

    סקירה מוזיקלית כבירה ממש ותודה על כך שהלהקה הזו זכתה אצלך לטרילוגיה כזו עצומה.

    בקשר לכל השאר – וואו. סיפור מופלא של ממש. איך ידעת להיות בזמן ובמקום הנכונים… האמת שמהמוזיקה שלהם ומהסרטונים הם באמת נראים אנשים צנועים ונחמדים, אבל על זה אצל גאזי בפעם הבאה….

    להגיב

מה דעתך?