(תמונת השער באדיבות דף הפייסבוק של התאחדות הראגבי בישראל)

***

לפעמים, כשהיו מגיעים לליגת הראגבי בארץ שחקנים שגדלו בחוות בדרום אפריקה ושפתם הראשונה הייתה אפריקאנס, היינו צוחקים ואומרים להם שנרשה להם לשחק יחפים, ואפילו נפזר קצת קוצים על המגרש כדי שירגישו בבית. מן הידועות היא, שהחברה שגדלו בחוות בדרום אפריקה או ניו זילנד, הם מהקשוחים שבנמצא. הבדיחה היתה חביבה, אבל צריך להודות שלא היה פה מי יודע מה במה להתגאות מבחינת מתקנים.

במשך שנים רבות, לא היו כמעט מגרשי ראגבי יעודיים בארץ. המגרשים הקבועים היחידים שאני זוכר, היו בספורטק בתל אביב ובקיבוץ יזרעאל. יתר המגרשים היו במקרה הטוב מגרשי כדורגל שכוחי אל שאיכשהו מישהו הסכים שישחקו עליהם ראגבי. דשא על המגרש היה סוג של מותרות וגם זה החזיק רק בשבועות הראשונים של העונה. עם בוא החורף, הפך המגרש לעיסת בוץ שעליה טבועים סימני הפקקים של נעלי הראגבי. הפקקים אמנם יוצרים חורים בבוץ, אבל כפועל יוצא, החלקים שבין החורים יוצרים בעצם מעין שפיצים של בוץ. מה שבאמת יפה בכל הסיפור הזה, הוא מה שקורה בסוף החורף. אתם בטח יודעים שבארץ, האביב קורה לרוב ביום רביעי אחד לקראת סוף מרץ בין השעות שתיים לשש אחר הצהריים, או אז מתחיל הקיץ. תוך ימים ספורים מתקשה התבנית שיצרו הפקקים, למשטח של דוקרני בטון איימתניים. מאותו רגע כל ריצה על המגרש מארגנת מחדש את סידור החוליות בגב ומאתגרת את אחיזתן של הסתימות בשיניים. כל נפילה על הקרקע מסתיימת בשריטות עמוקות וזבות דם. מעתה ועד לסיום העונה אתה מעביר את השבוע עם פצעים שלאט לאט מגלידים ברגליים, רק כדי לראות את הגלד מתקלף בתיקול הראשון בשבת הבאה וחוזר חלילה.

*

כפי שסיפרתי, גדלתי בקיבוץ שרבים מתושביו עלו ארצה מדרום אפריקה וכך יצא שראגבי היה משחק ששיחקנו בנוסף לכדורגל והכדורסל המסורתיים. כשהיינו נערים, חברי הקיבוץ הדרום אפריקאים נשאו בתפקידים שונים בקיבוץ וניהלו את ענפי החקלאות והתעשיה ביד רמה ובמבטא כבד. כך יצא שעבדנו במטעים ולמדנו שיש כל מיני זנים של עצי שקד. יש למשל "נאפה", "אום אל פאחם" ויש גם זן שנקרא "מיסה" (Missah). קחו רגע ודמיינו לעצמכם את שם הזן הזה נאמר במבטא דרום אפריקאי: Missah. היו אומרים לנו למשל "לכו לגזום את השורות של המיסה והאום אל פאחם". עברו שנים, סיימנו את התיכון, הלכנו לצבא, סיימנו גם את זה וחזרנו לקיבוץ שם מצאנו את עצמנו שוב עובדים במטע. בנתיים כבר חל חילוף משמרות ודורות בניהול המטע ומרכז הענף היה צבר, בן משק. מה גדולה הייתה הפתעתנו כשהתחוור לנו שלזן השקד המדובר למעלה, זה שכל השנים קראנו לו "מיסה", קוראים בעצם "מיסר" (Misser)…

נבחרת ישראל נגד ליטא

נבחרת ישראל נגד ליטא

הראגבי הישראלי גם הוא עובר תהליך דומה. במשך שנים רבות, היתה האנגלית השפה העיקרית שנשמעה על המגרש. והראגבי שוחק באזורים בהם היה ריכוז של אוכלוסיה אנגלוסקסית. עיקר השחקנים בארץ ובנבחרת היו עולים חדשים מדרום אפריקה, אנגליה, אוסטרליה, ארגנטינה ובשלב קצת מאוחר יותר, יוצאי ברית המועצות. כיום, בזכות עבודת קודש בתחום הפיתוח, יש שחקני נבחרת רבים שהם צברים לכל דבר. הנבחרת הישראלית עשתה התקדמות עצומה בשנים האחרונות בהובלה של המאמן רענן פן ואף הגיעה בשלב מסוים קרוב למקום הארבעים בעולם.

האיגוד והעומד בראשו, מנחם בן מנחם (גילוי נאות: שתיתי אי אלו בירות עם מנחם במהלך השנים), עושים עבודה מצויינת בקידום הענף. לדוגמא: האיגוד מזה כמה שנים מממן שנת משחק בקבוצה בחו"ל לבוגרי י"ב מצטיינים. בנוסף, מושקע המון בפיתוח נבחרת ראגבי שביעיות. הבחירה להשקיע בשביעיות נעשתה מכיוון שהחל מאולימיפאדת ריו זהו ענף ספורט אולימפי וכספורט אולימפי חדש יש בהחלט מקום לכניסה של כוחות חדשים. לאחרונה צורף ראגבי השביעיות גם לתוכנית של הפנימיה למצויינות בווינגייט ויש להניח שגם זה יניב פירות בעתיד. גם בתחום המתקנים חלה אט אט התקדמות ובוויגייט יש עכשיו מגרש ראגבי ייעודי ברמה גבוהה.

*

פרוייקט מעניין נוסף לטעמי הוא קבוצת ראגבי שפועלת בכפר הדרוזי מראר. מסורתית (בארצות המוצא) הראגבי נתפס כמשחק של השכבות החזקות באוכלוסיה והוא תמיד שוחק באוניברסיטאות היוקרתיות וזאת להבדיל מהכדורגל שנחשב למשחק של "פשוטי העם". דווקא כאן יש אולי הזדמנות להפוך אותו למשחק שמחבר שכבות מקובלות פחות אל תוך המיינסטרים. הדרוזים אם יאמצו את הספורט אל ליבם יכולים להיות כוח עצום לדעתי ולהוסיף הרבה לקאדר השחקנים המקומי. הייתי שמח מאוד לראות את הפרוייקט הזה מתפתח ומתרחב גם לישובי מיעוטים נוספים.

ביום שבת הקרוב (8.4.2017, בשעה 15:00 בווינגייט) תפגוש נבחרת ישראל בראגבי את נבחרת אנדורה במסגרת המחזור השלישי בגביע אירופה לאומות. הנבחרת מגיעה לאחר ניצחון ביתי על קרואטיה 23:16 וניצחון חוץ על קפריסין 38:28. כרגיל תהיה אווירה טובה ביציעים, אוכל והרבה בירה.

 

חכו עם השמפניה - יואב ויכסלפיש
דה באזר ביטר (1) - אלעד כץ