ספורטנ'רול (ט"ו) – רן עצמון

This_Is_The_Sea

THE WATERBOYS – THIS IS THE SEA

"ביג מיוזיק" – כך כינה מייק סקוט, האיש שמאחורי הווטרבוייז, את המוזיקה בשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה. את הלהקה הקים סקוט בתחילת שנות השמונים לאחר שקיבל חוזה הקלטות עם חברת תקליטים. במקום אלבום סולו הוא החליט להקים להקה, קרא לה "ווטרבוייז" בהשפעת האלבום "ברלין" של לו ריד ובשנת 1983 יצא אלבום הבכורה שנקרא בפשטות THE WATERBOYS.

האלבום זכה להצלחה מועטה ביותר ובשנת 1984 יצא האלבום השני A PAGAN PLACE שגם הוא לא עורר תשומת לב רבה. עם זאת, מי שכן נחשף לאלבומים הללו גילה להקה נהדרת, בעלת עושר צלילי מרהיב, שירים טובים ומורכבים, הפקה מעניינית וזמר אדיר. הקשיבו לשיר  GIRL IN THE SWING מהאלבום הראשון ותוכלו להבין באילו איכויות קוליות ניחן מייק סקוט ובאופן המרגש בו הוא יודע להגיש את השירה שלו.

גרעין הלהקה התגבש סביב שלושה מוסיקאים מגוונים-מייק סקוט בגיטרות, קלידים, תכנותים וכלי הקשה, אנטוני טיסלוייט בסקסופונים, באס וכלי הקשה וקרל וולינגר, אשף הקלידים והסינתסייזרים. השלישייה הזו צירפה אליה נגנים אורחים ובשנת 1985 החלה בעבודה על אלבומם השלישי שסקוט כבר כתב את כל שיריו.

*

בספטמבר 1985 יצא לאור THIS IS THE SEA, אלבום נפלא, מגובש, עם סאונד עשיר ומרהיב ועיבודים גאוניים העוטפים את השירה רבת העוצמה והרגש של מייק סקוט. אך ליבו של האלבום ומה שעושה אותו בסופו של דבר ליצירת מופת, הם תשעת השירים העילאיים המרכיבים אותו. אפשר לחלק את השירים הללו לשתי קטגוריות: שירי ה"ביג מיוזיק", שירים ארוכים, מורכבים, גועשים ואפיים מצד אחד ושירים קצרים יותר המוגשים בעיקר על רקע עיבודי פסנתר עם תוספות מינימליות מצד שני. ההרכב הבלתי שגרתי של הלהקה בתוספת הנגנים האורחים הניבו צליל חדשני ומרתק, עמוס אך לא מנופח, מלא בהפתעות ומאד ייחודי ומובהק. גם הטקסטים של סקוט היו ברובם פשוט מצוינים ושיקפו היטב את האווירה המוזיקלית.

DON’TBANG THE DRUM פותח את האלבום בסערה. חצוצרה מבשרת בתרועה על השיטפון המתקרב ובא ועם תום ההקדמה נשפכים מפלי הסאונד הגועשים. תופים רועמים, גיטרות חודרות, פסנתר וכלי קלידים ושירה / צעקה אקספרסיבית של סקוט – ביג ביג מיוזיק. העושר הצלילי ורמת העיבודים הם בלתי נתפסים. בהמשך נשזרים בסאונד הסמיך גם כך סקסופונים, כלי מיתר, כלי הקשה שונים ולכולם יש מקום ותפקיד במארג הצליל המרהיב בלי לקרוס תחת עומס יתר. הדואט בין הנהמות של סקוט לסקסופון של טיסלוייט עד לשיא השיר הוא רגע מוזיקלי נדיר, אחד מיני כמה, בשיר העצום הזה.

THE WHOLE OF THE MOON הוא הסינגל המצליח שיצא מהאלבום, השיר המוכר ביותר של הלהקה ואחד הלהיטים הכי טובים של האייטיז. עמוד השדרה של השיר הוא שורה של צלילים יורדים המנוגנים בכלי קלידים שונים בווריאציות שונות. זהו לא להיט קלאסי של בית פזמון אלא עוד שיר ארוך ומורכב מוזיקלית. העיבוד עצמו נשען על אורגן קרקסי ואז לפתע פוצחת החצוצרה בקטע נהדר של מין קאנון בנוסח באך שמוסיף לשיר אלמנט בלתי צפוי ויפה להפליא. החצוצרן, רודי לורימר, מצטרף בליווי שירת פאלצט  מקסימה לשירתו של סקוט ולקראת שיא השיר שוב חוזר הקאנון הבאכי המשלב באופן מושלם ומדויק להפליא בין השירה של סקוט, שירת הליווי והסקסופון למארג סאונד מדהים באיכותו ויופיו.

SPIRIT הוא שיר הפסנתר הראשון. שיר קצר עם שירה אקספרסיבית של סקוט על רקע פסנתר עצבני וקשוח ונגיעות סיתסייזר וכלי הקשה. העיבוד הפשוט יחסית הוא פלטפורמה מושלמת לטקסט של סקוט שמוגש במעין דקלום בשיר פשוט ללא בית ופזמון.

השיר הנועל את צד הראשון של התקליט המקורי, THE PAN WITHIN , הוא לטעמי השיר הטוב באלבום. שיר סוחף, מורכב, בעל טקסט מעולה ששוב בנוי על מספר צלילים יורדים ומתפתח לשיאים בלתי צפויים. השיר מתאר צלילה אל מימד נפשי והצלילים היורדים הללו מתארים היטב את הצלילה הזו. סולו כינור וירטואוזי חותם את חלקו הראשון של השיר האפי הזה ומכין אותנו לחלקו השני ששיאו הוא פראזת גיטרה חודרת עליה משתלבים הכינור והשאגות של סקוט בעוד דואט רב עוצמה. השירה של סקוט בחלקו האחרון של השיר היא מופת להגשה גועשת, מרגשת, דרמטית ורבת הבעה מבלי ליפול למלכודת ההגזמה והפאתוס.

הצד השני נפתח עם עוד שיר גועש – MEDICINE BOW . הקצב מהיר ואינו מרפה לרגע. מבנה השיר פשוט יחסית ומה שבולט בו הוא שוב השילוב בין השירה הדרמטית של סקוט לסקסופונים הפרועים של טיסלוייט.

OLD ENGLAND הוא שיר פסנתר נוסף כשאל הפסנתר מצטרף תיפוף בסגנון מארש צבאי ובנוסף עיטורי סיתסייזר ופריצות סקסופון מחשמלות. סקוט מספר לנו על דעיכתה של האימפריה הישנה בשירה / דקלום רבי הבעה עד לשיא בו הוא מונה את תחלואי האימפריה לשעבר. התוצאה היא שיר חזק, ממוקד המעביר את המסר הנוקב הודות גם לעיבוד היעיל המלווה באופן הדוק את סקוט.

BE MY ENEMY למרות שמו, הוא השיר הכי עליז באווירתו באלבום.קצב מהיר ובסיסי, סקסופון ופסנתר עצבניים וחסרי מנוח עוזרים לסקוט להוביל את הרוקר הנמרץ הזה. אין אף רגע של עצירה בשיר שמתגלגל לו בקצב מהיר, ללא דרמה כמעט, רוקר ישיר וטוב שנשמע כאילו מותיר את חברי הלהקה חסרי נשימה בסופו.

עכשיו כדאי לקחת נשימה ארוכה כי השיר הבא, RUMPETS , הוא שיר נפלא כל כך. שיר פסנתר נוסף, שיר האהבה הטהור היחיד באלבום שבאופן מפתיע הכלי הבולט הנוסף לפסנתר הוא דווקא סקסופון ולא חצוצרה כמתבקש משמו. אבל כשומעים את הליווי היפהפה, מלא הרגש והדמיון של אנטוני טיסלוייט אפשר להבין מדוע. הסקסופון שלו צובע את השיר המלנכולי גם כך בעוד גוונים של עצב. הלחן הפשוט ונטול הפזמון אפקטיבי ביותר ונגינת הפסנתר המלווה אותו מלאת דמיון למרות פשטותה לכאורה. השירה של סקוט הפונה לאהובתו משכנעת ביותר ונוגעת ללב והתוצאה היא שיר יפהפה ונוגע.

האלבום מסתיים בעוד שיר "ביג מיוזיק", שיר הנושא העצום הנישא הפעם על גבי קיר של גיטרות אקוסטיות אליהן מצטרפים כלים נוספים וכלי קשת בעיבודים נהדרים. אין כאן תופים או גרוב אלא שיר שהולך ונבנה, הולך וגדל עד לרגע המרטיט בו שואג סקוט THAT WAS THE RIVER THIS IS THE SEA כשבכל פעם הולכת הדרמה וגדלה. סיום עצום לאלבום עצום.

*

הודות לשיר המצליח THE WHOLE OF THE MOON והקליפ שליווה אותו, זכו הווטרבוייז סופסוף להצלחה מסחרית בנוסף לביקורות האוהדות מהמבקרים. ההצלחה לא הייתה מאד גדולה והלהקה לא הפכה ללהקת על, אך בזכות הלהיט נחשף הקהל לאלבום עצמו שהיה האלבום הראשון של הלהקה להיכנס למצעד האלבומים הבריטי.

דווקא בנקודה זו עזב קרל וולינגר כדי להקים את להקת WORLD PARTY וסקוט החליט לשנות סאונד וסגנון. לא עוד "ביג מיוזיק". האלבום הבא של הווטרבוייז, FISHERMANS BLUES היה אלבום בסגנון פולק אירי ולקח את הלהקה למחוזות מוזיקליים חדשים, ופחות מוצלחים בעיני. גם ההמשך היה פחות מוצלח מבחינה אמנותית ומסחרית והלהקה די שקעה באלמוניות. אבל לנצח ירשם לזכותה אחד האלבומים הטובים ביותר של שנות השמונים, יצירת מופת מקורית ומרגשת עם סאונד גדול מהחיים.

(מוקדש לAMIR A – , רונן דורפן ובמיוחד לבני תבורי שהיה אחד משלושים האנשים שבילו עם מייק סקוט מחוץ לבנייני האומה בירושלים בהופעה אינטימית).

 

 

 

 

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

38 תגובות ל “ספורטנ'רול (ט"ו) – רן עצמון”

  1. יואב (פורסם: 6-4-2017 בשעה 19:05)

    בטופ 10 שלי. מושלם. צליל דחוס ועמוס, שירה דרמטית, טקסטים מעולים ולחנים כובשים.
    הייתי בהוםעה שלהם בתל אביב בטור הזה, מהטובות שראיתי. לפני שעלו, כל זיגי נוגן בחימום. היה אש.

    להגיב
    • יואב (פורסם: 6-4-2017 בשעה 19:07)

      וקרדיט ענק לקוטנר שפימפם את האלבום הזה ללא הפסקה ובכל הזדמנות-בזמן אמת.

      להגיב
      • דורפן (פורסם: 6-4-2017 בשעה 22:47)

        נכון – ורק כך ידעתי עליו

        להגיב
    • Matipool (פורסם: 7-4-2017 בשעה 09:07)

      יואב – מה עוד בטופ 10 שלך ?

      להגיב
  2. בובו (פורסם: 6-4-2017 בשעה 19:15)

    אלבום טוב, שכחת לציין את הקאמבק עם שירי ייטס ב 2011. זכה להצלחה סבירה.

    להגיב
  3. בני תבורי (פורסם: 6-4-2017 בשעה 19:17)

    מיק סקוט הוא אחד היוצרים האהובים עלי. ילד שגדל בסקוטלנד התבגר באירלנד ופעל אחר כך גם באנגליה, איש שאוצר בתוכו אהבה וידע עצום בכל ז'אנר מוזיקלי קיים. קצת מידע על מה שרן מזכיר במשפט הסיום: ראיתי את הווטרבויס בליקוויד ב 86', אותה הופעה ממנה לקוח הקליפ העתיק המשובץ בכתבה. יומיים לאחר מכן הגעתי לבנייני האומה בירושלים להופעה שנייה שהתבטלה מחוסר עניין לציבור אך עניינה מספיק את מיק סקוט שלקח אותנו לגינה מול בניני האומה ובמשך למעלה משעה הופיע לפנינו לבד עם גיטרה אקוסטית. על המחווה הזו לבד הבטחתי לעצמי לראות אותו שוב בפורמה מכובדת יותר. ב 2007 יצא האלבום האחרון של הווטרבויס Book of Lightning ואת הופעת ההשקה ראינו ברויאל אלברט הול בלונדון. לא הצלחתי להגיע אליו אל מאחורי הקלעים אבל הצלחתי להעביר לו מכתב קצר בו הזכרתי את אותה הופעה ותהיתי אם יוכל לשבץ בהדרן את השיר האהוב עלי ביותר שלו אותו אני משבץ כאן, Red Army Bluse, שיר שחונק לי את הגרון עם כל האזנה. הוא שיבץ.
    https://www.youtube.com/watch?v=LK-WxJClvaE

    להגיב
    • צור שפי (פורסם: 7-4-2017 בשעה 08:24)

      גם אני עשיתי את המסלול מליקוויד לבניני האומה וזו היתה חוויית חיים. לפני שנה וחצי בערך ראיתי אותם בבירה אירופאית ונורא שמחתי להיווכח שמיר סקופ לא איבד כלום מהקול ומהכריזמה. גם בקיץ הנוכחי יש להם סיבוב באירופה. מומלץ בחום.

      להגיב
      • צור שפי (פורסם: 7-4-2017 בשעה 08:24)

        שמיק

        להגיב
        • צור שפי (פורסם: 7-4-2017 בשעה 08:41)

          שמיק סקוט. זה לפני הקפה, תסלחו לי.

          להגיב
  4. גיא זהר (פורסם: 6-4-2017 בשעה 19:18)

    אחלה. כל מי שהתבגר באייטיז זוכר להם חסד נעורים.

    להגיב
  5. אלי (פורסם: 6-4-2017 בשעה 20:21)

    וואו, כמה זיכרונות עלו לי עכשיו.

    להגיב
  6. ניינר / ווריור (פורסם: 6-4-2017 בשעה 20:24)

    שכחתי לציין – צילום העטיפה של לין גולדסמית, צלמת רוק מאד נחשבת.

    להגיב
  7. ערן (המקורי) (פורסם: 6-4-2017 בשעה 20:29)

    שיחקת אותה!
    להקה מעולה, אלבום אדיר.
    לצערי, החמצתי את ההופעה ההיסטורית שלהם בקולנוע דן (1985?).
    וכמובן לא אשכח את הטעות המשעשעת של אותם שדרי רדיו שתרגמו את The whole of the moon ל״החור בלבנה״…

    להגיב
    • שי אורן (פורסם: 6-4-2017 בשעה 22:44)

      ליקוויד

      להגיב
  8. Amir A (פורסם: 6-4-2017 בשעה 20:31)

    בצירוף מקרים מדהים היום בדרך לעבודה הקשבתי דרך השירות של אפל מיוזיק ל- GIRL IN THE SWING. מהאלבום הראשון שלהם אני חושב שגם A Girl Called Johnny הצליח יחסית. אני גם התחברתי לאלבום הרביעי, אבל זה בגלל שאני אוהב מוזיקה אירית.
    להקה נפלאה שהגיעה לה הצלחה הרבה יותר גדולה ממה שהיא זכתה לה. תעשו לעצמכם חסד ותקשיבו לשלושת האלבומים הראשונים שלהם. מסוג האלבומים שחוזרים אליהם כל הזמן והם אף פעם לא מאכזבים (בניגוד לדוגמא לאלבום הראשון של ואן הלן שניסיתי להקשיב לו היום אבל מהר מאוד השתעממתי ממנו).
    בני, כל מילה על Red Army Bluse. נתקלתי בשיר הזה אחרי שכבר קראתי את יום בחיי איבן דניסוביץ' ואת ארכיפלג גולאג (שני ספרי חובה של אלכסנדר סולז'ניצין) והשיר מצליח להעביר את הייאוש שהסאגה הזו מההיסטוריה של ברה"מ מעוררת בנוגע למין האנושי.

    Well, you just asked me do I know what love is
    Well, sure I know, sure I know what love is
    It's the thief of sleep, a boy and his dog
    A red rubber ball, these old foolish things
    A rain that falls a long, long way from home

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 6-4-2017 בשעה 20:36)

      ואן היילן הראשון הוא תקליט מעולה שאני חוזר אליו הרבה. אבל חוזר הרבה יותר לשלושת הראשונים האדירים של הווטרבוייז.
      מקווה שנהנית לקרוא :)

      להגיב
      • Amir A (פורסם: 6-4-2017 בשעה 20:53)

        קודם כל ברור למה אני הולך להקשיב היום בדרך הביתה, ותבוא עליך הברכה. ואם בזכות הפוסט הזה בדהבאזר הצעירים שדיזידין לוקח בטרמפים לרמת הגולן יחשפו ללהקה הזו, אז בכלל עשית את שלך להיום.
        לגבי הראשון של ואן היילן, אני חושב שהגדולה שלו היתה פריצת הדרך בנגינה שאדי ואן היילן הציג. גם היום כשמקשיבים לגיטרה שלו מדהים לראות כמה הוא חד ומדוייק. מה שמפריע לי זה חוסר האחידות. את Eruption אני לא אוהב כי זה קטע שנשמע כאילו כל מטרתו הוא להציג את הטכניקה החדשה לעולם ובשביל זה לא צריך 1:42. שלא לדבר על זה שסטיב האקט מג'נסיס השתמש בטכניקה הזו שנים קודם לכן ויש איזה וידאו של בחור איטלקי שהשתמש ב- TAPPING כבר ב-1965. גם הביצוע שלהם ל- You Really Got Me לא משהו לטעמי. לעומת זאת
        Runnin' with the Devil, Ain't Talkin' 'Bout Love, Jamie's Cryin, Little Dreamer אלו באמת פנינות.

        להגיב
        • ניינר / ווריור (פורסם: 7-4-2017 בשעה 09:43)

          לא נכנס לקטע מי היה הראשון, מבחינתי אדי ואן היילן הוא פאקינג גיטריסט על. אני גם חושב שזה אלבום מעולה שעומד במבחן הזמן, עם שירים טובים, סאונד בן זונה ונגינה טופ קלאס, במיוחד של הגיטריסט. החולייה החלשה היא דווקא הזמר אבל סולחים לו

          להגיב
          • Amir A (פורסם: 7-4-2017 בשעה 12:18)

            על זה אין לנו ויכוח. יש לך מושג מה קרה שם שהביא אותם לבחור בכיוון של שירי קיטש ועוד להקת שיער מה-80 במקום להפוך ללהקת רוק גדולה באמת?

            להגיב
            • ניינר / ווריור (פורסם: 7-4-2017 בשעה 13:19)

              לא ברור איך אחרי תקליט מעולה כל כך הם הוציאו שלושה אלבומים כל כך מחורבנים. אבל חזרו לעצמם ב diver down האנדרייטד.

  9. דורפן (פורסם: 6-4-2017 בשעה 22:45)

    מהאהובים עלי אי פעם. תודה

    להגיב
  10. דורפן (פורסם: 6-4-2017 בשעה 22:49)

    מבחינה ספורטיבית הוא האלבום הוא האליפות של פורטלנד ב-1977. זה לא הבלחה כי זה לא שיר אחד – זה יצירה שלמה נהדרת. זה למביני עניין. זה לא כל כך זכור. אבל זה היה אלוהי.

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 7-4-2017 בשעה 00:16)

      הקבלה נהדרת

      להגיב
  11. שי אורן (פורסם: 6-4-2017 בשעה 23:03)

    אביב 1986, לבד בלילה על כביש החוף על הסוזוקי X. חוזר מההופעה השניה בליקוויד. לא סיפרתי לאף אחד שאני נוסע, אבל אחרי הראשונה הרגשתי שאני חייב. אולי הופעות הרוק הראשונות שראיתי. מרגיש לי כמו חוויה דתית. זוכר את הפנים הבהירות של מייק סקוט מרחוק, את הקור על האופנוע בדרך חזרה ואת האופוריה שלא עזבה אותי כמה ימים אחר כך.

    האלבום האהוב עלי ביותר. שילוב של מוזיקה מעולה ונוסטלגיה. כל כך הרבה זכרונות העלת בי.

    להגיב
  12. אסף the kop (פורסם: 7-4-2017 בשעה 03:05)

    אוי רן…
    הרגת אותי.
    איזו להקה נפלאה. חבל שכזאת אנדרייטד ביחס ללהקות אייטיס אחרות.

    This is the sea הוא אלבום נפלא וקודר ולדעתי היהלום שבכתר (הבריטי) שבו הוא Old England המבכה מחד את הקריסה של האימפריה הבריטית ומאידך את התאצ'ריזם שדפק לצעירים אנגלים רבים את החיים (ועל פי ויקיפדיה אחרי שיצא האלבום הלהקה היגרה מלונדון לאירלנד).

    אני חייב לציין שעל אף סלידתי ממוסיקה אירית, אני גם מאוד אהבתי את Fisherman blues ואת Room to roam" שבמשך שנים היה מקובע אצלי כ"חדר לרומא"…

    אחת משתי להקות האייטיס היחידות שמרבית הדיסקוגרפיה שלהן נמצאות אצלי על המדף בחדר (השניה היא The Jayhawks).

    נ.ב. 1

    בסוף שנות ה 70, ההורים לקחו אותי לסרט המונפש למחצה "ילדי המים" (לדעתי הוקרן בקולנוע "פריז"). כשבגרתי, במשך שנים ניסיתי להשיג עותק של הסרט. מסתבר שהשם המתורגם לעברית היה מוטעה ובאנגלית שם הסרט הוא "Water Babies"… אז לכל מי שיש לו כאן ילדים בגילאי 8 פלוס – רוצו להשיג עותק.

    נ.ב. 2

    יצא לי לשמוע היום ב 88 את רן שריג מתארח אצל טל השילוני. באיחור אופנתי של 8 שנים התוודעתי לראשונה לשיר מדהים של "מרינה והיהלומים" שלא הכרתי אותו או אותה בכלל והוא לא יוצא לי מהראש. הקליפ רק הפיל אותי סופית.

    אז לקראת חג הפסח שבפתח חשוב לזכור – אנחנו לא רובוטים (אלא אם כן אתם מהצד של "קרפטוורק"):

    https://m.youtube.com/watch?v=S_oMD6-6q5Y

    להגיב
  13. אלעדוס (פורסם: 7-4-2017 בשעה 06:11)

    סקירה מעולה לאחד האלבומים האהובים עלי.
    ראיתי אותם לפני שלוש שנים במוריסטאון ניו ג'רזי. חוויה אמיתית למרות ששרו רק 3 שירים מהאלבום הזה.
    תודה!

    להגיב
  14. סימנטוב (פורסם: 7-4-2017 בשעה 07:11)

    משום מה אף פעם לא התחברתי אליהם. סקירה מעולה, תודה

    להגיב
  15. holden (פורסם: 7-4-2017 בשעה 09:34)

    איזה זכרונות מעוררת בי הלהקה המופלאה הזו, שיצא האלבום הזה גרתי בהדר עליון בדירת גג , הייתי אז צעיר פראי וחסר מעצורים, בתקופה הזו היה לי פאב קבוע שבו שרצתי והאזנתי בעיקר ללהקה ולאלבום הזה בלופים חוזרים, בעלי המקום חיבבו אותי וזה היה הפסקול שם לפחות לשעות שבהם שרצתי שם,
    זה קטע שכתבתי מזמן ,יש בו טעויות כתיב ועוד מחלות כתיבה שלי מרגיזות שרובם נעלמו,
    פשוט לקרוא את הקטע עם האלבום ברקע:
    ה היה עץ צפצפה או משהו דומה.

    בערבים של הקיץ הדלת האחורית הייתה פתוחה והאורחים הוזמנו לשבת לא בדיוק לצילו כי זה כבר חושך אבל בצד השראתו של העץ.
    זה היה פאב משונה כזה אבל במובן החיובי של המילה…..
    פאב שיכולת להגיע אליו גם עם טרנינג מהוה ותמיד היית מתקבל בשמחה.
    שולחנות לא רבים וקטנים היו פזורים לאורך ותמיד הייתה בו צפיפות שאפשר להגדיר אותה חמימות משפחתית.
    תמיד שאני שומע או קורא על פאב שכונתי אני נזכר בפאב הזה…..
    כמה שאהבתי לשבת על דלפק העץ וללגום לי משקאות שונים ,שלא לדבר על עשן הסיגריות המסתלסל בין האצבעות ולתכננן לי את העתיד לבוא…..
    לא אני לא מתכוון לעתיד המשפחתי או לקריירה מקצועית…..אלא יותר לאיך אני מצליח להביא את הברונטית או ההיא שרק חזרה מהמזרח עם השמלה הסגולה לדירת הגג המדהימה שלי……
    לרוב הייתי יורד לאחר דוש מהיר וייבוש טבעי בזכות הרוח הקייצית שליטפה וניגבה את גופי…..
    אלא שחושבים שמגבות ערד הם הטובות ביותר לא יודעים כמה נעים שהרוח מנגבת אותך נטוראל.
    בכל מקרה תמיד הגעתי לשם כבר מבושם מספיק על מנת לחסוך זמן ןכמה מרשרשים……
    לא הייתה לי מחוייבות כלשהיא באותה התקופה מלבד ההתפקדות היומית בחוף הים העירוני….
    משחק מטקות עם הזקנים …
    גלישה כאשר הרוח הייתה בצד של הטובים……
    שתייה בירות במזנון של מרים…….
    ורכישת שמן אגוזים בבית המרקחת של פאול הייקה….
    בערב הייתי מגיע עם גופייה או טריקו לבנה כשלג ומשוויץ בשיזוף שלי…..
    זה היה תמיד נדוש לצוד אותם…..
    הרגשתי לרגע כמו וינטו יד הנפץ שפשוט אוסף עוד קרקפת ותולה אותה על אבזם החגורה שלו….
    מוכרח להתוודות שתמיד אהבתי את אותן אלו שהיו קשות להשגה…
    כמה שהטרף יותר חמקמק הארוחה יותר טעימה………….יאמי
    איתה מעולם לא הלך לי…
    גרושה שהתגוררה באחד הרחובות הסמוכים והייתה בעלת גלרייה לאומנות
    מאלו שלובשות שחורים וחושבות שראו כבר הכל…..
    היא נהנתה למשוך אש ולברוח ברגע האמת….
    חודשים שלמים עזבתי אותה לנפשה……..
    נתתי לה להתעייף מה שנקרא..בשפת הכדורסל יש שיקראו לזה:
    נתתי לה לקלוע צ'אקות בגראבי'ץ טיים……
    שאני העברתי הילוך היא כבר הייתה מותשת……..
    זה התחיל נדמה לי באיזה משחק שש-בש על מי שיזמין מנת אוזו עם טוסט כפול……
    בוא נגיד שבאותו הערב מרוב שניצחתי הרגשתי כמעט כמו זורבה היווני והיא הייתה בתפקיד בובולינה…….
    אני נשבע שעוד במדרגות בקומה מתחת היא כבר זחלה על ארבע וייבבה כמו חתולה…..
    המצחיק הוא שלמחרת שקמנו זה כבר היה כמו במחזה של טנסי ויליאמס…..:
    חתולה גל גג פח לוהט

    להגיב
  16. עירן (פורסם: 7-4-2017 בשעה 11:03)

    רן, כביר !!!

    תקליט מופלא ממש. סאונד ושירה חד פעמיים (למרות שפחות אהבתי את הצעקנות יתר בחלק מהשירים).

    אני ראיתי אותם באודיטוריום בחיפה באותו סיבוב בארץ והיה לא פחות ממעולה.

    אני אכן הכי אוהב שם את The pain within.

    ובני – "רד ארמי בלוז" אכן מפרק.

    אגב, אני ממש אהבתי את וולינגר שאחרי הלהקה הזו. Goodbye Jumbo הוא אלבום על סף השלמות. אהבתי ואוהב עד היום את Is it like today שלא היה באלבום הזה.

    להגיב
  17. בני תבורי (פורסם: 7-4-2017 בשעה 11:13)

    When I left my home and my family
    My mother said to me
    "Son, it's not how many Germans you kill that counts
    It's how many people you set free"

    להגיב
  18. יואב (פורסם: 7-4-2017 בשעה 15:49)

    הם הוציאו אלבום בשם In A Special Place שמכיל את רוב שירי האלבום בגרסתם הערומה פלוס עוד כמה תופינים. מומלץ.

    להגיב
  19. Amir A (פורסם: 7-4-2017 בשעה 15:51)

    רן, אין צורך לציין שהבלוג הזה הוא אחד המענגים ביותר בדה-באזר. מה שמרתק במיוחד היה לגלות את העניין והידע העצום שיש למגיבים רבים כאן במוזיקה. אני מקווה שלא תחשוב שזו חוצפה, אבל נראה לך שיש אפשרות שמגיבים ישלחו לך פוסטים, במבנה של הפוסטים שלך, על אלבומים שהם אוהבים ואתה תעלה את זה בתור פוסט אורח?

    להגיב
    • בובו (פורסם: 7-4-2017 בשעה 20:59)

      רעיון מעולה. אגב, הבלוג של דוד פרץ הוא הטוב ביותר לטעמי בסוגה.

      להגיב
  20. ניינר / ווריור (פורסם: 7-4-2017 בשעה 18:23)

    הסיבה העיקרית שאני כותב בדה באזר היא הדיונים שמתפתחים כאן והתגובות מלאות הידע והתובנות. לי אין בעייה עם הרעיון שלך אבל אני שחקן ספסל פה, צריך לשאול את הספורט דיירקטור ב. תבורי שקובע את ההרכבים

    להגיב
    • Amir A (פורסם: 7-4-2017 בשעה 18:33)

      אה, חשבתי שבבלוג שלך אתה קובע את הכללים. טוב, נחכה לבני. ולך רק נאמר:
      https://www.youtube.com/watch?v=noh_DqMpZXI

      להגיב
    • עומרי (ירוק) (פורסם: 7-4-2017 בשעה 20:15)

      רק שלא יביאו לך את לוזון על הראש..

      להגיב
  21. אריק (פורסם: 8-4-2017 בשעה 14:45)

    אלבום מעולה.
    גבול הפאתוס אבל נחצה לדעתי בכמה מקרים.
    וורלד פארטי היה חמוד מאוד.

    להגיב
  22. גיא זהר (פורסם: 8-4-2017 בשעה 17:17)

    אוף טופיק https://www.youtube.com/watch?v=Mjm10iXTon4

    להגיב

מה דעתך?