אני את הבובה האדומה

 מאת יערה צרי, שליחת "דה באזר" בפולניה 

לפני כשבוע, עמית לוינטל כתב על הריקנות בלצפות במשחקי הידידות לקראת היורו ועל איך שכולם מחכים לדבר האמיתי שיגיע. אם היתה לי כותרת לנסח את התחושות שלי כאן בכמה ימים האחרונים נדמה לי שזה יהיה "פוזנן – עיר בהמתנה".

באוויר מורגש השקט שלפני הסערה, אמנם סערה של 10 ימים (רק שלב הבתים), אבל כזו שתשאיר את רשמיה הרבה אחרי. הדחפורים לא מפסיקים לעבוד 24 שעות; גם אם תעבור ב-3 בלילה, משהו, איפשהו, יהיה בבנייה.

מחירי התחבורה הציבורית עלו מה- 1 ביוני, גם המסלולים של התחבורה הציבורית השתנו. ה-fan zone שהוקם במרכז העיר חוסם את המעבר ומאלץ את התושבים לעשות עיקוף יחסית גדול כדי להגיע לצד השני.

השלטים המקדמים את הבאים עומדים דום, כמעט בכל חנות הציבו בחזית את הלוגו של היורו, מכוניות פולניות רבות כבר תולות בגאווה את דגל המדינה (כמו יום העצמאות בארץ), המסעדות והברים המקיפים את בית העירייה הישן (ראטוש) עם הסמל המפורסם של שני התיישים, ריקים בינתיים וממתינים לאוהדים השיכורים. שעון הספירה לאחור מארח מדי פעם תייר בודד או שניים שמצטלמים ליד.

ברכבת החשמלית פגשתי מתנדב מקומי, אחד מבין 400 שיתפרשו כדי לכוון תיירים. בצדק, מרבית האנשים, מלבד הסטודנטים, לא יודעים אנגלית והשלטים כולם בפולנית.

***

גם באצטדיון כבר תלויים בגאווה הדגלים של פיפ"א, אופ"א, הלוגו של היורו ודגלי המדינות קרואטיה ואירלנד, שמשחקות את המשחק הראשון. במרכז המתנדבים, בניין גדול שממוקם מחוץ לאצטדיון, לצד האוהלים של הספונסרים, יש תחושה של התרגשות באוויר. כולם עסוקים בחיברות והמרכז מציע פעילויות מגבשות כדי לעורר גאוות יחידה.

 בכניסה למרכז יש שתי בובות, מהסוג שתמצא בכל מקום (כולל בחנויות הפורנו, בווריאציה פחות מעודנת כמובן) – אחת בצבע אדום ואחת בצבע צהוב-כחול. כבר בפייסבוק בארץ ראיתי תמונות של מתנדבים עם הבובות והחלטתי להצטלם גם. "עם איזו בובה את רוצה להצטלם?", שאלה אותי אווה, המנהלת. "ברור שעם האדומה", אמרתי, חושבת על הפועל. "בחירה טובה!", היא התלהבה. אחרי זה הבנתי שהיא הבינה שאני מבקשת להצטלם עם הבובה של פולין ולא זו של אוקראינה (צהוב-כחול). יצא לי טוב.

***

"אז מה, את הולכת לעבוד עם נבחרת איטליה ואני מוכר גלידה… תאמיני לי, החיים שלך יפים", כתב לי איש הגלידה, בעלים של גלידריה מפורסמת במרכז תל אביב, שחזר שוב לחיי כמה שבועות לפני שנסעתי.

אני רוצה לספר לו שגם אני, כמו העיר, בתחושה של בין לבין – סיימתי להכיר את פוזנן בערך ביום השני, כך שאת החלק התיירותי סיימתי, אבל החלק של הביזנס עוד לא התחיל; כבר עליתי על כר הדשא של האצטדיון בפוזנן, עברתי השתלמות על מסיבות העיתונאים וראיתי איפה מחכים האוטובוסים של השחקנים, ועדיין – אני לא יכולה להתחיל לדמיין איך זה ייראה ברגע האמת.

בסוף יוצא לי איזה משפט מסכן ואני שולחת לו תמונה שלי עם המדים שקיבלנו ועם עוד כמה פולניות שהולכות לעבוד איתי. הוא כותב לי שאני נראית ממש שזופה לידן. אני שואלת אותו אם הוא חושב שאני גם הכי יפה מכולן. הוא כותב לי שבוודאות, לפי השאלה, אני הכי פולניה. ואז מוסיף: "ולשאלתך, ברור!" הוא מסיים בנשיקות ומבקש שאני אעדכן ולא אעלם.

***

לפני יומיים ישבתי עם לוקה, המארח שלי, שעובד עכשיו על התזה שלו על ניצולי מחנות שואה. גם הוא מחכה ל- 10 ביוני, יום המשחקים הראשון בפוזנן, אבל לא בגלל המשחק, אלא כי מתוכננת הפגנה ענקית של תושבי העיר נגד העירייה תחת הכותרת: bread instead of Olympics.

"הייתה אימרה יוונית מפורסמת בעת העתיקה – לחם ואולימפיאדה, כלומר אנחנו רוצים גם לעשות כיף וגם לאכול. כאן אנחנו רוצים לקחת את האמירה ולעשות לה היפוך", לוקה מפרש לי.

ההפגנה מכוונת לפוליטיקה ארוכת הטווח של העיר, שלא פותרת את בעיות התושבים אלא עסוקה בדימוי של פוזנן. העיר, לטענת לוקה, משווקת את עצמה כדי להכניס אנשי עסקים ומסחר ולא כדי לטפל בעוני המקומי, וכך היא הופכת להיות מרכז עסקים מפותח שטוב לאנשים מבחוץ ולא לתושבים שלה. מרכז העיר הופך להיות יותר ויותר מיושב על ידי חנויות ובנקים ופחות על ידי המקומיים (תל אביבים, נשמע לכם מוכר?).

משחקי היורו, מהבחינה הזאת, הם עוד דוגמא לכך. לוקה מספר שהאצטדיון של פוזנן עלה 750 מיליון זלוטי ו – 7/8 ממנו מומנו על ידי העיר ולא על ידי המדינה. מסתבר שגם הבנייה הייתה בעייתית והיו צריכים להחליף את הדשא חמש או שש פעמים.

"העירייה לקחה משכנתא על ההשקעה הזאת, כך שאנחנו לא רואים את זה עכשיו, אבל בתכלס האצטדיון מכוון לשלושה משחקים, שאנחנו נשלם עליהם עוד הרבה מאוד שנים". הוא טוען שבשנים האחרונות המצב הכלכלי בפולין השתפר, אבל לפולנים יש פחות ופחות כסף, "זה לא שאני ממש יכול ללכת למשחק, מקסימום ל-fan zone", הוא סיכם.

מדינה שמרוויחה יותר אבל האזרחים שלה מרוויחים פחות, עיר שעובדת יותר על הדימוי שלה מאשר דואגת לתושבים, והמתנה למשהו גדול שאוטוטו, ממש בקרוב, אמור לקרות – פוזנן מתחילה להרגיש כמו הבית.

*

יערה צרי ב"דה באזר"

"דה באזר" בפייסבוק

מדהים שהוא בן 23
שקט. נלחמים בגזענות פה

4 Comments

פולדש 7 ביוני 2012

יערה, נדמה לי שמישהו שאל באחד מהפוסטים הקודמים, אבל קצת התעצלתי לחפש בין התגובות (מודה): מה בדיוק התפקיד שלך ואיך הגעת לעניין הזה?

וכמובן שכל מילה זולת "קנאה" תהא מיותרת.

תומר חרוב 7 ביוני 2012

מצטרף לתגובתו של פולדש ומוסיף: איזה כיף לך!!!!

אבי 7 ביוני 2012

גם אני מצטרף: הסברים!

מאשקה 7 ביוני 2012

בהצלחה יערה.

Comments closed