ספורטנ'רול (ט"ז) – רן עצמון

".I put Holdsworth up there with Paganini and Liszt. Terrifying" (פרנק זאפה)

הולדי

בחודש שעבר הלך לעולמו בגיל שבעים אלן הולדסוורת', מוזיקאי גדול וגיטריסט ענק שבענקים. לא הרבה שמעו על הולדסוורת' שנחשב לגיטריסט של גיטריסטים אבל אדי ואן היילן, ג'ו סאטריאני, אלכס לייפסון (RUSH ), טום מורלו, ג'ון פטרוצ'י ועוד רבים אחרים מוכנים להישבע שאלן הולדסוורת' הוא הגיטריסט הגדול מכולם. הסיבה שלא רבים שמעו על הולדסוורת' היא שהמוסיקה שלו מורכבת, מסובכת ולא מסחרית בעליל. גם ההרכבים השונים בהם השתתף למשך השנים לא זכו להצלחה כבירה ואלבומי הסולו שלו נמכרו במספרים מועטים למעריציו האדוקים בלבד. אבל כל מי ששומע את הולדסוורת' מנגן, גם אם לא התחבר למוסיקה עצמה, מבין מיד שמדובר בגיטריסט פנומן בעל איכויות נגינה בלתי נתפסות.

*

אלן הולדסוורת' נולד בברדפורד, אותה עיר אנגלית אפרורית שהעניקה לעולם את הלהקה המיתולוגית "סמוקי". כבר מגיל צעיר גילה נטיות מוסיקליות ולאחר ניסיונות נגינה בסקסופון וכינור בחר בגיטרה והחל להופיע עם הרכבים מקומיים שונים. התקליט הראשון בו השתתף היה של ההרכב HIGGINBOTTOM WRENCH  שהוציא אלבום פרוג פסיכדלי למדי בשנת 1969 . התקליט זכה להצלחה מינימלית אבל כבר כאן אפשר להבחין בכישרון העצום של הולדסוורת.

ההמשך היה בלהקת פרוג רוק בשם TEMPEST אותה הקים המתופף ג'ון הייזמן (מלהקת "קולוסיאום"), להקה שהוציאה אלבום אחד בשנת 1973. זהו אלבום פרוג די מוצלח שסובל מהעובדה שהזמר הסולן, פול וויליאמס, הוא זמר די מחורבן שדופק את העסק עם שירתו המלודרמטית. האלבום זכה לתשומת לב מסויימת ומוסיקאים שונים החלו לשים לב לגיטריסט הצעיר ואכן בשנות השבעים החלה הקריירה של הולדסוורת' להמריא.

*

את הקריירה המוזיקלית של הולדסוורת' אפשר לחלק לשני חלקים עיקריים – אלבומי הסולו שלו (עם הרכבים משתנים) מצד אחד, ועבודותיו עם הרכבים שונים אליהם הצטרף לפרק זמן מסוים בטרם המשיך לפרויקט הבא. כחמישה עשר אלבומי סולו הוציא אלן הולדסוורת במהלך הקריירה הענפה שלו אך רובם ככולם מיועדים למיטיבי לכת ומעריצים מושבעים בלבד. המוסיקה של הולדסוורת' מורכבת ומאתגרת ומתבססת על אלתורים ארוכים בסולמות בלתי אפשריים. כפות ידיו הענקיות של הולדסוורת' אפשרו לו לבצע מבחינה טכנית סולמות וצירופי אקורדים שרוב הגיטריסטים לא יכולים אפילו לחשוב עליהם. את היכולת הטכנית הזו הוא ניצל ליצירת סולואים ארוכים ומפותלים שלעיתים נטו להיות מייגעים.

*

צרה נוספת באלבומי הסולו היא הכלי הקרוי "סינטאקס", יצור כלאיים של גיטרה וסינתסייזר אותו אימץ הולדסוורת' במהלך שנות השמונים והתשעים, במקום גיטרה חשמלית רגילה. הכלי המיותר הזה לקח את הולדסוורת' למחוזות בהן הפגין את הווירטואוזיות שלו אך המוסיקה עצמה לא הייתה מעניינת במיוחד והסאונד של הסינטאקס מעצבן בלשון המעטה. אלבומי הסולו בהם השתתף הזמר פול ויליאמס סבלו כרגיל משירתו הגרועה וכן מסונגרייטינג די חלש. דווקא אלבום הסולו הראשון שלו  VELVET DARKNESS משנת 1976, אלבום אותו שנא הולדסוורת' והתנכר לו, הוא אלבום הסולו הכי נגיש שלו. זהו אלבום מאד לא הולדסוורתי באופיו וכל סיפור הפקתו הוא תקלה אחת גדולה. מפיק הג'אז האמריקאי הנודע קריד טיילור שם את עינו על הגיטריסט הצעיר והציע לו להקליט אלבום סולו בארצות הברית תחת כנפי הלייבל הנודע של טיילור CTI .

*

מראש היה זה חיבור אומלל. CTI  היהלייבל שהתמחה בג'אז חלקלק ומסחרי שלא תאם את הכיוון האוונגרדי של הולדסוורת'. לגיטריסט הצעיר הוצמדו שלושה נגני על – אלן פסקואה בקלידים, אלפונסו ג'ונסון הגרזן על הבאס והמתופף האדיר נראדה מייקל וולדן. ההקלטות התקיימו באולפן של הטכנאי האגדי רודי ואן גלדר אבל כאשר שמע הולדסוורת' את התוצאה הוא סירב להוציא את האלבום לאור. קריד טיילור לא רצה לזרוק את ההקלטות לפח והוציא את האלבום על אפו וחמתו של הולדסוורת', למרות שההקלטות לא באמת הסתיימו. התוצאה היא אלבום ג'אז רוק נהדר, קליט וחלקלק כמיטב המסורת של CTI , שונה לחלוטין מכל מה שעשה הולדסוורת' במהלך הקריירה שלו. הולדסוורת עצמו טען בתוקף עד יום מותו שאלבום הסולו הראשון שלו הוא  IOU משנת 1982 .

*

גדולתו האמיתית של הולדסוורת' באה לידי ביטוי בהרכבים השונים אליהם חבר במהלך הקריירה שלו. במסגרות מוגדרות אשר מנעו ממנו את הנטייה לנגן סולואים אינסופיים, חסרי נושא מוזיקלי ברור ומופשטים לעיתים הוא פרח דווקא תחת המגבלות. הוא התאים את עצמו באופן מופלא גם להרכבים קיימים אליהם הצטרף לפרק זמן קצר או להרכבים אותם הקים עם מוזיקאים שונים שהעריצו את היכולות הנדירות שלו והיו מוכנים לעשות הכל כדי לנגן איתו. זה החל בשנת 1975 עת חבר ללהקת "סופט מאשין" האגדית לאלבום אחד אדיר בשם BUNDLES. הולדסוורת השתלב באופן מושלם בסאונד של הלהקה כשהגיטרה החדה שלו מעניקה למוזיקה מימד שלא היה קיים קודם לכן ב"סופט מאשין".האלתורים שלו מרוסנים, מדודים ועדיין רבי דמיון ומעוף והתוצאה הסופית היא אלבום ג'אז רוק בריטי מעולה. מכאן החלה הקריירה של הולדסוורת לנסוק ובאותה שנה הוא הוא קיבל הצעה שלא ניתן לסרב לה.

*

מתופף העל טוני וויליאמס, (בעיני, גדול מתופפי הג'אז המודרני), הציע להולדסוורת' להצטרף להרכב חדש אותו יזם עם אלן פסקואה שניגן עם הולדסוורת' ב-VELVET DARKNESS  ובאסיסט צעיר בשם טוני ניוטון. למרבה השמחה נענה הגיטריסט להצעה והתוצאה היא LIFETIME –אלבום מושלם ואחד מאלבומי הג'אז רוק הגדולים בהיסטוריה. אלבום המציג ששה קטעים מולחנים לעילא ומנוגנים ברמת נגינה אלוהית כשהשילוב בין המתופף העצום לגיטריסט הכביר יוצר מפץ מוזיקלי חד פעמי. גם כאן, המסגרת המוגדרת פועלת לטובת הולדסוורת' והסולואים באלבום הם פסגת הנגינה שלו. שילוב של טכניקה מטורפת, דמיון מוזיקלי אינסופי, לחנים מעולים וליווי של להקת על הוציאו את המיטב מהולדסוורת'. הסולו שלו בקטע RED ALERT  הוא מפגן גיטרה חד פעמי ועליו אמר ג'ו סאטרייאני"בכל פעם שהוא מקשיב לו אני לא מאמין שזה אפשרי לנגן כך. כשנדמה שהסולו הזה מגיע לשיא הוא ממשיך עוד ועוד למקומות בלתי אפשריים". גם טוני וויליאמס נותן מפגן תיפוף לפנתיאון באחד השיאים הקריירה האדירה שלו.   LIFETIME הוא אלבום מסחרר ועוצר נשימה שמוכיח שגם בז'אנר מושמץ כמו ג'אז רוק אפשר ליצור יצירות מופת על זמניות.

ההרכב הקליט אלבום נוסף פחות מוצלח בשנת 1976 אבל הולדסוורת' כבר היה בדרכו לחבור לעוד להקה מיתולוגית-"גונג". גם ב"גונג" הוא השתלב באופן מושלם והקליט עם הלהקה שני אלבומים, "GAZEUSE!" המעולה ו"EXPRESSOII " וההשפעה של הולדסוורת' על הלהקה הייתה משמעותית במיוחד ב-"GAZEUSE!". האלבום כולל שבעה קטעים שהם מסע מוסיקלי ארוך ומרתק בסגנון ג'אז רוק שמזכיר את "סופט מאשין". זוהי מוסיקה מדויקת ומורכבת שנוטשת את אווירת הסאטלה והטירלול של "גונג" של דייויד אלן לטובת יצירה מוזיקלית מהודקת. הגיטרה החדה והמדויקת של הולדסוורת' מובילה את האלבום הזה בשילוב הסאונד המוכר של "גונג" על כלי ההקשה והסקסופונים האופייניים לה והתוצאה היא עוד אלבום פיוז'ן מעולה. באלבום הבא "EXPRESSO II" הוא השתתף כבר רק כנגן אורח ובמקביל השתתף באלבום המפורסם של כנר הג'אז רוק ז'אן לוק פונטי ENIGMATIC OCEAN  (שהעניק לנו את "שינויי מזג האוויר" של שלמה ארצי).

*

בשנת 1978 הצטלבה דרכו של הולדסוורת עם מתופף גדול נוסף, ביל ברופורד, ושילוב הפעולה בין השניים הניב כמה משיאי הקריירה הן של ברופורד והן של הולדסוורת'. ההתחלה היתה באלבום הסולו של ברופורד "FEELS GOOD TO ME", אלבום פיוז'ן מאד בריטי באופיו שהושפע מאד מסצינת הג'אז רוק של קנטרברי. הקלידן הנהדר דייב סטיוארט היה אחד מסנדקי הסצינה בקנטרברי והוא השפיע רבות על הסאונד וההלחנה. האלבום לא זכה להצלחה רבה אבל בינתיים הציע ברופורדלהולדסוורת לחבור אליו לפרויקט חדש אותו יזם עם חברו לשעבר ב"קינג קרימזון", ג'ון ווטון (שהלך לעולמו לא מזמן) ואדי ג'ובסון, קלידן וכנר הפלא מ"רוקסי מיוזיק". ההרכב אכן יצא לדרך תחת השם UK , נכנס לאולפן ובאותה שנה הוציא את אלבום הבכורה של האמא של כל הסופרגרופס בפרוג.

שנת 1978 לא הייתה שנה טובה להוצאת אלבום פרוג ועוד של סופרגרופ. הסגנון הפך למושמץ ובזוי עם עליית הפאנק וקבלת הפנים לאלבום הבכורה של UK  הייתה בהתאם. אבל זהו אלבום פרוג רוק מעולה בעל אווירה אפלולית וקודרת עם נגינה עילאית של חברי הלהקה ושירה פנטסטית כרגיל של ג'ון ווטון. היצירה IN THE DEAD OF NIGHT  היא מופת של רוק מתקדם וכוללת סולו מסחרר של הולדסוורת' לצד תיפוף מופלא של ברופורד . גם שאר הקטעים באלבום טובים עד מצוינים אבל לא היה ללהקה כל סיכוי. הולדסוורת' וברופורד עזבו (בעוד ש-UK  הקליטה עוד אלבום כשלישייה עם טרי בוזיו על התופים), צירפו אליהם שוב את דייב סטיוארט בקלידים וג'ף ברלין בבאס ותחת השם BRUFORD  הקליטו אלבום ג'אז רוק מופתי נוסף -ONE OF A KIND .

*

גם אלבום זה הוא מאד בריטי באופיו, ברוחו ובהומור שלו. הארבעה מנגנים כאן כלהקה מהודקת היטב ויחד יצרו אלבום מורכב ומקורי עם המשלב ג'אז ורוק באופן מושלם ברוחה של סצינת קנטרברי. הלחנים קליטים יחסית ואינם מתפזרים, דייב סטיוארט מגיש עבודת קלידים וירטואוזית וצבעונית , הבאס של ברלין סמיך ודומיננטי, התיפוף של ברופורד הוא כרגיל מלאכת מחשבת של מקוריות וטכניקה והולדסוורת' אף הוא בשיאו בנגינה מאופקת יחסית עם סולואים יפים להפליא.

גם ההרכב הזה לא האריך ימים והולדסוורת' פרש כדי להתמקד בקריירת הסולו שלו. הוא עבר להתגורר בקליפורניה ובמשך שנות השמונים והתשעים הקליט את רוב אלבומי הסולו שלו. מבין אלו אני אוהב במיוחד את  WARDENCLIFF TOWER ואת SIXTEEN MEN OF TAIN שהם נגישים יחסית ומומלצים למי שרוצה להתוודע לאלבומי הסולו של הולדסוורת. במשך שלושה עשורים הוא הופיע ברחבי העולם עם הרכבים שונים וזכה לפופולאריות גדולה ביפן. בשנת 1998 הוא הגיע להופעות בפסטיבל הג'אז באילת ונפגשתי איתו לבירות ושיחה לפני ההופעה. הוא היה נחמד להפליא, שפע סיפורים מוזיקליים ולא יכולתי שלא להתרשם מהגודל העצום של כפות ידיו. ההופעה עצמה הייתה מעולה עם מפגן וירטואוזיות מרהיב של גיטריסט פנומן שמנגן באופן שאין דומה לו. לפני מספר שנים הוא הופיע שוב בארץ, בנמל תל אביב, אבל היתה זו הופעה רעה וניכר היה על הולדסוורת שהוא במצב גופני לא טוב.

*

המזכרת הכי טובה מהופעה של הולדסוורת' היא אלבום כפול מופלא (שיצא גם כ-DVD ) בשם BLUES  FOR TONY  שיצא בשנת 2009. זהו מופע מחווה לטוני וויליאמס (שהלך לעולמו בשנת 1997) כשאל הולדסוורת' חוברים אלן פסקואה הוותיק שניגן באלבום המקורי, הבאסיסט ג'ימי האסליפ ואל הנעליים הענקיות של וויליאמס נכנס בהצלחה המתופף האמריקאי צ'אד ווקרמן שניגן שנים ארוכות לצידו של הולדסוורת'. הרביעייה מנגנת כאן באופן נפלא את כל היצירות הטובות של הולדסוורת' וכמה קטעים מהאלבום LIFETIME במחווה מרגשת לטוני וויליאמס. הולדסוורת' מופיע כאן במיטבו ולמרבה הצער זוהי שירת הברבור שלו. בשנים הבאות הוא הסתבך במשפט גירושין, ניאלץ למכור את אולפן ההקלטות שלו ובנוסף לכך בריאותו הלכה והידרדרה עד שמצא מותו לפני כחודש.

אלן הולדסוורת' הותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה אבל רק מעט יודעי דבר נחשפו לה. הוא מעולם לא עשה פרויקט שיכול להיחשב כמסחרי (פרט לאלבום של LEVEL 42  בו ניגן במספר שירים), דבק בעקשנות בעקרונותיו המוזיקליים הבלתי מתפשרים ובדרכו השקטה השפיע על מוזיקאים רבים ובעיקר על גיטריסטים שרבים מהם כאמור רואים בו את הגדול מכולם. לא קל להתאהב בו. הולדסוורת' מאד תובעני כלפי המאזינים שלו אבל בתמורה הוא מעניק חוויות מוסיקליות יוצאות דופן ובעיקר, נגינת גיטרה שאין שנייה לה.

 

משחק הגמר האלטרנטיבי
הניצחון בויגו

49 Comments

Amir A 4 במאי 2017

אודה ו(כן) אבוש שלא הכרתי. רץ למצוא את LIFETIME עכשיו.

Amir A 4 במאי 2017

ומצאתי אותו תחת השם Believe It

ניינר / ווריור 4 במאי 2017

זה האלבום!

ערן (המקורי) 4 במאי 2017

פוסט מעולה ומעורר סקרנות להכיר. ראיתי בפייס הרבה פרידות ממנו של חברים חובבי מוזיקה כבדים, במיוחד מארה״ב, ועכשיו קיבלתי כאן קונטקסט.

אמיתי 4 במאי 2017

ניסיתי להכנס לעולם של הולדסוורת כמה פעמים ובגיליים שונים..פשוט לא היה קליק..
אין ספק שהוא יחיד ומיוחד וגם ווירטאוז והסאונד שלו דיי מגדיר את הזאנר של הפרוג
בואכה גאז רוק. וזה דבר עצום. מצד שני מעבר לבעיות שיש לי עם הצליל הסינטטי והמורכבות-
לא-משנה-מה שלו (מיילס דייויס לא לימד את העולם שמעט זה הרבה?) המוזיקה עצמה הייתה
קשה לעיכול גם לאנשים שאוהבים אוואנגרד ופרי גאז.. אבל איזה טכניקה!! עוד 10000 שעות לא
אתקרב לשרדינג שלו..עצוב לשמוע שניפטר

ניינר / ווריור 4 במאי 2017

אלבומי הסולו שלו באמת קשים לעיכול אבל תקשיב למה שהוא עשה עם ברופורד, גונג וטוני וויליאמס. מוזיקה עילאית

Amir A 4 במאי 2017

הג'אז רוק באמת נחשב ז'אנר מושמץ? הייתי בטוח שזה ז'אנר איזוטרי מדי מכדי שלמישהו תהיה מוטיבציה להשמיץ אותו. קשה להשמיץ את Birds of Fire של המהווישנו.

ניינר/ווריור 4 במאי 2017

הבעייה עם הג'אז רוק היא שבהרבה מקרים המוזיקה חלולה למדי ורק מהווה פלטפורמה לכל מיני נגני על להראות את יכולתם הטכנית. נוטים להתייחחס די בזלזול לז'אנר, במיוחד טהרני הג'אז אבל כשהנגינה מתחברת להלחנה טובה יוצאים אלבומים שהם פשוט פיצוץ ועונג מוזיקלי נדיר, במיוחד למי שמעריך נגינה ברמה גבוהה.
בטופ של הפיוז'ן נמצאים שני אלבומי מופת קלאסיים עם השפעה עצומה – ביצ'ז ברו של מיילס שנחשב לאלבום הפיוז'ן הראשון ולמגדלור של הז'אנר והד האנטרס הכביר של הנקוק שהוסיף מימד של Fאנק לכל העסק.
עוד אלבומי פיוז'ו מעולים:
BLOW BY BLOW ו- WIRED המופלאים של ג'ף בק
HYMN OF THE 7TH GALAXY של ריטרן טו פוראבר
THE ELEVENTH HOUSE של לארי קורייל עם רנדי ברקר ואלפונס מוזון המפלצת על התופים
כמעט כל אלבום של WEATHER REPORT כשהטופ הוא בלק מרקט המופתי
הבי מטאל בי בופ של הברקר בראדרס
קולוסאום II הבריטית של הוציאה שני אלבומי פיוז'ן מעולים ביותר כשעל הגיטרה גארי מור מנגן ג'אז רוק נדיר ביופיו. בעיני גארי מור בשיאו. תקשיב ל-WARDANCE ו-ELECTRIC SAVAGE ולא תאמין שזה גארי מור
וכמובן אי אפשר שלא להכניס לרשימה את האלבומים הראשונים של מהווישנו אורקסטרה עם מקלפלין הדגול. הבעייה היא רק שהכינור לפעמים עולה על העצבים.
אבל מבחינתי אלבום הפיוז'ן הטוב ביותר הוא BELIEVE IT של LIFETIME עם אלן וטוני

עידן ש 4 במאי 2017

שלושה אלבומים של זאפה – hot rats, waka/jawaka ו – the grand wazoo הם 1. לטעמי אלבומי ה"ג'אז-רוק" הטובים ביותר ביי פאר ו- 2. לדעתי לא נופלים מוזיקלית מאלבומי ה"ג'אז-רוק" של מיילס….

אמיתי 5 במאי 2017

טוב אין לי ברירה אלא להוציא לך צהוב על החלק הראשון ואדום ישיר על החלק השני

עידן ש 5 במאי 2017

אמיתי, איך תוציא לי כרטיסים אם מראש השאירו אותי על הספסל … ;/
שם אפשר להמשיך להתמכר לזאפה

אמיתי 5 במאי 2017

פציעה בעור התוף?..(-:

ניינר / ווריור 5 במאי 2017

אדום? מבחינתי זו הרחקה לכל החיים. :)

עידן ש 5 במאי 2017

וזה רק מה שיש לי להגיד לגבי ג'אזרוק, לפני שרוממתי כל סגנון אחר שהוא נגע בו הא!

באבא ימים 5 במאי 2017

לגבי עבירת הצהוב- אפילו אני כמעריץ גדול של זאפה לא יכול לומר שהאלבומים שנמנו כאן הם אלבומי הגאז רוק הטובים ביותר בי פאר. בעיני הטוב ביותר כשאני מסתכל אחורה הוא heavy weather. עם זאת כעניין שבעובדה- Hot rats הקדים את bitches brew כך שזה לא נכון להגדיר את bitches brew כאלבום הפיוזן הראשון. בכלל, אני חושב ש bitches brew הוא אלבום הפיוזן החלש ביותר של מיילס דייויס. הטוב ביותר בעיני הוא decoy.

לגבי עבירת האדום- זו לכל היותר עבירת צהוב שני וגם זה בספק. אף אחד מהאלבומים האלה הוא שיא הקריירה של זאפה, כשם שאף אחד מאלבומי הגאז רוק של מיילס איננו שיא הקריירה של מיילס. קשה לי להשוות ביניהם.

Amir A 5 במאי 2017

heavy weather באמת מופלא. אישית יש לי חולשה ל- Electric Guitarist של ג'ון מקלפליין, אלבום הג'אז רוק הראשון שקניתי (בפורמט של קסטה למי שעוד זוכר מה זה). New York On My Mind שפותח את האלבום תופס אותך מהשניה הראשונה.
ואם כבר ג'ון מקלפליין אז חייבים לציין את שאקטי באלבום A Handful of Beauty והחיבור שהוא עשה בין גיטרה ומוזיקה הודית. לזקנים במיוחד כאן קטע מהאלבום הזה (LADY L) שימש בתור מוזיקת רקע לתחזית מזג האוויר במבט לחדשות בתקופה כשעוד הראו תמונות סטילס של אזורים שונים בארץ עם כיתוב של הטמפרטורה ביום ובלילה. ודרך אגב, גם Ramble on של זפלין שימש כמוזיקת רקע לתחזית ועד היום אני זוכר שסולו הגיטרה הקצר הגיע בדיוק כשהראו וידאו (חידוש!) של רכבת נוסעת בנגב.

אמיתי 5 במאי 2017

באבא. אני כופר בכל מה שכתבת על ביצ׳ז. ניגזר עלינו לא להסכים על כלום

ניינר / ווריור 5 במאי 2017

באבא איזה אלבומי פיוזן של מיילס אתה אוהב? אני לא כל מתחבר להקלטות שלו מהאייטיז עם ביל אוואנס הסקסופוניסט ומייק סטרן. בכלל הפאזה הכי אהובה עלי אצל מיילס זה הקווינטט האגדי עם שורטר, הנקוק, קרטר וויליאמס. לא יכול לחשוב על הרכב נגנים טוב מזה וגם המוזיקה נפלאה.

באבא ימים 5 במאי 2017

האהוב עלי ביותר הוא decoy עם דאריל ג׳ונס, ג׳ון סקופילד ואל פוסטר. אחריו you're under arrest כשאת פוסטר מחליף עומר חאכים (המתופף החביב עלי בז׳אנר למרות מפלצות כמו דניס צ׳יימברס).

לגבי הקווינטט- מסכים כתקופה אבל ממרחק הזמן, כאלבום בודד אני עדיין נשאר עם kind of blue. בכל זאת קולטריין, קאנונבול, ביל אוונס (לא הסקסופוניסט) ופול ציימברס (שקל לשכוח איזה ענק הוא היה). נכון שג'ימי קוב הוא לא טוני וויליאמס אבל כיצירה כוללת אם יש תקליט של מיילס שאני לוקח לאי בודד זה את התקליט הזה.

אגב- אם בג׳אז רוק עסקינן, מגיע לדעתי ציון מיוחד לג׳ון סקופילד. נכון שהשיא שלו בתחום הג׳אז רוק היה אחרי שלכולם כבר נמאס מהסגנון הזה בגלל כל ה – uzebים של העולם אבל still warm ממוקם מאוד גבוה אצלי. אחד מהאלבומים היותר מדוייקים שאני מכיר במחינת השילוב שבין אינטלקט לרגש.

ואם אני בשוונג- קבוצת הפנטזי שלי (ג׳אז):

חצוצרה: מיילס (הלב נקרע להשאיר את דיזי על הספסל)
אלט: צרלי פארקר- אין צורך להכביר מילים
טנור (וגם סופרן): קולטריין (כנ״ל)
פסנתר: ביל אוונס (מונק מבריק יותר, פטרסון, שלא לאמר, פטרוציאני, וירטואוזים יותר, אבל אוונס הכי שלם).
בס: סקוט לה פארו (לחלוטין הקדים את זמנו).
תופים: טוני וויליאמס.

באבא ימים 5 במאי 2017

אמיתי- אתה לפחות כופר. זו כבר התקדמות.

Amir A 5 במאי 2017

באבא, אין גיטרות בג'אז? ג'ו פאס ולו רק בשביל העבודה שלו עם אלה פיצ'ראלד.

אמיתי 5 במאי 2017

באבא. אני כופר בהכל
אמיר. ווס. אין עוד מלבדו

באבא ימים 5 במאי 2017

הגיהינום קפא והחזירים עפים. אני עם אמיתי. אולי ג׳ים הול.

אמיתי 5 במאי 2017

גוזר ושומר
ראיתי גם את סקופילד וגם את הול במקומות קטנים ממטר.
סקופילד חייב להגיד קצת איכזב. גים הול קלאסה. מתקרב ל80

גיא זהר 5 במאי 2017

בעיניי tutu של מיילס מאייטיז (שאיתו גם הופיע בארץ) אומנם לא מורכב במיוחד אבל מאוד כייפי. אפרופו הופעות מיק סטרן (היהודי) אחלה גיטריסט הופעות וההופעה של THE ELEVENTH HOUSE באילת הייתה אחלה

אמיתי 5 במאי 2017

לא ככ בטוח שסטרן יהודי. חבר גיטריסט על תיאר אותו כהנדריקס מנגן ג׳אז

ניינר / ווריור 5 במאי 2017

ראיתי את סטרן באילת לפני שנים והוא היה מעולה. גיטריסט משובח אבל לא מהטופ

אמיתי 5 במאי 2017

נכון. גם טכניקה טובה אבל לא מספיק מגוון. אומרים שמת׳יני שיכנע אותו להישאר בתחום ושהוא עדיין לוקח שיעורים ממאסטרים. יש לו טוריטוריאלז לא רעים

באבא ימים 5 במאי 2017

סטרן בעיני לגמרי מהטופ כגיטריסט. פחות כמלחין. הוא הופיע בפסטיבל אילת הראשון ב 1987 יחד עם האחים ברקר והיה מדהים. אגב, הוא ניגן עם מיילס הרבה לפני טוטו. סולו הגיטרה שלו ב jean pierre (אולי קטע הפיוזן המצוטט ביותר של מיילס) הוא שלו.

ניינר / ווריור 5 במאי 2017

הויכוח לגבי זאפא לא יסתיים לעולם. אבל אני לא חושב,שיש ויכוח לגבי ביצ'ז ברו. אחת היצירות המוזיקליות החשובות של המאה העשרים.
ואם כבר מקלפלין, האלבום שלו עם קרלוס סנטנה הוא גם ואחאד מסטרפיס

אמיתי 5 במאי 2017

בדיוק. לדעתי ביצ׳ז השפיע על המון סיגנונות ויוצרים. אני שומע בו המון מוזיקה אלקטרונית. או במוזיקה אלקטרונית אני שומע המון ביצ׳ז

באבא ימים 5 במאי 2017

לא התווכחתי על ההשפעה שלו. התווכחתי על היותו הראשון. אני חושב שבאותה תקופה (ולגיטימי לטעון שבכלל) מיילס היה יותר משפיע מזאפה.

ומבלי לגרוע מהחשיבות של bitches brew עדיין חושב שמיילס עצמו עשה אלבומי פיוז׳ן טובים יותר. מה לעשות, בדרך כלל הטיוטה הראשונה היא הגרועה ביותר.

אמיתי 5 במאי 2017

אם אני לא טועה in a silent way היה הראשון.. אבל גם במיי פאני וולנטיין (64) אפשר כבר לשמוע יציאה מהביבופ למשהו אחר. טוני ויליאמס יותר צעיר שם מראשפורד

יוני 5 במאי 2017

מה שלא עשיתי, תמיד חזרתי לkind of blue.

Amir A 5 במאי 2017

+++

גיא זהר 6 במאי 2017

מיילס אולי לא הנגן הגדול ביותר אבל ללא ספק הסנדק של הג'אז ומגדולי המוזיקאים במאה ה20, לא רק בג'אז בהכל. kind of blue הוא הדובדבן שבקצפת (מההרכבים שלו בזה שכולל את ביל אוונס וג'ון קולטריין קשה להתחרות),.

אסף the kop 4 במאי 2017

מעולה רן (על אף שפרוג וג'אז לא אהודים עלי… אבל בני אומר שכשיגדל אבין).
באיזה אלבום של level 42 הוא ניגן ?

ניינר / ווריור 4 במאי 2017

Guaranteed אבל זה באמת בשולי הקריירה שלו

אסף the kop 5 במאי 2017

תודה
אני אוהב את level 42

shohat 4 במאי 2017

תודה על הפוסט רן. רצתי לשמוע את red alert ואהבתי. ננסה למדוד את האלבום כולו.

בובו 4 במאי 2017

הצלחה ביפן מבטיחה חוסר הצלחה מסחרית בכל מקום אחר. אין עוד מקום שהוציא כל כך הרבה מוזיקה מופרעת, קשה לעיכול או סתם מוזרה.

בני תבורי 4 במאי 2017

היפנים מוציאים הכל! הם נוברים בכל ז'אנר אפשרי ומוציאים בלי סוף.

ניינר / ווריור 4 במאי 2017

היפנים מעריצים גיטריסטים וירטואוזים. כל הגרזנים מופעים שם באופן קבוע וגם מוציאים הקלטות מהופעות ביפן. סטריאני, ויי, מאלמסטין, וכל מי שיודע לרוץ מהר על צוואר הגיטרה הוא אליל ביפן.

גיא זהר 5 במאי 2017

אפרופו יפן האלבום Invitation של ז'אקו שהוקלט שם (וגם שם החל להתחרפן) מעולה שבמעולים.

בובו 4 במאי 2017

במילה אחת japanoise

Zak 5 במאי 2017

פוסט נהדר על אמן מעניין ולא מוכר (לפחות לי). גם אם המוזיקה היא, איך נגדיר זאת, טעם נרכש, בהחלט היה שווה קריאה

Fluttershy 6 במאי 2017

לא ידעתי שהוא מת, שמעתי את Bundles המון בזמן האחרון, אלבום ענק וגיטריסט מדהים.

ראובן ברדך 6 במאי 2017

סחתן. אחלה הספד

מיילס ההוא מהג'אז 7 במאי 2017

תודה פוסט נהדר, "מסתתר " בארצנו גיטריסט על שהשאיר אותי נפעם אחרי גייג עם דני בנדיקט ואסף חכמי…. מרסלו נאמי – מעניין לשמוע מה אתם חושבים http://www.marcelonami.com

Comments closed