והפרחים לדייויד סטרן! (סתם, סתם) / מארק בלינדר, ניו ג'רסי

על דבר אחד צריך לתת קרדיט לדיוויד סטרן, הוא מצליח לשמור על עניין בליגה שהוא מנהל ביד רמה כמעט 30 שנה. הבעיה כמובן היא שהדרך בה הוא עשה זאת הפכה בשנים האחרונות לספק פלילית.

גם בדראפט של אמש, כמו בדראפט הראשון שנכחתי בו ב-2010, שריקות הבוז האדירות ליוו את סטרן בכל פעם שיצא לפודיום להכריז על המיליונר הצעיר הבא.

גם הפעם, למרות השנאה האמיתית שהיה אפשר להרגיש כלפיו ב'פרודנשיאל סנטר', הוא המשיך לחייך ולהודות לקהל על "קבלת הפנים החמה". הוא אפילו סחט בקלות שריקות בוז נוספות כשהזכיר לקהל מי זכתה באליפות.

אם פעם חשבתי שהחיוך הגדול שלו הוא כיסוי לעלבון שהוא מרגיש מ'כפיות הטובה' של המעריצים, היום אני מאמין שזהו חיוך של עונג צרוף. אני גם מאמין שמעל המיטה שלו תלוי השלט עם הקלישאה – 'אין פרסום רע'.

כל עוד אנשים יושבים לצפות בו ובליגה שלו, ממש לא אכפת לסטרן מה הסיבה שהם עושים זאת. דיוויד סטרן יודע שמוות בספורט מתקיים לא כשאתה מפסיד, אלא כשאתה כבר לא רלוונטי.

*

הדראפט הוא אחד מהימים החשובים בשנה לגרעין הקשה של מעריצי הכדורסל. עד כדי כך הוא חשוב, שאנשים מניו יורק עולים מרצונם החופשי על רכבות לניו ג'רסי. המדיסון סקוור גארדן מנצל את חודשי הקיץ בשנים האחרונות להתרעננות והדראפט הועבר זו השנה השנייה לניוארק – בעלת הדאונטאון המכוער ביותר ממזרח למיסיסיפי.

זאת הסיבה, יחד עם מחיר כרטיסים לא אטרקטיבי במיוחד, שהאולם רחוק מלהיות מלא. בכניסה מחלקים לכולם חוברות ובהן מידע קצר על השחקנים הבכירים יותר ברשימה, סדר הקבוצות בדראפט ומקום להוסיף בכתב יד את שמות הנבחרים, וגם את הרכבי הקבוצות מאשתקד. האוהדים הכבדים ביותר מגיעים עם רשימות משלהם מהבית.

את הנוכחים באולם אפשר לחלק לפי הלבוש לשולש קבוצות שונות: הפרוספקטס ובני המשפחה בחליפות ובשמלות, בוגרי קולג'ים שמגיעים לתמוך בנציגים הטריים של האלמה מאטר, וכמובן אוהדי הקבוצות השונות שאיכשהו תמיד מצליחים להראות לחוצים יותר משאר האנשים באולם.

נדמה לי שהלחץ אצל האוהדים נובע מכך שהם מרגישים כאילו הם מייצגים את הקבוצה. בתור נציג לא רשמי אני מחליט להגיע עם חולצה צהובה ביותר של ג'יימס וורת'י.

ההחלטה לא הייתה קלה, ויתרתי על החולצה החתומה של ג'רי ווסט, כי ללא אליפות של הלייקרס אין לי זכויות דאווין. גם החלטתי שזה ממש לא הזמן לסולידריות עם הבלייזרס או הנטס, ולכן החולצות של פטרוביץ' נשארו תלויות בארון. אולי עד השנה הבאה אני אצליח להוריד 10 קילו ולהיכנס סוף סוף לחולצה של קורט ראמביס.

*

תיאורטית, בתור אוהד לייקרס, אין לי מה לעשות בדראפט. הבחירה היחידה של הקבוצה נמצאת במקום ה-60, האחרונה של הערב, ולמרות העומק של רשימת המועמדים השנה, והעובדה שאשתקד סקרמנטו הצליחו לאסוף באותה בחירה רכז מוכשר מאוד, אני יודע שלא משם תגיע הגאולה.

התקווה האמיתית של אוהדי הלייקרס מופנית לכיוון טרייד מוצלח על גאסול, ובאופן אישי אני מתפלל שקופצ'אק ירד מהרעיון להחליף את וורלד-פיס (יש לי חיבה לא מובנת לבחור).

אני מנסה לאתר בקהל אוהדי לייקרס, בשביל לבדוק אם יש מידע שלא שמעתי, אבל כמעט ואין כאלה באולם. אוהדי הלייקרס היחידים שמצאתי לבשו גופיות של ברייאנט כך שהבנתי שעל כדורסל אין לי מה לדבר איתם.

*

למי שהגיע ל'פרודשניאל סנטר' בצפייה לשמוע על טריידים גדולים בין הקבוצות נכונה אכזבה. אנדי כץ וריק ביוקר, שישבו לא רחוק ממני, השיבו בשלילה לכל האוהדים שהטיחו עליהם שאלות מהיציעים מסביב.

ככל שהדראפט התקדם ושום דבר מרגש לא קרה, ניסיתי ליהנות מהדברים הקטנים. כמו אותו בוגר מכללת וונדרבילט שהגיע חמוש בקסדת פוטבול וחטף כאפות בראש מכל חבריו ברגע שפיסטוס אזלי נבחר במקום ה-30, או הצורה שבה אוהדי הניקס הצליחו להשתיק את אוהדי הסלטיקס שניסו לעשות קצת רעש.

הצטרפתי למחיאות הכפיים לברנארד ג'יימס בן ה-27, שהספיק לשרת בחיל האוויר האמריקאי לפני שנקטף בתחילת הסיבוב השני על ידי קליבלנד (ואמור לנחות בסוף בדאלאס), וגם אני כמעט התעלפתי כשאינדיאנה בחרה בפלאמלי, או כשהכריזו שאנדרה דראמונד, הרכש החדש של הפיסטונס בבחירה התשיעית, קולע 29% מהעונשין.

*

בדראפט פרווה שכזה (מבחינת ארועים, לא כשרון), אני אזכור בעיקר את המהירות שבה התרוקן יציע שלם של בני משפחה רגע אחרי שקיד-גילכרטסיט, הטאלנט המקומי מניו ג'רסי, נבחר במקום השני. אני אזכור גם את הנסיונות הפאתטים של שדרני ESPN לרכב על הדרמה המשפחתית של תומאס רובינסון ואחותו, אבל גם את הרגעים לפני הדראפט בהם דוק ריברס עבר משולחן לשולחן לאחל הצלחה לשחקנים הנרגשים.

ואני כמובן אזכור שאמרתי לכולם מסביבי שלבחור בדמיאן ליליארד, או כל שחקן אחר מדיוויזיית הביג סקיי, בבחירה שישית, זאת טעות קשה של הבלייזרס.

יצאתי מהדראפט המאכזב באמצע הסיבוב השני כשבאולם נשארו בעיקר אוהדי הניקס שחיכו לבחירה שלהם. בדרך החוצה אני קולט בזווית העין באחת מהטלוויזיות הקטנות את אדם סילבר, סגן הקומישנר, יוצא שוב להכריז על בחירה לקול תשואות הקהל. סילבר מקבל תשואות אדירות מהקהל רק בגלל שהוא לא דיוויד סטרן. אני לא אתפלא אם אפילו ג'רי סנדוסקי יקבל פחות בוז מסטרן.

כשאני מוצא את עצמי באוויר החם והלח של ניוארק אני מאמץ עוד תובנה – בערב שבו הקהל שרק בוז לדיוויד סטרן, לסלטיקס ובמיוחד למיאמי היט, בערב שבו ניו אורלינס, יוסטון והמאבריקס התחילו בבניית קבוצות רציניות לפלייאוף של 2015 והלאה, הלייקרס עשו כלום ושום דבר וקיבלו התייחסות בהתאם – התעלמות מוחלטת מקיומם. אולי עדיין מוקדם לפסימיות קיצונית, אבל נדמה שהלייקרס מתחילים בתקופה לא אופיינית למועדון – כרגע, אנחנו לא רלוונטיים.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

"דה באזר" בפייסבוק