ספורטנ'רול (י') – רן עצמון

THE WHO – WHO'S NEXT

Whosnext

THE WHO – WHO'S NEXT

שנת 1970 הייתה שנה קשה עבור חברי THE WHO ועבור פיט טאונסנד במיוחד. ההצלחה האדירה של "טומי", מסחרית וביקורתית, הכניסה את הלהקה למצב בעייתי. לאחר שנים של להקת סינגלים, הבולטת בלהקות ה Mods-,שאף טאונסנד לקחת את הלהקה למחוזות יותר אמנותיים ומורכבים. הקרדיט העצום שהעניק לו "טומי" גרם לו לנסות ליצור פרויקט מורכב של סרט מוסיקלי בשם LIFEHOUSE. טאונסנד ומנהלי הלהקה החלו לגלגל את הרעיון שכבר נכתב לו תסריט כללי ומספר שירים מלווים אך לא הצליחו להוציאו אל הפועל בשל שיקולים כלכליים מחד וחוסר אמון של מנהלי הלהקה בפרויקט הסופי.

טאונסנד לקח קשה את הדחייה אבל המשיך לעבוד על שירי הפרוייקט  תוך שהוא מחסל בקבוק רמי מרטן ביום. הוא החל להשתעשע בסינתסייזרים שהיו אז כלים חדשניים וניסה לשלב את צלילי הסינתים בשירים שכתב. לאחר שהצטברו מספר שירים הזמין קיט למברט, מנהל הלהקה, את טאונסנד וחבריו לאולפני הקלטה בניו יורק כדי לעבוד על האלבום.

*

ההקלטות הללו התבררו ככאוס מוחלט. למברט שהיה אמור להפיק את האלבום היה שקוע בבעיית סמים קשה. שלושת חברי הלהקה הנותרים, הסולן רוג'ר דלטרי, הבאסיסט ג'ון אנטוויסל והמתופף קית' מון, לא אהבו את הכיוון המוזיקלי החדש אליו משך טאונסנד ובכלל התמרדו נגד הדומיננטיות שלו. טאונסנד עצמו המשיך לחסל בקבוק קוניאק ביום ולאחר מספר ימי הקלטות לא מוצלחים חווה התמוטטות עצבים שעצרה את ההקלטות כליל. הלהקה שבה לאנגליה. ואחר שנרגעו הרוחות הוחלט להקליט את האלבום באולפן לונדוני תחת פיקוחו של הטכנאי והמפיק המהולל גלין ג'ונס בחודש אפריל 1971.

מכל הכאוס, הקשיים והמשברים וכנגד כל הסיכויים, הסשנים עם גלין ג'ונס הניבו את אחד מאלבומי הרוק הטובים בהיסטוריה –WHO'S NEXT – אלבום מופתי מבחינת כתיבה, ביצוע והפקה, אלבום השיא של אחת מלהקות הרוק הטובות והחשובות בכל הזמנים.

*

בכל הנוגע לסונגרייטינג, האלבום מכיל כמה מהשירים הטובים והקלאסיים של פיט טאונסנד, כותב מהגדולים והחשובים בתולדות הרוק. דווקא כשהוא משוחרר מהצורך להתאים שירים לאלבום קונספט כתב טאונסנד שירים מורכבים מבחינה מוזיקלית, שינוי מהותי גם לעומת התקופה המוקדמת בקריירה שלו שהתאפיינה בכתיבת להיטים בני שלוש דקות.

מבחינת ביצוע, האלבום משקף את חברי הלהקה בשיאם. רוג'ר דלטרי מוביל את השירים בשירה גברית, בוטחת, יהירה משהו ומאד רוקית באופייה (ללא האלמנט הבלוזי שמאפיין את רוב זמרי הרוק הבריטיים הגדולים). ג'ון אנטוויסל הוא באסיסט מפלצתי בעל טכניקה נדירה ועדיין הוא באסיסט מאד מלודי עם צליל באס מאד דומיננטי שהיה מרכיב חיוני בסאונד של הלהקה. ואם אנטוויסל הוא מפלצת מה אפשר לומר על המתופף קית' מון? אם אנטוויסל הוא מפלצת שעדיין מרוסנת, הרי שמון הוא מתופף מפלצתי חסר כל רסן, בעל טכניקה מנוגדת לכל כללי הבסיס ונגינה מופרעת ועצמאית ,וזה מה שעושה אותו למתופף נפלא כל כך. קית' מון הוא פנומן תופים ייחודי מסוגו שלא היה ולא יהיה דומה לו. הוא לא תמיד מלווה את המלודיה, רוב הזמו הוא בכלל רץ איתה תוך כדי שימוש מופלא ובלתי נתפש במצילות. התיפוף המתגלגל שלו הפך לאחד מסימני ההיכר של THE WHO בנוסף לאישיותו הגבולית שהביאה למותו בגיל צעיר.

הצלע הרביעית,  פיט טאונסנד ,הוא לא גיטריסט וירטואוז. הוא גיטריסט מאד יעיל, עם סאונדים נהדרים אבל קשה לחשוב על סולואים גדולים שלו וזה בסדר גמור. בלהקה עם שני וירטואוזים גאוניים, טאונסנד לא מנסה לגנוב את ההצגה עם מפגני גיטרה מבריקים אלא יוצר את הסאונד האדיר של הלהקה עם נגינת גיטרה מלאה טעם ושילוב נהדר של סינתסייזרים.

הסאונד הנפלא של האלבום הושג תודות לגלין ג'ונס שגם אמון על ההפקה. הוא היחיד שריסן מעט את מון, שילב באופן גאוני את ניסיונות הסינתסייזרים של טאונסנד ויצר ללהקה סאונד חדש, גדול, מורכב, רועש והרבה יותר מגוון מהסאונד הדי קפוץ של "טומי".

*

תשעה שירים מרכיבים את WHO'S NEXT , שמונה שכתב טאונסנד ואחד פרי עטו של אנטוויסל, תשעה שירים שלכל אחד אפיון וייחוד משלו וביחד מרכיבים תשעת השירים הללו אלבום רוק עצום ומגובש.

השיר הפותח את האלבום BABA OREILY הוא קלאסיקה בפני עצמו. הוא מתחיל בלופ סינתסייזר מעגלי, אליו מתווספים מספר אקורדים המנוגנים בפסנתר ואז מתחילה ההפצצה עם הכניסה הרועמת של אנטוויסל והתיפוף המופרע של מון עם סאונד המצילות המאסיבי. על הרקע הרועם הזה פורץ דלטרי בשירת רוק מלאת גרון עד לקטע האמצעי אותו שר טאונסנד ושוב דלטרי לוקח את הפיקוד בשירה מלאת עוצמה ההולמת את האנרגיות הבוערות של השיר. השיר מסתיים באופן בלתי צפוי עם סולו כינור ארוך שלכאורה אינו שייך לכאן אבל משתלב באופן גאוני בשיר המופתי הזה. שם השיר אגב נלקח משמותיהם של שני המנטורים בחייו של טאונסנד באותה תקופה – הגורו מהר באבא והמוזיקאי האוונגרדי טרי ריילי.

גיטרה אקוסטית רגועה פותחת את BARGAIN, אבל תוך מספר שניות התופים והמצילות של מון מתפוצצים ומבעירים את השיר שנהנה משירה מעולה של דלטרי, אקורדים קשוחים של טאונסנד בגיטרה חשמלית ובאס סוחף. המאסה הזו נקטעת עם קטע שקט באמצעו של השיראותו שר טאונסנד וחוזרת בטורים גבוהים עם עוד התפרצות געשית של מון עליה מוסיף טאונסנד נגיעות סינתסייזר המביאות את השיר לשיאו.

LOVE AINT FOR KEEPING הוא שיר רגוע יחסית המובל על ידי הגיטרה האקוסטית של פיט טאונסנד בנגינה מלאת דמיון ורגש הכוללת גם סולו יפה. גם חטיבת הקצב שומרת כאן על איפוק יחסי והשיר כולל גם הרמוניות קוליות יפות.

השיר MY WIFE הוא תרומתו של ג'ון אנטוויסל לאלבום והוא גם שר אותו ומנגן ברוב הכלים. מבחינת כתיבה השיר אינו ברמת השירים של טאונסנד אבל עדיין זהו שיר רוק הגון הנהנה מעיבודי כלי נשיפה אותם מבצע אנטוויסל.

Keith-Moon2

הצד הראשון של התקליט המקורי נחתם בשיר מופתי בשם THE SONG IS OVER שנפתח נגינת פסנתר יפהפייה של ניקי הופקינס האגדי עם עיטורי גיטרה. זהו שיר מורכב הבנוי מרגעים שקטים לצד רגעים רועמים והניגוד הזה מועצם כשדלטרי שר את הקטעים הרוקיים וטאונסנד את הקטעים השקטים.השניים מפגינים שירה נהדרת, כל אחד בדרכו, והתוצאה הסופית היא שיר עוצר נשימה.הפזמון של השיר הוא פיסת מוזיקה סוחפת המשלבת סינתסייזרים, גיטרות חודרות , הפסנתר של הופקינס שאת המיקס מובילה חטיבת הקצב בעוד מפגן באס תופים שהוא לא פחות מגאוני.

הפסנתר היפהפה של ניקי הופקינס פותח גם את הצד השני של התקליט ואליו מצטרף דלטרי בשירה מלאת רגש. השיר מעלה הילוך עם כניסתם של מון ואנטוויסל אבל באופן מרוסן יחסית, ובכלל הכלי הדומיננטי בשיר הוא הפסנתר של ניקי הופקינס, אולי גדול נגני הפסנתר ברוק הבריטי. בפזמון מצטרף טאונסנד לדלטרי בהרמוניות קוליות יפות. הסיום של השיר בו מתחיל הופקינס להתפרע על הפסנתר הוא אחד מרגעי השיא של הנגן המחונן הזה.

*

GOING MOBILE הוא השיר הקליל ביותר באלבום. טאונסנד הוא הסולן ובנוסף לכך הוא מפגין את יכולתו בסינתסייזר שהוא הכלי הדומיננטי בשיר לצד ערב רב של גיטרות. אבל השיר החלש באלבום מוביל אותנו אל עוד קלאסיקה –BEHIND BLUE EYES, הבלדה היפהפיה שמסתיימת בקרשצ'נדו סוער.

השיר הנפלא הזה נפתח עם שירה מלאת רגש של דלטרי, מלווה באקוסטית על לחן יפהפה המרכיב בית ופזמון כתובים לעילא. בבית השני השירה הרגשית של דלטרי מועצמת באמצעות הרמוניות קוליות שמימיות ואז מתוך העצבות פורצת הסערה הבלתי צפויה. עם תום הפזמון השני קית' מון נכנס עם תיפוף רצחני, טאונסנד שופך מפלי גיטרות, אנטוויסל פורט בפראות על הבאס וקולו של דלטרי מקבל גוון אכזרי ומאיים. הגיטרות של טאונסנד נשמעות נפלא והוא מוסיף גם סולו קצר המוליך את השיר חזרה לבית השקט שפותח אותו. השיר שאורכו פחות מארבע דקות מכיל בתוכו כל כך הרבה ואין פלא שהוא נחשב לבלדת רוק קלאסית.

*

השיר המסיים את האלבום, WONT GET FOOLED AGAINהוא עוד מסטרפיס של כתיבה מבית היוצר של טאונסנד ושל הגשה מצידה של הלהקה. השיר המורכב והארוך, הוא המנון רוק כביר עם אנרגיות מתפרצות ושירה שהיא בית ספר לשירת רוק. השאגה של דלטרי בסוף השיר רגע מכונן ברוקנרול, אבל זה לא רק דלטרי. הבסיס לשיר הוא לופ סינתסייזרים עליו מלביש טאונסנד גיטרות בסאונדים משתנים כולל סולו נהדר ומעל הכל קית מון בעוד מפגן תיפוף עילאי כמו שרק הוא יכול. הקצב הפרוע שלא נח לרגע, האגרסיה המתפרצת, המעברים הארוכים והפסיכיים, החבטות האכזריות בעורות כשברקע  מפעמותהמצילות כשלא נחות לשנייה, יוצרים נגינת תופים מהגדולות בתולדות הרוק. גם הטקסט הוא מהטובים של טאונסנד וכולל את השורה הנודעת MEET THE NEW BOSS SAME AS THE OLD BOSS המסכמת את המרד המתואר בשיר. WONT GET FOOLED AGAIN, אחד השירים הגדולים בתולדות הרוק הוא סיום הולם לאלבום במעמד זהה.

עטיפת האלבום גם היא קלאסיקה. הצילום של איתן ראסל מראה את הארבעה אחרי שסיימו להטיל את מימיהם על עמוד בטון באמצע שממה. עטיפה אייקונית לאלבום אייקוני.

*

WHO'S NEXT קיבע סופית את מעמדם של THE WHO כלהקת עילית. פיט טאונסנד היה רק בן עשרים ושש  עם צאת האלבום וההספק שלו ככותב עד גיל שלושים הוא בלתי נתפש. שורת סינגלים מצליחים כולל סינגל נצחי (MY GENERATION) בגיל עשרים, ושורה של אלבומי מופת ברצף –THE WHO SELL OUT , TOMMY, WHOS NEXT ו – QUADROPHONIA הענק (שהוא בעיני הרבה יותר טוב מ"טומי") בגיל עשרים ושמונה. הרצף הקאנוני הזה מעמיד את טאונסנד בשורה הראשונה של הכותבים ברוק וגם אם לא הצליח בהמשך הדרך להגיע לפסגות הללו, מקומו בפנתאון כבר מובטח. בתווך שחררה הלהקה אלבום הופעות מעולה שהוקלט בלידס והראה איזו להקת רוק מדהימה הייתה THE WHO  בשלב השיא של הקריירה שלה.

עם מותו של קית מון בשנת 1978 היה ברור שהניצוץ שמבעיר את הלהקה כבה. המשך הדרך לווה בעוד טרגדיות (מותם של מעריצים לפני הופעה בסינסינטי, מותו של אנטוויסל וההתעקשות של טאונסנד ודלטרי להמשיך את סיבוב ההופעות למרות זאת, חירשות שתקפה את טאונסנד ועוד) וגם האלבומים לא היו טובים.אבל עד שנת 1978 הייתהTHE WHO להקת רוק מעולה, שנהנית מכותב מבריק ואינטליגנטי, זמר מצוין וצמד באס תופים שלא היה כמותו, להקה שיצרה סטנדרט חדש בכל מה שקשור לכתיבה וביצוע של מוסיקת הרוק.

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

49 תגובות ל “ספורטנ'רול (י') – רן עצמון”

  1. בני תבורי (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:42)

    שאלו פעם את דניס צ'יימברס, אחד מגדולי התופיסטים החיים כיום ונחשב (בעולם הג'אז) לאשף מצילות, מנין רכש את מיומנותו, מהאזנה לקית' מון, אמר.

    להגיב
  2. Amir A (פורסם: 8-6-2017 בשעה 16:57)

    בשקט בשקט אני אתוודה שאף פעם לא הצלחתי להתחבר ל- THE WHO. אין לי הסבר רציונלי, אבל השירה של דלטרי והנגינה של טאונסנד פשוט לא עשו לי את זה.

    להגיב
    • רופו (פורסם: 8-6-2017 בשעה 17:19)

      אני אעזור לך.
      ההפקה גדולה מדי והשירים לא מספיק טובים. ג'נרל רוק וזהו. אין בשורה גדולה. אבל כמובן זה עניין של טעם.
      והדבר הכי מבאס, בסיסט אדיר ומתופף מטורף שנקלעו להרכב הלא הנכון.

      להגיב
      • צור שפי (פורסם: 8-6-2017 בשעה 18:29)

        אני כל כך, אבל כל כך לא מסכים אתכם. מבחינתי פסגת הרוק זה זפלין והמי כשאני מתקשה לדרג לעצמי איזה מהשתיים במקום הראשון. כל פוסט כזה משחרר אצלי קרחץ לזכר ימים ומוסיקה שלא יחזרו.

        להגיב
      • אמיתי (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:23)

        ברוח שבוע הגאווה גם אצא מהארון..לא סובל אותם..
        זה לא שהם אובררייטד. זה שהם בכלל לא רייטד. קית מון אחלה אבל

        להגיב
  3. דיזידין (פורסם: 8-6-2017 בשעה 17:08)

    מעולה כרגיל.
    טאונסנד והגיטרה המדברת שלו היו מגיבורי ילדותי, אבל מכיוון שאני מאותגר מוזיקלית אזכיר משהו אחר.

    "The next fucking person who walks across this stage is gonna get fucking killed. I mean it"
    פיט טאונסנד מכה בגיטרה ומגרש מהבמה את ההיפי מתנגד וייטנאם אבי הופמן בוודסטוק.

    להגיב
    • אסף the kop (פורסם: 8-6-2017 בשעה 23:11)

      אחד הארועים המרגשים בתולדות הרוק

      להגיב
      • דיזידין (פורסם: 9-6-2017 בשעה 04:42)

        המעטת. זה אחד האירועים המרגשים בתולדות התנועה ההיפית

        להגיב
  4. גיא זהר (פורסם: 8-6-2017 בשעה 17:40)

    תודה על הרקע סביב האלבום הענק הזה. ההופעה שלהם בוודסטוק אותה הזכירו קודם משיאי הפסטיבל.

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 8-6-2017 בשעה 17:43)

      ועוד דבר לפני כמה שנים קראתי סיפור נחמד שדלטרי התארח במלון שבו נערכה חתונה ואלו שהחתנו וזיהו אותו סיפרו לו שהם מעריצים שלו וביקשו שישיר להם את השיר שיכניס אותם לטכס ושהוא הסכים בשמחה.

      להגיב
  5. ב"פ (פורסם: 8-6-2017 בשעה 19:13)

    דעת מיעוט. האלבום הטוב ביותר של המי הוא אלבום הבכורה שלהם. לפני המלודרמה והסגנון הOVER THE TOP שהתחיל כבר בSELL OUT והלך ונהיה קיצוני יותר ככל שהאלבומים התקדמו. אף פעם לא הבנתי מה הסיפור הגדול מWHOS NEXT. מה שכן BEHIND BLUE EYES אחלה שיר וקית' מון מתופף חבלז. חבל שהם זנחו את הסגנון היותר קומי והקליל של ההתחלה בשביל אפיות ומלודרמה.

    להגיב
  6. משה (פורסם: 8-6-2017 בשעה 21:23)

    Bargain הוא אחד השירים האהובים עלי שלהם. הגברת הקצב אחרי האקוסטית ודאלטרי מגיע לשיאו כאן. אף פעם לא הצלחתי להבין איך לימפ ביזקיט העזו לחדש אותו וויתרו על הקליימקס של השיר שהופך אותו לכל כך גדול.

    להגיב
    • משה (פורסם: 8-6-2017 בשעה 21:24)

      החלק על לימפ ביזקיט התייחס ל behind blue eyes כמובן, השאר ל bargain.

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 9-6-2017 בשעה 00:46)

        יש שירים שאסור לנגוע בהם.

        להגיב
  7. moises coen henriquez (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:41)

    1.ginger baker
    2.bonham
    3.moon

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 9-6-2017 בשעה 00:48)

      ושלושתם מעולם לא למדו לתופף באופן מסודר. כשרון טבעי עצום. סוגרים את החמישייה הגדולה של הרוק הבריטי עם ביל ברופורד וקוזי פאואל כשאיאן פייס נותן להם פייט רציני

      להגיב
      • חלפס (פורסם: 9-6-2017 בשעה 05:36)

        ביל ברופורד לנצח

        להגיב
      • רופו (פורסם: 9-6-2017 בשעה 10:45)

        לגבי ג'ינג'ר בייקר: בגיל 16 הוא עזב את בית הספר והתחיל להסתובב בין כל מיני הרכבי ג'אז עשר שנים לפני cream. אז אני לא יודע מה זה בדיוק ללמוד מסודר, אבל הוא למד והרבה וגם בגיל מבוגר יחסית הוא עזב לאפריקה ולמד שם מפלה קוטי. יש סרט מעולה עליו.

        להגיב
        • ניינר / ווריור (פורסם: 9-6-2017 בשעה 11:21)

          הכוונה שהם לא למדו עם מורה לתופים כילדים אלא חבטו בסירים של אמא במטבח

          להגיב
    • אמיתי (פורסם: 9-6-2017 בשעה 12:23)

      נימצא שיש מתאם גבוהה בין שיגעון לתיפוף

      להגיב
      • holden (פורסם: 9-6-2017 בשעה 22:45)

        מתופף טוב זה קצת כמו שוער בכדורגל חייב אלמנט של טירוף

        להגיב
        • איאן ראש נטול שפם (פורסם: 10-6-2017 בשעה 16:05)

          כן…צ'רלי ווסט הזה ממש מטורף..מצד שני הוא די מתופף סביר.

          להגיב
          • איאן ראש נטול שפם (פורסם: 10-6-2017 בשעה 16:05)

            ווטס סורי

            להגיב
    • יואב (פורסם: 9-6-2017 בשעה 16:37)

      קופלנד

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 9-6-2017 בשעה 18:22)

        תותח על אבל הוא אמריקאי :)

        להגיב
      • Matipool (פורסם: 9-6-2017 בשעה 23:51)

        גם בשבילי זה קופלנד.

        להגיב
  8. Matipool (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:42)

    מכיוון שצר עולמי וכו׳, המי בשבילי זה טומי ווטומי זה המי.
    במיוחד I'm free ו- see me feel me.

    להגיב
    • holden (פורסם: 9-6-2017 בשעה 22:40)

      אין על טומי,
      מאז שהייתי ילד שיחקתי עם כדור הכסף,
      מחזמר ענק, גם עבורי להקת המי זה אך ורק טומי.
      אשף הפינטבול,

      זה שיר שתופס אותך בכל העצמות, שיר חזק.

      להגיב
  9. עמית (פורסם: 8-6-2017 בשעה 22:53)

    My wife הוא הפייבוריט שלי באלבום,אין באסיסט כמו thunder fingers ג'ון אנטוויסל.

    להגיב
    • Amir A (פורסם: 8-6-2017 בשעה 23:21)

      הבנאדם מת מהתקף לב שנגרם משימוש בסמים, אחרי שהוא בילה את הלילה עם חשפנית. בגיל 57 (שלו, לא של החשפנית). קלישאת רוק כמעט כמו קית' מון.

      להגיב
  10. באבא ימים (פורסם: 9-6-2017 בשעה 07:06)

    מאוד אוהב אותם למרות שהם לא הביטלס, הפינק פלויד, זפלין או דיפ פרפל.

    להגיב
    • באבא לילות (פורסם: 9-6-2017 בשעה 11:28)

      או זאפה… :-)

      להגיב
      • באבא ימים (פורסם: 9-6-2017 בשעה 11:37)

        לגמרי.

        להגיב
  11. בבא (פורסם: 9-6-2017 בשעה 14:56)

    יפה מאוד רן, תודה על סיקור אלבום ענק של אחד מהרכבי הרוק החשובים ביותר.
    שלוש נקודות שהייתי רוצה לציין:
    1. סגנון התיפוף המיוחד של קית' מון נובע מהסיבה הפשוטה שלרוב הוא לא השתמש בהיי-האט (ודאי שאתה יודע את משמעות המונח, אך לטובת מי שלא: זוהי המצילה הכפולה שנפתחת ונסגרת באמצעות פדל, וממוקמת משמאל לתוף הסנר). תחת זאת, הוא העדיף להקריב את רגל שמאל לטובת שימוש בתוף בס נוסף, כפי שראה אצל ג'ינג'ר בייקר. תפקידה של ההיי-האט הוא להתוות את הקצב, ומשאין היא בנמצא, המתופף חייב למלא את היריעה הרזה, ומון אכן עשה זאת באמצעות שימוש נרחב במצילות הקראש והרייד רבות העוצמה.
    2. אתה לחלוטין צודק לגבי איכותה הנדירה של חטיבת הקצב. לטעמי היא שנייה רק לזו המהווה שני שלישים מלהקת Rush.
    3. בהזדמנות זו ארשה לעצמי להתחצף ולבקש סיקור פרי עטך של אחד מאלבומי ההרכב הקנדי :)

    להגיב
    • Amir A (פורסם: 9-6-2017 בשעה 15:15)

      יפה שעוד ועוד קוראים מגיעים לכאן לקרוא את הטורים הנפלאים הללו. וארשה לעצמי להיות הג'יני מקיים המשאלות במקרה הנוכחי:
      http://debuzzer.com/buzz/66099/

      להגיב
      • בבא (פורסם: 9-6-2017 בשעה 15:20)

        תודה רבה אמיר. לא מאמין שפספסתי את זה…

        להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 9-6-2017 בשעה 15:19)

      אתה לחלוטין צודק בעניין ההיי האט. פשוט לא קיים אצלו ומכאן מתחיל הכל.
      לגבי rush אני תמיד טוען שהצמד לי את פירט הוא אחד הגדולים בהסטוריה (ולפירט יש קייס רציני לטופ 3), אבל אלכס לייפסון הוא הגיטריסט הכי אנדרייטד שיש.
      ולא רק שאתה לא חוצפן, בקשתך כבר התמלאה. אחד הפוסטים הראשונים היה על מובינג פיקצרס. חפש בארכיון זה מופיע שם

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 9-6-2017 בשעה 15:20)

        צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. :)
        תודה אמיר

        להגיב
      • בבא (פורסם: 9-6-2017 בשעה 15:38)

        הצדק עמך לגבי לייפסון. אמנם כשאתה בהרכב עם צמד מפלצות כזה קשה מאוד להתבלט, ועם זאת, ההתעלמות רבת השנים ממנו בקרב מבקרים בהחלט מעצבנת. מספיק (אבל בטח לא מומלץ להסתפק) להאזין לעבודת הגיטרה המופלאה ב-La Villa Strangiato כדי להבין שהוא לא רק בליגה של הגדולים, אלא בצמרת שלה.

        להגיב
  12. holden (פורסם: 9-6-2017 בשעה 22:42)

    קית מון וג'ון בונהם אין מלבדם

    להגיב
    • משה (פורסם: 10-6-2017 בשעה 08:50)

      1+

      להגיב
  13. יואב (פורסם: 10-6-2017 בשעה 07:44)

    פיט היה כותב שירים מחונן(וגיטריסט מעולה).
    תמיד ראיתי בפול וולר מהג'אם, כממשיך דרכו הטבעי.

    להגיב
  14. איאן ראש נטול שפם (פורסם: 10-6-2017 בשעה 14:03)

    כיאה לאוהדי ארסנל שכמותם. תמיד הם יהיו במקום הרביעי אחרי הביטלס,פינק פלויד וזפלין.

    להגיב
    • עמית (פורסם: 10-6-2017 בשעה 14:36)

      מה עם הסטונז?

      להגיב
      • איאן ראש נטול שפם (פורסם: 10-6-2017 בשעה 16:00)

        מה איתם?

        להגיב
  15. אסף the kop (פורסם: 10-6-2017 בשעה 18:16)

    תודה רבה ניינר על הסקירה המרתקת.
    האומנם הם היו אוהדי ארסנל ?

    להגיב
    • איאן ראש נטול שפם (פורסם: 10-6-2017 בשעה 19:17)

      מבין הלהקה הכי מזוהה הוא דאלטרי..

      להגיב
      • אסף the kop (פורסם: 11-6-2017 בשעה 07:20)

        מחדל

        להגיב
  16. עירן (פורסם: 10-6-2017 בשעה 22:57)

    נהדר, רן.

    אלבום מעולה והסקירה מאלפת, כרגיל.

    כמו שאתה יודע, אין לי ממש מושג בנגינה עצמה, האוזן מקשיבה רק לשיר עצמו כמעט תמיד.

    אז עכשיו הולך להקשיב שוב, הפעם בדגש על הבאס-תופים.

    להגיב

מה דעתך?