תיאוריית החלונות השבורים (כך מפחיתים אלימות)

לקראת הכנס השני של "שלום הילד בספורט"

פוסט מאת ד"ר שלומית גיא

בתחילת מאי נרצח בבאר שבע אב לשתי בנות, אשר ירד בשעת לילה מאוחרת להעיר לחבורה של צעירים, כנראה שתויים, על הרעש הרב שהקימו בפארק השכונתי. אחד הנערים שבר בקבוק אלכוהול ודקר איתו את גדי ויכמן למוות. המדינה בכלל והעיר באר שבע בפרט סערו אחרי האירוע. תוכניות רדיו וטלוויזיה שהוקדשו לעניין "הילדים המסוכנים" ברחובות אירחו מומחים למיניהם, רובם ככולם דרשו הרתעה מיידית וענישה לא מידתית. למען יראו וייראו.

באחד הערבים באותו שבוע ביקשה ממני מפיקה של תוכנית רדיו מקומית שאעלה לשידור ואספר על התיאוריה שאני מאמינה בה, זו שמדגישה שעבריינות היא תוצאה של מערכת חינוך ותרבות לקויה, ושהפתרון לאלימות אזרחית היא לא אלימות ממסדית.

למחרת בבוקר עליתי לשידור. עוד לפני שהספקתי לספר כיצד העלימו את האלימות מהכדורגל באנגליה, ולפני שניסיתי להעלות הצעות לפתרון (תנועות נוער, פעילויות תרבות ופנאי) הפכתי קורבן למתקפה של השדרן, שללא ספק לא הסכים דעתי.

"אתמול בבוקר עלה לשידור ראש העירייה, והוא אמר שהדרך היחידה להעלים אלימות היא לאמץ את שיטת העבודה של רודי ג'וליאני, שהצליח להעלים לחלוטין את הפשיעה בניו יורק באמצעות גישה של אפס-סובלנות.

גישה של אפס-סובלנות גורסת כי על מנת לשמור על הסדר הציבורי גורמי האכיפה והשיטור צריכים להיות מחמירים ותוקפניים. "מה את אומרת על זה?", שאל השדרן.

תשובות מהוססות לא נשמעות טוב ברדיו, אבל כיוון שלא הכרתי אז את העבודה של ג'וליאני בניו-יורק, לא הייתה לי תשובה אחרת להציע. "צריך לבדוק מה באמת קרה בניו-יורק", עניתי. תשובה שהייתה הכי נאמנה לתפיסה שלי – לפיה לא מדברים על מה שלא יודעים, אך ללא ספק תשובה שעזרה לשדרן לערער את הלגיטימיות שלי.

*

האירוע הזה שלח אותי לבדוק מה באמת קרה בניו-יורק. האם ייתכן שבאנגליה העלימו את האלימות בכדורגל באמצעות טכניקות של ניהול והכלה חברתית – המדגישה בפירוש הרחקה של שוטרים ממגרשים, מתוך ההנחה שמשטרה מעודדת אלימות, בעוד שבניו-יורק עשו בדיוק ההיפך, והעלימו אלימות באמצעות טכניקות של שיטור כוחני?

במאמר שכתב הקרימינולוג פרופ' צימרינג (מבית הספר למשפטים באוניברסיטת ברקלי) הוא מעלה מספר עובדות מעניינות. ראשית, אכן בעשרים השנים האחרונות ירד אחוז הפשע בניו-יורק בכ-80%. אחוז מדהים לפי כל קנה מידה. ההנחות המוקדמות של הקרימינולוגים היו שכדי להגיע לצמצום בשיעור כזה יש לעשות מספר דברים:

א.     לצמצם את אחוזי העוני בעיר.

ב.     לצמצם את אחוזי האבטלה.

ג.      לטפל בבעיית הסמים.

ד.      לטפל בפושעים, קרי כליאה המונית או טרנספר של "אוכלוסיות מסוכנות" (קבוצות אתניות וגזעיות) מהעיר.

ה.     להגדיל את כמות השוטרים.

רק שהיום מסתבר שכל ההנחות של הקרימינולוגים היו מוטעות. ניו-יורק (גם ערים אחרות בארה"ב, אבל ניו-יורק בעיקר) הצליחה לצמצם את אחוזי הפשיעה ב-80% אף על פי ש:

א.     אחוז העוני נשאר אותו דבר.

ב.     אחוזי האבטלה נשארו דומים.

ג.      ניו יורק היא עדיין בירת הסמים של ארצות הברית.

ד.      אחוז הכליאה לא רק שלא עלה, בשכבות גיל מסוימות הוא אפילו הצטמצם. גם ההרכב האתני של האוכלוסיה בעיר לא השתנה.

ה.      כמות השוטרים אומנם גדלה ב-7000 איש בשנות התשעים. אולם בשנת 2000 צמצמה המשטרה את מצבת כוח האדם ב-4000 איש. הפשיעה המשיכה לצנוח.

*

מניתוח הנתונים ניתן להסיק כי לאף אחד מהגורמים אותם ציינו מלכתחילה הקרימינולוגים לא היה חלק בצמצום הדרמטי של הפשיעה בעיר. גם תפיסתו של רודי ג'וליאני, שמדגישה את השפעת המשטרה וגישת ה"אפס סובלנות" היא לא הגורם לשינוי, כפי שאפשר להסיק מכך שאחוזי הכליאה לא השתנו. מה אם כן הגורמים היו הגורמים לשינוי?

ב"תיאוריית החלונות השבורים", שפרסמו הקרימינולוגים ג'יימס ק. ווילסון וג'ורג' קלינג. הם טוענים כי פשיעה היא תוצאה הכרחית של אי-סדר. אם חלון נשבר ונשאר בלתי מתוקן, יסיקו מכך האנשים העוברים על פניו שבאזור הזה אין דין ואין דיין.

כיוון שכך, במהירה יישברו חלונות נוספים ותחושת ההפקרות תתפשט לכל הרחוב. כשמדובר בניו-יורק, בעיות שוליות יחסית כמו גרפיטי, מזמינות פשעים חמורים יותר.

לפי התיאוריה הזו, אנשים הם לא פושעים בגלל סיבות של DNA  או בעיות פסיכולוגיות, ולא עבריינים בגלל עוני ובעיות בבית. אנשים נורמטיביים לחלוטין יכולים להפוך לפושעים משום שהאיזור הפיזי משדר אוירה של פורענות.

*

באמצע שנות השמונים התמנה מנהל חדש בשם דיוויד גאן למנהל הרכבת התחתית של ניו-יורק. גאן אימץ את התיאוריה של ווילסון וקלינג, למרות שרבים יעצו לו לא להתעסק בשטויות כמו גרפיטי, אלא להתרכז בבעיות גדולות יותר של הרכבת, בשעה שהמערכת כולה על סף קריסה. אבל גאן התעקש. הוא קבע לוח זמנים מדויק לניקוי וצביעת כל קרונות הרכבת. כשקרון שכבר נוקה שוב נצבע בגרפיטי, גאן הוציאו משימוש עד שנוקה שוב. הוא מספר:

"היה לנו מגרש בהארלם, ברחוב 135, ושם חנו הרכבות למשך הלילה. הנערים היו מגיעים בלילה הראשון וצובעים את דפנות הרכבת בלבן. הם היו באים למחרת בלילה, לאחר שהצבע התייבש, ומציירים את קווי המתאר. בלילה השלישי הם היו חוזרים וצובעים בין הקווים.

"היינו מחכים שהם יסיימו את הציור, ואז היינו מגיעים עם מברשת ומכסים אותו. זה היה המסר שהעברנו להם: אם אתם רוצים לבזבז שלושה לילות מהזמן שלכם זה בסדר. אבל העבודה שלכם לא תראה אור יום".

במשך שש שנים, עד 1984, סיים גאן את הפרויקט שלו וניקה את הרכבת התחתית. מגרפיטי ומפשיעה. ב-1990 מונה אדם ווילאם ברטון לעמוד בראש משטרת התעבורה. גם בארטון היה חסיד של תיאוריות החלונות השבורים. במהלך תפקידו דאג לתפוס ולהעניש פושעים בעבירות קטנות כמו התחמקות מתשלום ברכבת התחתית, סכום פעוט של 1.25 דולר, או פגיעה ברכוש ציבורי. ברטון העסיק שוטרים בלבוש אזרחי, ובכך לא ייצר "נבואה שמגשימה את עצמה" באמצעות פחד מפני המשטרה.

האנלוגיה לכדורגל האנגלי ממש מתבקשת. עד שנות התשעים הכדורגל אנגלי היה רווי בתופעות אלימות ופשיעה. חוקרים וקרימינולוגיים נטו לייחס את החוליגניות למספר גורמים:

א.     עוני של מעמד הפועלים.

ב.     אחוזי אבטלה גבוהים.

ג.      אלכוהול.

ד.      חוסר בכוחות שיטור.

לאורך שנים הגדילה הממשלה האנגלית את השיטור, אסרה על שתיית אלכוהול וצלבה את החוליגנים בפרהסיה על חוסר תרבותם והשכלתם המינימלית. בשנת 1989 מונתה ועדת טיילור לפתרון בעיית האלימות בכדורגל וטענה שיש לעשות בדיוק ההפך;

יש לשפר את המתקנים והתנאים להם זוכים האוהדים, להגדיל את כמות השירותים הציבוריים, למכור מזון בריא ותוכנית אומנותית מגוונת. במקביל, יש לצמצם את נוכחות המשטרה במדים ולהציב טכניקות שיטור מתוחכמות ובלתי נראות, כמו מצלמות טלוויזיה.

כמו בניו-יורק, גם באנגליה השינוי היה דרמטי ומהיר. תוך שלוש שנים כבר לא נרשמו תופעות חוליגניות בסדר הגודל שהיה בעבר. אלימות בתוך המגרשים צומצמה כיום ב-99%.

תיאוריית החלונות השבורים מלמדת אותנו שני רעיונות חשובים:

א.     התנהגות היא פועל יוצא של הקשר חברתי. הקשר חברתי ניתן וצריך לשנות.

ב.     ניתן לטפל בבעיה רבה שנים באמצעות טיפול בפרטים הקטנים של הסביבה המיידית.

 *

אין ספק שהאלימות בכדורגל הישראלי בעונה האחרונה דורשת טיפול. בשונה מכל תיאוריות הענישה שמסתובבות היום אני טוענת שבאמצעות סל של כלים פשוטים אפשר לעשות שינוי משמעותי בהקשר. צריך לתקן את החלונות השבורים עבור הספורט שאנחנו אוהבים.

לשם כך אנחנו מפיקים, זו השנה השנייה ברציפות, את כנס שלום הילד בספורט. מטרת הכנס היא להעניק להורים, מורים, מאמנים ומנהלים בספורט ידע וכלים, כדי להפוך את הספורט שלנו לחינוכי, מעצים ומקצועי.

השינוי חייב להתחיל אצל כל אחד מאיתנו. כל חלון שבור יכול להפוך למגפה. אנחנו זקוקים לחלוצים שייתקנו את החלונות וייצבעו את הגרפיטי בכל שכונה ובכל מגרש. יחד נוכל לשנות את ההקשר ולהפוך לאנגליה וניו-יורק.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

"דה באזר בפייסבוק"

הוא היה שוער
זהו פוסט נוסטלגי

50 Comments

אבי 12 ביולי 2012

אהבתי מאד! אני חסיד גדול של הפרטים הקטנים.
האם יש סיכוי שקובעי מדיניות במדינה שלנו או, רחמנא ליצלן, בספורט מכירים את תיאורית החלונות השבורים?
ישר כח

שלומית 12 ביולי 2012

תודה, אבי. אני לא יודעת אם קובעי המדיניות מכירים. אם לשפוט על פי התבטאויות של חלק מהם בועדת החינוך האחרונה- התשובה שלילית . אבל אני מוכרחים להישאר אופטימיים, ובכל הנוגע לחלונות בקהילה שלנו לכל הפחות, לנסות ולתקן בעצמנו.

עומרי שטיינבוק 24 ביולי 2012

תמיד אפשר להפעיל לוביסטים

אופיר 12 ביולי 2012

מעלים את מחירי הכרטיסים לכדורגל לרמות אסטרונומיות וכך משאירים אוכלוסיות חלשות מחוץ למגרש – למה לזה אין התייחסות? אם היו גובים בכניסה לתחנת הרכבת התחתית כסף גם לשם לא היו נכנסים עבריינים.

שלומית 12 ביולי 2012

אופיר, התייחסתי לעניין מחירי הכרטיסים בעבר, ואני לא רואה צורך להתייחס אליו בכל פעם שאני כותבת על הנושא. באופן אישי- אני לא מאמינה שיש קשר בין עלות הכרטיסים לבין הפחתת האלימות. כרטיס למשחק כדורגל אנגלי, לקבוצות הגדולות, עולה בסביבות 50 פאונד. יחסית לכושר ההשתכרות הממוצע של האנגלי, זהו מחיר לא גבוה, בוודאי לא אם משווים לישראל, כאן המחירים הם, בהשוואה לכושר ההשתכרות (עוד לפני שבוחנים את התועלת) גבוהים יותר.
אם תרצה, עובדה שברכבת התחתית בניו-יורק לא העלו את המחירים והצליחו לצמצמם באופן משמעותי את האלימות.
אבל זו דעתי, ואתה זכאי כמובן, לחלוק עליי.

גיל 12 ביולי 2012

יפה מאוד. אני גם חושב שתאוריית החלונות השבורים עובדת במידה רבה, למרות שבספר פריקונומיקס טוענים שזה יותר קשור לרו נגד וייד שהתירו הפלות, כך שהיו הרבה פחות גברים בגיל הפשיעה בניו יורק ומקומות אחרים. אין ספק שזה דורש תכנון ועקביות ביישום, משהו שישראל אינה מצטיינת בו במיוחד.

יובל 12 ביולי 2012

פריקונומיקס גם מחזקים את זה בכך שקצת לפני ג'וליאני התחילה הירידה בפשיעה. בכל מקרה, בישראל לא מיישמים שום דבר ממה שיישמו בבריטניה או ארה"ב אז קשה לומר מה כן יעזור פה :)

שלומית 12 ביולי 2012

גיל, לפי הסטטיסטיקה, לא היה הבדל משמעותי בהרכב האוכלוסיה. בוודאי לא כזה שיצדיק פערים כאלה במדד הפשיעה. בכל מקרה, אין ספק שכדאי להכיר ולבדוק תיאוריות נוספות.

יובל א 14 ביולי 2012

לגבי הירידה בפשיעה – היא נרשמה בערים נוספות. מעבר להסבר שהוצע בפריקונומיקס, שמעתי עוד כמה. זכורה לי במיוחד הטענה באותה תקופה הרואין "הציף" את הרחובות והחליף את ה"קראק" – ובכך הרגיע את הציבור… (ככל הידוע לי קראק נחשב לגרוע אף מאלכוהול מבחינת ההתנהגויות שהוא מעודד)

גיל 15 ביולי 2012

לא בהרכב אבל במספר האבסולוטי.

ארבם 12 ביולי 2012

אפילו למול הרמה הגבוהה של דה באזר באופן כללי המאמר הזה הוא בליגה אחרת. אני חותם על כל מילה.

לעניות דעתי בישראל המקום שחשוב ביותר לטפל בו בפרטים הקטנים ובהקשר החברתי שהוא מיצר – זה הכביש.

מיליוני אנשים כל יום מתנהגים אחד לשני כאילו הם זאבים בדרך לעבודה ובחזרה – איזה הקשר חברתי זה יוצר?

שלומית 12 ביולי 2012

מסכימה לגמרי. שני המקומות החשובים ביותר מבחינתי לטיפול הם מערכות חינוך (כולל מחלקות נוער בספורט) ובכבישים. הלוואי שבעוד כמה שנים נצליח יחד להביא שינוי.

טל בן יהודה 12 ביולי 2012

מלקולם גלאדוול כתב באריכות על תיאוריית החלונות השבורים ויישומו למיגור הפשע בניו יורק בספרו הראשון (the tipping point). קשה לומר ״אני לא מסכים עם התיאוריה כשמוצגים דוגמאות מוצלחות״. האמת שאני חושב שיכול להיות מעניין לשמוע על דוגמאות שכשלו… ולמה.

בכל מקרה, כנס שלום הילד והספורט זו התחלה טובה, אבל הייתי רוצה לראות יו״ר התאחדות שמיישם זאת בליגות הבכירות האיצטדיונים עם התנאים המביכים שמארחים אותם (משהו אומר לי שלוזון הוא לא האיש המתאים למשימה). אולי יום יבוא…

שלומית 12 ביולי 2012

טל, תודה. אני אקרא.

אלעד 12 ביולי 2012

בהצלחה שלומית. אנחנו צריכים עוד אנשים כמוך, שיודעים לאן הם רוצים להגיע, ואיזה דרך צריך לקחת על מנת להגיע לשם.

שלומית 12 ביולי 2012

תודה, אלעד. המטרה שלא הטקסט הזה ושל הכנס בכלל היא ליצור קבוצה של מאות אנשים שיחד ינסו להביא את השינוי. אשמח אם תצטרף!

Amir A 12 ביולי 2012

מעניין למה הפוליטקאים מאמצים את רטוריקת היד הקשה בעוד שתאורית החלונות השבורים מאומצת על ידי האנשים בשטח, אלו שבאמת עושים את העבודה. למה אלימות ממסדית משרתת את הפוליטקאים יותר מאשר הגישה האחרת?

שלומית 12 ביולי 2012

כי זה יותר קל. אנו רואים אלימות ואנחנו מגיבים אליה מהבטן. אנחנו רוצים להשתמש ב"יד הקשה" כי אנחנו מאמינים שהיא תפתור את הבעיה מהר. אין לנו זמן וכוח להשקיע 5 שנים בפרויקטים. בישראל זה בעיקר נכון; רואים את זה בחינוך ובספורט.

לכנסיית השכל יש שיר יפה על הנושא, שנקרא "אינסטנט סופרמנים".

IDO 13 ביולי 2012

בגלל צה"ל כמובן.
הפוליטיקאים נבחרו כי היו גנרלים מוצלחים, הם נהיו גנרלים מוצלחים כי ידעו לפתור בעיות צבאיות. את הבעיות הצבאיות שלהם הם פתרו עם רובה. זה מה שהבית ספר של החיים לימד אותם.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2012

אני בטוח שזה עוזר, אבל שזה לא הדבר היחיד. בכל העולם פוליטיקאים אוהבים להשתמש בשוט של הכח. כי זה פשוט הכי קל.
כמובן, מי שצריך לטפל בפשיעה זה המשטרה ומה המשטרה יודעת לעשות הכי טוב אם לא להשתמש בכוח?

austaldo 15 ביולי 2012

אמיר, אתה יוצא מנקודת הנחה שהמצב בשטח אשכרה מעניין את הפוליטיקאים. לדעתי זו הנחה שגויה – את הפוליטיקאים מעניין רק דבר אחד: הבחירות הבאות.
אם זו הנחת העבודה קל להבין באיזה אפשרות הפוליטיקאי הממוצע יבחר:
1. עבודה קשה וסיזיפית שתביא תוצאות רק אחרי מיספר שנים
2. פופוליזם

Amir A 12 ביולי 2012

דרך אגב, התפרסמה לאחרונה כתבה מעניינת בניו-יורק טיימס שמספרת איך העיר מדיין בקולומביה הפכה ממקום מוכה כנופיות סמים למקום מבטיח (בקישור המצורף. בעיתון הארץ גם תרגמו את המאמר). המעניין הוא שלאדריכלות היה חלק משמעותי בתהליך, בדומה לתיאוריה שאת מעלה כאן.

http://www.nytimes.com/2012/05/20/arts/design/fighting-crime-with-architecture-in-medellin-colombia.html?pagewanted=all

תולעת 13 ביולי 2012

הנה עוד פוסט מעניין בעניין הקשר בין תכנון עירוני לאלימות
http://www.tlv1.co.il/?p=5907

בשביל לתקן את החלונות השבורים בספורט הישראלי (והכדורגל בפרט) צריך ליצור אלטרנטיבה ראויה לשיח הציבורי סביבו.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2012

זה פוסט מאוד מעניין אבל יש בו גם הרבה בעיתיות. הוא אומר, למשל: "הנערים האלה משועממים, אין להם איפה לבלות בלילות. זה לא תל אביב שיש פאב מתחת לבית" – כאילו אם היו שמים להם פאב מתחת לבית, איפה שהם יוכלו לשתות ולהשתכר, היה משפר את המצב.
כאחד שגר במקום מהסוג הפרברי שהוא מתאר, אני רק יכול להגיד שפארקים ציבוריים מתוחזקים היטב (מילת מפתח פה) הם נהדרים. זה מקום שאפשר להוציא את הילדים אחרי הצהריים ומקום מפגש קהילתי. החוכמה היא שאותם גנים חייבים להיות מתוחזקים, כדי שאנשים ימשיכו לבוא אליהם והם לא יהפכו לעזובה – וכן מפוקחים, כך שנערים לא יוכלו להתגודד בהם ולהשחית אותם.
אני כן מסכים שצריך למצוא אלטרנטיבה לנוער איפה לבלות, אבל האמת היא שלנוער תמיד יש בעיה איפה לבלות. מגיל אפס אני זוכר קבוצות של נערים שהתגודדו מתחת לבית שלי, שדווקא לא היה פארק ציבורי. הבעיה היא לא שאין להם איפה לבלות, הבעיה היא שהם חושבים שזה בסדר לתקוף אנשים אחרים, שהאצבע על האלימות קלה מדי

איתן בקרמן 13 ביולי 2012

פירצה קוראת לגנב! (והוסיף אבשלום קור: "וענו הבדחנים – גנב שומע, עבור!"). בואי אלינו ביפו, ליד איפה שהכנס שלך, תראי מה מדרכה שראש העיר לא מתקן מחוללת לקטע רחוב ביפת. כבר עשו על זה סרטים, לאוסקר. מישהו פה היה בחדרון שבו יושב ראש העיר סחנין?

הטיפול בחלונות השבורים זה שנות אור מהמקום שהמדינה החשוכה הזאת נמצאת בו. אבל יהיה טוב, באמת מאמין.

שלומית, אחלה מאמר, תודה.

שלומית 13 ביולי 2012

תודה, איתן. אני יכולה לבנות על כך שתפיץ את אמונתך והאופטימיות שלך בכנס שלום הילד בספורט?

MG 13 ביולי 2012

שלומית שלום,
פוסט יפה מאד.
הרשי לי לשאול אותך – האם לא ניתן לשלב בין הדברים?
למה לא לנקוט ביד קשה ובו בזמן לנקוט גם בצעדים שאת מצביעה עליהם?
ההנחה שמשתמעת מהפוסט היא שעונש מאסר נועד להרתעה בלבד, אבל יש לו עוד 2 סיבות חשובות מאד, אשל שלובות זו בזו:
1. הרחקה מהחברה.
2. שיקום (לפחות ניסיונות).
אני בעד יד קשה נגד פורעי חוק, אבל כמובן תומך גם בתאוריית החלונות השבורים ובאמת לא מבין למה הדברים מתנגשים.

שלומית 13 ביולי 2012

לתפיסתי הענישה איננה מרתיעה, אלא מספקת את הצורך המוסרי של החברה לנקום. כפי שהראה אריאל באחת התגובות למטה, מחקרים רבים טוענים שענישה איננה מרתיעה. כך לדוגמה אין הבדל בשיעורי מקרי הפשע הקשים בין מדינות בהן אין עונש מוות לבין כאלה בהן ישנו. זאת אף על פי שעונש מוות הוא, ללא ספק, בעל הפוטנציאל להיות המרתיע ביותר בימינו.

אני לא חושבת שלא צריך להעניש פושעים. אני חושבת שהמטרה של החברה היא לגרום לכך שלא יהיו פושעים, או לפחות- לצמצם באופן דרמטי את אחוז הפושעים. כפי שכתבתי בפוסט, אנשים לא הופכים לפושעים קשים בגלל DNA, עוני, אבטלה, סמים וכדומה. אין ספק שאלו גורמים ממריצים, אבל לא מרכזיים.

אנשים הופכים לפושעים כי החברה מצפה מהם להיות פושעים. לכן, בשכונות בהן יש צפי גבוה של פשע לא מתחזקים בניינים ושטחים ציבוריים, לא מספקים צרכים בסייסים, עושים דה-לגיטימציה ושולחים שוטרים.

השוטר מתפקד כנבואה שמגשימה את עצמה. אני רואה שוטר ושואל את עצמי "מה עשיתי לא בסדר?". אחרי 20 פעם ששוטרים מסתובבים סביב הבית, אני מתחיל להגיד לעצמי "כנראה שעשיתי משהו לא בסדר". משם הדרך לעשות מעשה פלילי קצרה יותר.

אנונימוס 14 ביולי 2012

הם לא מתנגשים, ענישה קשה פשוט לא עובדת. אולי אפילו להפך.
הדוגמה הקלאסית היא כאמור ארה"ב, המדינה עם אחוז האוכלוסיה הגבוה ביותר שנמצאים בכלא בכל נקודת זמן נתונה, וזה בפער ניכר משאר העולם.
זה לא ממש עוזר להם כידוע.
הפתרון נמצא במקום אחר.

סימנטוב 13 ביולי 2012

קורא את המאמר וצופה ברוביק דנילוביץ בתוכנית הבוקר…
מצטרף מעולה (כמו שארבם כתב המאמר הזה הוא בליגה אחרת).
תודה גדולה מכאן.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2012

יפה מאוד. ענישה חמורה זה הפתרון הכי קל שאנשים הולכים אליו אבל הוא פשוט לא עובד. עונש המוות לא הוריד את אחוזי הפשיעה החמורים ובאופן כללי מחקרים מראים שענישה לא מרתיעה. כשמישהו שובר בקבוק על הראש של מישהו, הוא לא חושב על העונש שיגיע לו. מה שצריך לדאוג זה שהוא בכלל לא יהיה בסיטואציה שבה הוא יוכל לשבור בקבוק על הראש של מישהו – משטרה צריכה לסגור את הגן הציבורי ב-8 בערב ולשמור על הסדר ולדאוג שתהיה שם תאורה וכו'. זה כמובן הרבה יותר קשה ודורש יותר כוח אדם, אז למה להשקיע בזה?

אי טי 13 ביולי 2012

אריאל,
מצד אחד אתה אומר שענישה לא מרתיעה ומצד שני מציע לסגור את הגן שאמור להיות ציבורי בשמונה בערב.
אתה לא רואה את הסתירה בין הדברים?

י 13 ביולי 2012

אגיע לכנס. י

אזי 13 ביולי 2012

שולמית, כל מה שאת כותבת תמיד נכון ומעניין, אבל כולם כתבו את זה כבר ואני רוצה להתיחס למשהו אחר.

כרגע יש 28 תגובות למאמר שלך, ואף אחד לא התיחס לאלימות שהשדר הפגין כלפיך, התגובה שלו מאוד מזכירה לי את איך שתיארת את הדיון בכנסת שהשתתפת בו.

מזמינים אותך תמיד להציג את הצד הלא מתלהם של הדברים, אבל בפועל, אם לא תצעקי "צריך לזיין להם את האם אמא (סליחה על השפה)", אף אחד לא מקשיב.

שלומית 13 ביולי 2012

אזי, אני לא מוכנה לקבל את זה כשכדי להפחית אלימות צריך לנהוג באלימות. מה עשינו בזה?

אני אמשיך להגיד את הדברים שלי בשקט. מי שירצה, יקרא בדה-באזר ויבוא לכנסים והרצאות. מי שלא ירצה – שלא יקשיב. אני אהיה פה עד שהאחרונים יבינו שאין פתרון אחר.

שלומית 13 ביולי 2012

השורה האחרונה נשמעת קצת משיחית. זו לא הייתה הכוונה.

אזי 13 ביולי 2012

לרגע הכוונה שלי לא היתה שצריך להגיב לאלימות באלימות.
הכוונה היתה שגם כשיודעים שיש צד שני, ומביאים אותך כדי להציג אותו, עדין מצפים לקבל תגובה אלימה כדי לשמוע את הצד השני.
הרי אם מראיין לא נותן לך להוציא מילה, אז איך מישהו ידע שיש דרך אחרת?
והרי בכל זאת, אם הצלחת לרתק עשרות קוראים בדה באזר, זה מראה שכן יש לך מה להגיד ובמה לתרום.
אני באמת מקווה שבסוף יקשיבו לרעיונות שלך לפני שהמשיח יבוא :)

מאשקה 13 ביולי 2012

שלומית, טור מקסים ונוקב כל כך.
כל מה שאת נוגעת בנושא אלימות, נוער וספורט, מביא עמו טור נהדר שכזה, הנחישות שלך לבדוק ולחפור עמוק למצוא את הדברים המשמעותיים בנושא, ולהביאם גם אלינו לקריאה והפנמה.
נרשמתי לכנס ואבוא.

שלומית 14 ביולי 2012

תודה, מאשקה. אני חושבת שהעבודה שאת עושה בכדורסל מייצגת בדיוק מוחלט איך אפשר להשתמש בטכניקות של חינוך כדי למנוע אלימות בקרב הצעירים. יישר כוח!

בני תבורי 13 ביולי 2012

שלומית,
פוסט חשוב מאוד. השדר שראיין אותך מייצג את הכאוס ולא את הסדר הטוב שאליו מרביתנו שואפים. הוא מאמין בכוח ובענישה, גם לגבי מי שמייצג דיעה אחרת.
לגבי ג'וליאני, מרבית ההומלסים שמדלגים מעליהם על מדרכות אטלנטה למשל, הגיעו בטרנספרים של ג'וליאני. נכון, ניו יורק שקטה יותר, אבל לדעתי ניתן היה להגיע לתוצאות דומות גם ללא הקיצוניות בה נקט.

שלומית 14 ביולי 2012

אני מסכימה. העלת נקודה מוסרית מאוד חשובה, שלא רציתי להיכנס אליה כאן, אבל היא מאוד חשובה בעיני.

יורם אהרוני 14 ביולי 2012

כמה מחשבות בעקבות הפוסט: 1) עבדתי בעבר כמורה לחינוך גופני בשתי ערים סמוכות. באחת, בשערי הקטרגל אין רשתות ובסלים גם כן אין רשתות. בעיר האחרת יש רשתות הן בשערים והן בסלים. אולי ההבדל נובע גם מכך שבעיר הראשונה אמצו תפיסה של קריות חינוך שלהן אולם ספורט ענקי אחד המשרת מספר בתי ספר וגם את קבוצות הספורט של המועדונים בשעות אחה"צ והערב. האולם, כמובן מתוחזק היטב ויש בו צוות תחזוקה, אך מגרשי הספורט בחוץ מוזנחים. בעיר האחרת לכל בית ספר אולם ספורט קטן. רוב האולמות אינם מתאימים למשחקי ליגה אלא לאימוני קבוצות ילדים וזה עושה אותם בעצם אידיאליים לשיעורי חינוך גופני! בעיר שבה יש אולם עירוני גדול יש כמובן רצפת פרקט וכאשר רציתי פעם לעשות שיעור עם כדורי כוח, מיד נזעקו מנהלי האולם: חס וחלילה, זה עלול להרוס את הפרקט! כמובן שלא פעם גם נדחקים התלמידים החוצה כי קבוצת הבוגרים חייבת לקיים אימון בוקר…
2) אמר לי פעם מנהל בית ספר כי הוא צמצם למינימום את ההפסקות מאחר שבהפסקות יש הכי הרבה אלימות! כמו כן ידוע שבשיעורי חינוך גופני קורות הרבה יותר פציעות של תלמידים המחייבות פינוי לבית חולים מאשר בכל שיעור אחר. לבטל את שיעורי החינוך הגופני!
3) בבית ספר אחד באזור מגוריי, ננעלת חצר בית הספר, כולל מגרש הספורט שבתוכה ולא מתאפשרים משחקים במגרש בשעות אחה"צ והערב וזאת על רקע מעשי ונדליזם שארעו בעבר בחצר בית הספר בשעות הערב. מעניין, שבטווח של קילומטר או שניים מבית ספר זה נמצאים עוד בתי ספר, ובהם פתוחים מגרשי הספורט אחה"צ…
4) מנהלת בית ספר החליטה לייפות את סביבת חצר בית הספר ולהציב סביב מגרש הקטרגל כדי חרס ענקיים ששימשו כעציצים. לתדהמתה, העציצים נשברו בזה אחר זה. לקראת ביקור של המפקח היא קנתה עציצים חדשים והציבה שומר כל הלילה כדי שהילדים המשחקים כדורגל לא ישברו את העציצים!!!

כסיפוביץ 14 ביולי 2012

יופי של פוסט שולמית.
הנושא באמת נושא כאוב ויש לזכור שאנחנו חיים במדינה שאחד העקרונות שלה הוא שעל כל קאסאם אנחנו מגיבים בפצצות ממסוקים ומטוסים. כמובן גישה שלא עובדת.

בקשר לחינוך אני יכול להעיד על אימי שעובדת כיום בקרן ישראלית בשיתוף קרן אמריקאית שמשדרגת בתי ספר בארץ.
העיקרון המאוד פשוט הוא באמת שידרוג בתי הספר, שידרוג התנאים ושיטת הלימוד שתהיה יותר ידידותית לילדים ופחות משטר חינוך נוקשה ורדוד.

לא מדובר בבתי ספר מלוקקים בתל אביב או רמת אפעל אלא בתי ספר בשכונות הקשות של נתניה ובת ים.
להפתעת כולם כמובן הסיפור עובד.
האלימות בית הספר יורדת במפתיע והציונים עולים.

שאק 14 ביולי 2012

מאוד יפה ונכון אבל לא צריך להאשים רק את הדרגים הגבוהים. האשמה היא גם אצל המורים ומנהלי בתי הספר בגישה, בתיחזוק האולם, יש בעיה של שחיקה ושל חוסר מוטיבציה אם מי שעובד עם הילדים בכל המסגרות .

שלומית 14 ביולי 2012

סיפור קטן שמתחבר לדברים שכולכם (יורם אהרוני, כסיפוביץ ושאק) מדברים עליו. פעם הזמינו אותי להרצאה בבית ספר תיכון. אחרי ההרצאה הייתי צריכה להשתמש בשירותים. שאלתי את המורה האחראית איפה המתקן הקרוב ביותר. היא נתנה לי מפתח וביקשה ממני לעלות לקומה השלישית, לשירותי המורים. ביקשתי להשתמש בשירותי התלמידים, והמורה התחילה לצחוק. "את ממש לא רוצה להשתמש בשירותי הילדים".

מסתבר שבשירותים של יותר מאלף תלמידי תיכון אין נייר טואלט, הדלתות לא נסגרות, ויש שאריות של שאריות בכל מקום. לא מנקים ומתקנים מתוך המחשבה שגם ככה הילדים יהרסו.

האשמה היא בכל אחד מאיתנו. במורים, במנהלים, במפקחים (שלא דואגים לאתגר ולתגמל בתי ספר), ולדעתי, גם בהורים.

נקווה שיוזמות כמו אלה של הקרן הישראלית יעשו שינוי.

חיימון 14 ביולי 2012

שירותים לא נקיים בבית ספר = מכות בין מנהלי קבוצות בסוף משחק כדורגל בליגת העל. תמיד תענוג לקרוא ואני גם מסכים עם כל מילה. השכונה שבה גדלתי משקפת במדויק מה קורה כשה'חלונות שבורים'וכשאני מבקר את אחותי בשכונה אחרת בתל אביב ומשחק עם הילדים בפארק ניתן לראות את הצד השני של המטבע.
חבל שלא אוכל להגיע לכנס. שולח את תמיכתי!

הופמן 15 ביולי 2012

מרתק, תודה.

ניר 23 ביולי 2012

השאלה היא האם מקבלי ההחלטות והאנשים עם היד על ה"ברז" מבינים או רוצים בכלל להבין מה הן הפעולות הנדרשות, כפי שהצגת אותן כאן?
או בקיצור יש עם מי לדבר בכלל והאם יש מי שרוצה לשמוע?
ועוד שאלה היא האם יש מי שיביא את הבשורה לאותם מקומות בהם פשה הנגע?
אני מאוד מקווה שהכנסים, המאמרים וכל הפעילויות המבורכות האלו לא נשארים רק ברמת האידאה במדינה שלנו, אלא יש מישהו למעלה שבאמת יתקצב ויישם את הרעיונות האלו ובמקביל יקומו אנשים מתוך הקהילה עצמה ויקחו על עצמם לשפר את המקום בו הם חיים.

Comments closed