ספורטנ'רול (כ') – רן עצמון

APPETITE FOR DESTRUCTION - אלבום הבכורה הנמכר ביותר בכל הזמנים

גאנס

GUNS N' ROSES – APPETITE FOR DESTRUCTION

 

עולם הרוק של אמצע שנות השמונים היה בתקופת שפל. בצד הבריטי של האוקיינוס שלטו בעיקר להקות ניו וייב מבוססות סינתסייזרים בעוד שבצד האמריקאי הלהקות השולטות היו בעיקר להקות HAIR METAL שהמוסיקה שלהן הייתה ירודה ברוב המקרים. הרוק הקלאסי הלך ונדחק לשוליים עד שבאה להקה אחת וגרמה למפץ גדול שהחזיר את הרוק לקדמת הבמה.

בשנת 1985 הוקמה בלוס אנג'לס להקת גאנס אנד רוזס על ידי חמישה חברים שהכירו במהלך פעילותם בלהקותLA GUNS  ו-HOLLYWOOD ROSE. הגיטריסט איזי סטראדלין, הבאסיסט דאף מקאגאן, המתופף סטיבן אדלר, הזמר אקסל רוז והגיטריסט המוביל סלאש. החמישה החלו לחרוש את סצינת המועדונים בלוס אנג'לס וההופעות הללו הקנו להם מוניטין בקרב שוחרי רוק בעיר ובמקביל, החלו החמישה לעורר עניין בקרב חברות התקליטים השונות.

הייתה זו "גפן רקורדס",חברת התקליטים הצעירה והמצליחה של טייקון הבידור דייויד גפן שהחתימה את הלהקה המדוברת. ההחתמה נעשתה על ידי איש ה A&R של "גפן",טום זוטאוט שהפך מאז לאגדה בתעשיית המוזיקה כאדם בעל מגע והחתמות של זהב (בין שאר האמנים שזוטאוט גילה והחתים אפשר למנות את מוטלי קרו, טסלה, אידי בריקל, האנוי רוקס ועוד).

*

אפשר להבין מדוע גאנס אנד רוזס נחשבו לסחורה חמה. היה להם שילוב מושלם של הלוק הנכון, האטיטיוד המתבקש, מוניטין פרוע ומעל הכול מוסיקליות אדירה. כל קלישאות הרוק התגלמו בלהקה: בגדי העור והג'ינס הקרוע, הקעקועים, התכשיטים, השיער הארוך והלכאורה לא מוקפד, סקס אפיל, גישת "כל העולם על הזין שלנו", הסמים, האלכוהול, הגרופיות וגם קצת אלימות להשלמת התדמית הפרועה. בשלב מסוים קיבלה הלהקה את הכינוי "הלהקה המסוכנת ביותר בעולם" מה שרק הגביר את הסקרנות מאלבום הבכורה שלה.

הלהקה נכנסה לאולפן להקלטת  APPETITE FOR DUSTRUCTION עם המפיק מייק קלינק ובחודש יולי 1987 ראה אור האלבום ששינה את מפת הרוק. כבר מפתיחת הגיטרה המתגלגלת בשיר הראשון WELCOME TO THE JUNGLE  אפשר להרגיש את הפיצוץ הקרב ובא. אקסל רוז מצטרף בשאגות לגיטרה ומכין אותנו לכניסת הבאס תופים בגרוב נהדר המשמש במה לגיטרה של סלאש. ואז פורץ אקסל רוז בשירת רוק מלאת עצמה וכל המרכיבים הללו פותחים את האלבום בשיר רוק קלאסי.

למרות איכותו של השיר הסינגל לא ממש תפס עד שדייויד גפן אישית ביקש ממנהלי MTV לשדר את הקליפ לשיר בשעות הלילה המאוחרות. למרות השעות השידור הנידחות הקליפ תפס תאוצה והאלבום עצמו החל לעורר עניין ולטפס לאיטו במעלה מצעד האלבומים של "בילבורד". הסינגל השני SWEET CHILD OF MINE התפוצץ הן במצעד הסינגלים, בתחנות הרדיו ובMTV – ועכשיו לא היה דבר שיעצור את הלהקה לקראת ההצלחה הפנומנלית שלה.

*

SWEET CHILD OF MINE  אולי היום קצת מאוס לאחר שנטחן רבות במשך השנים אבל אם תנסו להקשיב לו בראש פתוח, כאילו זו הפעם הראשונה, תגלו שיר רוק ענק שלא בכדי הפך ללהיט כזה עצום. ריף הגיטרה הפותח הוא מהריפים האלה שאי אפשר לעמוד בפניהם עם יופי מהפנט ורצון שלא ייגמר לעולם. הריף הנפלא הזה מהווה את המצע לשיר שהלחן הנהדר שלו משתלב עימו באופן מושלם. דקה וחצי לתוך השיר מכניס סלאש ריף יפהפה נוסף שמושך את השיר עד לפזמון בו חוזר ריף הפתיחה המקורי. מלאכת מחשבת של עבודת גיטרות מוקפדת וכתובה לעילא אבל סלאש לא מסתפק בזאת-סולו הגיטרה בשיר נהדר ומלא דמיון ורגש. אקסל מגיש אף הוא שירה שהיא רגשנית מצד אחד ופרועה בחלק המסיים את השיר. הצמד מקאגאן ואדלר מלווה את השיר בעבודת באס-תופים פנטסטית והבאס המלודי של מקאגאן מוסיף אף הוא ליופיו של השיר.

ההצלחה העצומה של השיר שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים של "בילבורד" סחפה אחריה את האלבום שהתמקם במקום הראשון במצעד האלבומים. הסינגל הבא, PARADISE CITY, הפך את גאנס את רוזס ללהקה הכי חמה בארצות הברית. האינטרו הארוך של השיר הוא הברקה בפני עצמה. הגיטרה העדינה של סטראדלין מנגנת ריף פשוט, התופים מצטרפים ברעם ואז מגיע אקסל ששר את הפזמון בתור הקדמה, מפנה את הבמה לסינתסייזר שבעצמו מכין את הבמה לסלאש. סלאש מתחיל להאיץ את האינטרו עם הגיטרה המסחררת שלו ואז עם שריקת משרוקית הכול מתפוצץ לשיר רוק אדיר וסוחף. הפזמון של השיר הוא קלאסיקת רוק שלא פלא שהפכה לאחד מרגעי השיא בהופעות הלהקה.

הקליפ עצמו שתיעד את הלהקה על הבמה שודר ברוטציה אינסופית בMTV- ועשה מחבורת הג'אנקים ההוליוודיים כוכבי ענק. אי אפשר היה לברוח מגאנס אנד רוזס בקליפורניה של סוף שנות השמונים שם התגוררתי. כל צעד וכל שערורייה שלהם תועדו בהרחבה. הרדיו ניגן אותם בלי הפסקה. בחברות התקליטים השונות הביטו בקנאה ב"גפן רקורדס" וכולם חיפשו להחתים את הגאנס הבאים מה שגרם לפריחה ברוק הקלאסי. "גפן רקורדס" עצמה  הפכה מלייבל קטן יחסית לאימפריה מוזיקלית שכל אמן רוצה לחתום אצלה. אני זוכר שהסטונס הגיעו לשתי הופעות ענק בקולוסיאום של לוס אנג'לס אחרי שנים שלא ניגנו בעיר וכולם התעסקו רק בלהקת החימום שלהם – גאנס אנד רוזס.

*

לא מפתיע ש – APPETITE FOR DESTRUCTION  הפך לכזו הצלחה מטורפת עם מכירות של מעל שלושים מיליון עותקים ברחבי העולם. זהו אלבום רוק בן זונה עםשירים מעולים ונגינה והגשה פנטסטיים בתוספת לגיטריסט על שלא נשמע כמותו מאז אדי ואן היילן. היו באלבום עוד שירים מעולים כמו,ROCKET QUEEN,NIGHT TRAIN ו-MR BROWNSTONE אבל שלישיית הסינגלים הכבירה היא המנוע העיקרי להצלחתו.

הצלחה עולמית לא איחרה לבוא בעקבות סיבובי הופעות ברחבי העולם שעוררו עניין רב ו EP בשם GNR LIES שהיה אקוסטי ברובו וזכה אף הוא להצלחה.

בשנת 1990 הייתה הלהקה אחת הלהקות הגדולות המדוברות בעולם והיה זה אך טבעי שהגיע הזמן להקלטת האלבום השני, פרויקט שאפתני ומגלומני בשם USE YOUR ILLUSION שיצא בשנת 1991 כשני אלבומים נפרדים (ולא כאלבום כפול). עם תחילת ההקלטות פוטר המתופף סטיבן אדלר מהלהקה והוחלף במתופף בינוני בשם מאט סורום. ללהקה צורף גם קלידן בשם דיזיריד והסאונד של האלבום היה מלוטש ונפוח בניגוד לסאונד החד והרזה של APPETITE. גודש השירים היה מוגזם אף הוא וכרגיל עם כל אלבום כפול כמעט, אפשר היה לעשות מצמד האלבומים הדי בינוניים, אלבום אחד טוב.

יש בצמד האלבומים כמה שירים ממש טובים כמו CIVIL WAR, ESTRANGED, PRETTY TIED UPו-COMA , לצד קאברים מיותרים לדילן ו – WINGS וכמה בלדות די מאוסות כמו DON’TCRY  או NOVEMBER RAIN. בסופו של דבר הרוב הגדול של שלושים השירים היה סתמי ברובו והלהקה לא נשמעה טוב כמו באלבום הבכורה.

GUNS
אנשי הד ארצי מעניקים תקליט זהב לדאף מקאגאן ודיזי ריד

אבל הציפיות משני האלבומים היו בשמיים והוצאתם היו מבצע צבאי בפיקוד "גפן רקורדס".חודשיים לפני יציאת האלבומים לאור ב 17.9.1991 התחלתי לעבוד בחברת "הד ארצי" כמנהל הרפרטואר של "גפן רקורדס" ונשאבתי ישר לפרויקט הכי חשוב של השנה. הכול התנהל בסודיות וקפדנות כדי שחלילה לא ידלפו שירים החוצה. בשלב ראשון אישרו לנו רק לייבא דיסקים מוגמרים ואלה הגיעו יומיים לפני תאריך ההוצאה. למרות שהסינגל הראשון  YOU COULD BE MINE די כשל, עדיין הציפייה היתה גבוהה וההזמנות המוקדמות עמדו על מספרים שטרם נראו כמותם בארץ. תחנות רדיו ואנשים התחננו שניתן להם להקשיב לאלבום לפני ההוצאה השמית אבל סירבנו בתוקף. המתח סביב הוצאת האלבום הלך וגאה ובערב של השישה עשר לספטמבר, מספר שעות לפני מכירת החצות שנקבעה במספר חנויות, ארגנו ערב האזנה לשני האלבומים במועדון "רוקסן" בהנחיית שרון מולדאבי.

"רוקסן" היה מפוצץ בבני נוער שבאו לשמוע את היצירה חדשה של גאנס אנד רוזס בהשמעת בכורה לפני כולם. עד כדי כך היה רב העניין סביב הלהקה ומיום המחרת נחטפו הדיסקים מן המדפים. בארצות הברית נכנסו שני האלבומים למקום הראשון והשני במצעד של "בילבורד".

*

במקביל הכריזה הלהקה על סיבוב הופעות עולמי אולם היה ברור שמשהו מתחיל לחרוק. איזי סטראדלין הודיע על פרישתו מן הלהקה והוחלף בסיבוב ההופעות על ידי גילבי קלארק. גם ישראל נכללה באותו סיבוב ובחודש יולי 1993 נחתה כאן הלהקה וכמובן שהציפיות וההתרגשות היו בשמיים. איתרע המזל ומספר ימים לפני הגעת הלהקה לארץ גילבי קלארק שבר את ידו ואיזי סטראדלין הוזעק להחליפו. הלהקה נחתה בארץ עם מערך אבטחה חסר תקדים ובניגוד לכל האמנים האחרים שהופיעו בארץ ונפגשו עם אנשי חברת התקליטים המקומית, לא התאפשרה לנו פגישה עם אקסל ושות'. ההופעה עצמה הייתה בזיון שעד היום מוזכר כאחת ההופעות הגרועות שנערכו בארץ בכלל ובפארק הירקון בפרט. איזי לא היה בעניין וסירב לערוך חזרות לפני ההופעה. גם שאר חברי הלהקה נראו מנותקים וחסרי עניין וההופעה הגרועה הסתיימה במהרה לאכזבת הקהל הרב שמילא את הפארק. לימים יספר לי מנהל הלהקה שההופעה ההיא בתל אביב לא נשכחה מחברי הלהקה שרואים בה את אחד מרגעי השפל שלה.

בנוסף לכך, גם מכירות האלבומים נרגעו די מהר לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית. רצף סינגלים די בינוני לא שיפר את המצב ובסופו של יום, USE YOUR ILLUSION לא נמכרו בכמויות שציפינו מהם. היה כבר ברור לכולם ששני האלבומים הם די בינוניים ולא עומדים בסטנדרט שהציב אלבום הבכורה. במקביל הלכו וגברו החיכוכים בין חברי הלהקה, במיוחד בין אקסל לסלאש. אלבום קאברים מחריד בשם THE SPAGHETTI INCIDENT (1993) שנכשל טוטאלית במכירות סימן את קיצה של הלהקה שלא מיצתה אפילו חמישים אחוזים מן הפוטנציאל העצום שלה. בשנת 1995 הלהקה פשוט קרסה לתוך עצמה והתפרקה תוך חילופי האשמות כבדים בין חבריה.

*

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים לאחד את חברי הלהקה המקורית אך ללא הצלחה. אקסל שנותר עם הזכויות על שם הלהקה הוציא בשנת 2008 אלבום בשם CHINESE DEMOCRACY שלקח שנים להקליטו בעלויות מפלצתיות, אך גם אלבום זה התרסק במכירות והראה שגאנס אנד רוזס בהרכבי הטלאים שלה אינה מעניינת איש. אבל כשהכסף הגדול על השולחן, גם האויבים המרים ביותר יחזרו לשתף פעולה. ניסיונות הפיוס בין אקסל לסלאש הצליחו והלהקה הכריזה על סיבוב הופעות עולמי עם השלישייה המקורית אקסל/סלאש/דאף מחוזקת בנגנים נוספים, סיבוב שהתברר כהצלחה כבירה עם הכנסות של מעל 150 מיליון דולר במחצית הראשונה של שנת 2017.

לפני כשבועיים הטור הזה הגיע גם אלינו להופעה אחת בפארק הירקון ומי שלא נכח בה הפסיד את אחת ההופעות הטובות והמלהיבות שהיו אי פעם בארצנו. חברי הלהקה היו נחושים לפצות את הקהל הישראלי על הפיאסקו מ – 1993 ועשו זאת בענק עם הופעה אדירה בת שלוש שעות עם מיטב שיריהם, קאברים פנטסטיים ברובם, סאונד פצצתי שלא נשמע כמותו בפארק ומופע וירטואוזי של גיטריסט על בשם סלאש שהוכיח שוב מדוע הוא גיטריסט רוק כל כך נחשב ומוערך. הלהקה נתנה את כל מה שהיה לה בערב תל אביבי לוהט ולח וששים ואחת אלף הצופים קיבלו תמורה מלאה לכספם. גאנס אנד רוזס הזכירו באיחור של עשרים ומשהו שנים מה עשה אותם ללהקה כל כך גדולה ונערצת והיה ניכר עליהם שגם הם נהנים להופיע ולנגן יחד. כשדיברתי עם מנהל הלהקה אחרי ההופעה הוא אישר לי שהחברים נהנו מאד מההופעה הזו ומהטור בכלל. כששאלתי אותי מהו סוד ההצלחה הפעם ואיך זה שכולם ביחסים טובים התשובה הייתה פשוטה :

FOR THE FIRST TIME THEY ARE ALL SOBER

 

 

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

120 תגובות ל “ספורטנ'רול (כ') – רן עצמון”

  1. עידן ש (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:16)

    פעם קראתי ציטוט של אקסל (מה זה השם הדבילי הזה? ) שאמר "אתה מתמסטל, כותב שיר והוא נראה לך השיר הכי טוב בעולם רק בשביל להבין אחרי שאתה מתפקח שלד זפלין כבר כתבו אותו". הציטוט הזה, בין אם נכון או לא, מסכם את מה שאני חושב על הלהקה המחורבנת הזאת.

    בלי קשר אני מאוד אוהב את הכתבות שלך :)

    להגיב
    • yaron (פורסם: 29-7-2017 בשעה 12:12)

      לפחות אמר את זה בדיוק כמו שזה.
      מצורף קישור להופעה אדירה של לד זפלין, מה באמת השתנה מ-1970 ?
      https://youtu.be/oFkzZHIcgFs

      בלי קשר, יצא לי פעם לצלם את סלאש בהופעה קצרה באיזה אירוע גדול. הבן אדם מהפנט ומכשף את הקהל.

      להגיב
  2. אמיתי (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:23)

    אפטייט באמת אלבום מצויין אבל האמת לפני ההופעה שלהם ניסיתי להאזין לו שוב ולא צלחתי חצי. הסאונד מצויין גיטרות לפנים אבל עדיין זה כבר לא זה.
    גאנז לא פיספסו קלישאת רוק. מגיע להם איזה פרס על זה שהם עדיין בחיים ובועטים

    להגיב
    • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:41)

      בדיוק

      להגיב
  3. יואב (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:23)

    לא נגעו בי אף פעם.

    להגיב
    • Matipool (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:58)

      כנ"ל.

      להגיב
    • Amir A (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:07)

      מצטרף

      להגיב
      • Amir A (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:13)

        וחוץ מזה להזכיר את סלאש באותה נשימה עם אדי ואן הלן זה קצת עושה גירוד. השני היה המנוע מאחורי טכניקת נגינה חדשה לגמרי (גם אם היו כאלו שעשו בה שימוש קודם לכן), ועם כאלו ניואנסים בנגינה שגורמים לך להקשיב ולנסות להבין מה לעזאזל הוא עושה שם. הראשון שם כובע על הראש וכופף את הברכיים בפוזה מביכה. חיפשו איזה גיבור לס-פול חדש אחרי שהוד מעלתו ירד מהבמה ומצאו את הדבר הזה. נו, שויין.

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:22)

          אולי אדי גיטריסט טוב וחדשני מסלאש, אבל הרבה מהמוסיקה שעשה עע jump חרא.

          להגיב
          • Amir A (פורסם: 28-7-2017 בשעה 12:20)

            זה נכון. ;-/

            להגיב
    • אסף the kop (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:21)

      כי אתה בריטולוג…:-)

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:32)

        אני גם מעדיף את אדי אבל מאז אדי סלאש היה הדבר הגדול הבא בגיטרה ולמרות הפוזות הוא פאקינג גיטריסט על. ואני בכלל ממחנה דייב נאבארו

        להגיב
    • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:42)

      גם בי. וגם המוזיקה שלהם לא עשתה לי את זה….

      להגיב
  4. אסף the kop (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:28)

    אחלה להקה שבעולם.
    האלבום הראשון שלהם היה הפס קול שלי בקיץ 88 שהייתי בפרויקט "חץ וקשת" ולאחר מכן שהתגייסתי והקש שאכלתי בטירונות ובמכ"ים…
    מדליק גם הסיפור על איך ש Sweet child of mine בא לעולם, כתרגיל גיטרה שסלאש ניגן על מנת להתאמן, מה שהפך ללהיט ענק במהלך נסיעה בואן מסן פרנציסקו ללוס אנג'לס.
    ו November rain הוא לא שיר מאוס בעיני אלה יצירה מרגשת.
    כל מי שהיה בשנות העשרה והעשרים לחייו שהם פרצו מתוך הכלום המוסיקלי של סוף שנות ה 80 זוכר להם חסד נעורים.
    אחלה להקה שבעולם.

    להגיב
    • ניינר / ווריור (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:40)

      כמוך חושב שמגיע להם כבוד גדול שפרצו מהכלום של שנות השמונים. אפטייט אלבום ענק והיה לו אפקט עצום וחיובי על עולם הרוק

      להגיב
      • אסף the kop (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:52)

        תחילת שנות ה 80 עד 85-86 דווקא היו אחלה. הניו וייב, הפוסט פאנק והאלקטרוני היו תקופה מרתקת בעיני. גם תרבות המועדונים.
        לאחר מכן בא המדצ'סטר אבל לא ממש הרגישו אותו בארץ.
        מבחינת רוק הייתה שממה למעט רוק כבד שהיו הרבה שאהבו לשמוע אצלנו בשכבה.

        להגיב
      • ב"פ (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:35)

        REM הארדקור פאנק, קלאסיקות: וותיקים שנתנו אלבומים גדולים:

        דייר סטרייטס באד בריינז ברוס ספרינגסטין

        פיקסיז באד רליג'ין תום וויטס

        סמית'ס מיספיטס ועוד פול סיימון

        ניק קייב ההתחלה של נירוונה, של FNM ושל מלווינז

        קיור

        XTC

        זה ששמו בMTV את די סניידר מאופר, לא אומר שלא נעשתה מוזיקה ממש ממש טובה בשנות ה80.

        להגיב
        • ב"פ (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:43)

          יצא קצת מבולבל, אבל הנקודה ברורה יחסית

          להגיב
          • ניינר / ווריור (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:52)

            ברור שלא הכל היה זבל באייטיז אבל לא היו להקות רוק באמת טובות עם רוקנרול בסיסי וישיר. דווקא בעיני אלבומי השיא של דייר סטטרייטס וברוס הם די חלשים שלהם. לעומת זאת גם טוק טוק פעלה באמצע האייטיז אז באמת שלא הכל רע. אבל הרוק היה צריך את הבעיטה שנתנה לו גאנס

            להגיב
            • ב"פ (פורסם: 27-7-2017 בשעה 21:07)

              MAKING MOVIES וLOVE OVER GOLD הם אלבומים נהדרים נהדרים נהדרים.

              רוקנרול בסיסי וישר הוא ז'אנר עם טווח מוגבל מלכתחילה, ולדעתי גאנז לא השפיעו על אף אחד. ממש, כלום, נאדה. הם היו תופעה בפני עצמם, אבל אתה יכול להצביע על הגל של הארדרוק גלאמי שחיקה את גאנז? שום כלום. אם אתה קורא לגראנג' של שנות ה90 רוק בסיסי וישיר אז מה שהשפיע עליו הם בוודאי הפיקסיז יותר מכל אחד אחר, בטח לא גאנז. ומה שהשפיע על הרוק האלטרנטיבי המוצלח של שנות ה90 זה הרוק האלטרנטיבי של שנות ה80. שרובו ציינתי, והיה לדעתי מצויין לא פחות ממה שבא אחריו ואולי יותר.

              בתור אדם צעיר ששומע מוזיקה בדיעבד, ולא בזמן שזה יצא, אני אוהב מאוד את שנות ה80. ולדעתי השם הרע שיצא לשנים האלו זה בגלל שהמוזיקה הפופולארית של שנות ה80 לא הייתה מוצלחת. אבל מתחת לפני השטח? תענוג.

            • ב"פ (פורסם: 27-7-2017 בשעה 21:14)

              ודווקא לטוק טוק לא התחברתי בכלל. גיליתי שכל ז'אנר שמוצמד אליו פוסט-" " משעמם אותי למוות

            • יואב (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:02)

              טוק טוק לבלבלב
              מארק הוליס(לאן נעלמת) לבלבלב

        • Matipool (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:03)

          ב״פ – כל מילה. שנים אני נלחם עם מלעיזי האייטיז.
          להוסיף קצת על הרשימה שלך:
          יו-2 בשיאם, פוליס + אלבום הסולו הנהדר הראשון של סטינג, בואי עם שני אלבומי על, טירס פור פירס, קייט בוש, פיטר גבריאל, ג׳נסיס, בריאן פרי, דפש מוד, הקלאש, פול וולר והג׳אם, הסטרנגלס, אולטרווקס, ABC, ועוד ועוד.
          +1 על XTC.

          להגיב
          • Matipool (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:11)

            חייב להוסיף את לויד קויל והקומושנס, ברונסקי ביט עם אלבום בכורה אדיר, פרינס ועוד המון להקות שהפציעו לזמן קצר ונעלמו (אייס האוס, הפיקס, OMD וכו׳).

            להגיב
          • Amir A (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:25)

            טוב, אם זורקים אלבומים גדולים של שנות ה-80:
            גאווין פריידי עם Each Man Kills the Thing He Loves מ-1989
            דיוויד סילביאן עם Secrets of the Beehive מ-1987 (אני כמו תקליט שבור עם המלצה על האלבום הזה)
            הקיור עם Disintegration המדהים מ-1989
            הפריטנדרס עם Learning to Crawl מ-1984 וגם שאר האלבומים שלהם שלא רעים.
            Rainbirds עם אלבום נפלא בשם Call Me Easy Say I'm Strong Love Me My Way It Ain't Wrong מ-1989
            Working Week עם האלבום Payday מ-1988.

            יהיה נחמד אם אנשים ירשמו כאן שמות של אלבומים גדולים ולא מוכרים כדי שנחשף אליהם.

            להגיב
            • BRT (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:41)

              אממ איזה אחד מייקל משהו עם Thriller

            • בובו (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:52)

              הנה כמה מהאהובים עלי, ואני מניח פחות מוכרים לחלק מהמגיבים
              Cocteau Twins: Head Over Heels
              Minutemen: Double Nickels On The Dime
              American Music Club: California
              Diamanda Galas: Diamanda Galas
              Talk Talk: Spirit Of Eden
              אני יכול להמשיך עוד הרבה רק שבדרך כלל לא מבינים מה אני רוצה עם חלק מהאלבומים האלה אז אעצור פה.

            • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 00:33)

              אמיר, סחתיין על גוון פראידי וסודות מהכוורת של סילויאן.
              כל מהשאוק טוק הוציאו ואלבום הסולואו הראשון של מארק הוליס הוא מופלא.
              אגב, סקארי מנסטרס של בואי יצא ב80 והוא מדורג אצלי גבוה מאד.

            • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 00:34)

              דד קאן דאנס כמובן.

            • אסף the kop (פורסם: 28-7-2017 בשעה 01:27)

              בובו
              סוף סוף עוד מישהו שבקטע של Minutemen…
              זה לא מהעולם הזה.
              ואוסיף גם את האסקר דו ו zen arcade
              -Mission of Burma
              Signals, Calls & Marches
              Fresh Fruit for Rotting Vege של הקנדים המתים
              Mark Stewart and The Maffia-Learning to Cope with Cowardice
              ואת הפנינה Human Sexual Response עם fig 14

            • Matipool (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:46)

              יואב – גם אני התכוונתי לסקארי מאנסטרס.

            • בובו (פורסם: 28-7-2017 בשעה 08:06)

              אסף, האסקר דו , הקנדים ומישיין היו מופעים גם בטופ 20 שלי. הייתי מוסיף את הנרי רולינס, סוונס, הדינוזאור הצעיר סינדיקט החלומות ועוד רבים וטובים. עשור אדיר, עולה על שנות התשעים ומתחרה בשבעים לטעמי.

          • ב"פ (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:02)

            אני לא חושב שדייויד בואי הוא קייס טוב של שנות ה80. כי עשור מוזיקאלי הוא לא בדיוק תאריכים, והאלבומים של בואי הם אלבומי סבנטיז. הוא לא עשה טרנספורמציה טובה לשנות ה80, אחרי SCARY MONSTERS היה לו עשור די מדושדש. מאותה סיבה אני לא יציין את BACK IN BLACK כאלבום של שנות ה80. כי הוא הלכה למעשה אלבום של הארד רוק סבנטיז קלאסי.
            שנות ה80 זה העשור שהרוק איבד את האחיזה שלו על מוזיקת המונים. הלכו להם אלביס והחיפושיות, זפלין ופינק פלויד, והגיעו מייקל ג'קסון ומאדונה. לכן אוהבי הרוק כל כך שונאים אותו ולכן יש התרפקות על APPETITE שסוף סוף נתן בראש במכירות. אבל יש כל כך הרבה דברים טובים שאין להם שום סיכוי להגיע לפלאטינה, אבל הם לגמרי לא צריכים. וTPPETITE לא מתקרב אפילו להיות אחד מהאלבומים הטובים ל העשור הזה.

            צר לי שאני לא אהיה מקורי במיוחד. אבל האלבום הטוב ביותר של שנות ה80 הוא RIDE THE LIGHTNING

            להגיב
            • Matipool (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:17)

              האלבום הטוב של האייטיז הוא עץ יהושע (כן כן, למרות כל מה שאומרים כאן על בונו. אז הוא עדיין היה מלך).
              של הסבנטיז זה כמובן זיגי סטארדסט ושל הניינטיז – אוטומטיק פור דה פיפל.

            • ב"פ (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:21)

              OBJECTIONֱֱ!!!

              האלבום הטוב ביותר של יו 2 הוא WAR

            • Matipool (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:56)

              מקום שני יחד עם האש הבלתי נשכחת.

        • yaron (פורסם: 29-7-2017 בשעה 12:18)

          Talking Heads !!!
          מי שלא ראה את ההופעות המוקדמות שלהם עם Adrian Belew לא ראה (לדעתי) את טוקינג הדס…
          https://youtu.be/B-_PC6TlIhs

          להגיב
    • רועי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:31)

      מסכים איתך בעניין נובמבר ריין, בהחלט לא מאוס, יצירה מצויינת.

      להגיב
  5. YG (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:49)

    לא רק שאף פעם לא התחברתי, אלא שעדיין אני חושב שזו להקה שעשתה קריירה מקלישאות רוק, בדיחות שהצליחו להם ביג טיים, וקאבר מאוד מאוד עלוב לשיר של דילן.

    בעיניי- אפילו הם לא האמינו לכל החרטא הזה.

    להגיב
  6. מאיר יהב (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:51)

    כתוב מקסים כרגיל רק תיקון קטן
    Gnr lies יצא כאלבום רגיל שמושתת על ep בשם live like suicide
    חציו הראשון (4 שירים) מורכב מקאברים בהופעה (שני שירים של הוליווד רוז הלהקה הקודמת של איזי ואקסל) שיר של ארוסמית ושיר של איזו להקה אוסטרלית בשם רוז טאטו
    הצד השני היה אקוסטי כולו והורכב מ 4 שירים חדשים שנכתבו על ידי הלהקה
    יאללה ניינרס

    להגיב
    • אסף the kop (פורסם: 27-7-2017 בשעה 19:56)

      מאיר יהב מלאומי במקרה ?

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:08)

        צודק מאיר

        להגיב
      • מאיר יהב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:55)

        לא
        אוהד ליברפול כמוך

        להגיב
      • מאיר יהב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 08:01)

        יצאו כמה אלבומים לא רעים באייטיז אבל בגדול נעשתה שם חרא מוזיקה
        אפילו ברוס ספרינגסטין שהתחיל טוב את העשור (the river המעולה) התחיל ליפול
        ואן היילן הוציאו את 1984 המסונתז והמון מעריצי הלהקה התאכזבו ממנו למרות כמה להיטי ענק
        מבחינתי רוב המוזיקה הטובה שיצאה באייטיז הייתה מתחום ההייר מטאל (מוטלי קרו וייט ליון סקיד רואו) ואז בא הגראנג' והציל הכל!

        להגיב
  7. ב"פ (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:09)

    הלהקה היחידה שהייתי אומר עליה שאלבום הלהיטים ממצה אותה לחלוטין. מלבד לעשרת השירים הטובים שלה, היא בזבוז זמן מוחלט

    להגיב
  8. יואב (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:19)

    אמא של סלאש, עיצבה לדייויד בואי את הביגוד ב75.
    זה מה שיש לסלאש להגיד על הדוכס….https://youtu.be/TbEBsK-GSyA

    להגיב
    • יואב (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:20)

      הם היו לאברס לתקופה.

      להגיב
  9. ק. (פורסם: 27-7-2017 בשעה 20:55)

    החסרון היחידי עם הפוסטים שלך הוא שצריך לקרוא אותם במקום שאפשר לשמוע מוזיקה בווליום ראוי.
    חוץ מזה כתיבה מעולה…
    אני לא עפתי עליהם בזמן אמת (הייתי נער די צעיר באלבום הראשון), אבל לשמוע היום את שלושת הסינגלים ועוד כמה להיטים (לא אל תבכי ודפוק על דלתי מרום שהיו מאוסים בזמן אמת בכיתה ט) זה בא טוב

    להגיב
  10. Tom (פורסם: 27-7-2017 בשעה 21:23)

    בעייני מאוד מעניין שבתחילת דרכם הם נחשבו הבי מטאל, במידה רבה של צדק, והיום רוק קלאסי באותה מידה של צדק.
    אני חושב שאת שינוי התייחסות הכללי לשני הז'אנרים הם אחראיים במידה רבה.

    להגיב
    • Tom (פורסם: 27-7-2017 בשעה 21:24)

      צתיקון – לשינוי

      להגיב
  11. יואב דובינסקי (פורסם: 27-7-2017 בשעה 21:55)

    יפה. הייתי בארץ בזמן ההופעה אבל לא חשבתי ללכת. לא כל כך הבנתי על מה ההתלהבות. עכשיו קצת צורם לי שפספסתי.

    להגיב
    • רועי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:10)

      סיבוב ההופעה חוזר לארהב.
      בנובמבר הם בנאשוויל.

      להגיב
    • חדש (פורסם: 28-7-2017 בשעה 15:44)

      הם באים לווינסטון סיילם ב NC בתחילת אוגוסט

      להגיב
  12. צור שפי (פורסם: 27-7-2017 בשעה 22:36)

    הייתי בשתי ההופעות. לשניה הלכתי בלי ציפיות, ובעיקר כדי שאחר כך לא אוכל את הלב בגלל שהפסדתי חוויה מתקנת וזו אכן היתה וואחאד חוויה. נורא פחדתי מהלחות אבל איכשהו היא רק העצימה את האירוע. אגב, לא ידעתי שזוטאוט גילה את האנוי רוקס. הם לא כל כך המריאו אבל זכורים לי לטובה מהופעה מצויינת בקולנוע דן הי״ד. כחובב רוק גם אני לא חסיד גדול של האייטיז אבל פה שם נצצו יהלומי גיטרות ותופים בתוך ים הזבל הקיטשי של מסכי הקלידים.

    להגיב
  13. ניינר/ווריור (פורסם: 27-7-2017 בשעה 23:13)

    הנה כמה מהאלבומי האייטיז האהובים עלי, כולם בלי יוצא מן הכלל מעולים ורובם די אלמוניים:
    FUN BOY 3 – WAITING טרי הול בשיאו, הפקה נפלאה של דייויד בירן ומבט נוקב על המעמד הנמוך באנגליה של תאצ'ר
    JAPAN – QUIET LIFE אלבום מושלם
    CHINA CRISIS – FLAUNT THE IMPERFECTION פופ רוק נפלא ומלטף בהפקת המאסטר וולטר בקר. אלבום ענק ומפוספס
    THE CHURCH – HEYDAY אלבום שלא הצליח מחוץ לאוסטרליה אבל זהו אלבום פסיכדלי מופלא עם גיטרות יפהפיות
    XYMOX – TWIST OF SHADOW סינט רוק מעולה
    SIMPLE MINDS – NEW GOLD DREAM כנ"ל. אותו מפיק, פיטר וולש
    וכמובן אחד מאלבומי העל של האייטיז – ריו של דוראן דוראן. לא ייאמן כמה האלבום הזה אנדרייטד.פופ פאנקי ברמה הכי גבוהה.
    רשימה אמריקאית אולי בהמשך

    להגיב
    • יואב (פורסם: 27-7-2017 בשעה 23:23)

      וכל מה שטוק טוק הפליצו.

      להגיב
      • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 00:36)

        ואלביס קוסטלו כמובן. היה לו סטרייק אדיר של שלמות סונגרייטרית. בעצם כל השבעה שמונה הראשונים. יהיה חייב לראות אותו. ואראה אותו.

        להגיב
        • Amir A (פורסם: 28-7-2017 בשעה 00:59)

          ג׳ו ג׳קסון! במיוחד אלבום ההופעה החיה 1980/86.

          להגיב
        • אסף the kop (פורסם: 28-7-2017 בשעה 01:37)

          אני בא איתך !

          להגיב
    • Amir A (פורסם: 28-7-2017 בשעה 00:22)

      כל כך נכון לגבי דוראן דוראן. התדמית שלהם היתה כל כך גדולה שאנשים כבר לא הקשיבו למוזיקה. הם נשפטו בגלל המראה/תדמית/קליפים ולא בגלל המוזיקה.

      להגיב
    • אריק (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:22)

      שנות ה-80 הביאו עלינו את בונו וסטינג. לא נשכח ולא נסלח!

      להגיב
    • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:47)

      דעתך על imperial bedroom?
      מאוד אוהב אותו גם את הראשון של הסטון רוזס

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 28-7-2017 בשעה 08:49)

        דעתי בקיצור על אלויס קוסטלו – מוזיקאי חסר כשרון, זמר מחריד ואישיות מתועבת.
        לצמד המאוס סטינג ובונו הייתי מצרף גם את פיטר גבריאל. מעניין ששלושת אלה התחילו נפלא ועם ההצלחה הגדולה הפכו לבלתי נסבלים

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:14)

          +1

          להגיב
        • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:23)

          מוזיקאי חסר כישרון? וואלה? מוזר, שיפבילדינג, פור דה רוזז ,אוליברס ארמי , אברידי איי רייט אה בוק, ועוד עשרות פנינות. מהמחוננים שהרוק ידע.
          בקשר לשירתו- אני אוהב אותה אבל היא עניין של טעם. יש כאלה שלא אוהבים את שירתו של דילן או ווייטס.
          אישיותו? איי דונט גיב אה פאק.

          להגיב
        • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:13)

          אישיות לא מעניינת אותי. רוג'ר ווטרס טיפוס אז מה לא הקשיב מדי פעם לו מדי פעם?
          קוסטין כמו גבריאל הגיעו לגבהים שבזכותם מגיע להם קרדיט. שני הראשונים של גבריאל מצוינים, וקוסטלו עשה יופי של מסע אימפריאל לטעמי נפלא Punch the Clock טוב מאוד, King of America מעניין. ואת זה אני אומר למרות שהוא סקאוזר…

          להגיב
        • Matipool (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:25)

          את סטינג ובונו צריך לשפוט עד תחילת הניינטיז ולאחר מכן.
          בחלק הראשון הם היו אדירים. מהאהובים עלי ביותר.
          ניינר- בהזדמנות אם ייצא לך, תשמע את לקסיקון אוף לאב, אלבום הבכורה של ABC. אני חושב שהוא מתאים להגדרה שלך לאלבום של דוראן דוראן.
          מה עם יו-בי 40?

          להגיב
      • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:02)

        בטח שסטון רוזס עם אחד מתקליטי המאה.
        כל מה שקוסטלו נגע בו אז היה אדיר.

        להגיב
        • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:04)

          לסימנטוב

          להגיב
        • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:19)

          משמח שמורי ורבי לסדרות בריטיות מסכים איתי לגבי מוזיקה שיוצאת מהאי :)

          להגיב
          • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:29)

            סימנטוב,
            נסה את in the dark. מאד מעניינת. 4 פרקים. סיימתי את השלישי.

            להגיב
            • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:43)

              צריך לסיים קודם את line of duty… עצרתי באמצע חוייבתי לראות את brothers in arm המעולה (כן, כן רק עכשיו…)
              אין לתאר כמה נהינתי מפיקי בליינדרס, שנים שלא הייתה לי כזאת חוייה

            • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 11:16)

              סימנטוב,
              פייקי חוזרת בקרוב ממש לעונה רביעית ובתפקיד אורח- אנדריאן ברודי…

            • יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 17:04)

              מדברים על שנות השמונים בלי להזכיר את closer של joy division?
              ספורים האלבומים שמתעלים עליו(אם בכלל) ללא קשר לעשורים, גלקסיות רחוקות ויקומים מקבילים….

          • ניינר / ווריור (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:33)

            מתי, אני מת על לקסיקון אוף לאב! אלבום פופ פאנקי אדיר עם סינגלים נפלאים וסאונד הורס.
            לגבי קוסטלו, הוא מקרה אבוד מבחינתי. אפס מאופס חסר כל כישרון.

            להגיב
            • סימנטוב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:36)

              הלוואי והיה לי את האומץ להגיב בצורה כל כך החלטית, משום מה אני תמיד עוצר את עצמי ומעדן את המילים ;)

            • Matipool (פורסם: 28-7-2017 בשעה 11:01)

              לקסיקון אוף לאב היה אחד האלבומים הראשונים שקניתי. אהבתי אותם אז בטירוף של ילד בן 14. הפקה וסאונד נהדרים, פאנקי גרוב ושלישיית סינגלים אדירה. שמח שגם אתה חושב כך.

        • YG (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:51)

          סטון רוזס זה תקליט מושלם!

          להגיב
  14. גאזה (פורסם: 28-7-2017 בשעה 00:18)

    ניסחת מצוין, אלבום בכורה מבריק ואז התנפחות מוגזמת וקריסה מפוארת. ועם זאת you could be mine עדיין אהוב עלי מאוד. בטח בגלל שוורצנגר..

    להגיב
    • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 06:00)

      כן שימוש בקוק תמידי עלול להוביל לסכסוכים בין משתמשי הקוק

      להגיב
    • איאן ראש (פורסם: 29-7-2017 בשעה 17:48)

      גם עלי .

      להגיב
  15. אלון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 02:35)

    דפקתי נפקדות בשביל ההופעה ב 93. ההופעה אולי נחשבת לאכזבה אבל מהנסיון שלי נהנים הרבה יותר שאתה יודע שמחכה לך שבועיים כלא 6 אחרי זה.

    להגיב
    • אסף the kop (פורסם: 28-7-2017 בשעה 02:39)

      סוף סוף בחירה נכונה שעשית בחיים. בראבו !

      קרה לי אותו הדבר בגמר באיסטנבול, רק שבמילואים מוותרים לך על הקלאבוש…

      להגיב
      • אלון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 02:50)

        עולים לי עכשיו הזכרונות שלי ושל שמעון לוקחים טרמפים מחברון בשבת בבוקר. לא פשוט עם כל השומרי שבת שם.

        להגיב
    • yaron (פורסם: 29-7-2017 בשעה 12:31)

      ב-86 ג'טרו טל, אחת מהטופ – 2 שלי באותה תקופה הגיעו לארץ להופעה בפארק עם מערכת ההגברה של "החומה".
      היתה רק בעיה אחת קטנה, זה היה היום של טקס הסיום בתיכון…
      למזלי החבר הכי טוב שלי שראה איתי מאות הופעות (חצי מהן בהתפלחות לקיסריה) לא למד איתי בבי"ס והודיע שממש לא מעניין אותו ושהוא קונה קרטיסים ובא לאסוף אותי.
      התמונה של ההורים שלי יושבים במטבח, שותים קפה ומעשנים עם פרצוף שהוא שילוב מר בין כעס לאכזבה עצומה ואותי אומר להם: " טוב… ביי…" ויוצא מהבית לא נמחקה מאז.
      אחת ההופעות הגדולות שראיתי בחיי והגשמת חלום שלא האמנתי שאזכה לו.

      להגיב
      • אמיתי (פורסם: 29-7-2017 בשעה 13:32)

        אני דפקתי נפקדות ממוצב בלבנון התפלחתי לשיירה רק בשביל לראות הופעה של דאוס בעיר השנייה בחיפה (וגם בשביל לראות את החברה)..
        נתפסתי כשניסיתי לחזור למוצב והיה לי משפט אצל מפקד היחידה. בסוף המשפט הציע לי לעשות מה שאני רוצה ביחידה. המעז מנצח

        להגיב
  16. שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 05:58)

    אמני המוזיקה אהובים עליי ביותר. חולה עליהם, יכול לשמוע אותם שעות ועל הזין שלי מה כולם אומרים בשבילי הם הכי טובים, הם כמו רונלדיניו, כמו וינס קרטר, הכי כיף לשמוע ולראות אותם, והם הפרפורמרים הכי טובים אבר (רק מייקל גקסון היה פרפורמר ברמה הזאת). נכון לד זפלין פרצו את הדרך אבל הם יותר טובים מלד, התלמיד עלה על מורהו.
    וולקאם טו דה ג'ונגל שהיה להיט ענק אקסל כתב אותו כי שהוא ברח מהבית והגיע לאל איי איזה מישהו אמר לו ילד מה אתה עושה פה לבד? אתה בג'ונג'ל, וולקאם טו דה ג'ונגל.
    אקסל עם כישרון מוזיקלי יוצא דופן, אף אחד לא שר ולא יכל לשיר כמוהו (AC/DC היחידים שקצת הזכירו את הסגנון הזה), יכולות ווקליות אדירות, משלב במוזיקה שלו הכל, גיטרות, תופים, מקהלה, סולויים, יוצר על.
    סלאש הגיטריסט הכי טוב שיש.
    ענקיים!!
    היום מוזיקה שחורה עדינה עם פופ שולט אבל 1985-1995 היו השנים של הרוק עם כל הגדולים ולדעתי זאת המוזיקה הכי טובה שיש.
    בכלל אם אני מדרג את 10 השירים שלי בכל הזמנים לגאנז יש 2 שם. נובמבר ריין זה השיר הכי אהוב עליי אי פעם.

    1. November rain
    2. sweet child of mine
    3. hotel California
    4. wind of change
    5. nothing else matters
    6. send me an angel
    7. summer of 69
    8. livin on a prayer
    9. born in the usa
    10. gangstas paradise
    9.

    להגיב
    • בובו (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:41)

      הרגת אותי עם מספר 10. קאבר מזעזע. תקשיב למקור של סטיבי וונדר אם לא עשית זאת עד עכשיו. האלבום שהוא שייך אליו songs in the key if life הוא יצירת מופת חד פעמית של פאנק וסול שהשפיעה על אינספור אלבומים אחר כך.

      להגיב
      • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:59)

        אני מאד אוהב את השיר הזה אחינו, זה טעם אישי. מילים פח אבל אחלה ראפ ומוזיקה, אם אני קצת אתאמץ בטוח אחשוב על שירים שאוהב יותר אבל בשליפה זה בטופ 10 שלי.

        אגב הנה 10 השירים הכי גדולים בכל הזמנים שאנשים בחרו (יותר מ250 אלף איש הצביעו) ולא כל מיני "מומחים" חרטא.

        https://www.thetoptens.com/songs/

        להגיב
        • בובו (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:13)

          ברור שהכל טעם וזה לגמרי אישי וכו פשוט המקור של השיר הזה כל כל יוצר טוב עם מילים ממש מעולות ומוזיקה הרבה יותר טובה.

          לגבי הרשימה, כולם אחלה שירים (למעט אימג׳ן הגרוע) שאני שומע לעיתים רחוקות בפרצי נוסטלגיה כי יש עוד כל כך הרבה מוזיקה לשמוע והם די נמאסו.

          להגיב
          • בובו (פורסם: 28-7-2017 בשעה 10:15)

            המקור נקרא אגב pastime paradise.

            להגיב
            • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:44)

              שמעתי את וונדר עכשיו, צר לי הקאבר הרבה הרבה הרבה יותר טוב לטעמי.

            • בובו (פורסם: 28-7-2017 בשעה 20:16)

              חחח. נסכים שאנחנו לא יכולים להסכים.

            • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 22:11)

              שכחתי את the final countdown שנמצא אצלי לפני זה ואפילו מקום 9. אז קוליו ברגע זה מודח מהטופ 10 שלי רשמית.

          • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 11:15)

            סבבה האמת לא ידעתי שזה קאבר לשיר של וונדר טוב לדעת

            להגיב
          • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 11:17)

            גם אני לא אוהב את אימג'ן בכלל אני לא כזה מתלהב מהביטלס אבל רוח התקופה של אז

            להגיב
  17. סער (פורסם: 28-7-2017 בשעה 07:19)

    "ניו יורק" של לו ריד. אלבום גיטרה, בס, תופים מושלם. מילים ומנגינה.
    "פרידום" של ניל יאנג.

    להגיב
  18. רועי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:14)

    יפה מאוד.
    בהופעה הראשונה הייתי ילד, שנים שאני לא הולך להופעות,
    לזו הייתי חייב ללכת, היה מושלם.
    השאיר לי טעם של עוד, עשה לי חשק ללכת להופעה שלהם באוקטובר במדיסון סקוור גארדן. באולם סגור יכול להיות עוד יותר טוב.

    להגיב
    • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 11:16)

      אחי היה בהופעה שלהם שם, היה אש הוא אומר, לני קרביץ חימם אותם גם, אבל ההופעה שם לא הייתה 3 שעות.

      להגיב
      • רועי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 12:07)

        יפה,
        הם מבצעים בין 24 ל 30 שירים, בתל אביב היו 30 לכן 3 שעות.

        להגיב
  19. אסף the kop (פורסם: 28-7-2017 בשעה 09:44)

    טוב… קבלו משהו כיפי לסופ"ש…

    http://noblemania.blogspot.co.il/2013/07/the-girl-in-video-addicted-to-love-1986.html?m=1

    להגיב
    • Amir A (פורסם: 28-7-2017 בשעה 12:29)

      ענק! איך מצאת את זה?

      להגיב
      • אסף the kop (פורסם: 28-7-2017 בשעה 21:51)

        חיפשתי לדעת מי הבחורות בקליפים של zz top

        להגיב
    • Amir A (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:12)

      הלכתי להקשיב אתמול לאלבום של Minutemen שאתה ובובו המלצתם עליו. אולי זה הגיל ואולי זו היתה השעה המאוחרת, אבל למרות שהיה ברור שמדובר על משהו מעניין לא הצלחתי להחזיק יותר מ-20 דקות. סביר להניח שזה הגיל.

      להגיב
      • אסף the kop (פורסם: 28-7-2017 בשעה 22:03)

        הוא לא קל לעיכול… אני מסכים…
        אבל הוא מהסוג שמתאהבים בו לאט.

        אם אתה מעוניין בפאנק מודרני, אלה-ראמונס סטייל, ואחד מאלבומי הפאנק הגדולים בעינ, אז אני ממליץ על The Lillingtons ‎– Death By Television
        זה יתפוס אותך מהשניה הראשונה והיופי בשירים שלהם טמון בכך שמתי שמעת סולו גיטרות בשירי פאנק ?

        להגיב
    • Matipool (פורסם: 28-7-2017 בשעה 15:30)

      גדול, אסף.
      הן בהחלט שימשו בזמנו מושא פנטזיה..

      להגיב
      • Amir A (פורסם: 28-7-2017 בשעה 15:42)

        עדיין הן לא פאולינה פוריצקובה שהופיעה בקליפים של ה- CARS

        להגיב
  20. שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:26)

    הנה סרט דוקומנטרי ישן עליהם

    https://www.youtube.com/watch?v=imrI2HanX_k

    להגיב
  21. אזי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:28)

    מצחיק איך כמה מהתגובות הראשונות הפוסט הזה הוא של מגיבים שכותבים בלהט שגאנז להקה לא טובה.
    מזכיר מאוד פוסטים של כדורגל (:
    (הקבוצה שלך לא מעניינת אף אחד ועכשיו הנה 1000 מילה שמסבירות למה!)

    מנסיבות שונות אני הכרתי את גאנז דווקא מנובמבר ריין ואז הלכתי אחורה, מה שגורם לי לחשוב שכל סינגל שהלהקה שיחררה הוא אחד השירים הכי טובים בהיסטוריה.
    מעניין לראות איך מי שעקב אחריהם מהדיסק הראשון חושב שהם התדרדרו וקורא לנובמבר ריין ודונט קריי שירים מאוסים.

    בכל מקרה, זאת היתה אחת ההופעות האדירות שהייתי בהן בחיים!

    להגיב
    • שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:42)

      נובמבר ריין ענק. יש דירוגים שהוא טופ 10 היסטורי. לא יודע איך הוא הגיע לזה שזה מאוס? זה לא הארדקור רוק אבל שיר מדהים, פסנתר נהדר, אקסל במיטבו, סלאש עם סולו גיטרה מטורף, הרבה אנשים מחשיבים את זה ואת סוויט ציילד כשירים הכי טובים שלהם.
      גם פיישנס שיר נפלא שלהם והוא שיר שקט בכלל.

      להגיב
      • רועי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:44)

        פיישנס אחד הגדולים.

        להגיב
  22. שמעון (פורסם: 28-7-2017 בשעה 13:50)

    אגב הלהקת חימום שחיממה את גאנז לא רעים בכלל, לא הכרתי אותם לפני, אחרי ההופעה הלכתי לשמוע שירים שלהם, לא רעים בכלל.
    tyler Bryant and the shakedown

    להגיב
  23. Duncan (פורסם: 28-7-2017 בשעה 14:25)

    הלהקה פורקה בגלל אקסל. האחרים שנאו אותו. אקסל רכש את הזכויות לשם עבור סכום מגוחך בתחילת הלהקה (חושב ששילם לכל חבר עשרים אלף דולר עבור זה).
    אקסל רצה לעשות הפקות של שירי טכנו סטייל NIN ואפשר להאזין לשיר הכי הזוי שלהם my world ולהבין את הכיוון שלו.
    סלאש רצה להמשיך לכתוב רוק.
    כבר ב uyi נכתבו שירים ארוכים ואיטיים עם פסנתר. משהו שלא היה קיים והם לא אהבו את זה. אבל אקסל הוא ענק.

    להגיב
  24. בני תבורי (פורסם: 28-7-2017 בשעה 16:35)

    אני קצת מאוכזב לקרוא תגובות שמדרגות את השיר הכי טוב ואת האלבום הכי טוב והלהקה הכי טובה וכן הלאה, קיוויתי שגולשי דה באזר בוגרים יותר ומסוגלים לאפיין את בחירות הטעם האישיות שלהם באוהב לא אוהב ולא באמירות אמפיריות שנשענות על כלום. ערכתי ושידרתי מוזיקה ברדיו שבע עשרה שנים ומעולם לא העליתי על דעתי לציין אמן או ז'אנר מוזיקלי האהובים עלי כ "הכי טובים".

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 28-7-2017 בשעה 19:04)

      +1

      להגיב
    • yaron (פורסם: 29-7-2017 בשעה 12:58)

      +1

      להגיב
  25. יואב (פורסם: 28-7-2017 בשעה 17:05)

    Closer של חטיבת השמחה. אינף סייד.

    להגיב
  26. הרב אהרון (פורסם: 29-7-2017 בשעה 05:06)

    הופעה ראשונה מחורבנת?
    SORRY כותב השורות כנראה פספס את הופעת החימום …
    אחת ההופעות הכי טובות שהיו בישראל עד אז . למרבה הצער בסוף החימום עלו הרוזס

    להגיב
  27. shohat (פורסם: 29-7-2017 בשעה 08:06)

    תודה רן על פוסט נהדר.
    הכוח של אפטייט שגם מי שאינם חובבי הסגנון – ואפילו רחוק מכך – לא יכלו להישאר אדישים כלפיו ונתפסו, ואם היית בגיל הנכון, הריף של sweet child o mine או הרעש של paradise city מחזיר איזו תחושת חופש (גם אם לא באמת היתה). אלו יצירות שפגעו בול. אם היית נער מתבגר באמריקה ב87 – עוד יותר.

    את גדולתו של נובמבר ריין לא תוכל לסייג לעולם עבור מי שסבלו טירונות בחמאם אל מליח בחורף של נובמבר 91. זה היה המנון.

    ועל הנגינה של סלאש ב estranged אפשר להתענג שוב ושוב.

    סה"כ הלהקה הזו רחוקה מהטעם המוזיקלי שלי ומהסגנון והטקסטים שאני אוהב, מחפש ומזדהה, ואיכשהו תמיד אהנה לשמוע השירים הטובים שלהם וארגיש איזו שמחה והתלהבות לא ברורה.

    להגיב
  28. איאן ראש (פורסם: 29-7-2017 בשעה 17:57)

    מעניין, גם אני לא ידעתי שUSE YOUR ILLUSION נחשבו ירידה ברמה, אולי כי אני התחלתי מהם.

    להגיב

מה דעתך?