פסיכולוגים התפתחותיים של ילדים אומרים שהם נוטים להעניק פרשנות לעולם מתוך נקודת המבט שלהם,  באופן שמפרש כל אירוע כאילו הוא קשור לילד. סובב אותו ונובע ממנו. למשל:"יורד גשם, *כי* נשארתי בבית, אז זה בסדר שירד"  או "אבא הולך לעבוד *כדי* שהוא יוכל לקנות לי ממתקים" (טוב זה לא רחוק מהמציאות)  וכו'. הם עושים זאת, כי ילדים צריכים פרשנות פשוטה לעולם, הם צריכים לסגור מעגלים.

האמת, אנחנו – אוהדי הכדורגל – די ילדים. יש משהו מאוד קטנוני ונאיבי בהתאהבות באנשים שאתה לא מכיר ולעולם לא תכיר,  בחלוקה פשטנית לערכים של טוב ורע מוחלט (רונאלדובולטון ומסי סטארק).
בשבת בבוקר אני קם מוקדם ולוקח את הילדים לשחק בפארק השעשועים העירוני, בשבת בערב אני עולה על המתקן האהוב עלי – כורסת הכדורגל הפרטית שלי. לא יודע מי בינינו מחכה ליום הזה יותר.

גם את מה שקרה אתמול אפשר לפרש מנקודת מבטו של ילד נאיבי מאוהב.

*

בופון כבר בן ארבעים. העונה שעברה הייתה אמורה להיות עונת הפרידה שלו מהכדורגל העולמי, כשהוא זוכה סוף סוף בגביע עם האוזניים הגדולות. זה לא קרה, והאמת שהופתעתי כשהבנתי שבופון מושך לעוד עונה. ואתמול פתאום הבנתי –  משך עוד עונה רק כי הוא קיווה, הוא ידע שהוא לא צריך לפרוש בלי להיפגש עם מסי עוד פעם אחת, ולהיות מוכנע על ידו סוף סוף. ואיך אפשר שלא – במהלך הקלאמסי:  מקבל כדור בימין, מבטל שני שחקנים בתנועת גוף (ביום אחד מיוחד ועצוב עוד אכתוב על זה) ובועט כדור חכם ומדוייק בין הרגליים של הבלם לפינה הרחוקה.

מעגל נסגר.

*

דמבלה, הכי ילד. רץ מהר מידי לכל פינה במגרש. כמו ילד שמתחפש לסופרמן וחושב שהוא יכול לעוף – הוא מנסה לחתוך לאמצע בספרינט דרך ארבעה שחקנים של יובה. מקבל החלטות פזיזות וכל כך מבקש את האהבה של מסי, בכל מסירה, בכל מבט. כולו מלא רוח נעורים – האמת, מדהים כמה ברצלונה הייתה זקוקה לילד המרגש הזה שנופל וקם. אל תתבגר לנו מהר מידי.
*

אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות המודרנית, יאלץ כנראה לוותר על תוארו כפיזיקאי הגדול של כל הזמנים לפנטזיסט הקטלאני, הילד המופנם הנצחי, כי אין דרך אחרת להסביר את מה שקיבלנו אתמול מהקוסם אינייסטה חוץ מלהניח שהוא בנה מכונת זמן וחזר לימים בהם היה ילד. או לפחות בן שלושים.  הנה, אינייסטה מושך לחצי שלנו שני שחקנים ואז בתנועת גוף חדה מסתובב ומשאיר את שניהם מאחור, הנה אינייסטה מעביר משקל גוף תוך כדי תנועה מימין לשמאל ושוב לימין עד שמטווידי פגע וברח. הנה אתה אינייסטה, משחק במחבואים על הקו בין שלושה שחקני יובה ואיכשהו (יוטיוב תעזור לי פה) יוצא עם הכדור.

איינשטיין אאוט – אינייסטה אין. והשם שלהם אפילו זהה, כמעט.

*

יובנטוס באו לשחק את הכדורגל שלהם, של לחץ מתון אבל נוקשה על המגרש. ללחוץ את השחקנים ולא את הכדור, לעקר את המשחק של ברסה ולנצל הזדמנויות במתפרצות. זה הצליח להם מצויין בשני המשחקים האחרונים, וכמו בגמר 2015 בקטן, אתמול זה בלט הרבה יותר – כשהם סופגים ראשונים תכנית המשחק שלהם מתפרקת,

ובמגרש פתוח, עם כל הכבוד למשמעת טקטית, זו ברצלונה, וזה הכדורגל:  שחמט של כישרון, התעלות טכנית ופרשנות יצירתית למיקום ותנועת השחקנים. ובזה, כל ילד יודע, ברצלונה בדרך כלל מנצחת.
ברצלונה 2017-18 :  עדיין לא הכי טובה שאפשר, עדיין מחפשת את עצמה, עדיין לומדת ללכת, אבל בינתיים, כמו דמבלה, כמו אינייסטה, כמו מסי, כמו ילד – מאוד מרגשת.

תמיכה בדה באזר. קול קורא
מפלץ נולד - ארם אבירם