לא קל להיות אמריקאי בזמן האחרון – אלא אם כן כמובן אתה נאצי ואז לא ידעת ימים יפים מאלה – אבל הבוקר הזה קשה במיוחד להיות אמריקאי, לאחר ההדחה המדהימה, המשפילה, הסנסציונית במוקדמות המונדיאל – הדחה שחייבת להביא לשינוי מהותי באופן שבו הכדורגל האמריקאי מתנהל, אבל כמו כל הדברים בעולם ש"צריכים להביא", לא יביא.

קודם נפרט עד כמה ההדחה הזו משפילה. נכון, זה לא כמו שארגנטינה היתה מודחת (מסי החזיר קצת כבוד, אה? סופסוף מופיע במשחק מכריע בנבחרת), אבל זה קרוב. למה זה קרוב? כי אקוודור, על אף שהיא מנמושות דרום אמריקה, היא נבחרת הרבה יותר טובה מפאקינג טרינידד וטובאגו, והיא פחות קטנה באוכלוסייתה יחסית לארגנטינה (כ-16 מיליון לעומת 43 מיליון) מאשר טרינידד וטובאגו (1.35 מיליון) ביחס לארה"ב (330 מיליון). וזה לא שמדובר במקום עם מסורת כדורגל אדירה יחסית לממדיה כמו קוסטה ריקה. הספורט הלאומי בטריני הוא קריקט. כדורגל פופולרי, אבל מקום שני. הנבחרת הזו צברה עד הלילה שני ניצחונות ושבעה הפסדים במוקדמות. לא מעניין אותי שהמשחק היה אצלם ולא שהמגרש בקושי היה ראוי למרבץ חזירים, לפי הדיווחים. לרדת להפסקה בפיגור 2-0 מול נבחרת כזו, במשחק כזה – זו חרפה שיהיה קשה למחוק.

מה שחבל הוא שההדחה המבישה הזו קורית דווקא כשיש לארה"ב סופרסטאר ברמה שלא היה לה אולי מעולם, כזה שבמהלך מסוגל לשנות משחק גם מול הגדולות ביותר, בוודאי מאז ההבלחות של קלאודיו ריינה לפני עשור וחצי בערך. כריסטיאן פוליסיק (אפשר גם פליסיק, בשום אופן לא פוליסיץ או פוליסיץ'. ככה אולי קראו לסבא שלו בקרואטיה, אבל לא ככה הוא קורא לעצמו). אם אתם לא מכירים, (והרי במונדיאל הקרוב לא תכירו למה הוא לא יהיה שם @#$%!!), נסו לתפוס משחק של בורוסיה דורטמונד בליגת האלופות, ותבינו למה הוא השחקן הזר הצעיר ביותר מעולם שכבש שער וגם צמד בבונדסליגה, ולמה עוד לפני שמותר לו חוקית לשתות בארה"ב, הוא כבר כנראה השחקן הטוב ביותר ששיחק במדיה מעולם.

אבל אם נחזור לזוועה שמרגיש כל אוהד אמריקאי, לי יש תיאוריה למה למרות ההשקעה העצומה, והעובדה שהמשחק באמת הולך ותופס, האמריקאים לא הצליחו לייצר עדיין לא ליגה שמי שלא חייב ירצה לראות, ולא נבחרת שתגיע בקונסיסטנטיות לשלבי הנוקאאוט (אם לא לרבע הגמר, בכ"ז מדינה עצומה ועשירה) בכל מונדיאל. לדעתי זה בגלל שהאמריקאים מתייחסים למשחק בצורה טכנוקרטית מדי. הכדורגל אמנם תופס, אבל בצורה מאד מאורגנת עדיין, ולא מספיק כמשהו אורגני שצומח מהרחוב ומהפארקים. אז יש לזה הרבה יתרונות – שחקנים אמריקאים הם בעלי (חלק מה-)יסודות חזקים, ממושמעים טקטית ובעלי כושר גופני מצוין. אממה? לרובם חסר, אפעס, נשמה. חסר מעוף. חסר, אם להשתמש במלה האהובה על בוס לשעבר, פנטזיסטים.

במדינות כדורגל חזקות, השחקן הכי אפור בהרכב הנבחרת הוא פנטזיסט בליגה ברמה נמוכה יותר. אני זוכר כאילו שזה קרה אתמול כשרוברטו דונאדוני הגיע בתור הכוכב המרכזי לפרנצ'ייז הניו יורקי של ה-MLS הטרייה. בתור אוהד מילאן, הערצתי את האדמה שדונאדוני דרך עליה, כמו כל שאר חברי "מילאן האטומית" שדפקה רביעיות וחמישיות בשלבי ההכרעה של גביע אירופה לאלופות בסגנון שפשוטו כמשמעו הציל את הכדורגל. אבל במילאן דונאדוני היה… יוסי אבוקסיס כזה. או ג'נארו גאטוסו כזה אם למצוא השוואה מחמיאה יותר. קשר אחורי קלאסי, לא 50-50 אלא יותר 70-80 הגנה. זה שעם מיקום ותיקול וכושר בלתי נלאה הורס התקפות ומשחרר קדימה לחוליט, לואן באסטן, אפילו לרייקארד שבא על הקו – לאנשים שבאמת ידעו מה לעשות עם הכדור.

בניו יורק מטרוסטארס הפך דונאדוני (ביחס לקומפטישן כמובן. איז דה פוינט) לקאקה. לזידאן. לקשר התקפי (שלא מתבייש גם לרדת להגנה וזה, אבל בכל זאת) שמפרפר ארבעה שחקנים על בלטה ואז משחיל דרך עוד ארבעה מסירה של ברקוביץ' בימיו הגדולים.

וזה למה? כי כאמור, איפה שיש תרבות כדורגל, גם הבלם הגרזן של הנבחרת היה הפנטזיסט של הקבוצה שלו עד גיל נוער כזה. וגם אם לא כי הוא צמח מגיל ילדים במועדון חזק, אז בנבחרת התיכון שלו שקרעה את כל המדינה הוא היה. אצל האמריקאים הטכנוקרטים מתבצע ניתוב נוקשה לעמדות בגיל מוקדם, ואין דגש על הדמיון והיצירתיות. זה עובד בסדר מול יריבות נחותות בכל פרמטר כל זמן שזה עובד. כשזה לא עובד, ואף תוכנית קרב הרי אינה שורדת במלואה מגע עם האויב, אז חוץ מאלה שזה תפקידם "הטבעי" (ושאותם היריב מסוגל לשמור חזק ולהתכונן אליהם) אין כמעט אף אחד שמסוגל לתת את ההברקה שתשבור את הבונקר. נוסיף לזה מאמנים שאו שצמחו בכדורגל האמריקאי והם לא נושמים את המשחק ברמות הגבוהות באמת, או זרים שהיו אולי שחקנים נפלאים, וגם השיגו תוצאות לא רעות כמאמנים (מקום שליש במונדיאל לא הולך ברגל) אבל כשלו בהתמודדות עם האתגרים הייחודיים של נבחרת אמריקאית – בסיס של ליגיונרים ולחץ בלתי פוסק לשלב גם שחקני MLS, כי בכל זאת.

דווקא המבנה המאד מאורגן של הכדורגל בארה"ב, שעומד לו לרועץ כיום, יכול להוות את המפתח לשינוי מהשורש. צריך מנהל מקצועי לא רק לנבחרות ארה"ב, אלא לכל המערכת של כדורגל תיכונים וקולג', שיטמיע ערכים של יצירתיות ושל עמידה בקצב של המשחק ברמות הגבוהות שלו. אולי הטיעון שצריך אנשים עם יכולת של פנטזיסט בעמדות לא-פנטזיסטיות נשמע מנוגד להיגיון במבט ראשון, אבל אנמק בסיפור מתחום שהאמריקאים דווקא חזקים בו – פוטבול. שאנון שארפ היה כוכב-על כתופס במכללות, אבל במכללה קטנה בדרג השני. הוא נבחר בדראפט כתופס, עבר שנה וחצי לא מרשימות בשום קנה מידה, ואז לאחד המאמנים שלו נפל האסימון "תראה, שאנון" הוא אמר לו, "אתה יכול לעבוד קשה ולצאת תופס בסדר… או שאתה יכול לעבור לטייט אנד (עמדה הרבה יותר "אפורה" ברוב המקרים) ולהיות גדול". שאנון הקשיב, עבר לטייט אנד ופרש כאחד הגדולים בעמדה בכל הזמנים.

לסיכום: אם האמריקאים רוצים לעמוד באופן קבוע באתגר הבאמת לא קשה של לצאת 1-3 בבית שמלבד קוסטה ריקה ומקסיקו כולל יריבות ברמת קושי של לוקסמבורג ומטה, ומדי פעם גם לתת בראש במונדיאל עצמו, כך שהגעה לרבע הגמר כמו ב-2002 תהיה החציון ולא נקודת שיא בשני הדורות האחרונים, הם צריכים להתחיל לייצר שחקנים יצירתיים, לתת להם חופש ביטוי מחוץ למערכים הטקטיים החונקים, ואז אולי נראה תוצאות שמתקרבות לאלה של נבחרת הנשים, שמקבלות בונוסים נמוכים יותר על כל טורניר וניצחון אבל מביאות גביע.

(אה, ולמרות הנאמר לעיל – היה הרבה יותר קל לבנות נבחרת נשים ברמה עולמית מאשר נבחרת גברים, כמו שיותר קל להיכנס ולתפוס נתח שוק גדול בתעשייה חדשה יחסית מאשר בתעשייה מבוססת וותיקה. ובנימה פסאופטימיסטית זו ננוחם).

מרתק אך צפוי - ארם אבירם
ספורטנ'רול (כ"ב) - רן עצמון