לפעמים, בעיקר במהלך נסיעות ארוכות, אני נותן למחשבות לשוטט להן, חושב על ימים רחוקים שעברו וחוויות שקרו. מדי פעם המחשבות נודדות גם אל אהבות ילדות נושנות. קורה לכם לפעמים? אני לא מדבר על דברים כמו אקסיות מיתולוגיות ויחסים שהתממשו ומוצו ונמאסו ונרמסו. אני מדבר על אהבות ילדות תמימות שהתרחשו בעיקר בדימיון, בשעות ארוכות של חלומות מתוקים בהקיץ. אהבות שלא הבשילו, אולי כי הייתי צעיר מדי, או ביישן מדי או טיפש מדי. אני נותן לעצמי לחשוב מה היה אילו ואם. מה יכול היה להיות ואיך הדברים היו לוקחים כיוונים אחרים ולאן כל זה היה מתפתח.

*

יש סוג של ריגוש במחשבות האלה, יציאה מהיומיום המוכר אל מחוזות החלום. זמזום חמים ונעים שכזה של דברים חדשים שאף פעם לא קרו. אבל אצלי לפחות, מהר מאוד גם מתגנבת חרדה קלה. אם אחת מהאהבות המדומינות האלו היתה מתממשת, הכל היה נראה אחרת. הייתי עובר מסלול אחר, פוגש אנשים אחרים, חווה חוויות אחרות, מגיע למקומות אחרים והופך גם לאדם אחר. מה שעובר עלינו, המקומות בהם היינו, האתגרים, הקשיים, האנשים שעברו על פנינו, כולם מעצבים אותנו למי שאנחנו, ואני, במחילה ועל אפכם וחמתכם, די אוהב את מי שאני ואת החיים שלי. לא מתאים לי בכלל להמר על מסלול אחר ולא ידוע. טוב לי עם מי שאני ועם מה שיש לי.

*

אי שם במהלך העונה השלישית של ברנדן רוג'רס, התחילו הרטינות להתגבר ובחוג האוהדים של ליברפול העלה מישהו פוסט עם השאלה "אם הייתם יכולים, האם הייתם מחליפים את רוג'רס ביורגן קלופ?". "לא!" עניתי "כמו שלא הייתי מחליף את אישתי בבר רפאלי". ההמשך ידוע, ברנדון פוטר וקלופ הגיע. ירח הדבש היה מרגש ואני חייב להודות שהתאהבתי. נדמה לי גם, שאני חייב ליורגן התנצלות על ההשוואה המופרכת לבר רפאלי שלא היתה מחמיאה במיוחד. אני חושב שהוא הרבה יותר גל גדות וזו דווקא מתאימה לי כמו כפפה ליד.

*

בכל מקרה, הנה אנחנו שנתיים מאוחר יותר, ושוב נשמעים הקולות הדורשים את ראשו של המנג'ר. אני מסתכן פה בניחוש, אבל נראה לי שאותם אנשים שדרשו פיטורים של רוג'רס והחלפתו במשיח גרמני היפסטרי, דורשים עכשיו לפטר גם אותו. הבנתי פתאום שזה כנראה עניין של אופי. אני יכול להאשים אותם שהם לא אוהדים אמיתיים ושהם חסרי סבלנות שלא נותנים גב למועדון, אבל האמת היא שמדובר כנראה באנשים עם ראייה אחרת לגמרי ממני. אנשים שפשוט לא מוכנים לחכות ולא מוכנים לספוג רגעים פחות מוצלחים ומבחינתם, הכל רק תירוצים. מבחינתם זה רק מאה אחוז כאן ועכשיו ולא טיפה פחות. לא מתחבר, אבל מנסה להבין.

אני בכל אופן, אוהב את הקבוצה שלי ואת המנג'ר שלה ואת הקהל שלה ואת ההנהלה שלה, יחד עם כל מה שבא איתה. עם שיאים מטורפים והתרסקויות כואבות. עם אכזבות ואהבות. עם אתגרים ועם הצלחות. היא חלק ממני ואני חלק ממנה ואנחנו הולכים יחד שנים (גם אם היא לא יודעת את זה). והדרך הזאת היא נפלאה ונוראה, יש בה עליות ומורדות, ולצד עונג צרוף, יש בה קשיים ושברון לב. היא בכלל לא קלה הדרך הזאת, אבל היא הדרך שלנו.

ספורטנ'רול (כ"ב) - רן עצמון
"אלוהים מת והפועל הרגו אותו" - גלעד ניצן