במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, רעיון האלוהים החל לפשוט רגל. תנועת ההשכלה שמה לה למטרה לבסס בעולם רציונל המושתת על מדע אבסולוטי, אשר יחליף את האמונה באלוהים ויעזור לעולם לצאת מתקופת ימי הביניים החשוכה אל האור. תנועה זו הביאה לעולם טקסטים קנונים כמו האמנה החברתית של רוסו, עושר העמים של אדם סמית ותורת האבולוציה של דארווין.

תופעת לוואי של תנועה זו ושל המהפכה התעשייתית שגרמה לשינויים מהירים בסדרים החברתיים, הוא המודרניזם. תנועת המודרניזם טענה כי ניתן להסביר את היקום והסדר החברתי על כל גווניו. מטרתה היא למצוא שיטה חדשה לנהל ולהסביר את הקיום האנושי, אשר תעבוד בוודאות, מכיוון שהיא מבוססת על רציונל מדעי ולא על עבודת האל. אך אם אלוהים לא קיים, גם לא קיימים חוקים מוסריים שניתן לבנות חברה על פיהם. אומנם ניתן לשער, לצפות ולנבא בדרכים מדעיות אמפיריות את כל גווני הקיום, אך לא את המוסר.

*

ניצני הניהיליזם נשתלו, אך עוד לפני כן, ניסו ליצור משטרים אבסולוטיים, המבוססים על מה שהם ראו כמדע אבסולוטי. מהצד האחד נולדו משטרים טוטליטריים פשיסטיים בגרמניה ואיטליה אשר החליפו את אלוהים במדינה. מן הצד השני נולד הקומוניזם ברוסיה (בה נולד מושג הניהיליזם וזכה להצלחה רבה). הקומוניזם, בשונה במקצת מן המשטרים הפשיסטיים, אינו מחליף את אלוהים במדינה, אלא מחליפו בעם, באנשים עצמם. מרקס ראה את העולם כזירת האבקות בין קבוצות על המשאבים הכלכליים, קרא למהפכת פועלים, לקיחת השלטון מאנשי הקפיטל ויצירת אוטופיה חברתית המבוססת על שוויון בין בני אדם. אם האנשים עצמם הם החשובים מכל, מכאן נובע כי כולנו שווים, ולכן אין סיבה לספוג שיעבוד ודיכוי.

*

בשנות ה 60 העדויות לכך שניסוי חברתי זה יצר את אחד המשטרים הרצחניים ביותר בהיסטוריה האנושית היו כבר חד משמעויות, וגם המרקסיסטים עצמם נאלצו להודות כי הניסוי נכשל. לכן הם לקחו את הגישה צעד אחד קדימה אל הפוסט-מודרניזם. המודרניזם יצר משטרים דיקטטוריים אשר כפו בכוח הזרוע את האמת על היקום כפי שראו אותו על אנשים שלא ראו את היקום באותה צורה, גישה אשר הולידה תוצאות הרסניות לאנושות. מכאן הם מסיקים כי אין כזה דבר אמת אבסולוטית, אפילו לא מדעית ובטח שלא אמונית. אך הבסיס המרקסיסטי הרעיוני נשאר- אם אין אמת אחת אבסולוטית אשר מסבירה את הסדר החברתי הקיים, הסיבה היחידה שישנן קבוצות חברתיות חזקות יותר מקבוצות אחרות היא בגלל שהמשאבים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, נמצאים בידיהם. אם אין אמת אחת, הדבר היחיד שמתווך בין אנשים זה כוח.

*

בנקודה זו אנו מגיעים לספורט הישראלי במאה ה – 21. לפני עשר שנים הוקמה קבוצת הפועל אוסישקין תל אביב, קבוצת האוהדים הראשונה בישראל. חורבן בית המקדש אוסישקין והניהול הכושל של הקבוצה הניעו את האוהדים למעשה והם הקימו את הקבוצה מחדש, בליגה האחרונה, בבעלותם. באותה שנה הוקמה הפועל קטמון בכדורגל, ובעשור שיבוא הוקמו קבוצות אוהדים נוספות.

אין זה מקרי שדווקא אוהדי הפועל תל אביב וירושלים, אשר סימלם הוא הפטיש והמגל הקומוניסטי, הם אלו אשר החלו את המהפכה החברתית הזו בספורט הישראלי. הרעיון כי דיכוי ושיעבוד של קבוצות מסוימות נגרם אך ורק כי לקבוצות אחרות יש הכוח לעשות זאת ולא מתוך צו אלוהי, נוכח ככמעט מובן מאליו אצל אנשי דור ה-Y, ובמיוחד לאנשים בצד השמאלי ליברלי של המפה הפוליטית, אצלם הניהיליזם מתיישב באופן נוח יותר. ממש כמו שההרס שהותיר המודרניזם באירופה הוליד כריאקציה את הפוסט מודרניזם שם, כך גם ההרס שהותירו בעלי הקבוצות בישראל (שאול אייזנברג, עמוס סאסי וויקטור יונה) הולידו כריאקציה את הפוסט מודרניזם בספורט הישראלי.

הגישה הפוסט מודרניסטית, בשילוב של אלמנטים קפיטליסטיים דווקא, של אינדיבידואליות, אשר נולדו מהעושר ותרבות הפנאי בעולם המערבי, הגשימו את הנבואה המהפכנית של מרקס דווקא בספורט הישראלי המאה ה – 21. בעלות הקבוצה על ידי בעלי הון היא לא אמת אבסולוטית של היקום, ולכן בעזרת מאבק חברתי ניתן לשנות את המצב ולקחת את השליטה לידי העם- האוהדים. ב – 1882, תחילת עידן הנאורות, כתב ניטשה כי "אלוהים מת, ואנחנו הרגנו אותו". במאה ה – 21, בספורט הישראלי, ניתן לומר כי "אלוהים מת, והפועל הרגו אותו".

The Full Monty - ארם אבירם
איפה קבדה?