סבא יונה – עומר חכים

" הסתכלתי האם יש תורן פנוי לדגל בין כל דגלי האו"ם" – שבעים שנה לכ"ט בנובמבר

 

אחת הירושות שקיבלתי מסבא שלי שגדל בניו יורק, וגם מבני הדודים שהיו בשליחות באמריקה בסוף שנות ה-70, היא האהדה לניקס. בילדותי ידעתי על קורות הקבוצה בעיקר מהדיווחים ב"על המשמר" וגם מהמשחק המחשבNBA 1989. אחר כך גם נוספו התיאורים של מנחם לס ובראשית שנות ה-90 גם השידורים החיים שנקלטו בצלחת הלוויין (הפיראטית?) של הקיבוץ. לצד כמה רגעי נחת עם הקבוצה ההיא של ריילי, זאת היתה בעיקר דרך ייסורים: ההפסדים הלא נגמרים לג'ורדן, משחק חמש ההוא עם 4 החסימות על צ'ארלס סמית, האייר בול של סטארקס במשחק שש ומופע האימים במשחק שבע, 8 הנקודות של רג'י מילר ב-15 השניות האחרונות וגם הרולינג פינגר המוחמץ של יואינג. ובכל זאת, אני עדיין אוהד את הקבוצה המחורבנת הזאת. בשנתיים האחרונות אני גר בסמוך למדיסון סקוור גארדן, משתדל ללכת מידי פעם למשחקי הקבוצה, לאחרונה אפילו עם תקווה קטנה בלב לפלייאוף.  בעבודתי אני משמש כשליח השומר הצעיר בניו יורק, תפקיד אותו מילא גם סבא שלי, יונה ינאי, כאשר בכ"ט בנובמבר 1947 הוא נכח באולם בניו יורק בעת ההצבעה על תכנית החלוקה. לכבוד 70 שנה ליום זה, בחרתי לשתף את סיפורו.

***

88 שנים לפני שקריסטוף פורזינגיס יעשה מסלול דומה במטוס, יצאה באוגוסט 1927 אנייה מהים הבלטי לעבר חופי ניו יורק. באנייה היה נער בן 17בשם יונה ינובסקי יחד עם אמו רבקה. הם יצאו להפלגה הארוכה כדי להתאחד עם אבי המשפחה,זיסקינד, אשר היגר לאמריקה כבר בשנת 1914. יונה, הסבא שלי מצד אימא, דווקא לא ממש הסתדר עם משחק הכדורסל האמריקני. הוא סיפר לימים כי בבית הספר התיכון אליו התייצב למרות ידיעותיו הקלושות באנגלית "הבילויים בהפסקות במשחקי הכדורסל" התישו אותו לגמרי וכי לאחר היום הראשון יצא "אבל וחפוי ראש, מכיוון שלא יכולתי ליצור קשר עם התלמידים, בגלל מראה פניי, פניו של 'מהגר ירוק' גזוז שיער וחסר שפה."

לאחר זמן מה הצליח סבא יונה לעבור לבית ספר אחר ב- East Side, מרחק של שעה נסיעה בסאבווי, שם עדיין שררה אווירת מהגרים וניתן גם היה להשתמש ביידיש. על יונה עברו מספר חודשים ללא חברים, עד שערב אחד, כאשר טייל ברחבי בית הספר, הגיעו לאוזניו צלילים מוכרים מאחד המרתפים. כך הוא מתאר את הרגע:

" היו אלו השירים בעברית ששרו בקן בגרודנה! כמוצא מים במדבר, כך הרגשתי כשנכנסתי לאותו מרתף שהסתבר לי מיד שזה לא 'סתם מרתף', אלא קן של השומר הצעיר! ומרגע זה הפכה אמריקה עבורי לארץ מעבר מפולין לארץ ישראל כפי שהבטחתי לחבריי, שהתגרו בי על 'בגידתי' – נסיעתי לאמריקה".

יונה הפך למדריך פעיל מאוד בתנועת השומר הצעיר בניו יורק של סוף שנות ה-20. בוועידה שעסקה בזיקת התנועה בארצות הברית לתנועה העולמית יצא לו לפגוש לראשונה את דוד בן גוריון,שהופיע בפני הוועידה כשליח ההסתדרות. כאשר שמע בן גוריון את תוכן הדיונים, הוא יצא חוצץ נגד הכיתתיות והבדלנות של השומר הצעיר של ורשה וצעק בקול רועם – "ניו-יורק לא תהיה ורשה, ניו-יורק לא תהיה ורשה..". דבריו הבוטים והזועמים של בן גוריון רק גרמו לחברי התנועה לשאול אותו שאלות פרובוקטיביות, ובן גוריון בכעסו קם ועזב את הועידה.

*

הביקור הראשון של יונה במדיסון סקוור גארדן (השלישי, לא זה הרביעי שקיים היום) דווקא לא היה לרגל משחק כדורסל. הוא התקיים ב-30 באוגוסט 1929, כחלק מהפגנת התמיכה האדירה של יהדות אמריקה בישוב היהודי בארץ ישראל בעקבות מאורעות הדמים בשנה זו. בסתיו 1929, החליט יונה לצאת ללמוד חקלאות באוניברסיטת קורנל  שבמדינת ניו יורק "על מנת להיות חקלאי בארץ ישראל". תנאי הקיום בקורנל היו קשים מאוד, בעיקר למי שהגיע מרקע עני, ואת כל הנסיעות  הוא היה עושה בטרמפים.  בהקשר זה, קצת הופתעתי לקרוא שכתב על כך כי "במרוצת הזמן למדתי אפילו לשוחח על כדורגל. זה היה הכרחי כדי לנהל שיחה עם הנהג". מסתבר שבימים רחוקים אלו היה הכדורגל משחק יחסית פופולארי בארצות הברית.בסך הכול הספיק יונה ללמוד שנה וחצי בקורנל,  עד שמרדכי בנטוב, שהיה השליח באותה התקופה, דרש שיעלה ארצה. בנטוב אמר לו  לדבריו כי "להמשיך ללמוד יותר זה לוקסוס!" (את התואר בחקלאות הוא ישלים באוניברסיטה העברית, 30 שנה לאחר מכן).

סבא יונה עלה לארץ מארצות הברית בשנת 1932. באותה השנה התקיימה בארץ ישראל המכבייה הראשונה, אליה הגיעה גם "תיירת" אחת מווינה, שכלל לא התעניינה בספורט, ונשארה לאחריה בארץ כעולה בלתי חוקית. התיירת הבלתי חוקית היתה סבתא שלי, חנה, שתוך זמן לא רב תכיר את סבא שלי בגרעין שעתיד להקים את קיבוץ עין השופט.

*

הסבים שלי התחתנו בשנת 1935 כשהסיבה העיקרית למיסוד הפורמלי של יחסיהם היתה יציאה לשליחות בארצות הברית. תנועת השומר הצעיר החליטה שלמרות שחלפו רק שלוש שנים מיום עלייתם ארצה, הם כבר בשלים כדי לצאת לשליחות של שנתיים לשומר הצעיר בצפון אמריקה. הם חזרו לארץ בשנת 1937, והשתתפו בעלייה על הקרקע של קיבוץ עין השופט. סבא יונה שימש מספר פעמים כמוכתר של קיבוץ עין השופט ויצר קשר קרוב עם התושבים הערבים ביישובי הסביבה, אך בקיץ של 1945, נקרא על ידי התנועה לצאת לשליחות נוספת בארצות הברית. הרעיון לא התקבל בהתלהבות על ידי סבא שלי, בעיקר בשל העובדה שהיו לו באותה עת כבר שני ילדים, דוד גיורא שהיה בן שבע ואימא שלי, אורנה, שנולדה רק שנה וחצי קודם לכן. אך "דין התנועה" הכריע, וב-17 בספטמבר 1945 עלה סבא בפעם השלישית על האנייה לניו יורק, לתחילתו של מסע ארוך שיעבור גם בנמלים של אלכסנדריה ונאפולי. סבא יצא לשליחות לבדו, כאשר המשפחה עתידה להצטרף אליו רק שנה לאחר מכן.

כך הוא מתאר את היציאה מנמל חיפה בארץ ישראל, במכתב שנשלח מהנמל באלכסנדריה:

"יקיריי, היום החשיך ומבלי שים לב זזה האנייה ונתגלה המראה הנהדר הידוע של חיפה בלילה: מהים, מדרון הר רחב משובץ באלפי אורות מבריקים כיהלומים על רקע שחור, ולאט לאט התחיל הכול להיעלם, ועוד מעט הזרקור שבקצה הכרמל נעלם וכבר לגמרי נותקתי מהארץ, ויש הרגשה, שדומני עוד אף פעם לא הייתה לי בנסיעותיי הקודמות. הרגשתי שניתק בי איזה חוט, כי אלפי נימים קושרים אותך למקום שנעלם עכשיו מעינייך. מה זה בדיוק? אישה, ילדים, משק, מולדת, על כל מה שצפון במושג זה, ובשעה זו מתחיל להתברר לך מה זו מולדת ומה מקשר אותך אליה".

הדיונים בניו יורק על תכנית החלוקה נפתחו כבר במאי 1947. סבא שלי אמנם התעניין בהם מידי פעם, אבל נראה שהוא קצת התייחס אליהם כמו משחקי העונה הסדירה ב-NBA. כך הוא מתאר את הנעשה באו"ם במכתב לעין השופט ב-8 במאי 1947:

"עצם הפרוצדורה מחפירה ממש, ונופלת בהרבה משיחת קיבוץ גרועה… ערעורים על גבי ערעורים, מחזירים לוועדה, הוועדה מחזירה למליאה, הכול כרצון הערבים ותומכיהם הבריטים והאמריקאים. עוד ירבו ימי הישיבה ועוד נהיה עדים למחזה המעניין הזה. מעניין מאוד אילו זה לא היה נוגע לנו כמחותנים…".

יונה ינאי לוחץ את ידו של חיים וויצמן, במהלך ביקורו של זה בקיבוץ עין השופט (באותה עת בג'וערה) ב-31 במאי 1938

*

על אף שהעונה הראשונה של הכדורסל המקצועני באמריקה החלה בשנה זו (והניקס כמובן כבר היו די גרועים), את סבא שלי העסיק בעיקר הבייסבול. בשבוע הראשון של אוקטובר 1947 התקיימה  ה- "Subway Series", גמר ליגת הבייסבול בין הברוקלין דודג'רס לניו יורק יאנקיז. באותו השבוע גם התחילו להתחמם העניינים באו"ם, וסבא שלי כותב בגאווה,כי למרות עומס התיירים שיצר הוורלד סירייס, הוא הצליח להשיג חדר במלון בניו יורק למרדכי בנטוב, שבא לקדם מטעם התנועה את המדינה שבדרך.

גם בבית המשפחה עצמה, לצד ענייני האו"ם, לא הפסיקו לעסוק בבייסבול. כך כותב סבא שלי ב-3 באוקטובר 1947 לחברי הקיבוץ בעין השופט:

"ומכיוון שהזכרתי בייסבול, הרי ידוע לכם שאשתקד אפילו הפסיקו את ישיבת מועצת הביטחון כי האמריקנים רצו ללכת למשחק… …תארו לכם את בן גוריון ושרתוק הולכים למשחק כדורגל באמצע היום, בתוך ימים סוערים… ואצלי בבית שמח בעניין הבייסבול. גיורא הפך משוגע לעניין, כדוגמת כל האמריקנים. כל מעייניו נתונים למשחקים ולשחקנים – חס וחלילה אם יאחר את שעות המשחק המשודרות ברדיו, כי אז מובטח לנו מצב רוח לכל היום. ועתה לאחר שה"דודג'רס" הפסידו פעמיים ברציפות, התחרבנו בלשון הארץ, הרי גיורא שרוי באבל של ממש. טוב שהיום הם קצת הצליחו, כששיחקו אצלם בבית, בברוקלין".

*

בסוף היאנקיז הארורים ניצחו את הסדרה 4-3, אבל לפחות בסדרת הפלייאוף שהתנהלה באומות המאוחדות נראה לי שסבא רווה יותר נחת. כמו אוהדים שמגיעים רק למשחקי הפלייאוף, הוא התייצב באולם בלייק סאכסס ב-26 בנובמבר 1947 וכתב:

"במשך כל הישיבות לא ביקרתי בלייק סאכסס, והסתפקתי בידיעות שאחרים מסרו לי. אך משהתקרבו ימי ההכרעה באו"ם לא גברתי על יצרי והלכתי ביום רביעי  אחה"צ לישיבה שחשבנו שתהיה האחרונה. המונים צבאו על שער הפארק המוביל לאולם הישיבות… ….השוטר הניו יורקי שעמד ליד הדלת ושמר על תור הנכנסים שאל מה כל ההתקהלות היום. כשאמרתי לו שזהו יום ההכרעה בשאלת חלוקת הארץ, הסתכל עלי כתרנגול בבני אדם, וזה למרות הכותרות הצעקניות והרעשניות בכל העיתונים. באולם היתה מתיחות של "נעילה" – מתקרבים להצבעה לאחר שהיו"ר הכריז כי הוויכוח נגמר. כל אחד מצטייד בעיפרון ותכנית נוספת של סדר הישיבה של הצירים. נדמה לי שהאוויר נעשה כבד, הלב הולם ואין הדבר דומה לשמיעה ברדיו. הישיבה באולם מותחת כל עצב, ואין מבחינה זו הבדל בין נלהבי החלוקה ובין האדישים או אלה שמוכנים לקבל את זה כנדון לתלייה שמורידים אותו מהחבל. כולם מתוחים והולם הלב דומה ושווה אצל כולם. כאן אתה רואה במו עינייך כי מול תכנית החלוקה עומד מחנה אויב ששופך קיתוני רעל. כאן אתה רואה את כל התמרונים, "סחר הסוסים" המתארגן פה, קניית קולות וכו'… …דוחים את ההצבעה ל-24 שעות."

ההצבעה נדחתה. ניסיתי לחשוב למה זה דומה בעולם הספורט. אולי לגשם בשעות הלילה במשחק בווימבלדון או לתיקו בגביע האנגלי שגורם למשחק חוזר. בכל אופן, ביום חמישי, ה-27 בנובמבר 1947התקיימה ארוחת חג ההודיה ובדיון ביום שישי מציע הציר הצרפתי דחייה נוספת של 24 שעות. הדחייה מתקבלת.

*

סבא שלי מחליט ללכת  שוב לאולם בלייק סאכסס, ביום שבת ה-29 בנובמבר 1947. הפעם כנראה היתה תחושה של"משחק 7 בגמר הפלייאוף", וסבא יונה לא היה מוכן להתפשר על שמיעה ברדיו.

וככה הוא מסכם את מהלך האירועים במכתב שהוא כותב ב-2 בדצמבר 1947, מקרון הרכבת המפוארת "שרביט הכסף" בדרכו לביקור בקובה (עם קיצורים שלי):

"הישיבה התחילה בדיוק 24 שעות לאחר הדחייה – ב-4:21 בצהריים.
שוב התקהלות רבה. משמר חזק בכל מקום, ואני בין המאושרים. יש לי כרטיס.
נכנס היו"ר. הישיבה מתחילה. הזרקורים מופנים לנואמים. האוויר נעשה כבד. יש חשש שהערבים יצליחו לדחות.
עולה מרשל ג'ונסון ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים דוחה את הצעת הערבים. נשארו עוד כמה רגעים עד שיביאו את הטקסט המתורגם והיושב ראש נותן את רשות הדיבור לגרומיקו. הוא דוחה באופן מוצלח את הצעת הערבים.
היו"ר מסביר את כללי ההצבעה: כל המחייבים אומרים Yes וכל השוללים: No. והנמנעים? הרי תמיד יודעים מה להגיד. הקהל מחייך. לפי סדר האלף בית הוא קורא בשם כל ארץ וארץ. מחיאות כפיים סוערות מהקהל. היושב ראש מבקש מהקהל שלא להפריע – הקהל שברובו יהודי נמנע מלהגיב… …היו"ר מכריז על התוצאות. היהודים מתנשקים, לוחצים ידיים: "מזל טוב" ואצלי השמחה מהולה בחרדה. אני יושב ליד ציפורה בנטוב. אך למרות החרדה, אין לתאר את השמחה: כן! הערבים נחלו כישלון חרוץ, זה ברור!
רבים, ביניהם אני עבדכם, רצנו לטלפונים להודיע מי לאשתו, מי לאימו ומי לידידו.
הסתכלתי האם יש תורן פנוי לדגל בין כל דגלי האו"ם. לפי שעה כולם תפוסים, אולם בוודאי הדבר יסודר בבוא הזמן".
*

באפריל 1948, יעלו סבא, סבתא הדוד גיורא ואימא שלי אורנה על האונייה בדרכם חזרה לארץ ישראל.מסביב לשולחן ליל הסדר שארגן סבא על האונייה, הוא אמר בין היתר את הדברים הבאים:

"פנינו לשלום, לבניין, ליצירה ואחוות עמים, אך מול רצונו של עם קשה עורף, למוד ניסיון אשר גמר אומר לצאת מעבדות לחירות, תתנפץ כל מזימה. בימי אופל אלה, בעוד מאות אלפי אחינו מאחורי גדרות תיל, בעוד נרקמת המזימה להכרית את תקוות תחייתנו, בעוד חברינו עומדים על חומת מגן היישוב, נאזור כוח ממורשתנו העתיקה וממעשי הגבורה של ימינו אלה, ונכריז קבל עולם – עוד לא עבדה תקוותנו!"

***

מדינת ישראל כידוע לכולכם, קמה מספר ימים לאחר מכן, בה' באייר 1948. סבא ומשפחתו חזרו לגור בקיבוץ עין השופט,  אך הקשר עם ארצות הברית ובעיקר עם העיר ניו יורק לא נפסק. סבא המשיך להתכתב באופן תדיר עם משפחה, חברים, אנשי רוח ורבנים בארצות הברית.

סבא יונה היה ציוני אדוק עד יום מותו בשיבה טובה בשנת 1998, אך היה לו קשה להשלים עם הכיוון שאותו לקחה מדינת ישראל לאחר 1967 וחוסר המוכנות להתפשר על גבולותיה.  לאחר בחירתו של בגין ב-1977, כתב סבא לידידו הרב הרפורמי בשיקגו חיים פרלמוטר:

"אני שוב נזכר במה שוויצמן אמר לנו בפגישה פרטית (בניו יורק) ב-1945. הוא אמר שהוא מאמין שהקב"ה יקיים את הבטחתו לעם ישראל, אבל לקב"ה יש זמן אין סופי, ואילו לו כבן תמותה, אין זמן, ולכן הוא מסתפק בחלק מההבטחה האלוהית. והדברים נכונים גם היום עוד יותר. הגדה המערבית מיושבת על ידי ערבים, ואין לנו מקום ואין לנו רצון ואסור לנו לשלוט בהם."

במרץ 1984 כתב סבא יונה לרב פרלמוטר שוב על נושא זה:

"אין שום סיכוי שתהיה מדינה יהודית כאשר אנחנו נשלוט ביהודה, ובשומרון יהיה רוב ערבי. המעמד של כובשים, יהיו נאורים כאשר יהיו, יוצר נורמות חדשות של התנהגות. ואנו נהפוך לאט-לאט לכובשים, וככל שההתנגדות תהיה חזקה יותר יגדל הצורך לדכא ביתר תוקף את הערבים המצויים תחת שלטוננו, וזה ישחית את הנפש היהודית ולא ירצו לבוא אלינו מלבד תומכי כהנא."

האם עוד אפשר בכלל לחלק את הארץ הזאת?  האם יש מקום לאופטימיות? על כך בהזדמנות ובפלטפורמה אחרת.בינתיים,  חשבתי שצריך לנצל את תאריך זה, כ"ט בנובמבר, כדי להגידתודה לדור המייסדים שהקימו את מדינת ישראל. אנחנו נוהגים לבקר אותם על דברים רבים, לעיתים אפילו בצדק, אבל מנהיגי הדור ההוא התנהלו בתבונה רבה במהלכיהם מול אומות העולם, תבונה שיש לי ספק רב אם עדיין קיימת בקרב הנהגת הדור הנוכחי.

 

 

שער שוויון - יוסי אוליבר
הבעיטה - גלעד ניצן

תגובות

  • אביבי

    תענוג! ומסכים שיש הרבה על מה לכבד את הדור הזה!

    הגב
  • אריאל גרייזס

    נהדר. הכי מצאה חן בעיניי השורה הזאת במכתב של סבא שלך:
    "אלפי נימים קושרים אותך למקום שנעלם עכשיו מעינייך. מה זה בדיוק? אישה, ילדים, משק, מולדת, על כל מה שצפון במושג זה, ובשעה זו מתחיל להתברר לך מה זו מולדת ומה מקשר אותך אליה"
    אני שומע הרבה מאוד אנשים מהצד הדתי של המפה מנסים לשאול - אם אתה לא מאמין באלוהים ובתנך, מה יש לך לחפש בישראל. אני גם שומע לא מעט אנשים שאומרים - אם לא טוב לך, אתה מוזמן ללכת מפה.
    התשובה היא שמולדת לא קשורה להבטחת אבות והיא גם לא משהו שאתה בוחר כי טוב לך או לא טוב לך בו. מולדת היא המקום שבו המשפחה, החברים, הבית שלך.

    הגב
    • ארם אבירם

      מדויק!

      הגב
  • אלון

    כל הכבוד על הפוסט, נחמד לקרוא פה כותבים חדשים מדי פעם. מעניין וגורם לך לחשוב קצת איך היה נראה פה פעם..

    הגב
  • איציק

    תודה, כתוב יפה.
    שאלה, איך נשמרו ונאספו כל המכתבים אשר נשלחו למחוזות שונים?

    הגב
    • עומר ח.

      תודה איציק. המכתבים שנשלחו לעין השופט נשמרו כולם בארכיון הקיבוץ. לגבי המכתבים היוצאים - סבא שלי שמר עותקים שלהם אצלו וגם הם הועברו בהמשך לארכיון הקיבוץ.

      הגב
      • איציק

        תודה רבה, מדהים.

        הגב
  • יוני (המקורי, מפעם)

    מוצלח ומרגש

    הגב
  • שחר ע.

    מקסים,אכן מגיע תודה גדולה לדור ההוא

    הגב
  • עידו

    תודה עומר מדהים שאני נתקעתי עם מכבי ברלין...

    הגב
  • אוריה

    מאוד נהניתי! תודה רבה

    הגב
  • Dr. van nostrand

    היה כבוד וכיף גדול להיות אוהד כדורסל בשנות ה 80 והתשעים.
    כל הכבוד לסבא יונה ולשרי החוץ של ארה"ב ובריה"מ שלשם שינוי הסכימו על משהו.
    כל הכבוד לערבים שלא מוותרים על מדינתם ה 23.
    כל הכבוד לצה"ל : )

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    מעניין מאוד.

    הגב
  • YG

    נהדר!
    ד"ש לסער ישראלי, אח יקר לי.

    הגב
  • פה איתמר

    יפה מאד
    משק כמפי ההיסטוריה.
    אבות אכלו בוסר ושיני בנים (נכדים) תקהנה.
    איזה קבוצה מחורבנת.

    הגב
  • דריו

    עמר, כתבה מרתקת! תודה !

    הגב
  • אלון חכים

    יפה מאוד עומר. הוא גם סבא שלי ולא הכרתי את כל הסיפורים.

    הגב
  • יהודה ב"ד

    תודה רבה! היום הזה, פס הקול של מניית הקולות – מטלטלים ומרגשים אותי גם היום.
    סבא שלך היה כשרון כתיבה. הוא שייך לזן נכחד ששילב את השומר הצעיר עם הכרת ה''מתיחות של 'נעילה'' – איך אמר ברל כצנלסון (מהתנועה הציונית-פועלית האחרת): ''רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות''.
    גם השילוב של ציונות וקשר לארץ (הדברים שהוא כתב מסיפון האוניה מול חיפה) עם התבונה המוסרית והמדינית שעולה מהציטוט של ויצמן לא שכיחים היום.
    נ.ב. הערה, אם כל אהבתנו לספורט, לא כל דבר דומה למשהו בספורט (ביטול משחק בווימבלדון / משחק שביעי בפלייאוף) כמובן לא רק ביחס לכ"ט בנובמבר אלא גם ביחס למהפכת אוקטובר, יום הבסטיליה וכיוצ"ב.

    הגב
  • לילארד

    יפה ליפא. אכלתם חצץ אתמול בגארדן. בדיעבד , היה עדיף לך לוותר על הדקות האחרונות ב93, לחסוך שברון לב וגם להגיע להסעה לבי״ס בזמן( אם כי אז אולי הניקס היו מנצחים אז אולי טוב שלא ויתרת) באחד הבקרים הקסומים והטובים בחיי

    הגב
    • עומר ח.

      אני זוכר כמה דברים מאותו הבוקר של משחק 5 -
      -שהתלוננתי לא בצדק באוזנייך שעשו עליו פאול
      -שנפגשנו ברחבת הגרנולית שליד חדר האוכל וביקשנו ממיכל ו. שתיקח אותנו טרמפ לעין השופט
      -שכאשר הגענו לעין השופט, אתה נכנסת בשירה קולנית לשיעור הראשון שכבר התנהל, והפרעת להתנהלות שלו

      הגב
  • עוד אח של עומר

    ושוב העסקן הניו יורקי קוטף את כל התהילה (ואפילו תגובה מרגשת מרמי לילארד מורנל!)
    שתי הערות - 1. כשהוא מדבר עם נהגי הטרמפים על כדורגל הכוונה לפוטבול, לא? ככה קראו בעברית למשחק הזה.
    2. אפילו ישיבה באו"ם, עם כל השטיקים והטריקים לא יכולה להיות יותר גרועה משיחת קיבוץ בעין השופט - גם ב- 1947 וגם ב- 2017

    הגב
  • yaron

    פוסט יפה, תודה.
    גרתי בניו יורק בתקופת ואן גנדי, צ'ייני, ווילקינס בראון ואייזאה.
    הקבוצות של ריילי וואן גנדי היו קבוצות פלייאוף והגיעו לגמר, איפה הם ואיפה כל מה שבא אחריהם.

    הגב
  • MOBY

    נפלא,
    איש חכם הסבא שלך.
    אבל אין סיכוי ש"עצם הפרוצדורה מחפירה ממש, ונופלת בהרבה משיחת קיבוץ גרועה… " יש גבול לפנטזיה! (שלא נאמר .. FAKE)

    הגב
  • ארז

    נפלא. תודה רבה.

    הגב
  • ארם אבירם

    נפלא!

    הגב
  • אמיר אחד ממבני הדודים שהיו בשליחות באמריקה בסוף שנות ה-70

    נהדר עומר. שמח לדעת שאני חלק מאלו שגרמו לך להתאהב בניקס ונדהם שוב מסבא שלנו.

    הגב
  • גיא זהר

    רק על השם שלך מגיע שאפו ענק.

    הגב
    • עומר ח.

      אכן. עוד טרם יצא לי לראות אותו בהופעה חיה, אבל זה בהחלט בתוכניות.

      הגב
  • רוני כרמל, שליח התנועה בוינה

    בהחלט מרשים. את השליחות שלך בוינה ציינת?

    הגב
  • איברה

    יפה ומעניין.
    מהדיון הציבורי נעלמת העובדה שהאימוץ של החלוקה לא היה החלטה מובנת מאליה, ובוודאי שלא היה עליה קונצנזוס.
    גם משמאל, טבנקין והקיבוץ המאוחד, היתה על כך ביקורת בגלל הויתור על ארץ ישראל השלמה.
    לא מזמן הזכיר את זה אהרן ידלין, שדווקא היה מהתומכים של התכנית.

    הגב
  • אסף the kop

    מעולה למעט ההזיה בפסקאות האחרונות לפיה ישראל אשמה במצב בגלל התעקשותה על שחרור הגדה המערבית.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *