הבעיטה – גלעד ניצן

בעיטה אחת, של שחקן כדורגל שינתה את ההיסטוריה לעד

"הקהילה המדומיינת של מיליונים נראית מציאותית יותר כנבחרת בת אחד-עשר שחקנים בעלי שם" (אריק הובסבאום, 1990).

ב-13 למאי 1990 באצטדיון מקסימיר שבקרואטיה, בעיטה אחת, של שחקן כדורגל אלמוני יחסית עד אז, לכאורה שינתה את ההיסטוריה לעד. הבעיטה אמנם התרחשה במסגרת משחק כדורגל או מה שהיה אמור להיות משחק כדורגל, אך היא לא הייתה בעיטה בכדור. זבונימיר בובאן בעט בשוטר במהלך אחת המהומות האלימות שידעה אירופה עד אז במסגרת ספורטיבית. המשמעות של האירוע האלים על עתיד האזור בו התרחש, לפחות על פי קרואטים רבים, חרגה מכל סקאלה של השפעת ספורט על ההיסטוריה של אזור כלשהו בעולם. אם תשאלו את הקרואטים שהשתתפו במהומה ולאחר מכן במלחמה עצמה, לא תמצאו צל של ספק בכך שהמהומות היוו ירית פתיחה למרד נגד הסרבים. בזיכרון הלאומי הקרואטי המהומות שהתרחשו במקסימיר מקבילות בחשיבותן לכיבוש הבסטיליה הצרפתית.

אך האם המהומות באמת היוו אות לפרוץ המהפכה הקרואטית או שמא ההיסטוריה הייתה נכתבת באותו האופן בדיוק גם לולא קרו? בין אם מהומות מקסימיר השפיעו באופן אובייקטיבי על מהלך העניינים ההיסטורי ובין אם לא, אין זה מקרי שחבית הנפץ היוגוסלבית התפוצצה דווקא במשחק כדורגל.

כאשר כדורגל וזהות לאומית נפגשים

בין שלל הזהויות הממלאות את חיינו בעידן הפוסט מודרני, קשה להזדהות באופן מוחלט עם אחת מהם. אצל אוהד הכדורגל הפנאט, הזהות עם מועדון הכדורגל אותו הוא אוהד מתעלה על כל שאר הזהויות בחייו והיא הדומיננטית מבניהם. כאשר הזהות הזו משתלבת עם זהויות קולקטיביות נוספות כמו זהות לאומית או דתית, הזהויות הללו אפילו יחזקו אחת את השנייה. קבוצת הכדורגל של ברצלונה מהווה סמל מובהק בזהות הקטלונית, סמל המתנגד לכיבוש הספרדי עליהם. קבוצת הכדורגל סלטיק מהעיר גלזגו מהווה מרכיב חשוב בזהות הקהילה האירית-קתולית שבסקוטלנד וביציעי סלטיק-פארק ניתן לשמוע עד היום קריאות עידוד למחתרת האירית.

כבר כשנקבעה חוקה רשמית למשחק הכדורגל בתחילת המאה ה-20, החלו נבחרות בין לאומיות לשחק בינן לבין עצמן ונעשה בהן שימוש לביטוי וחיזוק זהות לאומית. מאז, כל ספורטאי שמייצג את הלאום מהווה ביטוי לקהילה המדומיינת אליה הוא משתייך, ובתור שגרירי לאום מצופה מהם לעורר גאווה בלאום. הקהל, בהיותו קהל אקספרסיבי, שמנהל דיאלוג בינו לבין עצמו, עם השחקנים במגרש ועם אוהדי הקבוצה היריבה, הופך בעצם למין סמל בעצמו של אותו לאום. כך מאשש האוהד בצורה קולקטיבית את המחויבות שלו לערכים שמייצגים את הזהות התרבותית שלו. הניצחון הספורטיבי בצורה זו מתגבש להישג שבו כל הלאום זכה ביחד, למרות שמלבד השחקנים על הדשא איש לא השתתף בתחרות עצמה.

הכדורגל הוא ספק של אירועים הרואיים לאומיים שכאלה. כך היה שברבע גמר גביע העולם ב-1986 ניצחה נבחרת ארגנטינה את נבחרת אנגליה, והאומה הארגנטינאית ראתה זאת כנקמה על ההפסד במלחמת פוקלנד שהתרחשה ארבע שנים קודם לכן. עבור הארגנטינאים המשחק היה שדה קרב מטאפורי בו נקמו באנגלים על ההפסד בשדה הקרב האמיתי. בשביל האוהד הפנאט, שדה הקרב במגרש הכדורגל הוא לא מטאפורי בכלל וחשוב באותה מידה. תופעה זו יוצרת בעיה במדינות בהם ישנו סכסוך אתני. יוגוסלביה של 1990 היא מדינה שכזו.

קצת היסטוריה

יוגוסלביה הייתה מדינת מוכת משברים. משברים אלו סבבו בדרך כלל סביב ציר מרכזי אחד, שנע בין אמון לחוסר אמון במשטר היוגוסלבי הריכוזי מידי לטענת רבים. סרביה, שבה נמצאו רוב מוסדות השלטון, ריכזה את מרבית הכוח הפדרלי בידיה, וכך נוצר מצב שלעם הסרבי היה כוח פוליטי רב יותר מעמים אחרים בפדרציה. קרואטיה לעומת זאת, הייתה האזור העשיר יותר בפדרציה הסוציאליסטית ותמכה ברעיון של מתן אוטונומיה רחבה יותר לכל הרפובליקות.

בשנות ה-80' הגיעה לשיא המתיחות בין העמים השונים בפדרציה וכנגד השלטון הסרבי הריכוזי. באותו עשור התרחשו מהומות נגד השלטון הסרבי ועוררו גל לאומנות חריף בסרביה ויוגוסלביה כולה, ובעצם העלו את השאלה- האם המשטר הפדרלי יכול באמת להחזיק את כל העמים הללו ביחד? בזמן שבשאר הרפובליקות נבחרו מפלגות לא קומוניסטיות לראשונה מזה כמה עשורים, המפלגה הקומוניסטית הסרבית רכבה על גלי הלאומנות השוטפים את המדינה וביססה את כוחה בזכות הרעיון של 'סרביה הגדולה'.

ב-1989 תופס פרניו טוג'מן את השלטון ברפובליקה הקרואטית ומכריז כי קרואטיה היא אוטונומיה שתפעל עצמאית בתוך יוגוסלביה. סלובודן מילושביץ, נשיא סרביה, מתנגד לכך בתוקף והמתחים בין הרפובליקות מביאים לצמיחת תנועות לאומניות בשני הצדדים. המיעוט הסרבי שחי בתוך קרואטיה חרד לגורלו נוכח המצב החדש ומנגד הקרואטים חרדים מעודף הייצוג שיש לסרבים בתוך גופי הממשלה השונים, כולל המשטרה שמשחקת תפקיד חשוב במהומות. על רקע אירועים אלו, נפגשו ב13 למאי 1990 דינמו זאגרב הקרואטית והכוכב האדום בלגרד הסרבית לאירוע שהיה אמור להיות משחק כדורגל.

המהומות, הבעיטה והמלחמה

ביוגוסלביה, כמו בהרבה מדינות אחרות, נעשה שימוש במועדוני כדורגל כערוצים להעברת השפעה פוליטית. הקשר הזה מביא לזיהוי מועדוני כדורגל עם דעות פוליטיות, כמו הכוכב האדום שנקשרו לקומוניזם, אך בראש ובראשונה ללאום הסרבי. הזהות הסרבית כל כך דומיננטית במועדון שהוא קיבל לשורותיו באותה תקופה שחקנים סרבים בלבד. מנגד, ניצבת דינמו זאגרב הקרואטית שמשחקת את אותו תפקיד זהותי עבור הקרואטים. ארגון האוהדים שלה (Bad Blue Boys) והארגון של הכוכב האדום (Delije) היו הביטוי המובהק ביותר ללאומנות אצל כל אחד מהצדדים והשתתפו במלחמה עצמה לאחר מכן. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא מיליציית "הטיגריסים של ארקאן", מיליציה סרבית אשר הורכבה כולה מחברים בארגון ה-Delije והשתתפה במלחמת האזרחים היוגוסלבית. בכך חבריה ביטאו וקיימו הלכה למעשה את ההזדהות שלהם כאוהדי הכוכב האדום וכסרבים, שתי זהויות שהם זהות אחת מבחינתם. ארקאן, מנהיג המיליציה וה-Delije, הוכרז כפושע מלחמה בתום המלחמה ונתפס כגיבור בעיני לאומנים סרבים רבים.

על רקע הערפל הפוליטי בפדרציה נפגשו שתי הקבוצות המעוטרות ביותר ביוגוסלביה למשחק צמרת. המתח הורגש באוויר ברחובות העיר הקרואטית עוד לפני המשחק ומהומות קטנות החלו לפרוץ בסביבת האצטדיון. המהומה האמיתית פרצה בתוך כותלי האצטדיון, אך עוד לפני שנבעטה בעיטה ראשונה בכדור. מעט האוהדים הסרבים של הכוכב האדום שהעזו להגיע לגוב האריות הקרואטי בתקופה שכזו, קראו בגנות האומה הקרואטית, ולאחר חילופי דברים, כיסאות ואבנים, פרצו שני ארגוני האוהדים את הגדרות המפרידות בין היציעים והחלו שואטים זה לעבר זה. למעשה ה-B..B.B היו כה להוטים לשבור את הגדר המפרידה בינם לבין המגרש עד כי חלק מהיציע שלהם קרס תחת הלחץ. אלו ששרדו את הקריסה נתקלו בכוחות המשטרה שנכחו במקום. כאמור, המשטרה בקרואטיה הייתה מורכבת בעיקר מסרבים והחלה להכות את הקרואטים על מנת לדחוק אותם חזרה ליציע שלהם.

זבונימיר בובאן, קפטן דינמו זאגרב, לא יכול היה לעמוד מנגד למראה שוטר החובט באוהד קרואטי והחליט לעשות מעשה שייחקק לעד בזיכרון הלאומי הקרואטי. בובאן רץ לעבר השוטר ובעט בו בפניו. בובאן לא התנהג כך בגלל שנסחף אחר האספסוף. הוא היה לאומן מהסוג הרומנטי ומאמין הדוק בנראטיב הקרואטי- "הייתי שם, פרצוף מוכר שמוכן להקריב את חייו, הקריירה שלו ואת כל מה שהתהילה יכלה להביא. הכול למען אידאל אחד, מטרה אחת, המטרה הקרואטית". מאותו היום בובאן הפך לגיבור לאומי בקרואטיה וארגון ה- B.B.B. תיפקדו כשומרי הראש שלו. מנגד, הממשל היוגוסלבי השעה אותו לחצי שנה מכדורגל והוגש נגדו כתב אישום פלילי על תקיפת שוטר.

חשוב לציין, כי המהומות שודרו בשידור חי ברחבי יוגוסלביה שכן האירוע היה אמור להיות משחק בין שני המועדונים המעוטרים ביותר במדינה. עשרות אלפי יוגוסלביים מהרפובליקות השונות צפו והאזינו מבועתים וחרדים לגורלם. לאחר המשחק טוג'מן החל במדיניות ה"קרואטיזציה" והורה בין היתר על הוצאת סרבים ממוסדות ציבור והמשטרה. המיעוט הסרבי בקרואטיה הפך בזמן קצר ממיעוט עם כוח פוליטי גדול למיעוט ללא זכויות והכריזו על עצמם כמדינה סרבית עצמאית בתוך השטח הקרואטי. טוג'מן כמובן לא שתק אל מול הפרת הריבונות הקרואטית והחל בניסיונות כיבוש של האזור הסרבי, אך נתקל בכוחות חיל האוויר היוגוסלבי. כלומר, הצבא היוגוסלבי הפדרלי החל לתקוף את הצבא הקרואטי כאשר הוא עדיין חלק ממדינתו.

ביוני 1991 קרואטיה מכריזה רשמית על עצמאותה ופורצת מלחמת האזרחים היוגוסלבית שתיגבה 140,000 הרוגים. הצבא היוגוסלבי אט אט מתפרק מכיוון שכל הרפובליקות מתחילות להילחם כנגד הסרבים על עצמאותם, עובדה שנתנה מקום משמעותי למיליציות למיניהם כמו המיליציה של ארקאן. עד סוף המלחמה ב-1995 תשתלט קרואטיה בחזרה על כל השטחים הסרבים שבשטחה ותוכר כמדינה עצמאית.

המהומות והבעיטה כסמל קרואטי לאומי

אנדרטה לזכר ההרוגים במלחמה ניצבת מחוץ לאצטדיון מקסימיר שבקרואטיה ומספרת את הסיפור של המהומות כחלק מהנראטיב הקרואטי. על האנדרטה כתוב "עבור כל אוהדי דינמו אשר התחילו את המלחמה ב-13 במאי 1990, וסיימו אותה בהקרבת חייהם למען המולדת הקרואטית". האמת כנראה פחות רומנטית ממה שאוהדי דינמו רוצים לחשוב. המצב הפוליטי-חברתי הדרדר ביוגוסלביה בגלל פוליטיקאים והם אלו שהחלו את המלחמה עצמה. התפקיד של המהומות בהשתלשלות העניינים הוא שהם שודרו בשידור חי לכל היוגוסלביים ונתפסות כנקודת שבר שאין חזור ממנה. האנדרטה משמשת כתזכיר למה שקרה וכהשראה לדורות הבאים ובעצם מצביעה על התפקיד שהמהומות משחקות בזיכרון הלאומי הקרואטי.

הבעיטה של בובאן זוכה למעמד מיתי בקרואטיה. ציורי גרפיטי המתארים את הבעיטה בשוטר מפוזרים ברחבי המדינה, כמו גם פסלים של בובאן עצמו. בובאן צוטט אומר "קרואטיה היא הסיבה שאני חי, אני אוהב את קרואטיה כפי שאני אוהב את עצמי, אני מוכן למות למען קרואטיה". הבעיטה לא נתפסת כבעיטה בשוטר, אלא כבעיטה בסמלי הלגיטימציה של השיטה הפדרלית. בעיני קרואטים רבים לא רק שהבעיטה התחילה את המלחמה, היא החייתה את האומה הקרואטית מחדש. כך הפך בובאן לגיבור מלחמה, מבלי שהשתתף במלחמה.

הקרקע לעימות אתני-לאומני הייתה מוכנה ומשחק הכדורגל רק היווה טריגר לקרב שהיה מתרחש במוקדם או במאוחר. הכדורגל שיחק תפקיד מרכזי כאן מכיוון שבשביל אוהדים רבים שדה הקרב המטאפורי על המגרש הוא לא מטאפורי בכלל. הזהות הלאומית שלהם מתבטאת דרך פרקטיקת האהדה שלהם למועדון  הכדורגל, שמבחינתם מייצג גם את הלאום כולו. בפועל, כנראה שהמהומות לא השפיעו על המלחמה כמו שאוהדי דינמו רוצים להאמין. המלחמה הייתה בלתי נמנעת, אך קשה להתווכח עם היות המהומות והבעיטה סמלים בזיכרון הלאומי הקרואטי.

סבא יונה - עומר חכים
מאי נפקא מינו - יוחאי פורת שושני

תגובות

  • ארז

    מצוין. תודה גלעד

    הגב
  • ran

    מרתק.
    רק למען הסדר הטוב והדיוק - ההיסטוריה של המשבר עתיקה יותר והחלה במאה ה -19 בניסיונות להשתחרר מהשלטון הטורקי. עד שלטון טיטו, תקופה של מעל 100 שנה היתה רוויה בלאומנות מדממת.
    המוות של טיטו, שהיה מקובל על כל הצדדים, הצית חזרה את האש בין הצדדים.

    הגב
    • גלעד

      נכון. הטקסט הזה הוא קיצור של עבודה שהכנתי בלימודים ובה כמובן שהרחבתי על כל החלק ההיסטורי.

      הגב
  • ארם אבירם

    מרתק! תודה!

    הגב
  • אריאל גרייזס

    מרתק, תודה. אני מניח שהבעיטה של בובאן, כמו ההתנקשות בפרנץ פרדיננד בזמנו אמנם היתה הטריגר אבל אם היא לא היתה קורית, משהו אחר היה מצית את המלחמה. מעטים הם האירועים ההיסטוריים הסינגולרים שאתה יכול להגיד - אם הם לא קורים ההיסטוריה באמת נראית אחרת לגמרי

    הגב
    • 7even

      טיירי מפספס את הכדור...איליי ומקאדו לא נפגשים מעולם.

      הגב
    • אדם

      אני מבין מה אתה אומר אבל המשפט כשלעצמו לא ממש נכון לדעתי. אם נסכים קיום או חוסר קיום של אנשים היה משפיע רבות על ההיסטוריה אז אנו נאלץ להסכים שלכל ישות כזו יש לפחות אחד (וכנראה עשרות) אירועים סינגולרים שאם לא היו קורים ההיסטוריה הייתה נראת אחרת לגמרי

      הגב
      • אביאל

        אדם - אני לא חושב שהוא התכוון לקיום של אדם, אלא לקיומו של מעשה, היתה חבית חומר נפץ פתוחה, זה לא באמת משנה מי היה מצית אותה.

        הגב
  • ינון יבור

    תודה. מעניין מאוד.
    תיקונים קטנים: "שועטים" ולא "שואטים", "מאמין אדוק" ולא "הדוק".

    מתוך הטקסט נדמה שאתה קצת מצדיק את הקרואטים. האם זו באמת עמדתך?

    הגב
    • גלעד

      ממש לא. אין לי שום אינטרס בסכסוך הזה או קשר כלשהו אליו.
      ציינתי גם שקרואטיה שללו זכויות מהאזרחים הסרבים שלהם.
      אבל, הקונצנזוס במערב הוא שהסרבים היו ה"bad guys" בסיפור הזה וכך זה גם מתואר במקורות שעליהם הסתמכתי, אז כנראה שזה גם קצת נראה ככה בטקסט שלי.

      הגב
      • גלעד

        גם ציינתי שהקרואטים הם אלה שתקפו ראשונים.

        הגב
  • אבי 2

    נהדר ומרתק.
    בתור רוסונרו, פשוט הערצתי את בובאן כשחקן, הוא גאון כדורגל. זכרתי במעורפל את הסיפור עם הבעיטה, ועכשיו עשית לי סדר.
    תודה.

    הגב
  • איציק

    תודה רבה,
    זה מזכיר את הנפת הדגל הקרואטי על-ידי דינו ראג'ה אחרי ניצחון יוגוסלביה והקרע עם דראזן פטרוביץ' לשנים רבות בעקבות זה.

    הגב
    • 7even

      לדעתי יותר בגלל זריקת דגל קרואטיה על ידי דיבאץ'

      הגב
      • איציק

        נכון, בכול אופן זה גרם לקרע באד גדול בחבורה שהייתה מאד מגובשת.

        הגב
    • גלעד

      יש פרק בסדרה 40 על 40 של espn על הסיפור הזה

      הגב
      • Matipool

        נדמה לי שזה 30 על 30 וזה פרק מרתק / עצוב / מדהים.

        הגב
        • איציק

          אני לא זוכר כמה על כמה אבל זו אכן כתבה מאד טובה עם יותר מ 30 דקות לפי זכרוני.

          הגב
          • Matipool

            הרבה פרקים ב-30 על 30 הם הרבה יותר ארוכים משלושים דקות כולל הפרק הנ"ל.

            הגב
            • אמיתי

              חחחח
              גם בטח לא כולם על שלושים..

        • בורדו פאפי

          אשתי האהובה שאין לה שום עניין בספורט, צפתה איתי בפרק הזה ושנינו סיימנו אותו עם דמעות מטורפות. אחת מהדרמות הטובות שראיתי. ממליץ לכל אחד/אחת.

          הגב
          • ניר

            סדרת התוכניות נקראית 30 על 30, כיוון שנהגתה לציון 30 שנים של פעילות של ערוץ אי אס פי אן ע"י הפקת 30 סרטים על סיפורים שונים בעולם הספורט.

            הפרק המדובר נקרא פעם אחים, על היחסים בין דיבאץ לפטרוביץ' שהתהפכו באחת עם זריקת הדגל הקרואטי ע"י דיבאץ (שלא נעשתה כאקט פוליטי).

            אכן אחד הפרקים המופלאים והמומלצים בסידרה המשובחת.

            הגב
  • אסף the kop

    בובאן הוא אולי גיבור של הפאשיסטיים הקרואטים, אבל העובדה ההסטורית היא שהשוטר אותו הוא תקף, הוא בכלל בוסני ממוצא מוסלמי...
    השם שלו הוא Refik Ahmetović.

    הגב
    • גלעד

      נכון. זה כבר היה רשום בטקסט הראשוני ובטעות מחקתי בעריכה.

      הגב
  • אלכס דוקורסקי

    תודה גלעד. מעניין מאוד.
    התוודעתי לבובאן ארבע שנים אחרי האירועים ההם, בגמר האלופות של 94, בו קבוצתו, מילאן, עם רוב איטלקי בהרכבה (שכלל גם את סאביצ'ביץ', שהבקיע שער בלתי נשכח), ניצחה 0:4 את ברצלונה, שחוותה עונה חלומית בליגה הספרדית באותה השנה.
    הקרואטי שיחק מעולה בקישור. צפיתי בו גם ביורו 96, כשנבחרתו היתה אחת הקבוצות המלהיבות באותו הטורניר ושנתיים אחר כך, במונדיאל המצוין שלה בצרפת.

    המלחמה ביוגוסלביה, שנמשכה בכמה פעימות בעשור האחרון במאה העשרים, היתה הקזת הדם הכי גדולה באירופה, אחרי 1945, כשכל הצדדים שותפים למעשי הזוועה.

    הגב
  • Amir A

    זה מסוג הטורים שאני אוהב בדהבאזר.

    הגב
  • Matipool

    מצטרף לכל הסופרלטיבים למעלה. תודה!

    הגב
  • טרנטה

    תודה רבה. מעניין מאד.
    האם ידוע לך מה המצב היום שם באזור מבחינת היחסים בין הרפובליקות השונות והאם יש דמיון למצב באזורנו?

    הגב
    • גלעד

      חוץ מהסדרת כתבות של נדב אייל אין לי ידע בנושא.

      הגב
  • פה איתמר

    מעניין מאד

    הגב
  • איציק מהקיבוץ

    תודה על הפוסט. מעולה וכייף לקרוא!
    כל מלחמה אכזרית כי מתים בא אנשים.
    מלחמת האזרחים ביוגוסלביה היתה נוראית כולל אונס, התעללויות, רציחות ועוד על ידי סרבים וקרואטים בעיקר וגם אחרים.
    הספר "המלחמה נגמרה היא כל כך חסרה לי" מתאר את המתרחש. ספר לבעלי לב חזק.

    הגב
    • תומרג

      אכן ספר מצוין, מספר גם על המלחמה בצ'צ'ניה

      הגב
  • D! כאן ועכשיו

    שמח שתרמתי לדה-באזר

    הגב
  • טימי

    תענוג! תודה

    הגב
  • אמוץ כהן-פז

    מעניין, תודה.

    הגב
  • עידו

    תודה!
    טרנטה, יש כמה פרקים שערך נדב אייל מערוץ 10 לאחרונה על מה שקורה שם היום.תחפש.
    דברים מרתקים!

    הגב
  • S&M

    מצטרף למחמיאים. מאוד נהניתי לקרוא. תודה!

    הגב
  • אביאל

    מצוין ומעניין, אגב הובסבאום, למרות שבארצנו מתעקשים ללמד עליו ועל הקהילות המדומיינות, התפיסה חלשה בהרבה במוסדות המובילים בעולם, כבר לא מתייחסים ככה למדינות יותר, זו גישה מרקסיסטית שדיי נכשלה להביא איזושהי הוכחה אמפירית.

    הגב
    • אביאל

      אגב, הפסקה הראשונה, תחת הכותרת הראשונה היא בדיוק ההוכחה לכך שהקהילות המדומיינות אינן קיימות רק בדימיון של האדם, אלא בעלות שורשים עמוקים (היסטורית, חברתית ואף גנטית) הרבה יותר וכל הדוגמאות שהבאת על קטלוניה או סקוטלנד מוכיחות את זה.

      הגב
      • גלעד

        יש פסיכולוג חברתי בשם ג'ונתן היידט שמדבר על אינסטינקט של גועל שקיים בנו כלפי קבוצות אחרות. זה אינסטינקט אבולוציוני שהתפתח עם אנשים בעקבות כך שקבוצות ממקומות מרוחקים שנפגשו יכלו להדביק אחד את השני במחלות שהם לא רגילות להם, כמו שקרה לאינדיאנים כאשר הלבנים הגיעו לאמריקה. אנשים ש"נגעלו" ובעקבות כך שנאו קבוצות אחרות, שרדו יותר, ולכן האינסטינקט הזה נשמר.

        במובן הזה אתה צודק והקהילות הם בכלל לא מדומיינות, הם צורך אבולוציוני.

        הגב
  • גאזה

    מרתק, תודה גלעד. אשמח אם תרחיב עוד

    הגב
  • פרלה

    עשית הרבה סדר ביחס לפירוק יוגוסלביה בפוסט מצוין.
    באמצע שנות התשעים פגשתי ביוון חבורת סלובנים והצטערתי באוזניהם על התפרקות אחת מנבחרות הכדורסל הבודדות שיכלו לתת פייט לארה״ב.
    כשהגעתי לקטע בו סיפרתי שזכיתי לראות בחיפה את דראזן פטרוביץ׳ המנוח במדי קבוצתו הראשונה, שיבניק שיבנקה, חיבק אותי אחד מהם והצביע על עור הברווז שקיבל.
    הוא אף ציין: now I know you are a good man
    תודה רבה

    הגב
  • ק.

    נהדר.
    בובאן גם היה קשר מחונן.
    לא יודע למה, אבל תמיד יש לי חיבה לספורטאים קרואטים.
    חבל על נבחרת הכדורסל, בסרט על דיבאץ' ופטרוביץ' רואים שם מהלכי כדורסל שרק בגולדן סטייט היום רואים. התקפות בלי להקפיץ, רק תנועה חיתוכים ומסירות

    הגב
  • ניינר/ווריור

    מתקשה לפרגן לקרואטים, עם פאשיסטי שהיה יד ימינם של הנאצים ושיתף איתם פעולה בחדווה

    הגב
    • holden

      אף צד שם לא היה צדיק, בטח ובטח לא הסרבים, זה מה היה לי לכתוב על אחד הזוועות הגדולות של מלחמת הבלקן, טבח סרברניצה:

      5 ימים במהלך שנת 1995 שינו או בעצם היו אמורים לשנות את העולם,למעשה הייתי אומר שכדור הארץ היה צריך לנוח לכמה ימים לפחות מההקפה שלו את המסלול היומי הקבוע.
      למעשה פה בארץ אנשים שיחקו מטקות בחופי הארץ והשמש זרחה כהרגלה,נערים בחופשה מהלימודים ליקקו שלגונים ומדי ערב התנשקו נשיקות ראשונות והתגפפו נרגשים.
      במרחק לא רב מחופי הארץ המובטחת במרכזה של יבשת אירופה האדמה רעדה והעולם שתק.
      איזה גנרל הולנדי פחדן הרים כוסית של ליקר שזיפים(סליבוביץ')עם ראטקו מאלדי'ץ בזמן שכוחותיו אמורים היו להגן על הבוסנים בסרברניצה.
      זקנים עם כובעי בארט וחולצות מכופתרות חרגו ממנהגם והפסיקו עם משחקי הקובייה והדומינו שלהם.
      עקרות הבית חדלו ממנהגם לכבס את הכביסה בנהר סמוך ולרכל כהרגלן על מאורעות הלילה האחרון.
      זה התחיל נדמה לי ליד או בעצם מאחורי מפעל אבץ בעיירה פוטוקרי שאליה נמלטו תושבי סרברניצה בחסות אנשי האומות המאוחדות,זה נמשך בכך שחיילים מאותו חבל של הקצב מהבלקן סלובודן מילוסבי'ץ בזזו ואנסו נערות בתולות.
      זקן מקומי שראה כבר הכל בחייו תיאר מאוחר יותר שחזה ברעדה כיצד דם של ילד שגרונו שוסף לעיני אימו המבועתת התערבב עם דמה של נערה שבתוליה בותקו על ידי עדת חיילים או יותר נכון לאמר זאבים סרבים.
      המפקדים שלהם בחוצפתם העזו להפריד בין המשפחות והפרידו את הגברים מנשותיהן וילדיהם,הם נלקחו לאיזה בנייו שנקרא:"הבית הלבן"ונורו שם למוות.
      כמה אירוני שזה שמו של המבנה שזהה לשם של הבניין שאמור היה להגן ולשמור על שלום העולם שדברים כאלו לא התרחשו.
      הגברים פשוט הועלו לאוטובוסים תחת מצלמות טלוויזיה אמנם אך בחסות העלטה באמצע הליל הם נורו בהמוניהם ואפילו לא זכו לקבר מכובד.
      טרקטורים שנהגו בהם סרבים שיכורים מאותו משקה מיוחד רמסו בכף האימתנית שלהם את הגופות וחלק מהאנשים בעודם בחיים הושלכו כלאחר יד לקבר אחים מאולתר.
      לפי ספירה שנערכה מאוחר יותר נמצא כי קרוב ל8000 בוסנים נורו ,נאנסו או שסתם גרונם נשסף במשך חמישה ימים באמצע הקיץ של 1995 ובאמצעו של חודש יולי.
      כתבתי את הקטע הזה לא חלילה להאשים צד מסויים ,אפילו לא את הכוחות ההולנדים שנשלחו להגן שם מטעם האומות המאוחדות,ימים ספורים לפני זה הם שיוועו לתגבורת וזו פשוט לא הגיעה.
      גם את המיעוט הסרבי הגדול שחי בבוסניה אני לא מאשים ובטח שלא את המוסלמים בבוסניה שנורו כמו בובות בשורה שניצבים באיזה דוכן של יריד לונה פארק.
      אולי רציתי להסביר כמה טבע האדם אפל ואכזרי,וכמה קל לפוליטיקאים לנאום נאומים חוצבי לבבות על דמוקרטיה ושיוויון והגנה על זכויות מיעוט ושאר בולשיט מהסוג הזה בתעמולת בחירות ,אולם כאשר כל הדיבורים האלו מגיעים למבחן המציאות הם קורסים כמו בניין קלפים ומשאירים שובל של דם ודמעות מאחור.
      עשור מאוחר יותר באותו בלקן עשרות אלפי תיירים מרחבי העולם פשוט נהנים מהמפרצץ המדהים של דוברובניק בקרואטייה או מטיולים בבלד שבסלובניה ,בזאגרב בתי העינוגים עובדים שעות נוספות ויש שם ברים שהנורות בהם דלוקות תמיד.
      כמה נחמד לראות זקן חוסה בצילו של עץ גפן ולוגם את המשקה המקומי שמיוצר משזיפים, למרות חיוכו שחושף פה חסר שיניים זהו חיוך מיוחד במינו עבורי.
      זה מסר לאנושות שהחיים נמשכים וניתן לקיים אותם ללא מלחמות או שאר פרעות .
      אולי גם מותו של "הקצב מהבלקן"בתא כלא קטנטן בהאג מסמל את האופטימיות למרות שהוא היה יהיר גם לפני מותו וטען כי במשפטו האנושות הראה כמה היא פרימיטיבית לטענתו בזה ששלחה עדת עיתונאים לראות כיצד משפטו המתוקשר נערך.
      אין גבול לחוצפה
      מי היה מאמין שגם לאחר מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים ניתן לדמיין ששוב תתרחש על אדמת אותה יבשת מלחמה כה אכזרית ונואשת.
      אני אולי אופטימי אבל אני משיק ושותה כוס של סליבובי'ץ יגוסלבי ומקווה שהעולם יחדל מהזוועות שמתרחשות בו על ידי בני האדם.
      לו יהי

      הגב
  • matipool

    +1, הולדן. לו יהי.

    הגב
    • matipool

      נכתב כאן בטעות. זו הייתה אמורה להיות תגובה להולדן.

      הגב
  • 49ers

    מעניין מאד, תודה רבה. אגב, בקטנה... שועטים (ולא שואטים).

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *