"הקהילה המדומיינת של מיליונים נראית מציאותית יותר כנבחרת בת אחד-עשר שחקנים בעלי שם" (אריק הובסבאום, 1990).

ב-13 למאי 1990 באצטדיון מקסימיר שבקרואטיה, בעיטה אחת, של שחקן כדורגל אלמוני יחסית עד אז, לכאורה שינתה את ההיסטוריה לעד. הבעיטה אמנם התרחשה במסגרת משחק כדורגל או מה שהיה אמור להיות משחק כדורגל, אך היא לא הייתה בעיטה בכדור. זבונימיר בובאן בעט בשוטר במהלך אחת המהומות האלימות שידעה אירופה עד אז במסגרת ספורטיבית. המשמעות של האירוע האלים על עתיד האזור בו התרחש, לפחות על פי קרואטים רבים, חרגה מכל סקאלה של השפעת ספורט על ההיסטוריה של אזור כלשהו בעולם. אם תשאלו את הקרואטים שהשתתפו במהומה ולאחר מכן במלחמה עצמה, לא תמצאו צל של ספק בכך שהמהומות היוו ירית פתיחה למרד נגד הסרבים. בזיכרון הלאומי הקרואטי המהומות שהתרחשו במקסימיר מקבילות בחשיבותן לכיבוש הבסטיליה הצרפתית.

אך האם המהומות באמת היוו אות לפרוץ המהפכה הקרואטית או שמא ההיסטוריה הייתה נכתבת באותו האופן בדיוק גם לולא קרו? בין אם מהומות מקסימיר השפיעו באופן אובייקטיבי על מהלך העניינים ההיסטורי ובין אם לא, אין זה מקרי שחבית הנפץ היוגוסלבית התפוצצה דווקא במשחק כדורגל.

כאשר כדורגל וזהות לאומית נפגשים

בין שלל הזהויות הממלאות את חיינו בעידן הפוסט מודרני, קשה להזדהות באופן מוחלט עם אחת מהם. אצל אוהד הכדורגל הפנאט, הזהות עם מועדון הכדורגל אותו הוא אוהד מתעלה על כל שאר הזהויות בחייו והיא הדומיננטית מבניהם. כאשר הזהות הזו משתלבת עם זהויות קולקטיביות נוספות כמו זהות לאומית או דתית, הזהויות הללו אפילו יחזקו אחת את השנייה. קבוצת הכדורגל של ברצלונה מהווה סמל מובהק בזהות הקטלונית, סמל המתנגד לכיבוש הספרדי עליהם. קבוצת הכדורגל סלטיק מהעיר גלזגו מהווה מרכיב חשוב בזהות הקהילה האירית-קתולית שבסקוטלנד וביציעי סלטיק-פארק ניתן לשמוע עד היום קריאות עידוד למחתרת האירית.

כבר כשנקבעה חוקה רשמית למשחק הכדורגל בתחילת המאה ה-20, החלו נבחרות בין לאומיות לשחק בינן לבין עצמן ונעשה בהן שימוש לביטוי וחיזוק זהות לאומית. מאז, כל ספורטאי שמייצג את הלאום מהווה ביטוי לקהילה המדומיינת אליה הוא משתייך, ובתור שגרירי לאום מצופה מהם לעורר גאווה בלאום. הקהל, בהיותו קהל אקספרסיבי, שמנהל דיאלוג בינו לבין עצמו, עם השחקנים במגרש ועם אוהדי הקבוצה היריבה, הופך בעצם למין סמל בעצמו של אותו לאום. כך מאשש האוהד בצורה קולקטיבית את המחויבות שלו לערכים שמייצגים את הזהות התרבותית שלו. הניצחון הספורטיבי בצורה זו מתגבש להישג שבו כל הלאום זכה ביחד, למרות שמלבד השחקנים על הדשא איש לא השתתף בתחרות עצמה.

הכדורגל הוא ספק של אירועים הרואיים לאומיים שכאלה. כך היה שברבע גמר גביע העולם ב-1986 ניצחה נבחרת ארגנטינה את נבחרת אנגליה, והאומה הארגנטינאית ראתה זאת כנקמה על ההפסד במלחמת פוקלנד שהתרחשה ארבע שנים קודם לכן. עבור הארגנטינאים המשחק היה שדה קרב מטאפורי בו נקמו באנגלים על ההפסד בשדה הקרב האמיתי. בשביל האוהד הפנאט, שדה הקרב במגרש הכדורגל הוא לא מטאפורי בכלל וחשוב באותה מידה. תופעה זו יוצרת בעיה במדינות בהם ישנו סכסוך אתני. יוגוסלביה של 1990 היא מדינה שכזו.

קצת היסטוריה

יוגוסלביה הייתה מדינת מוכת משברים. משברים אלו סבבו בדרך כלל סביב ציר מרכזי אחד, שנע בין אמון לחוסר אמון במשטר היוגוסלבי הריכוזי מידי לטענת רבים. סרביה, שבה נמצאו רוב מוסדות השלטון, ריכזה את מרבית הכוח הפדרלי בידיה, וכך נוצר מצב שלעם הסרבי היה כוח פוליטי רב יותר מעמים אחרים בפדרציה. קרואטיה לעומת זאת, הייתה האזור העשיר יותר בפדרציה הסוציאליסטית ותמכה ברעיון של מתן אוטונומיה רחבה יותר לכל הרפובליקות.

בשנות ה-80' הגיעה לשיא המתיחות בין העמים השונים בפדרציה וכנגד השלטון הסרבי הריכוזי. באותו עשור התרחשו מהומות נגד השלטון הסרבי ועוררו גל לאומנות חריף בסרביה ויוגוסלביה כולה, ובעצם העלו את השאלה- האם המשטר הפדרלי יכול באמת להחזיק את כל העמים הללו ביחד? בזמן שבשאר הרפובליקות נבחרו מפלגות לא קומוניסטיות לראשונה מזה כמה עשורים, המפלגה הקומוניסטית הסרבית רכבה על גלי הלאומנות השוטפים את המדינה וביססה את כוחה בזכות הרעיון של 'סרביה הגדולה'.

ב-1989 תופס פרניו טוג'מן את השלטון ברפובליקה הקרואטית ומכריז כי קרואטיה היא אוטונומיה שתפעל עצמאית בתוך יוגוסלביה. סלובודן מילושביץ, נשיא סרביה, מתנגד לכך בתוקף והמתחים בין הרפובליקות מביאים לצמיחת תנועות לאומניות בשני הצדדים. המיעוט הסרבי שחי בתוך קרואטיה חרד לגורלו נוכח המצב החדש ומנגד הקרואטים חרדים מעודף הייצוג שיש לסרבים בתוך גופי הממשלה השונים, כולל המשטרה שמשחקת תפקיד חשוב במהומות. על רקע אירועים אלו, נפגשו ב13 למאי 1990 דינמו זאגרב הקרואטית והכוכב האדום בלגרד הסרבית לאירוע שהיה אמור להיות משחק כדורגל.

המהומות, הבעיטה והמלחמה

ביוגוסלביה, כמו בהרבה מדינות אחרות, נעשה שימוש במועדוני כדורגל כערוצים להעברת השפעה פוליטית. הקשר הזה מביא לזיהוי מועדוני כדורגל עם דעות פוליטיות, כמו הכוכב האדום שנקשרו לקומוניזם, אך בראש ובראשונה ללאום הסרבי. הזהות הסרבית כל כך דומיננטית במועדון שהוא קיבל לשורותיו באותה תקופה שחקנים סרבים בלבד. מנגד, ניצבת דינמו זאגרב הקרואטית שמשחקת את אותו תפקיד זהותי עבור הקרואטים. ארגון האוהדים שלה (Bad Blue Boys) והארגון של הכוכב האדום (Delije) היו הביטוי המובהק ביותר ללאומנות אצל כל אחד מהצדדים והשתתפו במלחמה עצמה לאחר מכן. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא מיליציית "הטיגריסים של ארקאן", מיליציה סרבית אשר הורכבה כולה מחברים בארגון ה-Delije והשתתפה במלחמת האזרחים היוגוסלבית. בכך חבריה ביטאו וקיימו הלכה למעשה את ההזדהות שלהם כאוהדי הכוכב האדום וכסרבים, שתי זהויות שהם זהות אחת מבחינתם. ארקאן, מנהיג המיליציה וה-Delije, הוכרז כפושע מלחמה בתום המלחמה ונתפס כגיבור בעיני לאומנים סרבים רבים.

על רקע הערפל הפוליטי בפדרציה נפגשו שתי הקבוצות המעוטרות ביותר ביוגוסלביה למשחק צמרת. המתח הורגש באוויר ברחובות העיר הקרואטית עוד לפני המשחק ומהומות קטנות החלו לפרוץ בסביבת האצטדיון. המהומה האמיתית פרצה בתוך כותלי האצטדיון, אך עוד לפני שנבעטה בעיטה ראשונה בכדור. מעט האוהדים הסרבים של הכוכב האדום שהעזו להגיע לגוב האריות הקרואטי בתקופה שכזו, קראו בגנות האומה הקרואטית, ולאחר חילופי דברים, כיסאות ואבנים, פרצו שני ארגוני האוהדים את הגדרות המפרידות בין היציעים והחלו שואטים זה לעבר זה. למעשה ה-B..B.B היו כה להוטים לשבור את הגדר המפרידה בינם לבין המגרש עד כי חלק מהיציע שלהם קרס תחת הלחץ. אלו ששרדו את הקריסה נתקלו בכוחות המשטרה שנכחו במקום. כאמור, המשטרה בקרואטיה הייתה מורכבת בעיקר מסרבים והחלה להכות את הקרואטים על מנת לדחוק אותם חזרה ליציע שלהם.

זבונימיר בובאן, קפטן דינמו זאגרב, לא יכול היה לעמוד מנגד למראה שוטר החובט באוהד קרואטי והחליט לעשות מעשה שייחקק לעד בזיכרון הלאומי הקרואטי. בובאן רץ לעבר השוטר ובעט בו בפניו. בובאן לא התנהג כך בגלל שנסחף אחר האספסוף. הוא היה לאומן מהסוג הרומנטי ומאמין הדוק בנראטיב הקרואטי- "הייתי שם, פרצוף מוכר שמוכן להקריב את חייו, הקריירה שלו ואת כל מה שהתהילה יכלה להביא. הכול למען אידאל אחד, מטרה אחת, המטרה הקרואטית". מאותו היום בובאן הפך לגיבור לאומי בקרואטיה וארגון ה- B.B.B. תיפקדו כשומרי הראש שלו. מנגד, הממשל היוגוסלבי השעה אותו לחצי שנה מכדורגל והוגש נגדו כתב אישום פלילי על תקיפת שוטר.

חשוב לציין, כי המהומות שודרו בשידור חי ברחבי יוגוסלביה שכן האירוע היה אמור להיות משחק בין שני המועדונים המעוטרים ביותר במדינה. עשרות אלפי יוגוסלביים מהרפובליקות השונות צפו והאזינו מבועתים וחרדים לגורלם. לאחר המשחק טוג'מן החל במדיניות ה"קרואטיזציה" והורה בין היתר על הוצאת סרבים ממוסדות ציבור והמשטרה. המיעוט הסרבי בקרואטיה הפך בזמן קצר ממיעוט עם כוח פוליטי גדול למיעוט ללא זכויות והכריזו על עצמם כמדינה סרבית עצמאית בתוך השטח הקרואטי. טוג'מן כמובן לא שתק אל מול הפרת הריבונות הקרואטית והחל בניסיונות כיבוש של האזור הסרבי, אך נתקל בכוחות חיל האוויר היוגוסלבי. כלומר, הצבא היוגוסלבי הפדרלי החל לתקוף את הצבא הקרואטי כאשר הוא עדיין חלק ממדינתו.

ביוני 1991 קרואטיה מכריזה רשמית על עצמאותה ופורצת מלחמת האזרחים היוגוסלבית שתיגבה 140,000 הרוגים. הצבא היוגוסלבי אט אט מתפרק מכיוון שכל הרפובליקות מתחילות להילחם כנגד הסרבים על עצמאותם, עובדה שנתנה מקום משמעותי למיליציות למיניהם כמו המיליציה של ארקאן. עד סוף המלחמה ב-1995 תשתלט קרואטיה בחזרה על כל השטחים הסרבים שבשטחה ותוכר כמדינה עצמאית.

המהומות והבעיטה כסמל קרואטי לאומי

אנדרטה לזכר ההרוגים במלחמה ניצבת מחוץ לאצטדיון מקסימיר שבקרואטיה ומספרת את הסיפור של המהומות כחלק מהנראטיב הקרואטי. על האנדרטה כתוב "עבור כל אוהדי דינמו אשר התחילו את המלחמה ב-13 במאי 1990, וסיימו אותה בהקרבת חייהם למען המולדת הקרואטית". האמת כנראה פחות רומנטית ממה שאוהדי דינמו רוצים לחשוב. המצב הפוליטי-חברתי הדרדר ביוגוסלביה בגלל פוליטיקאים והם אלו שהחלו את המלחמה עצמה. התפקיד של המהומות בהשתלשלות העניינים הוא שהם שודרו בשידור חי לכל היוגוסלביים ונתפסות כנקודת שבר שאין חזור ממנה. האנדרטה משמשת כתזכיר למה שקרה וכהשראה לדורות הבאים ובעצם מצביעה על התפקיד שהמהומות משחקות בזיכרון הלאומי הקרואטי.

הבעיטה של בובאן זוכה למעמד מיתי בקרואטיה. ציורי גרפיטי המתארים את הבעיטה בשוטר מפוזרים ברחבי המדינה, כמו גם פסלים של בובאן עצמו. בובאן צוטט אומר "קרואטיה היא הסיבה שאני חי, אני אוהב את קרואטיה כפי שאני אוהב את עצמי, אני מוכן למות למען קרואטיה". הבעיטה לא נתפסת כבעיטה בשוטר, אלא כבעיטה בסמלי הלגיטימציה של השיטה הפדרלית. בעיני קרואטים רבים לא רק שהבעיטה התחילה את המלחמה, היא החייתה את האומה הקרואטית מחדש. כך הפך בובאן לגיבור מלחמה, מבלי שהשתתף במלחמה.

הקרקע לעימות אתני-לאומני הייתה מוכנה ומשחק הכדורגל רק היווה טריגר לקרב שהיה מתרחש במוקדם או במאוחר. הכדורגל שיחק תפקיד מרכזי כאן מכיוון שבשביל אוהדים רבים שדה הקרב המטאפורי על המגרש הוא לא מטאפורי בכלל. הזהות הלאומית שלהם מתבטאת דרך פרקטיקת האהדה שלהם למועדון  הכדורגל, שמבחינתם מייצג גם את הלאום כולו. בפועל, כנראה שהמהומות לא השפיעו על המלחמה כמו שאוהדי דינמו רוצים להאמין. המלחמה הייתה בלתי נמנעת, אך קשה להתווכח עם היות המהומות והבעיטה סמלים בזיכרון הלאומי הקרואטי.

סבא יונה - עומר חכים
מאי נפקא מינו - יוחאי פורת שושני