דנה דר בביג איזי

וורנון דייויס בהלם! לכתבת מישראל הוא לא ציפה


הצטרפתי למשפחת הNFL לכמה ימים.

יום שישי התחיל עם מסיבת עיתונאים משותפת של שני האחים. כבר שלשום במסיבת העיתונאים של בלטימור ג'ון הרבאו התבדח והציע לאחיו הצעיר שיחליפו מדים כדי לראות אם התקשורת תשים לב מי הוא מי. עד כדי כך הדמיון בין השניים -שמפרידה ביניהם שנה אחת בלבד – גדול. הדמיון הוא לא רק במראה החיצוני ולא במקרה שניהם הגיעו למעמד הנכסף אחרי שקיבלו החלטות קשות ושנויות במחלוקת במהלך העונה. בסן פרנסיסקו ההחלפה של אלכס סמית המצוין בקולין קפרניק, ובבולטימור, הפיטורים של מאמן ההתקפה ומינוי ג'ים קלדוול בשלב מאוחר של העונה.

למרות ההצעה למסיבת העיתונאים אתמול הם הגיעו בלבוש שונה מאד. ג'ון בחליפה מהודרת וג'ים בסווטשירט וכובע של הפורטי ניינרס. הבדל נוסף הוא היחס שלהם לתקשורת – ג'ון אוהב לדבר ולהתבדח בעוד ג'ים יותר סגור ולא אוהב לסטות מהמקצועי. ג'ון השתלט על מסיבת העיתונאים – ענה על כל שאלה, סיפר סיפורי ילדות וכשהעביר את זכות הדיבור לאחיו, קיבלנו הערות של "אני מסכים…" וחיוך שטני קטן.

רוב השאלות התמקדו ביחסים בין האחים. ג'ון סיפר על איך בנו מגרש הוקי במחסן ושברו את כל החלונות ואיך היה מתרגש לראות את אחיו משחק. "אני חושב שכשאתה יושב בבית ורואה את אחיך עולה למגרש, אתה נלחץ יותר ממנו". הפעם היחידה בה ראינו את ג'ים נפתח קצת, היה כשנשאל על תרומתה של אמם (אבא היה מאמן פוטבול). "היא יותר תחרותית מכולנו" צחק, "אבל הכי חשוב שהאמינה בנו תמיד".

בסוף, ההורים הגאים, ביחד עם הסבא בן ה-97, עלו להצטלם עם הבנים והגביע – משפחת הרבאו במיטבה.

*

מוטיב המשפחתיות חוזר על עצמו גם בקרב השחקנים. "הדמיון בין שתי הקבוצות הוא שאנחנו משחקים אחד בשביל השני" אמר לי וורנון דייויס – הטייט אנד של הניינרס. "הרייבנס משחקים כמו משפחה, יש שם משהו שהוא גדול מסך חלקיו וכך גם אצלנו". דייויס הוא סיפור מרתק בפני עצמו. המסע שעבר בשנים האחרונות ניכר בפניו ובדבריו. אחרי שמאמנו לשעבר, מייק סינגלטרי, ספסל אותו וגער בו במסיבת העיתונאים המפורסמת ואמר שזהו שחקן שאי אפשר לשחק איתו, דייויס הפנים את המסר ועבר תהליך התבגרות. המילים ההןכאבו ומאז, הוא טוען, הוא משחק למען הקבוצה. הוא דיבר על הקושי להגיע לסופרבול, "שנים אתה רוצה את זה ומקווה להגיע לשם וזה תמיד מרגיש שזה לוקח יותר מדי זמן. עכשיו כשהגעתי לפה, אני יכול לנשום קצת אבל המשימה עוד לא הושלמה".

שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם כל ההמולה סביבם והלחץ התקשורתי והוא לקח אותי אל מסע הזן שלו. "אני קורא לזה ויזואליזציה ((visualization). אני שם את עצמי שם לפני שזה קורה, מכין את עצמי כדי שאהיה רגוע". אולי בגלל זה הוא נשמע אמנם מאוד אמין, אבל גם קצת מוכן מראש. כאשר שאלתי אותו אם ראה עצמו מדבר עם כתבת מישראל, הוא יצא קצת משלוותו ויצא ממנו פרץ צחוק אמיתי, "לא, לזה לא ציפיתי".

אבל עכשיו אני יכול להגיד שאני מכיר מישהי מישראל!" הכבוד כולו שלי ורנון!

*

הרצינות של הניינרס נשארה מאחור כאשר הגעתי לדבר עם הרייבנס. מדברים פה על כך שבולטימור כבר לא קבוצה הגנתית – אבל הרייבנס חושבים אחרת. מתוך שש עמדות ראיונות חמש הן של שחקני הגנה (ג'ו פלאקו דיבר לפני כן במסיבת עיתונאים מסודרת). ובכל זאת, החלטתי ללכת לדבר עם שחקני ההתקפה (את נאומי ההשראה של ריי לואיס אוכל לראות אחר כך בטלוויזיה).

ריי רייס נהנה מהמעמד וצוחק עם התקשורת. "אתה חייב לחיות את הרגע הזה, כי יכול להיות שזה רגע של פעם בחיים." רייס עבר ילדות לא פשוטה, – אביו נהרג כשהיה בן שנה, ובן דודו שגידל אותו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 11. הוא החל לעבוד כבר בגיל 8 כדי לעזור לאמו ושלושת אחיו הצעירים ועדיין הוא אחד השחקנים החייכניים ביותר בחדר: "גדלתי עם כלכך הרבה קשיים בחיים, אם אני לא אעריך את הרגע הזה אצטער על כך. אני לא רוצה בעוד עשר שנים להסתכל אחורה ולהגיד שהייתי לחוץ או עצבני מדי".

ריי מציין שהוא אוהב לחלום בגדול. "אני רוצה לככב ביום ראשון, להבריק". בשנים האחרונות הסופרבולים הוכרעו על ידי מהלך מבריק אחד – ריי רוצה שהפעם הרייבנס הם אלה שיבריקו, ואם זה יהיה הוא, עוד יותר טוב. אבל העיקר הנצחון, או כמו שאנקואן בולדין אמר, "אתה לא רוצה להיות זה שמורידים אותו מהמגרש כדי לאפשר לקבוצה השניה לחגוג – זאת ההרגשה הכי רעה בעולם." הוא מכיר את ההרגשה הזאת מקרוב אחרי שחווה אותה לפני ארבע שנים עם אריזונה. גם הוא דיבר על כך שיש זהות מיוחדת ושלמות בין שלושת מרכיבי הקבוצה – ההגנה, ההתקפה והקבוצות המיוחדות. דבר שהוא רואה כהכרחי לנצחון במשחק הגדול.

לשחקנים ולמאמנים יש עכשיו יומיים של שקט תקשורתי עד המשחק ביום ראשון. השחקנים רוצים כבר לעלות למגרש, המאמנים רוצים להתעסק בטקטיקה, ואנחנו רוצים שיהיה משחק טוב. מה שאפשר להבטיח, הוא שההופעה במחצית תהיה מעולה. ביונסה עלתה אתמול למסיבת העיתונאים שלה ופתחה עם ביצוע מדהים של ההמנון האמריקאי (ובכך השתיקה את כל מבקריה שכעסו ששרה עם פלייבק לפני שבועיים בטקס ההשבעה של אובמה). האשה מהממת ויש לה קול מדהים ואפשר רק לקוות שמה שיבוא לפני ואחרי הופעה המחצית ירשים וירגש לא פחות. התחושה מסביב היא, שכך יהיה הדבר.

מאת דנה דר
הצטרפתי למשפחת הNFL לכמה ימים
יומיים גדושים בארועים ובמסיבות עיתונאים. מרוב ראיונות ומפגשים קשה להתמקד ובכל זאת, אעשה את המיטב – אם יש משהו שלמדתי משיחות מרובות עם השחקנים כאן, הדבר היחיד שאפשר לדרוש מעצמך זה לעשות את המיטב.
יום שישי התחיל עם מסיבת עיתונאים משותפת של שני האחים. כבר אתמול (חמישי) במסע"ת של בולטימור, ג'ון הרבו התבדח שהציע לאחיו הצעיר שיחליפו מדים כדי לראות אם התקשורת תשים לב מי זה מי. עד כדי כך הדמיון בין השניים שמפרידה ביניהם שנה אחת בלבד. הדמיון הוא לא רק במראה החיצוני ולא במקרה שניהם הגיעו למעמד הנכסף אחרי שקיבלו החלטות קשות ושנויות במחלוקת במהלך העונה, שתי החלטות שהוכיחו את עצמן (בסן פרנסיסקו ההחלפה של אלכס סמית המצוין בקולין קפרניק הכוכב העולה; ובבולטימור, הפיטורים של מאמן ההתקפה ומינוי ג'ים קלדוול בשלב מאוחר של העונה).
ובכל זאת, למסע"ת הבוקר הגיעו השניים לבושים שונה מאוד – ג'ון עם חליפה מהודרת וג'ים עם סווטשירט וכובע של הפורטי ניינרס. הבדל נוסף הוא היחס שלהם לתקשורת – ג'ון אוהב לדבר ולהתבדח בעוד ג'ים יותר סגור ולא אוהב לסטות מהמקצועי. ג'ון השתלט על המסע"ת – ענה על כל שאלה, סיפר סיפורי ילדות וכשהעביר את זכות הדיבור לאחיו, קיבלנו הערות של "אני מסכים…" וחיוך שטני קטן. רוב השאלות התמקדו ביחסים בין האחים. ג'ון סיפר על איך בנו מגרש הוקי במחסן ושברו את כל החלונות ואיך היה מתרגש לראות את אחיו משחק, "אני חושב שכשאתה יושב בבית ורואה את אחיך עולה למגרש, אתה נלחץ יותר ממנו…" הפעם היחידה בה ראינו את ג'ים נפתח קצת, היה כשנשאל על תרומתה של אמם (אבא היה מאמן פוטבול). "היא יותר תחרותית מכולנו" צחק, "אבל הכי חשוב שהאמינה בנו תמיד". בסוף, ההורים הגאים, יחד עם הסבא בן ה-97 עלו להצטלם עם הבנים והגביע – משפחת הרבו במיטבה.

(משפחת הרבו – ג'ים, אמא ג'קי, סבא ג'ו, אבא ג'ק וג'ון)

מוטיב המשפחתיות חוזר על עצמו גם בקרב השחקנים. "הדמיון בין שתי הקבוצות הוא שאנחנו משחקים אחד בשביל השני" אמר לי ורנון דייויס. "הרייבנס משחקים כמו משפחה, יש שם משהו שהוא גדול מסך חלקיו וכך גם אצלנו". דייויס הוא סיפור מרתק בפני עצמו. המסע שעבר בשנים האחרונות ניכר על פניו ובמילותיו. אחרי שמאמנו לשעבר, מייק סינגלטרי, ספסל אותו וגער בו במסיבת העיתונאים המפורסמת ואמר שזהו שחקן שאי אפשר לשחק איתו, דייויס הפנים את המסר ועבר תהליך התבגרות. המילים האלה כאבו ומאז, הוא טוען, הוא משחק למען הקבוצה. הוא דיבר על הקושי להגיע לסופרבול, "שנים אתה רוצה את זה ומקווה להגיע לשם וזה תמיד מרגיש שזה לוקח יותר מדי זמן. עכשיו כשהגעתי לפה, אני יכול לנשום קצת אבל המשימה עוד לא הושלמה". שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם כל ההמולה סביבם והלחץ התקשורתי והוא לקח אותי אל מסע הזן שלו. "אני קורה לזה ויזואליזציה ((visualization. אני שם את עצמי שם לפני שזה קורה, מכין את עצמי כדי שאהיה רגוע". אולי בגלל זה הוא נשמע אמנם מאוד אמין, אבל גם קצת מוכן מראש… כאשר שאלתי אותו אם ראה עצמו מדבר עם כתבת מישראל, הוא יצא קצת משלוותו ויצא ממנו פרץ צחוק אמיתי, "לא, לזה לא ציפיתי. אבל עכשיו אני יכול להגיד שאני מכיר מישהי מישראל!" הכבוד כולו שלי ורנון!

(ורנון דייויס מרגיש מוכן)
הרצינות של הניינרס נשארה מאחור כאשר הגעתי לדבר עם הרייבנס. מדברים פה על כך שבולטימור כבר לא קבוצה הגנתית – אבל הרייבנס חושבים אחרת. מתוך 6 עמדות מוגבהות, חמש הן של שחקני הגנה (ג'ו פלאקו דיבר לפני כן במסע"ת מסודרת). ובכל זאת, החלטתי ללכת לדבר עם שחקני ההתקפה (את נאומי ההשראה של ריי לואיס אוכל לראות אח"כ בטלויזיה…). ריי רייס נהנה מהמעמד וצוחק עם התקשורת. "אתה חייב לחיות את הרגע הזה, כי יכול להיות שזה רגע של פעם בחיים." רייס עבר ילדות לא פשוטה, – אביו נהרג כשהיה בן שנה, בן דודו שגידל אותו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 11, הוא התחיל לעבוד כבר בגיל 8 כדי לעזור לאמו ושלושת אחיו הצעירים ועדיין הוא אחד השחקנים החייכניים ביותר בחדר. הוא מספר לי, "גדלתי עם כלכך הרבה קשיים בחיים, אם אני לא אעריך את הרגע הזה אצטער על כך. אני לא רוצה בעוד עשר שנים להסתכל אחורה ולהגיד שהייתי לחוץ או עצבני מדי". ריי מציין שהוא אוהב לחלום בגדול. "אני רוצה לככב ביום ראשון, להבריק". בשנים האחרונות הסופרבולים הוכרעו על ידי מהלך מבריק אחד – ריי רוצה שהפעם הרייבנס הם אלה שיבריקו, ואם זה יהיה הוא, עוד יותר טוב. אבל העיקר הנצחון, או כמו שאנקואן בולדין אמר, "אתה לא רוצה להיות זה שמורידים אותו מהמגרש כדי לאפשר לקבוצה השניה לחגוג – זאת ההרגשה הכי רעה בעולם." והוא מכיר את ההרגשה הזאת מקרוב אחרי שחווה אותה לפני ארבע שנים עם אריזונה. גם הוא דיבר על כך שיש זהות מיוחדת ושלמות בין שלושת מרכיבי הקבוצה – ההגנה, ההתקפה והספיישל, דבר שהוא רואה כהכרחי לנצחון במשחק הגדול.

(ריי רייס – החבר החדש שלי)

לשחקנים ולמאמנים יומיים של שקט תקשורתי עד המשחק ביום ראשון. השחקנים רוצים כבר לעלות על המגרש, המאמנים רוצים להתעסק בטקטיקה, ואנחנו רוצים שיהיה משחק טוב. מה שאפשר להבטיח, הוא שההופעה במחצית תהיה מעולה. ביונסה עלתה אתמול למסיבת העיתונאים שלה שלה ופתחה עם ביצוע מדהים של ההמנון האמריקאי (ובכך השתיקה את כל מבקריה שכעסו ששרה עם פלייבק לפני שבועיים בטקס ההשבעה של אובמה). האשה מהממת ויש לה קול מדהים ואפשר רק לקוות שמה שיבוא לפני ואחרי הופעה המחצית ירשים וירגש לא פחות. התחושה מסביב היא, שכך יהיה הדבר.

איש-ברזל !
הניצחון הלא הכי מדהים בפולהאם

12 Comments

Zeve. 2 בפברואר 2013

למה לא שמתם למטה את אותה כתבה בפעם השלישית?
זאת לא כתבת , זאת גרופי

ניינר 2 בפברואר 2013

"אלכס סמית המצוין"??? כנראה שהצטרפת למשפחת הNFL רק לפני כמה ימים . צירוף המילים הזה הוא הזייה מוחלטת

עורב סגול 2 בפברואר 2013

מצטער ניינר, באתר של דורפן כתוב שאלכס סמית מצוין.
לו אני ג'ים הארבו, הייתי פותח איתו מחר ומייבש את קפרניק על הספסל

ניינר 2 בפברואר 2013

סבבה, ואתם עם קייל בולר. הולך?

עורב סגול 3 בפברואר 2013

למען האמת, אני עוד לא קונה לחלוטין את המהפך שעובר על פלאקו. מפחד מעוד "3rd down and 10" שיגמר במסירה עקרה, ופאנט' כמו התרגלנו כל כך הרבה במהלך השנה.

Go Ravens!

MOBY 2 בפברואר 2013

טוב זה באמת כבר כתבה צהובה

49ERS 2 בפברואר 2013

חברה' – מה קרה? זו כתבת צבע שמתארת את ההווי של הימים האחרונים. לא הכל חייב להיות כאן סופר מקצועי ורציני. מצטער, לא מסכים עם ההגדרה "כתבה צהובה". צהוב זה לכלוך, סכסוך, לחפש תמיד את הרע וכו' וכו'… זו לא כתבה צהובה, פשוט כתבת צבע. לא שמתם לב שלמעלה רשום "אורחים"? אני דווקא נהנתי גם, ואולי למרות, הנפילות הקטנות (ראה אלכס סמית'). אם כבר, לי באופן אישי צרם קצת חוסר ההתעסקות בסופרבול, לאורך כל השבוע האחרון. לדוגמא, היכן עוד פרק ביומן האליפות של הניינרס? בכל אופן, תנו צ'אנס גם לאורחים, בטח ובטח לשים שמתעניינות בתחום… והכי חשוב, Go niners!

49ERS 2 בפברואר 2013

הכוונה כמובן לנשים שמתעניינות..

גיל 2 בפברואר 2013

זו כתבת צבע כמו הרבה כתבות אחרות שמפורסמות השבוע ואין בכך רע. זו נישה מסוימת של כתבות ספורט שיש למכביר וטוב שגם כאלו מתפרסמות כאן בשביל הגיוון. גם הטענות לגבי אלכס סמית מוגזמות. השנה ושנה שעברה הוא היה טוב מאוד, ומשחק אחרון לפני שהוחלף הוא היה 18 מ19 ויש לו את הפאסר רייטינג הכי טוב בליגה. אז נכון שהסטטיסטיקות הללו קצת מטעות בגלל המסירות הקצרות וצורת המשחק של הניינרס, אבל גם לא צריך להמעיט בהישגים שלו בשנתיים האחרונות. בקיצור, נראה לי שכולם מקנאים שדנה שם ואנחנו לא.

משה 2 בפברואר 2013

כתבת צבע נחמדה, לא צריך להפוך כל צבע לצהוב.
אני לא יודע מה הפריע לי יותר, אלכס סמית ה"מצוין" או ביונסה ה"מעולה". לשניהם יש נתונים טובים ושניהם לא הותירו עדיין שום חותם בקריירה שלהם.

יואב דובינסקי 2 בפברואר 2013

דנה, העיניים שלי יוצאות! פשוט לא הוגן שיוצא לך לחוות דבר כזה שוב. אני עדיין זוכר את התמונות מהסופרבול מלפני שנתיים. תהני מהרגע.

דנה עבדה במשך שנים בערוץ הספורט, היתה וסיקרה אינספור משחקי אולסטאר של האנביאיי וסדרות גמר כשלמדה בחו"ל וכשחזרה לישראל עשתה שידורי קווים בעיקר בכדורסל ובכדוריד בערוץ הספורט, אבל בעיקר חיה ונושמת ספורט אמריקאי.

אני מבין לגמרי את ההתלהבות מהאירוע. אני הייתי צריך להגיע ללונדון שבוע לפני טקס הפתיחה כדי לתת לדופק לרדת. אני קצת שונא אותך כרגע. לשנה הבאה בניו ג'רזי!

D! בארץ הקודש 3 בפברואר 2013

בהחלט נחמד להכנס ככה לאווירה, לפני שנכנסים לפוסטים ה"רציניים".

זה לא מנחם אבל גם במוסף הארץ שמו תחת הכתובית על עליית הניינרס לסופרבול תמונה של אלכס, ככה ש… ככה ש משהו.

מי זו ביונסה?

Comments closed