האיש שעשה שיהיה בסדר (מרק בלינדר)

הכוכב הכי גדול בהיסטוריה של הלוס אנג'לס לייקרס מת

 

מאת מרק בלינדר

גם אם אתה יודע שזה בלתי נמנע, יש מיתות שאתה לא מצפה להן. אנשים שהמוות שלהם, מעבר ללהשאיר חור עצום, גם משאיר אותך עם הרגשה שכל מה שאתה מכיר, כל מה שידעת, פשוט מתמוטט סביבך. השפעה כזו יש בדרך כלל למוות של הורים או חברים קרובים, אולי אחד מהסבים או מהסבתות. במצבים מסויימים אני מניח שזה יכול לקרות גם עם מוות של מנטור שעזר לך להתקדם בתחומך או איזו דמות שהשפיעה על חייך מרחוק או סיפקה לך את הפסקול של חייך. אני משער שאולי ארגיש כך כשלאונרד כהן ימות. ככה התקבל אצלי, ואני מניח שאצל רוב אוהדי הלייקרס, המוות של דוקטור באס.

במשך יותר משלושה עשורים אוהדי הלייקרס ידעו שיהיה בסדר. לא בגלל שעל הפרקט התרוצצו קובי ושאק, או וורת'י, מג'יק וקארים. לא בגלל שעל הקווים עמדו פיל ג'קסון או פט ריילי ולא בגלל שבמשרד למעלה ישבו ג'רי ווסט או מיטש קופצ'ק. על כל ההצלחה הזאת של הלייקרס אחראי אדם אחד. הזכרתי מקודם את לאונרד כהן ולא במקרה. כהן דואג תמיד להקיף את עצמו בסיבובי הופעות בנגנים מהשורה הראשונה. הוא מביא את האנשים הכי נכונים לעשות את התפקיד שלהם.

יותר מזה, הוא מביא את האנשים שיסגרו את הפינות שבהן הוא לא מבין מספיק. ודוקטור באס עשה בדיוק את זה. כך הוא מינף את היתרונות הגיאוגרפיים והכלכליים שהיו למועדון הזה. כך הוא לקח 10 אליפויות לעומת האחת שהלייקרס לקחו מאז שעברו ללוס אנג'לס תחת הבעלים הקודמים. הוא הביא את המומחים הגדולים ביותר ושילם להם בהתאם. וכן, גם הוא לפעמים טעה – ככה זה כשלוקחים כל כך הרבה החלטות קשות.

 דוקטור באס הציב רף מאד גבוה כשזה נוגע לבעלים של מועדון ספורט. הוא הסטדרט שישתמשו בלהעריך בעלים אחרים ובמיוחד את האדם הבא שינהל את הלייקרס. זאת המציאות אבל איפשהו זה גם לא פייר. באס היה מאוהב במועדון הזה יותר מכל אוהד שקנה חולצה של מג'יק או תלה פוסטר של קובי. הוא אחראי על נצחונות שהלייקרס מעולם לא חלמו עליהם לפני שנות השמונים. את המועדון הזה, כמו שאנחנו מכירים אותו היום, הוא בנה מאפס. זה לא יהיה הוגן לצפות לאותו דבר ממישהו שקיבל את הכל בירושה. זה לא יהיה הוגן לצפות ממישהו שיהיה כמו דוקטור באס גם אם הוא נוצר מזרעו. זה בטח לא הוגן לעשות את זה, כמו שהרבה אתרים וכותבים מפורסמים כבר עושים, לפני שג'רי באס נקבר.

כן, דוקטור באס שפך כסף, הרבה מאד כסף אפילו, לתוך הלייקרס. למעשה, את כמות הכסף שהוא שפך לתוך אהבת חייו לא נוכל כנראה לאמוד ואם נוכל לאמוד אז לא נוכל לעכל. אבל אם מישהו קורא את זה וטוען שהוא לא היה עושה אותו דבר – או שמשקר לעצמו או שהוא עדיין לא אהב באמת. מי שקורא את זה וחושב שלנצח בספורט בעזרת השקעה כספית גדולה מהמתחרים זה לא חוכמה או לא כוחות כנראה שמעולם לא עסק בספורט וגם ראוי שיעיף מבט על המילה 'תחרות' במילון. בשביל להפוך מועדון כדורסל ליישות כמו הלוס אנג'לס לייקרס להיות כימאי לא מספיק. צריך להיות אלכימאי, וזה בדיוק מה שדוקטור באס היה עבורנו.

אולי אני דרמטי מידי. אבל איזה מין אוהד הייתי אם לא הייתי מרגיש ככה היום – הכוכב הכי גדול בהסטוריה של הלוס אנגל'ס לייקרס מת. המציאות שהכרתי התמוטטה. מי שהוכיח לי יותר מכולם שאפשר לסמוך עליו – איננו. אם השמש תזרח מחר שוב אני כבר לא אקבל את זה כמובן מאליו.

רשמים מתוך היציע הכתום
"להתפטר להתפטר להתפטר"? באמת?!

14 Comments

כריסטי ברטו 19 בפברואר 2013

אני קורא את הפוסט שלך ומבין שוב, בפעם המי יודע כמה, איך השיטה הספורטיבית רקובה מהיסוד. לטענתך ג'רי באס ז"ל היה הלייקרס. יותר מהאוהדים, מהשחקנים, מהאולם שבו שיחקו, יותר מהזכרונות הקולקטיביים של כל מי שראה כדורסל בשלושים השנים האחרונות.

אז לג'רי היה צעצוע, והוא השקיע בו המון ולקח אליפויות. כמו השייח'ים של סיטי ופסז', כמו צ'לסי של אברומביץ', ואצלנו כמו בית"ר של גאידמק וגומא. זה העניין בעניך, זה הספורט, חבורה של גברים עשירים מאד שמתחרים ביניהם למי יש צעצוע יותר גדול. וכשנמאס להם מהצעצוע, הם זורקים אותו ומוצאים חדש. לזכותו של ג'רי באס ייאמר שאהב וטיפח את הצעצוע שלו עד יום מותו.

אז כנראה שאני לא מבין מהי תחרות ומהו ספורט באמת, וכמוני גם הבעלים של גרין ביי פאקרס וכל קבוצה שתבחר בבונדסליגה, והבעלים של וימבלדון החדשה ויונייטד אוף מנצס'טר, והבעלים של קביליו יפו וקטמון. או שאולי אנחנו מבינים משהוא שאתה לא מבין- הבעלים של קבוצה הם האוהדים, האנשים שיישבו ביציע שנים ארוכות מתוך אהבת אמת. אז כנראה שלא אזכה לראות בעתיד הנראה לעין את שי אהרון מניף את גביע המדינה או את צלחת האליפות, אבל לפחות אני חופשי. אני והחבר'ה שלי בטריבונה חופשיים מעול הבעלים, שברצותם ירכשו תואר לקבוצה וברצותם ימוטטו אותה כליל.

אוהד שיקגו 19 בפברואר 2013

לכריסטי ברטו:
אני לא בטוח מי מאתנו הבין את מרק בלינדר נכון.
אני לא חושב שהוא אמר שמשקיע הכספים חשוב יותר מהמאמנים, מהשחקנים ומהאוהדים כמכלול אבל כאדם בודד הוא עשה הכי הרבה בשביל הלייקרס.
אני נוטה להסכים עם האבחנה הזאת.

אני מסכים איתך שהבעלים של קבוצה לא בהכרח תמיד האיש הזה ופעמים רבות הוא מחריב את הקבוצה ולא משפר את מצבה.
אבל הדוגמה של הלייקרס וג'רי באס ז"ל היא דוגמה ייחודית ומרק בלינדר הציג את כל הסיבות והחשובה ביניהן היא שהייתה לו את החכמה להביא את האנשים שנכונים ולגרום לכך שקבוצה חזקה תהפוך לפרנצ'ייז אגדי.

חוץ מזה, נראה לי שאם מישהו משקיע ב"צעצוע" שלו 30 שנה מחייו, אפשר להמנע מכינוי מעליב זה.

בלינדר 20 בפברואר 2013

אכן, זה מה שהתכוונתי. תודה.

מנחם לס 19 בפברואר 2013

מדובר בגבר הולל, חובב קטינות, ופוקר.

דן בן צבי 19 בפברואר 2013

הללויה, מנחם נהיה יותר קדוש מהאפפיור. אני זוכר לפני מספר שנים העזתי לומר אותו דבר על מגיק גונסון, ואז פירקת לי את הצורה. מה קרה, מצאת את אלהים ועכשו אתה לובש כיפה וציצית?

מנחם לס 19 בפברואר 2013

ושכחתי להוסיף, גם אנטישמי גדולץ
ולדן בן צבי – לצערי לא פרקתי לך את הצורה מספיק. ובקשר למציאת אלוהים – מצאתי כמה חברה מחב"ד בגרינוויל, כולם אוהדי מיאמי היט, אז לכבודם אני לובש כיפה וציצית, העיקר שימשיכו להתפלל להצלחות של מיאמי ולברון, וימשיכו לקלל את הלייקרס, הקבוצה העלובה של כותב המאמר הזה, שאפילו לא תעשה את הפלייאוף בעוד אנחנו נחגוג עוד אליפות, כפי שהגדול מכולם – לברון – הבטיח!@

מנחם לס 19 בפברואר 2013

כל שונאי הלייקרס יכולים לצאת לחגוג – לא בגלל שד"ר באס ניפטר, אלא בגלל שהוא השאיר את הקבוצה לבניו המופרעים.

דן בן צבי 19 בפברואר 2013

מנחם, אפילו אתה, כתב גדול שכמוך מבין שמיאמי צריכה לקחת עוד 9 אליפיות כדי להיות בליגה של הלייקרס. בינתיים קח קצת זמן ללמוד כמה תפילות מהחבדניקים. מה נשמע בבת גלים?

חיליק 19 בפברואר 2013

מנחם לס עלוב הנפש!
בעצם אפשר להבין אותו האיש שהיה אחראי על כל מפחי הנפש שלו בספורט האמריקאי הלך לעולמו.
גילוי נאות אני בן 35 אוהד הלייקרס למעלה מ 20 שנהץ
תמיד צחקנו בחבר'ה על מנחם שאהד את הסלטיקס, הניקס, הבולס וכל השאר וקיבל פריחה ממה שמריח מצהוב סגול – כמו רוב ה"פרשנים".
מי האמין אז כי האיש שבשבילו פילחנו עיתוני ספורט יהפוך לטוקבקיסט זב חוטם מהסוג הנאלח ביותר.

דן בן צבי 19 בפברואר 2013

חיליק, בלי הכפשות בבקשה. מנחם ואני אולי לא רואים עין בעיןת אבל אי אפשר לשכוח שבלעדיו וכתיבתו המקסימה לא היינו יודעים על ה NBA c בזמנו. תן לבן אדם את הקרדיט שמגיע לו, אפילו רק בגלל שהוא כפליים ממך בגיל.

מנחם לס 19 בפברואר 2013

דן, עכשיו אני מצטער שפרקתי לך את הצורה! המסר האחרון החזיר אותנו להיות חברים. אבל אני רגיל לחיליקים כאלה. IT COMES WITH THE TERRITORY! היכנס מדי פעם להופס.קו.איל ותראה שלאחרונה אפילו כתבתי כמה פוסטים מחמיאים ביותר על קובי!

הארכיון 20 בפברואר 2013

הי מנחם איש יקר.
ממש במקרה אני משוטט פה ופוגש אותך שוב.
מה אתה אומר על האולסטאר המאכזב? פעם ראשונה שנרדמתי במשחק ואני מדבר על שידור חוזר מבלי לדעת תוצאה בשעה נורמלית (9 בערב).

ולכל אוהדי הלייקרס- ההישג הגדול של קובי ב5 שנותיו האחרונות בקריירה- 2 גגות על לברון במשחק ידידות- פאטתי

קסיוס קליי 21 בפברואר 2013

אתה ראית מישהו מציג את זה בתור ההישג הכי גדול של קובי ב 5 שנים האחרונות??

הטיעון שלך לא פחות מפאטתי.

אלון רייכמן 23 בפברואר 2013

מנחם! שוטטתי כאן במקרה ונתקלתי בתגובות שלך. בלי קשר לכלום, מעבר לעובדה שלמדתי על ה-NBA דרך העיניים והטקסטים שלך, וששהספר שלך "על חיצים ובונבונים" עדיין שוכב לו לאחר כבוד בספרייה שלי, רציתי רק לומר שוב – שאתה אחד ויחיד.

Comments closed