ריצה: המיתוס של אהבת הסיכון / נחשון שוחט

הרצים למרחק לא אמורים להגיע אל סף המוות והשבירה! לא זה הדבר האמיתי

כרגיל אחרי אירועים כאלה, כולם פתאום כותבים. כולם פתאום מומחים. מנוסים בתחום או לא מנוסים, מבינים בעניין או לא, מכירים את הנתונים הרלוונטיים או הרבה פחות – בימים כאלה לכל אחד יש דעה.  וקסתות של דיו נשפכות, רובן פופוליסטיות, מתלהמות ומיותרות.

חשבתי שלא להשתתף בחגיגה הזו. אין הרי קשר בין כמות המלל לבין החדשנות. לכן גם לא חשבתי שיש לי משהו מיוחד לתרום. המחלוקת, ככל שהיא עניינית, היא בין שתי עמדות לגיטימיות והגיוניות בדרכן.

מצד אחד, אלו הסוברים ש"הכתובת היתה על הקיר" (במובן קיומו של סיכון) ולכן הכרחי היה למנוע קיום אירוע ריצה כלשהו ביום שישי. מצד שני אלו הסוברים ש"הכתובת היתה על הקיר" כי היא תמיד על הקיר באירועים כאלה, וגם אם הסיכון מוגבר לנוכח תנאי מזג האוויר, האחריות העיקרית היא על המשתתף – להכין עצמו, להעריך את יכולתו (או אי-יכולתו) ובעיקר להתאים את הריצה ואת המטרות שלו לתנאים (כולל לוותר על הריצה ביום הזה, אם כך צריך).

בסופו של דבר, זו המחלוקת הקלאסית בין הגישה הפטרנליסטית לעניין ההגנה על שלומו של הפרט לבין גישת ההתערבות המינימליסטית, המקדשת את חופש הבחירה והרצון של הפרט, ויתכנו דעות שונות באשר לנקודת המפגש המאוזנת בין שתי הגישות.

בגלל שאני נוטה לגישת "אחריות הפרט", מצידי חשבתי שהדבר החשוב ביותר הוא להסביר, להדריך ולקדם מודעות וזהירות. זו זווית ההסתכלות שבה השקעתי בימים שקדמו ליום שישי, בניסיון להעביר את המסר לכמה שיותר רצים (בכתיבה ובהרצאות). עוד לפני שהתקבלה ההחלטה על דחיית המרתון, העלתי פוסט תחת הכותרת "אזהרות לקראת מרתון תל אביב (ריצה בתנאי חום)".

*

לגופו של עניין אני סבור שההחלטות של עיריית ת"א, בהמלצת מומחי משרד הבריאות, היו סבירות לחלוטין – ביטול מקצה המרתון והגבלת שאר המקצים לשעות שבהן לא שרר עומס חום חריג.

גם אני חרד מכך שיופקו לקחים גורפים ומוגזמים (כטבעם של לקחי אסונות בעין סערה ציבורית-תקשורתית). אבל זו איננה הסיבה שבגללה אני כותב.

מה שהביא אותי לכתוב הוא "הרחבת החזית" והאשמת "הריצה" – התופעה החברתית והקהילה. אחרי שעברו יממה או שתיים, והמתקפה על עיריית תל אביב כבר הפכה בנאלית, הכותבים נאלצו לחפש דרך להיות מקוריים. נדרשו מטרות חדשות.

וכך, החלו העיתונאים לשלוח עקיצות כלפי "כת הרצים" ואילן גולדמן, כתב "הארץ" (בשר מבשרה של קהילת הרצים והרוכבים התחרותיים, ספורטאי מעולה וכתב שאני מאוד מעריך) יצא בקריאה נרגשת בעמוד הפייסבוק שלו נגד ריצה תחרותית למרחקים ארוכים (בקרב רצים חובבים):

"בנוסף, אולי הגיע הזמן שאכתוב את דעתי בצורה ברורה יותר: למרות שביצעתי בעצמי מספר תעלולי סיבולת, אני מתנגד לחלוטין להתמכרות למרחקים ארוכים. הספורט, כל עוד איננו משתכרים ממנו, אמור להוות תחביב תומך בריאות. ברגע שחוצים את הגבול, מטרה זו מאבדת מערכה.

אני דוגל באופן אישי במרחקים קצרים, במהירויות, במינונים שפויים ובעיקר בפעילות למען בריאות נפשית ופיזית. למרות שגדלתי במסגרת תחרותית מאוד נוקשה, כרוכב אופניים, לבסוף הבנתי שהספורט הוא דרך חיים ולא החיים עצמם. ההתמכרות אליו, כמו אל כל דבר אחר, טומנת בחובה סכנות רבות כפי ששוב נוכחנו לגלות ביום שישי".

בקיצור, נמצא המקור לתלות בו את האשמה – "ההתמכרות לריצה למרחקים".  על הדברים האלה כן חשוב לי להגיב, כי הם מעוררים צורך בדיון חשוב.

*

התשובה הראשונה שלי לאילן היא ציטוט מפיו של רוג'ר באניסטר, האדם הראשון ששבר את מחסום הארבע דקות למייל:   “אנו רצים, לא משום שאנו חושבים שזה מועיל לנו, אלא משום שאנו נהנים מכך ומשום שאיננו יכולים להימנע מכך. ככל שהחברה וסביבת העבודה מגבילות יותר, כך גם נחוץ יותר למצוא פורקן לאותה הכמיהה אל החופש. איש אינו יכול לומר ‘אסור לך לרוץ מהר יותר, או לקפוץ גבוה יותר’. הרוח האנושית היא בלתי-מנוצחתindomitable))

התשובה השנייה היא הנושא המרכזי של הפוסט.  השאלה היא אם השתתפות בספורט סבולת כרוכה ב"אהבה" או ב"חיפוש" אחר סיכונים. אני רוצה להציע שלא כך, ושזהו הלקח החשוב ביותר מן האסון של יום שישי האחרון.

ג'ונתן בוורלי, עורך המגזין הפופולארי "Running Times" כתב לפני שנים רשימה מעניינת בשם "The Marathon Mystique", שבה ביקש להצביע על הגורמים המושכים אנשים רבים כל כך לרוץ את המרתון, ודווקא את המרתון.

הגורם הראשון שציין בוורלי – הפתעה הפתעה – היה "האתגר הפיסי". וואלה, לא חשבנו על זה… אבל בוורלי פיתח מעט את הטיעון, והישווה את ההשתתפות במרתון לחוויה של מטפס הרים, שאינו יודע אם יצליח להגיע את קצה המצוק ולצאת מזה בחיים.  הוא פנה אל ספרו הנהדר של ג'ון קרואקר, "Into the Wild"  (את האדפטציה המופתית של הספר לסרט, של שון פן, חובה לראות, אם עוד לא הספקתם), וממנו ציטט וקישר אל חוויתו של הרץ: "התעוררה בי מודעות עמומה שיכול להיות שאני נכנס למשהו שהוא הרבה מעל לראש שלי. אבל זה רק הוסיף למשיכה של המזימה. זה שזה לא הולך להיות קל – זו הרי כל הפואנטה". נו, מזדהים או לא מזדהים?  תיכף נחזור לזה…

לפי בוורלי, הריצה נובעת מצורך לחפש אחר סיכונים. הוא משתמש במונח Type T Personality שתווה הפסיכולוג פרנק פארלי לתיאור רצי המרתונים כאנשים שהם Thrill Seekers מטבעם, אוהבי סיכונים ונוטלי סיכונים, המתמכרים לאי-הוודאות ולאדרנלין.

אם יש אמת בתיאור, הרי שיש בו גם שגיאה בסיסית, ומסוכנת.

נכון, המיתוס של המרתון נבנה כמיתוס של הליכה אל הקצה עד כדי סיכון הבריאות והחיים. ב-1896, עם חידוש המשחקים האולימפיים, קיבעו את המיתוס על הרץ-השליח היווני פידיפידס, שרץ ממרתון לאתונה כדי לבשר על הנצחון, ריצתו ומילותיו האחרונות שאחריהן קרס את מותו (בכתבי ההיסטוריון הרודוטוס, לעומת זאת, מתועדת ריצה של פידיפידס אל ספרטה להזעיק עזרה – מרחק ארוך פי כמה ממרחק המרתון – ובשום מקום לא מתועד מותו). זהו מיתוס היסטורי שאיננו מדויק. פידיפידס היה רץ מנוסה ומיומן ומרחק המרתון היה "קטן עליו").

במרתון האולימפי של 1908 המיתוס רק התחזק לאחר שהעולם צפה במאבקו של הרץ האיטלקי דוראנדו פייטרי לסיים – תמונות שהפכו אותו לגיבור נצחי. גם ה–Duel in the Sun, הדו-קרב בשמש במרתון בוסטון 1982, שבסופו אלברטו סלאזאר ודיק בירדסלי נלחמו זה בזה עד לקו הסיום ממש ועד כדי תשישות – הפך לחלק מהמיתולוגיה של המרתון.

אבל אלו מיתולוגיות מסוכנות!  ותיאור "אהבת הסיכון" איננו לדעתי תיאור נכון של האתגר של רץ המרתון, ושל המשיכה להתחרות במקצוע זה.

ההיפך הגמור. המשיכה והאתגר הם לא לצלוח משהו שהוא "מעבר לראש", אלא להפוך את האתגר שנראה עצום בהתחלה לנגיש ובהישג יד. המשיכה איננה לסיכון אלא לצמצומו, ובמלים אחרות: להתאמן כדי לשלוט בו.

המטאמורפוזה שעובר הרץ היא לא במהלך המירוץ, אלא בחודשי ההכנה לקראתו. הגבורה של המרתון אינה גבורת "הריצה נגד הקיר", באפיסת כוחות ועם דם על הברכיים, שאותה מקדשים סרטים אמריקאיים גרועים. הגבורה היא לצאת בוקר אחר בוקר לאימונים, כשיש או כשאין חשק.

האישיות המאפיינת את הרוב הגדול של רצי המרתון היא לא של "אהבת סיכונים". רצי הארוכות הם ברובם פריקים של שליטה. הם רוצים לדעת וללמוד כל מה שהם יכולים לעשות כדי להצליח, ולמנוע סיכונים.

הלקח מן הטרגדיה שקרתה במרתון תל אביב, לדעתי, אינו איסור על קיום מירוצים בתנאי חום (כל זמן שהם מפוקחים וסבירים. בנושא הזה אני כן מסכים שנכון שתהיינה הגדרות ברורות יותר, אבל מאוזנות ולא היסטריות).

בוודאי שהלקח אינו שיש משהו שלילי בעצם השתתפות בספורט סבולת ובהצבת אתגרים. הלקח החשוב הוא הצורך לקדם את המיתוס הנכון.

המיתוס של המרתון אינו צריך להיות מיתוס של סיכון והליכה על סף המוות או השבירה, אלא מיתוס של הכנה הדרגתית ונחושה לאורך חודשים ושנים. לא דרוש מיתוס של "ראש בקיר", אלא של שימוש בראש כדי למנוע את הקיר.

המיתוס צריך להיות ברור:  רצי מרתון תחרותיים אינם "מחפשי סיכונים" אלא "שונאי סיכונים". וכשזה יהיה המיתוס, הרבה פחות אנשים יסכנו (באופן מודע או לא מודע) את החיים.

ומי ייתן שלא נדע עוד אסונות כאלה.

ליגת שוקי ההון: המלצות ספורטיביות למיסוי חברות
14.7.2011 ב"דה באזר", אתמול סטנלי פישר

22 Comments

בני תבורי 17 במרץ 2013

ברוך הבא נחשון! נהדר לראות אותך איתנו.

דורון 17 במרץ 2013

נחשון,

ברוך הבא לאכסניה הזו, שאתה מכבד אותה והיא אותך.

המיתוס של פייטרי, הסיפורים על גבריאלה אנדרסן-שייס בלוס אנג'לס 1984, אבבה ביקילה ומאוחר יותר גבריסילאסי, כל אלה בוודאי יוצרים הילה, וממילא כל אחד מאיתנו ומקור ההשראה שלו.

רצי צווארון כחול מבינים את הקושי, האתגר והק"מ הארוכים טולי התהילה, אבל לא כולם צווארון כחול, ממש לא.

ואם יש דבר אחד טוב שאולי יצא מהטרגדיה שאירעה כאן ביום שישי, הוא שאולי המרתון לא ייחשב עוד כאירוע עממי.

shohat 17 במרץ 2013

גבריאלה אנדרסן-שייס. סחתיין. 1-0. רץ צווארון כחול. 2-0. בקיצור, באמת כבוד להיות פה.

Amir A 17 במרץ 2013

שאלה לרצים כאן: האם זה שכיח שרצים לאט לאט יאריכו את המרחקים שהם נוהגים לרוץ? האם רצים מואסים במרחק שהם רגילים לרוץ ואז פונים להאריך אותו או שמרבית הרצים דבקים במרחק קבוע?

אריאל גרייזס 17 במרץ 2013

הארכה היא תגובה מאוד סטנדרטית. אני יכול לדבר רק על עצמי אבל אני רואה את זה גם אצל הרבה אחרים – כמו בהרבה מאוד דברים, אתה תמיד מחפש להגדיל את הריגוש.
כמובן שיש כאלו שטוב להם תמיד עם מרחק ספציפי, הם מנסים לשפר את התוצאה שם (או שלא), אבל ממה שאני ראיתי, חלק נכבד מהרצים מרגישים מיצוי אחרי שהם השיגו מטרה מסוימת – נניח לרוץ 10K במהירות מסוימת ומתפתים להגדיל את המרחק עוד ועוד.

אופיר 17 במרץ 2013

אני עשיתי אחורה פנה, והחלטתי לשפר מהירות במרחקים ה-"קצרים" יותר (עד חצי מרתון).
עד מהרה התברר לי שאין תחליף לריצה הארוכה השבועית לתחזוקת המרכיב האירובי, ובהכנה לחצי המרתון האחרון (שלצערי עקב החום הומר לג'וג) הכנסתי גם 3 ריצות של 30+.

להבנתי, ריצה למרחק קבוע ואו בקצב קבוע לא תשפר אותך מעבר לגבול מאוד מוגבל. שבוע אימון שגרתי כולל מגוון של מרחקים ומהירויות.

shohat 17 במרץ 2013

הרצים ברמות הגבוהות יותר לא מתרגשים מהעלאת המרחק (תראה כמה שנים מפנטזים על בולט ב – 400מ'…). רצי עלית "עולים מרחק" בדרך כלל בשלב מאוחר יותר לקריירה כשהם מאבדים מהירות, ועד אז נוטים להתמקצע במרחק אחד או שניים. עבור רצים חובבים בוגרים, הסיפור שונה לגמרי. להתאמן באדיקות שנה שלמה כדי לשפר 2 שניות ב – 1,500מ' בדרך כלל פחות מרגש אותם, מה גם שאין כל כך תחרויות מתאימות. רוב מירוצי הכביש הם לעשרה ק"מ ומעלה. התשובה לשאלה כמה להתמקד בשיפור התוצאה ב – 10,000 לעומת מרחקים של מרתון ומעבר היא עניין של העדפה אישית, ואפשר כמובן להגדיר מטרות שונות בתקופות שונות.

Amir A 17 במרץ 2013

הסיבה ששאלתי את זה היא התהייה האם רצים (חובבים בעיקר) עוברים למרתון פשוט בגלל שזה הדבר הבא שיש שם. סף הריגוש מכל מרחק חדש יורד אחרי שאתה מתרגל אליו ואז פשוט עוברים למרחק הבא.

shohat 18 במרץ 2013

ברוב המקרים כן. וישנם גם מי שבקושי צולחים מרתון ראשון וממהרים להירשם ל"איש ברזל". מיעוט יחסי בקרב הרצים החובבים מתרכזים בשיפור התוצאה לאורך שנים. תגובה אירונית הולמת: http://run4adventure.files.wordpress.com/2011/11/runners-sticker-31.jpg
3.1 מייל = חמישה ק"מ באמריקאית.

ניר 17 במרץ 2013

יופי של רשימה.

אריאל גרייזס 17 במרץ 2013

ברוך הבא בצל קורתנו, נחשון.
רשימה ראויה ביותר. יש לך המלצות איך משנים את התפיסה הזאת של מרתון ובכלל ריצה למרחקים ארוכים כ"הליכה על הקצה"?

shohat 17 במרץ 2013

זו שאלה מכשילה. :) בעולם היפותטי – היו מכריחים כל רץ להתאמן שבוע עם אסף בימרו וללמוד על "ריצות חסרות תהילה". בינתיים נכתוב על זה, נדבר על זה ונקווה שהמסר יעבור.

קורא 17 במרץ 2013

אני מסכים איתך שגם לאחריות האישית יש תפקיד חשוב ויכול להעיד רק על עצמי. בדיוק חזרתי מפציעה לפני כחודש והתלבטתי ארוכות אם להירשם למרתון או לא, כשהתוכנית היתה לעשות בפעם הראשונה חצי מרתון אחרי שרצתי כמה פעמים כבר עשרה קילומטר. הרגל שלי לא היתה במצב מספיק טוב ואמרתי לעצמי שאם לא השנה אז שנה הבאה, וזה בסדר. שמחתי היתה כפולה כשראיתי את מזג האוויר הנוראי, ונראה לי שהייתי מוותר על הריצה בכל מקרה.

מנגד, גם לרשות המבצעת יש אחריות מסויימת, ועיריית תל אביב בהחלט היתה יכולה לנקוט במשנה זהירות ולא לתת לאנשים לרוץ בחום הזה, מה עוד שרבים מהרצים במרתון תל אביבי ידועים כלא מקצועיים.

רן 17 במרץ 2013

אני מזדהה עם מה שכתבת.
אגיד את האמת, אני די טרי בעניין של המרתונים. טרי עד כדי כך שאפילו אני לא יכול להגיד שרצתי מרתונים… כי אם רק מרתון אחד (ואני יודע שזה כמו אחד, שרק עתה סיים מסלול בצנחנים וכבר מעיז לדבר על השירות הקרבי באופן כללי) אבל.. היי, לפחות הודיתי על ההתחלה ב"ירקרקות" שלי – אז תהיו עדינים. בבקשה (ואם זה מספק אתכם, אז דעו לכם, שאני רץ כבר כמה שנים ורק בשנה האחרונה התחלתי להעלות את המרחקים עד למרתון. וגם שסיימתי בתוצאה ממש טובה :) ).

לעניינינו,
כאשר אני מנסה לתאר את התחושה של הריצה אני כל הזמן נזכר בהכנות לריצה ולא בריצה עצמה. כיום, כמה חודשים מאז הריצה, אני אפילו לא יכול להגיד שאני זוכר באופן משמעותי קטעים שלמים בריצה. אך לעומת זאת, אני זוכר בהחלט את היציאה לאימונים בגשם, בקור ובבקרים הנוראיים, את הרצון ללמוד על כל הספק קטן של הריצה והרצון לדעת מה אפשר לעשות כדי לתלוח את הריצה בצורה מעולה. נראה לי שזה ממש מתאים לתיאור של "פריק שליטה". האתגר האישי שלי בריצה, לא היה לסיימה, אלא, להביא את הגוף והנפש במצב אופטימלי לקראתה. הגרף העולה של הריצות, הנפח הגדל באופן שבועי של היקף הריצות יחד עם התסכול שבלהפסיד ריצה – הם הזיכרונות המשמעותיים שלי מריצת המרתון. הריצה עצמה הייתה כיפית. העובדה שהגעתי לקו הפתיחה, כאשר אני יודע שהצלחתי לגרום למוח שלי לעכל, ש42 ק"מ, הם פשוט 4 ריצות של 10 ק"מ ועוד קצת… זהו לדעתי הניצחון הגדול שלי בריצה.

איציק 17 במרץ 2013

אני לא רץ מרתון ולא יכול לדמיין את הקושי בכך, אך לפני יותר מ-30 שנה כשהיתי שחיין, האימון החביב עלי היה 3 כפול 1500 למרות שהיתי שחיין חזה. הלבד עם עצמך זה כייף שלא יתואר, לא צריך אף אחד, אתה והמחשבות שלך. אני לא יודע האם רצי מרתון מתאמנים בקבוצות או בודדים, אך אני היתי מעדיף את הלבד. אני לא בטוח עד כמה זה בריא או שוחק את הגוף, פרקים/שריר הלב. אולי כן ואולי לא, אין לי סטטיסטיקה, אני מניח שיש כאלו שיש להם. אני גם חושב שהרצים לא עושים זאת בגלל הבריאות כי אם בגלל הכייף שברוטינה של המאמץ שלך עם עצמך. אני כותב כל זאת כדי לומר שנראה לי שאנשים בעלי אופי מסויים המתאים לחווית הריצות הארוכות הם לאו דוקא אנשים שגם יש להם מודעות לגבי הסיכונים כי לא זה בראש מעייניהם. אפשר לומר שזו לא הבעייה של המארגנים כי אם של הרצים, ועדיין צריך לחשוב איך לאזן את הרצון, אולי אפילו הקפייתי של הלרוץ, עם מיזעור הנזקים.
הערה: מיזעור נזקים הינו לא בחיסולם, כיוון שהדרך היחידה לחסלם זה להפסיק את הריצות, וזה לא הגיוני. לדעתי, עירית תל-אביב, נהגה בהגיון, אך אולי איגוד הריצה או איזה גוף של ספורט עממי צריך לטפל במודעות בשוטף ולהגבירה לקראת המרוצים.

shohat 17 במרץ 2013

תודה על קבלת הפנים ועל התגובות. מקווה בימים הקרובים להציג את עצמי בצורה יותר מסודרת. כיף להיות פה.

דובי מילר 18 במרץ 2013

נחשון ברוך הבא אלינו, יופי של פוסט.

צח 18 במרץ 2013

נחשון, איזה כיף לקרוא אותך גם פה.
כרגיל אתה נותן מילים לתחושות של כולנו הרצים.

YG 18 במרץ 2013

איך כתבתי היום לגרייזס- נחשון שוחט בדה-באזר זה נשק שובר שיויון, לא פחות משווה ערך לאליפות :-)

סחתיין, אין ספק שכל הצדדים הרוויחו פה בגדול, במיוחד אנחנו הקוראים.

ינאי 21 במרץ 2013

אין מה לעשות, כשרצים הרבה צריך לזכור לשתות כמו שצריך, כדי שלא יקרו מקרים כאלה. אני יכול להבין את מי ששוכחים לשתות, כי יש מין רגעים כאלה במהלך הריצה שנכנסים בהם לטראנס, אבל זה לא תירוץ. מישהו מכיר בקבוקים תרמיים טובים? חברה שלי המליצה על אלה של לאקן. מישהו שמע עליהם?

מיכאל 26 במרץ 2013

יש פה מורכבות גדולה. אחרי שכבר רצתי חמישה מרתונים, אני יכול להעיד שריצות של עד 25 ק"מ נתפסות כריצות קצרות, שממש אין בעיה לעשות אותן. המשפט הזה, כל פעם שאני אומר אותו, מביא אותי להכרה שזה ההישג המדהים של רץ המרתון: מרחק שלאחד נתפס כאתגר בשבילי הוא ריצה קלה.
לא יודע אם הצלחתי להעביר את התחושה, אבל זה מובן להרבה רצים אחרים.
ולעניין הגדלת המרחק: זה מאד אישי. יש את אלה שעוברים לאולטרה מרתון, אלה שמנסים לשפר מהירות בריצת 10 ק"מ, ויש את אלה שרצים למעלה מריצת מרתון אחת בשנה.
ו…חג שמח

Comments closed