האמת היא שהרגשתי די מיותר לכתוב על הג’ירו השנה. בקולות וברקים הנחיתו על חבורת ישראלים אירוע שתפס פחות מליגה ארצית אצל הציבור הישראלי. והציבור בישראל, כמה קל לשכנעו… תחילה הסבירו שהאירוע הוא האח הקטן של הטור דה פראנס, וזה בחישוב פשוט האירוע הרביעי בעולם אחרי המונדיאל, האולימפיאדה והטור. אח”כ גם סיפרו לנו שהוא נצפה ע”י 900+ מיליוני אנשים, כן? כמעט שמינית אחוז מהעולם צופים בג’ירו!! (לא באמת כמובן) זה המשיך כשכל דרדק ידע לדקלם על פה את רוכבי האקדמי (מצטער, לי עדיין אין מושג) ומה תפקידו של כל אחד, בקיצור, סיקור הג’ירו היה כל אינטנסיבי וכל כך רדוד מבחינת הרמה שהרגשתי שעוד מילים רק יפחיתו את האפקט.

אפקט. איזה אפקט? לכולם ברור שהיעד מן הסתם להגדיל את החשיפה סביב הענף עד שיצאו מקרבנו רוכבים מקצועניים שייצגו אותנו, עד שישודרו מרוצי הסבב העולמי במדינתנו, אבל האם הכיוון נכון? האם הדרך נכונה? איני מתיימר לענות על שאלות שכאלו, שאינן פשוטות כלל וכלל.

ממילא (צילום: דן ברקאי)

אני מצטט מה שכתבתי על הסיבוב שלי ביום שישי של הנג”ש בירושלים;

כאדם דתי – חרדי אם תרצו – המכיר את האופניים רק דרך המסך, לראות את הרוכבים בחוש, לשמוע את החיתוך של האוויר, לראות אותם נוטפים זעה בחימום זה משהו שיכולתי רק לחלום עליו. זלזלתי בציבור הישראלי כאחד שיסתגר בביתו בטח ביום חם ולא יצא לראות, ובכן “אנשים הנוסעים על אופניים”, אבל כמות עצומה של ישראלים ותיירים מלאה את שדרות ממילא עם סמארטפונים ומצלמות, עם חולצות ודגלים, עם שאגות וקריאות עידוד לכל רוכב שטס וחלף על פניהם. טס אני אומר? ממש כך. עד שאתה לא רואה את זה מול הפנים שלך אתה לא מבין כמה מהר זה, וכמה רכיבת קצה היא זו. הסתובבתי ברחוב צדדי היכן ששוכנו האוהלים של הקבוצות, אני רואה אנשים בגילי עם פרצוף של עשרים וחמש פלוס עם גוף דקיק שלרגע חשבתי שזה ילד בן שתיים עשרה אוהד בכלל שבא על אופניו, נס שראיתי את אופני הנג”ש ואת הקסדה בה היה חבוש כדי להבין שזה רוכב שסיים את הקטע ושב לבסיסו. ספורטאי קצה במלוא מובן המילה – עם ובלי סמים – לא שאכפת לי.
פייר – התרגשתי. לא בקטע של דמעות אלא יותר בפעימות הלב שאתה מרגיש כשאתה רואה את הגיבורים מהטלוויזיה בחי. אז היו כמה חסימות שלא אהבתי אבל בהחלט הייתה הפקה יוצאת מגדר הרגיל בטח במושגים שלנו, רק תנו לנו עוד פעם פעמיים כך וההפקה תהיה ברמה הגבוהה ביותר. מאמין שזה תקף גם לרוכבינו, אם נאמין בהם וניתן להם את החשיפה ואת היחס המגיע להם יצמחו אצלנו גדולים מאוד, אין סיבה שלוקסמבורג תשלח שלקים וינגלסים ולנו לא יהיו נציגים. אין סיבה!

אז היו אנשים (יותר או פחות לפי ארמסטרונג), הייתה הפקה גדולה, ובליל ראשון ‘נגמר הג’ירו’, כך נכתב באחד המהדורות פה, נגמר?? צעקתי, הוא רק התחיל!! לשווא הייתה הזעקה. הפסטיבל נגמר וחזרנו לשגרת הספורט שלנו, שגרת הבינוניות, שגרת הלגעת וללכת בלי רצון להחכים ולהעמיק. אין זה מפליא שהבלוגים שפרסמו וסיקורו את עולם האופניים תמיד, חשו בעלייה בהשתתפות בימים האחרונים עת שב הג’ירו לביתו.

**

קצת על מה שראינו עד היום, אחרי שלישי ראשון:

ערב הזנקת הג’ירו, הראש שלי עבד באיך פרום מייצר פער מדומולן בהרים, כי הפעם המשחק של לשרוד בהרים ולהוריד פטיש בנג”ש (נגד השעון – ד.ב), לא יעבוד מול דומולן, רוכב נג”ש לא פחות טוב מפרום אם לא טוב יותר. הנג”ש הקצר בירושלים לא סיפר לי כלום, פרום נפצע לפני, ואפילו פוזוביבו הביא תוצאה יפה כי בסופו של יום הנג”ש היה קצר ואף שהיה טכני לא סיפר את הסיפור האמתי.

יצאה השיירה מאילת וכבר באיטליה המטפסים החלו להכות ברוכבי הנג”ש. דניס רוהאן איבד את חולצת המוביל, פרום נראה רע ביותר מדי ימים שהיום האחרון מבשר משהו שמי העוקב אחד הענף לא פוחד לעלותו על דל שפתיו (רמז – שירת ברבור), ואפילו דומולן לא הצליח להחזיק בקצב הרצחני בטיפוסים.

העבודה של אוריקה, או בשמה החדש מיצ’לטון, הייתה מדהימה. החיזוקים של רומן קרויזיגר מטינקוף ז”ל יחד עם מיקלניאבה הבלתי נגמר מסקיי, חיזקו ברמת ההכוונה של הסגל הצעיר הזה, כי כשרון יש שם ובטונות. רק מצחיק לחשוב שטרם הג’ירו דווקא אדם היה המוצלח יותר בטיפוסים והנה סיימון מראה שהוא לא פחות טוב ממנו. ובלי לקחת מהמהלך באטנה שמיצב את צ’אבז למעלה עד למקום השני בוורודה בסיום קטע 9. אבל גראנד טור משחקים עשרים ואחד ימים, ואני לא סופר חצי עבודה כך שאחכה עם הכתרים.

סיימון ייטס בחולצה הוורודה

*

אילייה ויויאני היה ספרינטר לא רע שנפל לקבוצה אמנם עשירה אך ממוקדת מטרה– גראנד טורס. בסגלים לגראנד טורס הוא לא נספר והיה ברור שהאיטלקי רוצה הרכב אצל קבוצה שתמצה את הפוטנציאל שלו, קוויקסטפ עם לאפבר הבלתי נגמר עטה על המציאה ומלאה את מקום הספרינטר השני הבכיר אחרי עזיבת קיטל וקידום גאביריה לספרינטר המוביל. עם רכבת קטרים שמציבה אותך בפוזשן טוב בספרינט גם ויויאני חזר לזרוח. הג’ירו קשה לספרינטרים כי ההרים לא מרחמים, לכן את ההצגה האמתית נראה בטור ביולי. קוואנדיש, סאגאן, גאוויריה, קיטל ועוד יהיו ראש בראש שם. הטור של קליפורניה אתמול בלילה נתן הצצה לאיך זה נראה.

*

ומילת סיום על פרום:

פרום זוכר טוב מאוד את טור 2012. בראדלי וויגינס זכה ופרום סיים שני כשלכולם היה ברור שפרום היה חזק ממנו ונאלץ לוותר על הזכייה. שנה הבאה ברילספורד הודיע – בלי הרבה סנטימנטים – באמצע שוויגינס מתחרה בג’ירו, שלא יתמודד בטור לנסות לשמור על הזכייה שלו. ייתכן שפרום עדיין לא מרגיש טוב בעקבות הנפילות, ייתכן שסרגל המאמצים שלו מכוון לשבוע השלישי (ועד לתחילת הטור?), אבל אם זוהי שירת הברבור ברילספורד לא יהסס הרבה, פרום ירגיש על בשרו את מה שהרגיש וויגינס. כדי שזה לא יקרה הוא יצטרך הרבה אופי ומהלכים כאלו שעשה לפני 3-4 שנים. אולי ברית עם פאביו ארו ומיגל אנחל לופז תצליח. אולי.

ניפגש כאן אחרי קטעים 14-15 בשבת-ראשון טרם השבוע הגורלי השלישי, עד אז – פורצה איטליה!!

 

שנת ההכרעה - אריאל בן חיים