שליחנו למרתון ניו יורק. הקילומטר התשיעי (מה צריך את זה?)

יש לי הזדמנות חד פעמית ליהנות מניו יורק לכמה חודשים, ובמקום ללכת לתערוכות ולהופעות ולמשחקי פוטבול, לשוטט בין החנויות ובתי הקפה, אני מזיע על הטיילת כמו איזה טמבל ומשלם 950 דולר (!) כדי לבזבז את הזמן על פעילות חסרת תכלית לחלוטין

 

תאריך: 19.9.2010.

מרחק: 15 ק"מ.

מסלול: על ההאדסון, מרחוב 24 עד לקצה המזרחי של battery park.

הערות: בנוסף, 4 ק"מ הליכה אחרי הצהריים.

הנה זה קורה שוב: הימים שבהם הכל נגד הריצה. במוצאי יום כיפור יצאנו למסיבה בקווינס. בשעה שלוש, בדיוק לפני שהדי ג'יי עמד לעלות, באו השוטרים וסגרו את האירוע. מסתבר שלמרות ההמלצות ב"טיים אאוט ניו יורק", למקום לא היה רשיון עסק.

נסענו ברכבת הביתה, הלכתי לישון אחרי ארבע וקמתי בשמונה עם הנגאובר לסדרה של שיחות עבודה ואי מיילים עצבניים עם ישראל. אחר כך חזרתי לישון, קמתי בצהריים ויצאתי לפגוש חברים במרכז העיר, וכבר נהיה מאוד מאוחר. לא היה סיכוי שאספיק לצאת לריצה ולחזור בזמן לראות את הדרבי בין האחים מאנינג ב"סאנדי נייט פוטבול".

כדי להוסיף על הצרות והעצבים, בדרך חזרה תחנת הרכבת התחתית היתה סגורה, ומצאתי את עצמי הולך ברגל ארבעה קילומטרים, לאורך מסלול הריצה שלי, כדי להגיע הבית ולחזור לאותו מקום ממש, הפעם בריצה.

כעת, במקום לצאת לאימון נעים בין מאות הרצים של סוף השבוע אחר הצהריים, לערוך תחרויות דמיוניות עם חלק מהם ולהסתכל על הבחורות שעוברות, מצאתי את עצמי כשאני צריך לרוץ לבד, בלילה. בהדרגה, הכעס על היום שהתקלקל הפך לזעם כללי הרבה יותר, על הריצה ובכלל. בשביל מה הייתי צריך להירשם למרתון הזה?

יש לי הזדמנות חד פעמית ליהנות מניו יורק לכמה חודשים, ובמקום ללכת לתערוכות ולהופעות ולמשחקי פוטבול, או סתם לשוטט בין החנויות ובתי הקפה, אני מזיע על הטיילת כמו איזה טמבל. מילא המחיר המטורף ששילמתי על ההשתתפות במרתון (הגיע הזמן לחשוף אותו מול קוראי הבלוג – 950 דולר!), אני פשוט מבזבז את הזמן שלי על פעילות שבמהותה הינה חסרת תכלית לחלוטין.

אם זה לא מספיק, הוספתי את המחויבות של הכתיבה הזו. לפעמים אני מרגיש שאין לי שום רעיון מקורי נוסף לשתף בו את הקוראים, ואם יש משהו שאני שונא בכתיבה זה מיחזור ובנאליות. כדי למרוט את העצבים שלי, איתן בקרמן, שעורך את הטקסטים האלו, ממספר אותם בכותרת – הקילומטר הראשון, הקילומטר השני וכו'.

איך יכול להיות שאני רק בטקסט התשיעי? התחושה שלי היא שמהרגע שבו הגעתי לעיר הזאת כל מה שאני עושה זה לרוץ ולכתוב על ריצה. ועדיין, זה לא מספיק. אני רץ כל הזמן – או ככה זה לפחות נראה – ואני רץ מעט מדי. אין ספק שהתחלתי להתאמן מאוחר מדי. בזמן שנשאר עד למרתון, לא אספיק לערוך יותר משתיים-שלוש ריצות של שלושים קילומטר ומעלה. קשה להאמין שאוציא תוצאה טובה בתחרות. בזבוז זמן, כבר אמרנו.  

זה סוג המחשבות שיש לי לפני הריצה. ההתמודדות עימן היא כמעט מאבק פיזי, אבל למדתי בעבר נקודה חשובה: אסור לחשוב יותר מדי. כל ההיסוסים, הרציונליזציות והייסורים המנטליים לא מועילים בכלום. צריך לקבוע מכסה שבועית של ריצה ולהיצמד אליה,

לרוץ בכל מזג אוויר ובכל שעה. לרוץ כשסובלים מג'ט לג או כשחוששים מהצטננות, לרוץ בגשם, לרוץ בחמסין, לרוץ כשעייפים, ולרוץ כשאין מספיק זמן והאימון יגרום לי לאחר לעבודה או להחמיץ את המשחק בטלוויזיה. ביתר הזמן צריך פשוט להניח לכל העניין, ולהשתדל לנתח אותו כמה שפחות. ריצה היא קודם כל פעולה פיזית, לא פילוסופיה.

במקום לנוח אחרי ההליכה הארוכה ממרכז העיר, החלפתי בגדים מהר ויצאתי החוצה, לפני שאשקע בבית. ויתרתי על החימום. הריצה עצמה היתה סבירה בהחלט. באזור באטרי פארק התחיל טפטוף, אבל בשלב הזה הוא לא הפריע לי. חזרתי הביתה בזמן לרבע השלישי בין הג'איינטס לאינדיאנפוליס. המשחק היה עמוק בתוך הגארבג' טיים.

הקילומטר השמיני

יורם ארבל עדיין שם (יואב ויכסלפיש)
התופעה העגולה 3: כל המסביב (הקהל)

9 Comments

גמל (סתם גמל) 22 בספטמבר 2010

הרופא הודיע לי היום שבגלל חשש לפריצת דיסק אני לא יכול להתאמן בשלושת החודשים הקרובים. כשאני אומר להתאמן אני מתכוון לMMA ולחד"כ, מה שמשאיר לי את הריצה ואת הכדורגל של החבר'ה בסופ"ש.
יאללה, חצי מרתון בדצמבר

יוסף בן עיון 22 בספטמבר 2010

איזו ריצת מרתון זאת גבר? גם אני רוצה

ליאור, ניו יורק 22 בספטמבר 2010

לפני חמש שנים הייתי בניו יורק בדיוק בזמן המרתון. הגעתי בערך בשעה השמינית שלו, כך שיצא לי לראות פחות או יותר את כל אלה שמגיעים אחרונים. הייתי די המום ממה שראיתי. בחורים עם רגל אחת, אוטיסטים. בפרט בלט בחור בשם ג'ימי. כל האנשים מסביבי החזיקו שלטים go jimmy, וכשהוא הגיע זה היה כאילו מסי נכנס לאיצטדיון. בהחלט חוויה מדהימה.
פאסט פורווארד שנתיים, נפלתי בטעות בזמן ביקור בברלין על המרתון. במטוס ראיתי את עופר שלח והסקתי שהוא הולך לרוץ. הפעם הלכתי במיוחד לקילומטר האחרון בשביל לחכות לו. ראיתי את גברסילסה שובר את שיא העולם, וממש שנייה לפני שהתייאשתי שלח עבר ממש לידי. באופן אינסטנקטיבי צעקתי לו "שלח!!". הוא הפנה את הראש וחייך אליי עם עין אחת. זה היה שווה את ההמתנה.
פאסט פורוורד שלוש שנים ואני בניו יורק שוב, לתקופה של כמה חודשים. אני אהיה פה בזמן המרתון, אז אם זה מעודד אותך, אני אגיע לראות את הסוף. מבטיח לצעוק "שיזף!!!"
אל תאכזב אותי

איתן בקרמן 22 בספטמבר 2010

ליאור, אנחנו בונים עליך. רציני. זה יכול להיות קטע מגניב שנועם יידע מהרגע הזה, ובעיקר במרתון, שבסיום עומד אוהד שלו, גולש דה באזר, האוהד מספר 1 של הנבחרת שלנו, וצועק לו שיזף. אם יש לך גם מצלמה או וידיאו לרגע הזה, זה יהיה ענק. נראה אותך.

ליאור, ניו יורק 22 בספטמבר 2010

i will, i have a camera, and i will film the ending, bitter or sweet

איתן בקרמן 22 בספטמבר 2010

גדול אתה. אם תשאיר לי הודעה בeitanbek@gmail.com אני אקשר בינך לבין נועם. חג שמח

ד. 24 בספטמבר 2010

יש פה לפחות מעריצה אחת, צמודה, בילט איו, שתעמוד בסיום. ליאור, תבוא להגיד שלום

ההר 24 בספטמבר 2010

הי ד.
לצערי אפספף אתכם, אבל מבטיח לשלוח את הצוותים המקומיים שלי לעודד!

Comments closed