מה היתה מטרת המרד הגדול? (יוספוס לעם 3, עדיין הקדמה)

טור שהתארח כאן בעבר, וחוזר כעת מתוגבר

כאשר התחולל אותו זעזוע גדול שהזכרתי ידעו הרומאים תחלואים מִבַּית. סיעת היהודים ששאפו ל[חולל] תהפוכות והיו בתקופה סוערת זו בשׂיא כוחם, הן בגודלם הן בעושרם, קמה ומרדה. עוצמת המהומות הפיחה ביהודים תקווה להשיג את השליטה במזרח, ואילו הרומאים חששו לאבד את אחיזתם שם. היהודים קיוו כי אחיהם בני עמם היושבים מעבר לנהר פְּרָת יצטרפו כולם להתקוממות, ואילו את הרומאים הטרידו שכניהם הגַאלים.  (הקדמה, ב / 4-5)

על שום מה פרצה המלחמה? לשם מה היה המרד?

שאלות אלה העסיקו את המחקר המודרני, שהפך כל אבן ופרש בכל פסוק אצל יוספוס, בנסיון לענות עליהן. בניגוד למרד בר-כוכבא, בו כבר הפכנו קצת בשאלת המניעים, הנסיבות בדיון על המרד הגדול הפוכות לגמרי. כאן יש לנו עדויות נרחבות (בעיקר של יוספוס, אבל גם של אחרים), והסברים שונים המתחרים זה בזה, ורובם הגיוניים באופן זה או אחר ומשלימים זה את זה. בטור הזה אתמקד בסיבה שמציע יוספוס בפתיחת חיבורו: האימפריא הרומית ידעה זעזועים מבית; סיעת יהודים ששאפה לתהפוכות התמרדה; עוצמת המהומות הפיחה תקוה בקרב היהודים להשׂיג את השלטון במזרח, ועוררה ברומאים חשש פן יאבדו אחיזתם בו.

האמנם כך? הצגת הדברים על-ידי יוספוס מעלה קשיים ושאלות. ראשית, מדבריו בפתיחה עולה כאילו אותה סיעת יהודים מרדנית ניצלה הזדמנות של משבר עמוק ברומא כדי למרוד. אלא שלא כך היו פני הדברים. בקיץ 66 לספירה, הזמן בו התלקח המרד, נמצאה רומא בשלום יחסי. אותן מרידות שדובר בהן, של גאלים וקלטים, עדיין לא פרצו. מלחמת האזרחים הרומית, הידועה בכנוי ״שנת ארבעת הקיסרים״ עדיין לא נראתה באופק, ונרון קיסר ישב עדיין על כסאו לבטח. אמנם, בחוגי הממשל העליונים ברומא כבר ניכר מתח רב בשל תפקודו הלקוי של הקיסר, וכמה וכמה מבכירי חוגי השלטון נאלצו להתאבד בשל רדיפה פוליטית, אבל ספק גדול אם מתח זה ניכר בפרובינקיא יהודה. וגם אם ניכר, ודאי שלא אותת על תזמון מוצלח למרידה כוללת נגד רומא. יתכן שיוספוס מדבר כאן על תקופת המלחמה כולה, בה אכן הזדעזעה רומא במרידות חוץ ובמלחמת אזרחים, אך בכך אין כדי לשפוך אור על הנסיבות לפרוץ המרד.

תהיה אחרת עולה ביחס לתקוות היהודים ״להשׂיג את השליטה במזרח״ (ἐν ἐλπίδι κτήσεως τὰ πρὸς τὴν ἀνατολήν). הביטוי הכללי ״המזרח״ (מילולית: האזורים שבכיוון הזריחה) נראה בלתי-מוגדר בכוונה תחילה. האם הכוונה ליהודה? לארץ-ישׂראל? לפרובינקיא סוריא? או שמא לאסיא הקטנה, ארמניא והלוואנט גם יחד? יתר על כן, האם עלינו להאמין שאי-אלו יהודים העלו בדעתם שיוכלו לפרושׂ שלטונם על חבלי ארץ גדולים כל-כך? גם אם נקבל שהיו שציפו לעזרה מיהודי בבל (ועזרה מסוימת כזו אכן הגיעה בזמן אמת, גם אם מועטה משקיוו המורדים), האם לא מדובר ביעדים מוגזמים כל-כך עד שקשה להעלותם על הדעת?

לכאורה, ניתן לפטור את הדברים כתעתועי דמיונו של יוספוס, או אולי כהגזמה ספרותית בתחילת החיבור, במטרה למשוך את הציבור להמשיך להקשיב ולקרוא. אלא שבהמשך חיבורו יוספוס חוזר על טענתו, בניסוח קיצוני עוד יותר: ״אך הדבר אשר עורר אותם יותר מכל למלחמה היתה נבואה סתומה הנמצאת גם היא בכתבי הקודש, כי בעת ההיא יקום בארצם אדם אשר ישלוט על העולם הנושב כולו. הם הבינו כי הכוונה לאחד מבני-עמם, וחכמים רבים טעו בפירוש, אלא שהיא בשׂרה למעשׂה את שלטון וספסיאנוס, אשר הוכרז כקיסר (אימפראטור) בארץ יהודה״ (ספר ו פרק ד/312-13).

וספסיאנוס, פסל שנמצא באוסטיא, מוצג ב-Museo Nazionale, סניף Palazzo Massimo alle Terme
וספסיאנוס, פסל שנמצא באוסטיא, מוצג ב-Museo Nazionale, סניף Palazzo Massimo alle Terme ברומא

 

מאלף במיוחד לראות שיוספוס לא היה היחיד ששמע על נבואה זו, ויחס לה תפקיד חשוב בתסיסה לקראת המלחמה. אלה, למשל, דבריו של ההיסטוריון הרומי טקיטוס, בן זמנו של יוספוס:

היו [גם] אותות, אשר האומה הזו, הדוחה באמונותיה התפלות והמנוגדת לדת, לא מצאה לראוי לחלות בקורבנות או במתנות. נראו מערכי קרב מתנגשים זה בזה בשמים, כלי נשק מאדימים, ולפתע הואר המקדש באור יקרות מן העננים. דלתות המקדש נפתחו לפתע, ומתוכו נשמע קול רם יותר מקול אנוש: ״האלים עוזבים!״, ובאחת תנועה אדירה של עזיבה. מעטים צפו באותות בחשש. ברוב נכנס שכנוע עמוק שהגיעה העת בה דובר בכתבי הכהנים העתיקים, בה יעצים כוחו של המזרח, והיוצא מיהודה ישתלט על [כל] הדברים. זו גם זו חזו את וספסיאנוס ואת טיטוס; אבל האספסוף, כמנהג התאווה האנושית, פרש את הנבואות הכבירות הללו לטובתו, ולא שינה את דעתו לצד האמת אפילו לנוכח האסונות. (טקיטוס, דברי הימים ה 13, תרגום שלי).

מעניין לראות בהשוואה לטקיטוס את דברי הגמרא המיוחסים לר׳ יוחנן בן-זכאי, אף הוא מבני הזמן, שראו את המרד לנגד עיניהם: ״תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: ״היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב.״ (בבלי, יומא לט ב). עדות הגמרא מאוחרת כמובן בהרבה, אבל בכל זאת היא מחזקת את הרושם שטקיטוס נחשׂף למידע איכותי מיהודה על רוח הדברים בתקופה שלפני המרד.

giphy
יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב

 

ובחזרה ליוספוס: מה היא אותה נבואה, המופיעה לטענתו בספרי הקודש, שהלהיטה כל-כך את הרוחות? חוקרים שונים העלו סברות שונות. היו שראו כאן רמז לברכת יעקב באחרית הימים: יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא – מִי יְקִימֶנּוּ? לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים (בראשית מט ח-י). אחרים דרשו את הדברים על נבואת בלעם לאחרית הימים: וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו, וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל (במדבר כד יח; על הזיהוי בין רומא ואדום נדבר עוד בהמשך). היו מי שפרשו את הדברים על תהלים עב ח העוסק במשיח העתיד לבוא: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. פסוק זה שימש כאחד ממראי המקום האהובים על בעלי מדרש עשׂרת מלכים לשלטונו של המשיח העתיד לבוא מסוף העולם ועד סופו. ולסיום אי-אפשר לשלא להזכיר את משל הפסל שבחלום נבוכדנצר, בפרק ב בספר דניאל. בפירושו לדניאל בספר העשׂירי של חיבורו המאוחר יותר, קדמוניות, מזהה יוספוס את המלכות הזרה הגדולה האחרונה עם רומא, ומתנבא על המשיח שיבוא ויתפוס את מקומה. וכל זאת לאחר שטען שוב ושוב ב״מלחמה״ שהמרד היה טעות מרה, ולאחר שחזה במו עיניו בכשלונו ובחרבן הבית!

האם באמת האמינו יהודים בכלל, ויוספוס בפרט, ביכולתה של יהודה לרשת את רומא כמלכות עולמית? במבט לאחור נראים הדברים כהזיה פרועה. במבחן התוצאה ברור שמבחינה צבאית ומדינית היה המרד כשלון חרוץ. מאידך, מרידה זו לא היתה הנסיון הראשון, וגם לא האחרון, של עם כבוש לפרוק את עול השלטון הרומי. ידועים מקרים אחרים בהם פרצו מלחמות חירות כאלה גם לנוכח יחסי כוחות גרועים יותר. ועם זאת, נראה שלפחות ביהודה של שנות השישים התערבו בשיקולים מעשׂיים גם ציפיות ותקוות משיחיות. וכפי שאמר טקיטוס, אלה התממשו, אך לא באופן אליו התכוון המשורר. ואם נהרהר ברגע באחר שיצא מיהודה, ושתלמידי-תלמידיו השתלטו ברבות הימים על רומא – על אחת כמה וכמה.

עצבים של לוחמי שוורים
נמוכות בגרמניה - יואב ויכסלפיש

18 Comments

ישי 13 ביוני 2016

האם לא כל אירוע משמעותי שמתואר על ידי היסטוריונים רומיים מלווה בנבואות ואותות שמימיים?
אני מקבל את הרושם שנבואות ואותות היו על ימין ועל שמאל; רובם כנראה לא התממשו

ישי 13 ביוני 2016

ברח לי באמצע:
האם לא כל אירוע משמעותי שמתואר על ידי היסטוריונים רומיים מלווה בנבואות ואותות שמימיים?
אני מקבל את הרושם שנבואות ואותות היו על ימין ועל שמאל. רובם כנראה לא התממשו. האותות גם היו נתונים לפרשנויות רבות (אאל"ט יוספוס עצמו נותן את הפרשנות שלו [שמוצגת כפרשנות שהוא נתן בשעת מעשה, אך אפשר לשער שהיא פרשנות בדיעבד] לאותות). אבל הרושם שלי הוא שהכוח של האותות הללו כמשפיעים על פעולות בני האדם בזמן הפעולה היא מוגבל מאוד מאוד. אספסיאנוס נהנה להפיץ את סיפורי האותות על עלותו לקיסרות, אבל לא נראה שהם היו המניע המשמעותי למעשים שלו באותו זמן. כך גם האות של אגריפס על יום מותו. נראה לי יותר שמדובר בקישוטים ספרותיים שמתחברים עם אמונות תפלות רווחות שלא ממש שינו את פעולת הדמויות ההיסטוריות בשעת מעשה.

אוֹרי אמיתי 13 ביוני 2016

התשובה הפשוטה היא ״לא״. לא כל ארוע משמעותי וכו׳ מלווה בנבואות. חלקם כן, אחרים לא.
לגבי הקישוטים הספרותיים – אני קורא כעת ספר שטענתו המרכזית (או לפחות הטענה החשובה שבהן) היא שכל סיפורי הרדיפות בימי אנטיוכוס אינם אלא קישוטים ספרותיים. אני לא קונה את זה, פשוט כיון שאני רואה עד כמה חשובים סמלים ואותות לאנשים במציאות בה אני חי. קל וחומר במציאות בה עדיין לא רווחו הסברים חומריים-מדעיים.

ישרון 13 ביוני 2016

מעניין מאוד תודה.

אחד מהעם 14 ביוני 2016

תודה, מאוד מעניין.

נתן 14 ביוני 2016

גם היום יש אנשים במזרח (בעיקר ערבים,גם יהודים) שמאמינים שהם הולכים לשלוט בכל העולם,יחסי הכוחות נגדם,אבל הם מספרים לעצמם שהאל איתם ויהיה בסדר,הם נוקטים באלימות שלא קרובה להביא נצחון רק חורבן על עצמם

פאקו 14 ביוני 2016

לא רק במזרח (לראיה ווסטרוז).

yaron 14 ביוני 2016

חיית הברזל, גרסה מהממת של ברי סחרוף
https://m.youtube.com/watch?v=yOd4AIP_FSg

"מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום —
ממש כך, או באפן סמלי
יש די הרבה מרומי היום:
כל הקולוסאום הכל-עולמי
הזה עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיטורים, שהם חיות טרף —
ודם מציף את תת-ההכרה.
תחליף תחנות, תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך, זה שם —
אבל בינתיים, בעצם, מה שקורה
זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף, גלדיטור…

תקופת המתכת, עידן הברזל —
הזו, הרביעית, שראה דניאל
בחזיונות לילה, אז בבבל —
האם זה עכשיו שוב מתגלגל…?"

אלכס דוקורסקי 14 ביוני 2016

גרסא חזקה של סחרוף.

yaron 14 ביוני 2016

שלא לדבר על השיר. לטעמי אחד הגדולים של מאיר אריאל.

אוֹרי אמיתי 14 ביוני 2016

באחת מהפוסטים העתידיים אנסה לענות מדוע מקובל שהרביעית היא רומי.

אלכס דוקורסקי 14 ביוני 2016

בהחלט אחד הגדולים.

גיא זהר 14 ביוני 2016

לגבי יוספוס ודניאל, ישנה טענה שההתייחסות של יוספוס לישו/ישוע היא תוספת נוצרית מאוחרת, יש מצב שגם התייחסות לדניאל כזו?

אוֹרי אמיתי 14 ביוני 2016

לא מכיר טענה כזו. מדוע שתהיה מאוחרת? מה יהיה הנימוק?
(אגב, גם לגבי העדות על ישוע לא מקובלת עלי הטענה, אם כי יתכן ששונו שתיים-שלוש מילים בידי מעתיק נוצרי)

מראה המקום (לפי השיטה הישנה, ובאנגלית): ענתיקות 10.10.4
http://www.earlyjewishwritings.com/text/josephus/ant10.html

אלכס דוקורסקי 14 ביוני 2016

מאוד מעניין, תודה רבה.

איתמר המנומר 14 ביוני 2016

פשוט נפלא.
הסיכום התמציתי הטוב ביותר שקראתי.
את הפסקה האחרונה קראתי ארבע פעמים…
ברשותך שתי שאלות.

למה אתה קורא לו אחר? אם אני זוכר נכון הכינוי שלו הוא ״אותו אדם״ והרי הכינוי ״אחר״ כבור תפוס עד אפס מקום.

מה הסיפור עם אדום??? הרי באותה תקופה שאנחנו חוזרים ומנאצים אותם כרומי, הם כבר יהודים גמורים. הם הרי היו נדבך חשוב במרד הגדול וכמעט ונמחו אחרי מרד בר כוכבא. ובדיוק אז אנחנו מחליטים שמקובל שרומי היא אדום? קצת לא קולגיאלי.

תודה!

אוֹרי אמיתי 16 ביוני 2016

תודה רבה, איתמר.
לגבי אדום – יבוא הסבר לעניין הזה בהמשך, כשנתקדם קצת עם יוספוס.
אתה צודק לגמרי לגבי ״אחר״ – לרוב זה אלישע בן-אבויה. פה התכוונתי אחר מווספסיאנוס וטיטוס, ובוודאי אחר מהמשיח (או המשיחים) שהמורדים התכוונו אליו.

Comments closed