עצמאות וריבונות

יוספוס לעם 6, א 48-52

לפני שניגש לעניין, תזכורת קצרה: הכי טוב ללוות את קריאת הסדרה יוספוס לעם בקריאה רצופה של ״מלחמת היהודים ברומאים״ של יוספוס. את תרגומו העברי הטוב והמיושן של שׂמחוני אפשר למצוא בקישור זה, להורדה חינם אין-כסף. אני ממליץ מאד על התרגום החדש של אוּלמן, עם הערותיו מאירות העיניים של פרייס (מורי ורבי). עותק חינמי אין, אבל הנה קישור לדף הספר בהוצאת כרמל. חובבי/ות האנגלית הקלאסית והיוונית העתיקה יבואו על סיפוקן/ם המלא באתר Perseus. ועכשיו לעסק…

תרגום אולמן, הוצאת כרמל
תרגום אולמן, הוצאת כרמל

 

יונתן ירש את מקום אחיו. הוא נהג זהירות בבני ארצו, חיזק את שלטונו בברית ידידות שכרת עם הרומאים ועשה שלום עם בן אַנטיוֹכוֹס. אך כל אלה לא די היה בהם להביא לו ביטחון. שכֵּן טְרִיפוֹן העָריץ, האֶפִּיטרוֹפּוֹס של אַנטיוֹכוֹס הצעיר, זמם זה כבר מזימות על בן חסותו ואף ניסה לסלק את ידידיו; וכאשר הגיע יונתן עם בני לוויה מועטים בלבד לפְּטוֹלֶמַאִיס, אל אַנטיוֹכוֹס, לקח אותו בשבי בעורמה וכבל אותו באזיקים. אחר כך יצא למלחמה על ארץ יהודה, אך נהדף משם בידי שמעון אחי יונתן, ובזעמו על מפלתו הרג את יונתן.

שמעון ניהל את ענייני המדינה בכשרון רב; הוא כבש את [הערים] גַזַרָה (גזר), יפו ויַמְנִיָה (יבנה) הסמוכות, ולאחר שהשתלט על חיל המשמר של החַקְרָא הרס אותה. אחר כך בא לעזרת אַנטיוֹכוֹס אשר צר – לפני מלחמתו בבני מָדַי – על טְרִיפוֹן בדוֹרָא (דוֹר). אך על אף העזרה שהושיט לו בהנחלת התבוסה לטְרִיפוֹן לא פחתה תאוות הבצע של המלך. לא עברו ימים רבים ואַנטיוֹכוֹס שלח את שר צבאו קֶנדֶבָּאיוֹס בראש חיל כדי להחריב את ארץ יהודה ולהכניע את שמעון. למרות גילו המופלג ניהל שמעון את המלחמה בכוחות נעורים; הוא שלח את בניו לפניו עם הנמרצים שבחייליו, ואילו הוא עצמו פנה עם שאר צבאו לתקוף מכיוון אחר. הוא הציב מארבים במקומות רבים, גם בהרים, ובכל הסתערויותיו היתה ידו על העליונה; אחרי הניצחון המזהיר התמנה לכֹהן גדול ושיחרר את היהודים מעול השלטון המַקֶדוֹני, אשר נמשך מאה ושבעים שנה.

מאז חיסול ממלכות ישׂראל ויהודה על-ידי אשור ובבל (בהתאמה), ועד ימיו של שמעון בן-מתתיהו החשמונאי, לא ידע עם ישׂראל חירות מדינית. מאז הולדת היהדות בקרב גולי בבל, ולאורך שנות התפתחותה לאחר הצהרת כורש עם תהליך שיבת ציון, לא ידעה זו חירות מדינית כלל. מילא בגולה, אבל גם בארץ חיו היהודים תמיד תחת שלטון זר. קודם פרסים, אח״כ מקדונים. והנה, 170 שנה לאחר תחילת המניין למלכות בית-סלאוקוס (שראשיתו בשנת 312 לפנ׳, בה כונן סלאוקוס ניקאטור את שלטונו בבבל), הנה לראשונה חירות מדינית לִיהודים בארץ-ישׂראל.

לִיהודים כתבתי, ולא לַיְּהודים, כיון שלא כל יהודי הארץ התגוררו באיזור המוגבל והמצומם עליו פרשׂ שמעון את שלטונו. קהילות יהודיות רבות ומרובות אוכלוסין התגוררו באזורים שונים של מסופוטמיא (ובנוסף ומעבר להן קהילות ישׂראליות קדומות, שהתערבו בהן במידה זו או אחרת). פזורה יהודית רבת-אוכלוסין נוספת ישבה בחלקים שונים של מצרים, מאלכסנדריא שלגדת הים התיכון ועד לאזור אסואן (אם עדיין נותר שם שׂריד לקהילת יב); מערבה משם, שׂגשׂגו קהילות יהודיות בלוב. קהילות יהודיות גדלות ומתעצמות היו גם באסיא הקטנה – לכל המאוחר מימי אנטיוכוס השלישי (אביו של אפיפנס), ואולי עוד קודם לכן. בימי החשמונאים המוקדמים סביר אפילו שהיו כבר קהילות ביוון ובאיטליא. כבר בימים מוקדמים אלה נפער פער בתוך המילה Ioudaios, שציינה הן את דיירי הארץ הן את בני-הדת היהודית.

עם עליית השושלת החשמונאית, וביצור העצמאות המדינית בארץ יהודה, עלתה גם חשיבותו הפוליטית של בית המקדש הירושלמי. הכהונה הגדולה ציינה את הנהגת היהודים בארצם לאורך כל התקופה ההלניסטית, עוד לפני פרשיית חנוכה. היא זו שקבעה גם את מעמדם של יונתן, של שמעון ושל יורשיהם לבית חשמונאי. הריבונות, להבדיל מההנהגה, התבטאה גם בהפעלה עצמאית של כח צבאי, במניין שטרות מקומי, בטביעת מטבעות, בשחרור מתשלום מיסים לגורמים חיצוניים, ובניהול מדיניות חוץ עצמאית.

אכן, הכרה מדינית בינלאומית היתה תנאי מפתח לריבונות החשמונאית מראשיתה. ניתן להתרשם גם בדברים הקצרים שכתב יוספוס והבאתי לעיל, אך כדי לקבל את הרושם המלא מומלץ (מאד!) לעיין בפרק יד של ספר מקבים א, המדגיש את חשיבות ההכרה של רומא, שׂפרטא, ומדינות אחרות בעצמאותה של יהודה. בטור הקודם בסדרה דנתי בהיבט החיצוני של הברית עם רומא. אלא שלברית זו, כמו ליחב״ל בכלל, היתה חשיבות פנימית חשובה לא פחות (אולי אפילו יותר). ספר מקבים א נכתב על-ידי סופר מקורב מאד לשלטון החשמונאי – כמקובל על כל המחקר (והאמינו לי, קונצנזוס בכל עניין הקשור בחשמונאים הוא נדיר מאד). מאלף אפוא לראות את הדגש של מחבר הספר על יחסי החוץ כיסוד ללגיטימציא כלפי פנים.

תמונה: ויקיפדיא, ממלכת החשמונאים
תמונה: ויקיפדיא, ממלכת החשמונאים

 

השוואה בין יהודה החשמונאית לבין ישׂראל המודרנית היא מקרה מובהק של mutatis mutandis (בשינוי כל מה שצריך לשנות). השוני בין שתי הישויות כביר ורב פנים. לפני הכל יש לציין, כמובן, את הפער הכללי של למעלה מ-2000 שנה – זמן ארוך ביותר בו גם העולם וגם עם ישׂראל השתנו באופן ניכר. שוני עצום אחר הוא שבעולם דאז היתה אוכלוסיא מונותאיסטית (או אברהמית) קטנה מאד, שכללה פרט לעם יהודה רק את השומרונים. היום היא כוללת את כל עולם הנצרות והאשׂלאם – למעלה ממחצית אוכלוסי העולם. הבדל מכריע נוסף הוא שהעצמאות החשמונאית הושׂגה על-ידי ישוב יהודי שישב בארץ במשך מאות שנים רבות רצופות, בעוד שמדינת ישׂראל היא פרויקט של שיבה ממגוון גלויות. כל אלה הבדלים רבים וכבירים, ללא ספק.

ובכל זאת, יש גם דמיון. בראש ובראשונה, כיון שאחרי ימי בית-ראשון (בהם עדיין לא נצח העקרון המונותאיסטי אפילו בעם ישׂראל), ועד קום מדינת ישׂראל, היתה יהודה החשמונאית המדינה הריבונית היהודית היחידה בארץ. ולענייננו – כיון שגם ברכישת העצמאות שלה, וגם בהתנהלות שלה כלפי חוץ וכלפי פנים, היא היתה תלויה באופן משמעותי ביחסים עם הקהיליה הבינלאומית. זכורה האמירה המיוחסת להנרי קיסינג׳ר, לפיה אין לישׂראל מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים. ניתן למצוא לכך דוגמאות אינספור גם מהעניינים שעל סדר היום, מהשאלה המדינית ישׂראל-פלשׂתין דרך יחסי החוץ עם טורקיא וכלה בטיפול במאגרי הגז (ובאופנים בהם שלושת הסיפורים הללו נכרכים לפעמים זה בזה). אם יש לקח שאני מפיק מדבריו של יוספוס כאן, הרי הוא שיחסי חוץ הם אכן עניין חשוב ביותר, אבל אינם חזות הכל. צריך תמיד להביא אותם בחשבון, אבל שום ערובה בינלאומית אינה יכולה להחליף קיימוּת בשטח.

מאידך, לפעמים הקיימוּת בשטח תלויה באופן מכריע ביחסי חוץ. עוד נראה כיצד הריבונות החשמונאית נפגעת באורח אנוש (שלא לאמר מסתיימת) בימיו של פומפיוס (זה מהטור על גביהא ואלכסנדר). אם נתחיל את המניין, יחד עם מק״א ועם יוספוס, בשנת 170 למנין בית-סלאוקוס (כלומר 142 לפנ׳), ואם נחשב את ימיה עד כיבוש הארץ וביטול המלוכה החשמונאית על-ידי פומפיוס בשנת 63 לפנ׳, הרי שהריבונות החשמונאית החזיקה מעמד 79 שנה. אם נחזיק מעמד לפחות עד 2028, נצליח לשבור את השׂיא.

נעים כשלבן לך - תגובה קצרה לדורון קרמר
תנועת "האנטי פרימו"

26 Comments

מתן גילור 12 ביולי 2016

לא נותר אלא לברך עד 120.

yaron 12 ביולי 2016

אני מקווה שאתה צוחק.
זה מה שאתה מאחל לנינים שלנו?

מתן גילור 12 ביולי 2016

קראת לי זקן?

yaron 12 ביולי 2016

תודה אורי, יופי של פוסט :-)

yaron 12 ביולי 2016

דרך אגב, לא שזה חדש לנו אבל לקרא את הפוסט, להסתכל על המפה ולראות שממש כאן לפני 2000 שנה היתה מדינה יהודית דיי מרגש.

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

חשוב לדעתי לזכור את זה ביחוד כשמדברים פוליטיקא וזהות. לסיפור ״שלנו״ יש עומק שאין לו הרבה תקדימים, ואם נוסיף לתבשיל את קונספט ה״גולים-חוזרים-גולים-חוזרים״, אז אין לו תקדים בכלל. לכן, למשל, הנוסחא ״להיות עם ככל העמים״ היא בלתי-רלוונטית בעיני. אנחנו כבר לא ככל העמים, ואין סיכוי שנהיה.

מצד שני, נראה בפרקים הבאים כמה מהדברים שקרו באותה מדינה יהודית, והלב יכאב. וגם שם יהיה חשוב לזכור את העבר לאור ההתמודדות עם ההווה ותכנון העתיד.

yaron 13 ביולי 2016

יש טריילר של הפרק הבא? :-)

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

יש ספרים שלמים מלאים בספויילערים
(ויש העמוד של יוספוס לעם בפייסבוק, בו יש עיבודים פחות מתקדמים של הפוסטים שמתפרסמים כאן)

Eyal 12 ביולי 2016

חחחח סיום מעולה

notRobot 12 ביולי 2016

מרתק!

טל 12 12 ביולי 2016

מסכים עם מגיב מספר 4

דורון (אחר) 12 ביולי 2016

תודה. מרתק כתמיד

ישרון 13 ביולי 2016

מעולה ומרתק כתמיד תודה

MOBY 13 ביולי 2016

נפלא.
האם נצליח לעמוד בלחץ הספירה לאחור….
ובנוגע לניני נינים יש לזכור שאחרי סיום הממלכה עדיין נשארו תושבים יהודים והתיישבות יהודית בערים יהודיות עוד 400 שנה.

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

אם תרצה, יש גם מקום לטענה שהריבונות לא בוטלה בשנת 63 לפנ׳, אלא רק צומצמה. בימי הורדוס אפילו חזר שלטון המלוכה. במה לא היה הורדוס עצמאי? כשניסה לצאת למלחמת חוץ (נגד הנבטים), ננזף קשות ונאלץ לסיים את המהלך. את הצוואה שלו היה צריך לאשר ברומא – לא היתה לו הסמכות לקבוע בעצמו למי יוריש איזה חלק מממלכתו. אבל לטבוע מטבעות הוא טבע, יחסי חוץ משלו הוא ניהל (לפי הקוים הטובים והנוחים לרומא, אבל ניהל). לפי השיטה הזו נמשכה העצמאות המדינית 148 שנה.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

לפחות לגבי הלצאת למלחמות, אני לא בטוח כמה המצב שונה היום..

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

ישׂראל יוצאת למלחמות באופן די חופשי.
פעמיים בלבד (שאני חושב עליהן כרגע) היתה התערבות בינלאומית בוטה. האחת ב-56, אבל אז כל הסיפור היה בינלאומי מלכתחילה; השניה ב-73, כיון שאחרי המכות הראשוניות שחטפנו צה״ל התקדם באופן מערער אל תוך שטח האויב, ואף אחד לא רצה לבדוק מה באמת יקרה אם ננהל קרבות על פרברי דמשׂק.

yaron 13 ביולי 2016

אני חושב שב-73 זה היה יותר "תחזיקו אותנו" אף אחד לא התכוון להיכנס לדמשק או קהיר אבל כנראה רצו הסכמי הפסקת אש כשמצרים וסוריה במצב הכי קשה האפשרי.

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

כיון שהייתי בן שנתיים אז, קצת קשה לי להתייחס לשאלת הכוונות.
תכנית רצינית לכיבוש דמשׂק, או קאהיר, בטח לא היתה – הרי לא אנחנו התחלנו את המלחמה הזו. אם כבר, המאפיין המרכזי שלה מהצד שלנו היא ליקוי גדול בתחום התכנון וההתכוננות.
קראתי (ושמעתי) לא פעם דיבורים על כך שהיו איומים מצד בריה״מ בשימוש בנשק גרעיני, אם נמשיך לכיוון דמשׂק (לא מוכר לי לגבי קאהיר, אבל זה רק מה שאני שמעתי). האמריקאים נלחצו ולחצו. מה ערכן של השמועות הללו? לא יודע. באמת לא יודע.

Ran 14 ביולי 2016

מעולם לא היה איום גרעיני. היה איום מפורש בהתערבות וכולם ידעו מה זה אומר ואף אחד לא רצה לראות את זה מתממש.
לגבי דמשק או קהיר, אלו היו זמנים אחרים של מדינות וצבאות הנלחמים זה בזה עד כניעה או ניצחון לא היה צורך לכבוש את עיר הבירה. די היה להביס את הצבא כדי להגיע להפסקת אש נוחה לך.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

בעזה וגם בלבנון השניה היה לחץ בינלאומי חזק מאוד שעצר אותנו

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

עצר אותנו מלעשׂות מה?

תומר 14 ביולי 2016

דווקא בעזה אני זוכר איך היתה בתקשורת התפעמות כללית מהדרך שבה אין לחץ וכולם, מסעודיה ומצרים ועד מדינות אירופה, רק רוצים שנחסל להם את החמאס.

ישי 13 ביולי 2016

אילוצים תמיד היו ותמיד יהיו. קשה לי לראות דמיון בין המצב אז להיום. ההבדל במידת חופש הפעולה של הורדוס מול זה של מדינת ישראל כל כך גדול שזה הופך כבר להבדל של איכות ולא של כמות.

יוני 14 ביולי 2016

נהדר כרגיל, תודה.
לא הבנתי את הקביעה לפיה ישראל לא מנהלת מדיניות חוץ. אם נתעלם מדיווחים בתקשורת, ואני נוטה להתעלם מסיפורים ש״מטעם״, לא רואה מצב שפעולות ישראליות לא מתואמות עם ארה״ב. גם אם בתקשורת מדווח שלא כל הדבר.
לגבי האיום הגרעיני. באחד מהסרטים התיעודיים על המלחמה סופר שהאיום על שימוש בגרעין הגיע מישראל במידה והיא לא תקבל עזרה.
אבל שוב, זה סיפור – לא יודע כמה הוא אמיתי.

אלכס 23 ביולי 2016

כיום כולם מאמינים באגדות של בית הספר היסודי " ביוונים נלחמנו, ולנו הניצחון" מצטיירת תמונה כאילו עם ישראל עם יהודה המכבי והחשמונאים גרשו את היוונים וטיהרו את בית המקדש. כיום ברור שהאמת שונה לחלוטין. מדובר במלחמות שנתמכו בבריתות צבאיות עם יורשים שונים של בית סלבקוס. וסיטואציה מיוחדת שאיפשרה את השחרור מעול היוונים. חבל שהימין הפנאטי שלנו בוחר באגדות ולא באמיתות הסטוריות.

Comments closed