יוחנן הֻרקנוס כהן גדול

יוספוס לעם 7, א 54-69

יוחנן הֻרקנוס הוא, בעיני, אחת מדמויות המפתח בדברי-ימי בית שני. הוא הוא האיש שקיבל לידיו את הריבונות הצעירה והשברירית שהוריש לו שמעון אביו (אחיו של יהודה המקבי), ניצל באופן מרשים את ההתפוררות של הממלכה הסלאוקית והותיר אחריו מדינת יהודה נמרצת ושרירית, מתפרסת על פני כל יהודה ושומרון ומעבר לזה. הוא הוא שהפך על פניה את מדיניות הבדלנות התרבותית שהשׂתררה מימי עזרא ונחמיה, ופנה לגייר בכח את האדומים שגרו בהרי חברון ובשפלות סביב להם. הוא הוא שהכפיף את השומרונים לשלטון יהודי, מבלי לגייר אותם (שהרי דתם היתה קרובה ביותר לזו היהודית מלכתחילה). לפי הגרסא הרבנית היה זה יוחנן כהן גדול שבימיו חל קרע שאינו בר-איחוי בין ההנהגה הפרושית (לעתיד הרבנית) לבין הממסד החשמונאי. יוספוס מצדו, על אף שהוא כרגיל מקור יחיד לחלק הארי מהמידע שבידינו, מקדיש לעניינים כמו כיבוש השומרונים וגיור האדומים מילים בודדות, ומאידך מרחיב את הדיבור על סיפורים המעלים תמיהה בלב הקורא.

דוגמא לכך היא תאור הדרך בה הגיע הרקנוס לשלטון. שמעון, אביו של הרקנוס (והבן של מתתיהו, כן?), הוזמן עם משפחתו למשתה אצל חותנו בעל השם המשעשע, תלמי בן-חבובו. אבל השם היה הדבר היחיד המשעשע בארוע הנ״ל. תלמי שחט את שמעון, ולקח בשבי את רעייתו ושניים מבניו. רק הרקנוס, שבמקרה לא נכח בארוע, נותר בחיים. הרקנוס לא בזבז רגע, הבטיח את נאמנותה של ירושלם ואצולתה וקבל את משׂרת הכהן הגדול, הקריב קרבן לאלהים ויצא מיד נגד תלמי – שהסתגר בינתיים במבצר דגון ליד יריחו – כדי לחלץ את אמו ואחיותיו. עד כאן תאור העניינים סביר והגיוני. מכאן ואילך הוא הופך תמוה. קראו את דברי יוספוס עצמו:

אמנם בהתקפותיו על המבצר היתה ידו על העליונה, אך רגש החמלה גבר עליו. שכן בכל פעם שהיה תַּלְמַי במצוקה העלה את אֵם יוחנן ואת אחָיו על החומה, עינה אותם לעיני יוחנן ואיים להשליכם למטה אם לא ייסוג במהרה. איוּמים אלה מילאו את לבו של הֻרְקָנוֹס זעם, אך על הזעם גברו החמלה והחשש. אולם האֵם לא נכנעה לעינויים ולא נרתעה מאיומי המוות, אלא פרשׂה ידיה אל בנה והפצירה בו לבל תישבר רוחו בשל ייסוריה ולבל יחוס על בן הבליעל; כי מוות בידי תַּלְמַי עדיף בעיניה על פני האַלמוות, אם רק ייתן תַּלְמַי את הדין על העוול שעולל לביתם. כל אימת שראה יוחנן את אומץ לבה של האֵם ושמע את תחינותיה, מיהר לחדש את התקפותיו; אך כשהיה עֵד למלקות שספגה ולעינויי גופה, נכמר לבו ורגשותיו גברו עליו. כך התארך המצור זמן רב, עד שהגיעה שנת השמיטה, שבה שובתים היהודים מעבודה אחת לשבע שנים כפי
שהם שובתים מכל מלאכה אחת לשבעה ימים. תַּלְמַי נחלץ בדרך זו מן המצור, הרג את אחָיו של יוחנן ואת אמו ונמלט אל שליט פִילאדֶלְפִיָה זֶנוֹן, המכונה גם קוֹטִילַס…

עיינו היטב בסיפור המצור. נניח שהתמונה המתוארת ארעה פעם אחת: יוחנן וצבאו תופסים תנופה בהסתערות על החומות, תלמי הרשע מענה את אמו ואחיו של יוחנן מול עיניו, והוא מצווה על צבאו לסגת. פעם אחת. אבל שוב, ושוב, ושוב, עד שמגיעה שנת שמיטה?! תרחיש כזה יכול לעבוד בהילוך מהיר בסרט של מונטי פייתון, לא במציאות של המזרח התיכון הישן. ובואו נדבר רגע על האחים. לפי יוספוס, גם הם עוברים עינויים כמו אמם. אבל אף מילה אין בכתוב על כך שיוחנן הצטער על כך. אם נזכור את מלחמות האחים שעוד צפויות בבית חשמונאי – האם יתכן שיוחנן לא הצטער עד כדי כך על העלמם של מתחרים אפשריים על השלטון? האם יתכן שהסיפור המוזר הזה לא נועד אלא להסב את תשׂומת הלב מסיפור אחר, מעשׂי יותר והרואי פחות?

ומה עם שנת השמיטה? חוקרים לאורך הדורות הטיחו ביקורת חריפה ביוספוס על ההצהרה כי יהודים אינם נלחמים בשנת שמיטה, כשם שאינם נלחמים בשבת. קודם כל, כיון שאין שום ציווי כזה בתורה. שנית, כיון שאין שום זכר למנהג כזה (פרט לסיפור הנוכחי), לא בספרי ההיסטוריא ולא בעולם ההלכה. שלישית, כיון שאפילו האיסור על לחימה בשבת מוּתן באופן משמעותי על-ידי מתתיהו. הבעיא מתחדדת עוד כיון שסביר שיוספוס הכיר את עולם הלכות המלחמה, משום שהיה בקי בהלכה מחד ופיקד על כוחות צבא מאידך. אפשר אולי לדרוש שבשנת שמיטה אזל המזון ויוחנן נאלץ להסיר את המצור. תירוץ דחוק, לטעמי. אפשר, אם נקבל את החשדות לעיל, לטעון שגם זה חלק מתרגיל הסחת הדעת. אבל החשדות לעיל ודאי יהיו קשים לעיכול עבור הציבור בכלל והמחקר בפרט. לְמה, אם כן, התכוון כאן יוספוס?

שׂמתן לב, אגב, איך אמו של יוחנן, העומדת בלב הסיפור, נשארת ללא שם?

 

#היה_כבר?
#היה_כבר?

 

לתעלומה זו מתחום הפוליטיקא המשפחתית מצטרפת תעלומה נוספת, הפעם מתחום הכלכלה והמימון. בפוסט הקודם על הפסיפס מחוקוק פגשנו את סיפור המצור של אנטיוכוס השביעי סידטס על ירושלם. ראינו גם כיצד שחד יוחנן הרקנוס את אנטיוכוס להסיר את המצור – כל זאת לפי הקריאה בענתיקות/קדמוניות. מיד לאחר מכן פונה יוספוס לספר לנו את הדברים הבאים:

והרקנוס פתח את קבר דוד, זה המלך, שעלה בעושרו על המלכים מקדם, והוציא שלושת אלפים ככר כסף, ששמשו לו קרן, הוהיה הראשון היהודים שהחל לקיים צבא שׂכירים.

בענתיקות מופיעה הערה זו, כאמור, אחרי הסרת המצור על-ידי אנטיוכוס, וללא קשר אליה. במלחמה, לעומת זאת, נראה הסיפור אחרת:

בחמת זעם על התבוסה שנחל מידי שמעון יצא אַנטיוֹכוֹס למלחמה על ארץ יהודה, חנה לפני ירושלם וצר על הֻרְקָנוֹס. זה פתח את קבר דוד, שהיה העשיר במלכים, הוציא ממנו למעלה משלושת אלפים כיכר כסף, ופיתה את אַנטיוֹכוֹס בשלוש מאות כיכר כסף להסיר את המצור מעל ירושלים; בשאר הכסף כִּלכֵּל צבא שׂכירים, והיה ראשון היהודים שעשה כן.

רוצה לאמר, האוצר שהתגלה פתע פתאום הוא זה שאפשר מלכתחילה את השוחד הגדול לאנטיוכוס. איזו מהגרסאות נעדיף? אשאיר את התהיה לקוראות/ים. מה שכן, יש מקום בהחלט לתהות על סעיף ההכנסה הבלתי-צפוי בקבר דוד. שלושת אלפים ככר כסף הוא סכום עצום. בהערכה גסה, מדובר בכמות של 80-100 טונות מתכת. אם נניח שמדובר בזהב באיכות 24 קראט, הרי שבמונחי היום מדובר בסכום שאפשר לאמוד, בהערכה גסה, בארבעה מיליארד דולר. לא רע עבור יום במשׂרד של צייד אוצרות.

 

מקור תמונה: http://cedars.cedarville.edu/2014/04/movie-review-the-desolation-of-smaug/
מקור תמונה: http://cedars.cedarville.edu/2014/04/movie-review-the-desolation-of-smaug

 

קשה לדעת מה לחשוב על סיפור כזה. מדבריו של יוספוס ניתן להסיק שהאוצר הוטמן שם על-ידי לא אחר מאשר דוד המלך עצמו. היתכן שסכום כסף גדול כל-כך שכן שם במחשכים במשך כל ימי קיומה של ממלכת יהודה, לא נתגלה בזמן חורבן ירושלם על-ידי נבוכדנצר, המשיך להסתתר מעיני הבבלים שמשלו בעיר, וחמק מגילוי לאורך כל התקופה הפרסית על שלל התיקונים והבניה שהתקיימו בירושלם החרבה?

יתר על כן, דוד המלך או לא דוד המלך, בספר מקבים ב מספור לנו כי בזמנם של סלאוקוס הרביעי ואחיו אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס, הרשע) התנהלה מערכה שלמה סביב רזרוות המזומנים בבית-המקדש. המלכים רצו, כמובן, לשׂים ידם על המטמון. השואפים לשלטון יאסון-ישוע ומנלאוס בזזו את הקופה הציבורית כדי לשחד את המלך ולזכות במינוי לכהונה הגדולה. הציבור הרחב היה מזועזע, שכן טמיון המקדש שִמֵש גם כבנק המרכזי של יהודה. יתרות במטבע קשה שהצטברו, אפשר לשער, לאורך תקופת השלום הארוכה מאז ביסוס השלטון התלמי-מצרי בארץ-ישׂראל ועד שנות ה-70 של המאה השניה לפנ׳ (ומדובר בתקופה של כמעט 150 שנה), מוצו מן הסתם במהלכים הללו. ומה שלא מוצה, נבזז על-ידי אנטיוכוס. אז מאיפה הכסף?

אין לי תשובה טובה לשאלה זו. מאידך, כנראה שאין מקום לספק שכסף אכן היה. הראיה המשמעותית ביותר לכך היא העובדה שיוחנן הורקנוס מצא את המזומנים כדי לשחד את אנטיוכוס, ועוד יותר מזה – שאכן העמיד עם תחילת שלטונו צבא שׂכירים. צבא זה הוא הוא שאפשר את מגמת ההתפשטות האימפריאליסטית של יוחנן ובניו, ושרתם אותם היטב גם במזמן מלחמות האזרחים שאיימו להפילם (את אלה גם את אלה נפגוש בפרקים הבאים). ואם יש דבר אחד שהוא בטוח לחלוטין ביחס לכל צבא שׂכירים, הרי הוא זה: ללא שׂכר, כסף אמיתי ביד, הם פשוט ילכו לעבוד אצל מישהו אחר. אז בכל זאת, מאיפה הכסף?

אם נבחר לדחות את סיפור התגלית, ניתן אולי להעלות בדעת דרכים אחרות לגיוס סכום גדול יש מאין. הדרך הפשוטה ביותר להשׂיג סכום גדול היא כשלל מלחמה. אבל איננו שומעים כאן על כל פעילות צבאית התקפית שהיא, ומאידך קשה לדמיין אילו שכנים עשירים בזז הורקנוס כדי להשׂיג סכום שכזה. אפשרות אחרת היא מהלך של מיסוי עמוק ויסודי, אבל גם לזה אין זכר במקורות. אפשרות שלישית היא החרמת אדמות בקנה מידה נרחב, ומכירתן מחדש מיד עבור כסף מזומן. זה מה שעשׂה הנרי השמיני, מיד לאחר שהעביר את ממלכתו מקתוליות לפרוטסטניות אנגליקנית. עוד אפשרות היא שיוחנן שלח ידו בחסכונות הציבוריים – אותם חסכונות ממש אליהם לטשו עיניים סלאוקוס ואנטיוכוס שני דורות קודם לכם. אם אכן כך, הרי לנו הסבר מדוע היה צריך להמציא את הסיפור על אוצר דוד המלך. ויתכן גם שאכן התגלה מטמון עתיק (בין אם מימי דוד ובין אם מאוחר יותר), שהצליח לחמוק מעיני כל הגזברים, הכהנים והמלכים תאבי הממון. כך או כך, הלקח שמלמד אותנו הורקנוס זהה לזה של הנרי השמיני: כששליטים זוכים פתאום בסכום כסף ענק ובלתי-צפוי, הם עלולים להוציא אותו מיד על מלחמות.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

27 תגובות ל “יוחנן הֻרקנוס כהן גדול”

  1. אריאל הכהן (פורסם: 25-9-2016 בשעה 22:23)

    החסכונות .

    עסק אשר הכנסותיו באות לו ממליוני מנויים המשלמים חצי שקל מנוי שנתי ועוד עשירית מהרווחים ומהיבולים. ותרומות וצדקות ואין סוף הענקות -נדמה לי שיכול לעמוד ב300 כיכר כסף בלי לשבור יותר מאשר קרן אחת…

    הסיבה שיוחנן המציא את הסיפור על דויד היא כמובן קשורה לחמדנותם של השליטים ולא של הנותנים. בבחינת "הכסף הזה אין לנו אותו בשוטף אלא במקרה מצאנו.."

    יוסף בן מתיתיהו גם אם ירד לעומק העניין לא יכול היה להרשות לעצמו לספר את גנותם של היהודים בענייני כספים -עניין רגיש מאז כתב הפלסטר של אפיון -ולכן ניצמד לסיפור הרשמי.

    • shadow (פורסם: 25-9-2016 בשעה 23:22)

      אתה יכול להרחיב קצת יותר על המשפט האחרון בבקשה?

    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 07:04)

      300 ככר הן עניין אחד, 3000 ככר הן עניין אחר לגמרי. גם ההשוואה שלי לזהב מוטלת בספק (כי המתכות אחרות), אבל מדובר בכל זאת בתקופה בה עדיין לא הסתובב בשוק כל הכסף שנכרה באמריקות מהמאה ה-16 ואילך.

      קשה מאד מאד לדעת מה היה כח הקניה של סכום כזה בזמן ובמקום המדוברים. בימי המלחמה הפלופונסית (סוף מאה 5 לפנ׳) ככר כסף אחת הספיקה כדי לבנות ולקיים ספינת מלחמה תלת-סיפונית (טריארא) במשך שנה. סכום כזה מספיק לפיכך לבנות צי של 300 ספינות ולהחזיקו יותר מעשׂור. רק הגדולות והעשירות שבמדינות יכלו לעמוד במעמסה שכזו. 3000 ש״ח היה סכום הפיצויים המידי שהשיתו הרומאים על אנטיוכוס השלישי, שני דורות בסך הכל לפני יוחנן. (ואח״כ עוד אלף כל שנה, למשך 12 שנים). וכאן מדובר לא בממלכה הסלאוקית, אלא ברסיס מתוכה. בקיצור, המון המון כסף.

      • yaron (פורסם: 26-9-2016 בשעה 07:38)

        אורי, ידוע מה משקל ככר?
        דרך אגב, למה באמת אתה מניח שמדובר בזהב ולא בכסף?

        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 07:42)

          ככר נעה בין 26-30 ק״ג, בערך, תלוי בשיטה.
          לגבי הזהב והכסף הסברתי למעלה – כדי לנסות לדמות מצב. לא מדויק בכלל, ברור.

  2. עודד דוגמא (פורסם: 25-9-2016 בשעה 22:42)

    עוד תמיהה: עם צבא שכירים נוכרים מה הבעיה להלחם בשמיטה? כשם שהשכירים הנוכרים היו חלק מכל צבא יהודי בתקופת המלוכה על מנת שיוכלו להלחם בשבת, מן הסתם יכלו להחזיק כמה חיילים שיערכו מצור על מבצר נידח.

    • yaron (פורסם: 26-9-2016 בשעה 06:24)

      כמו שאורי כתב, גם ליהודים אין בעיה להילחם בשמיטה.
      מה שתמוה זה כל הסיפור שנשמע יותר כפרק ממשחקי הכס מאשר תיאור היסטורי מדוייק :-)

      • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 07:05)

        זו תהיה מעניינת, אבל הולכת נגד הכרונולוגיא של הסיפור.
        המצור על דגון היה המוקדם בסיפור, ואילו גילוי האוצר – בין אם זמנו במהלך המצור של אנטיוכוס ובין אם לאחריו – הגיע רק אח״כ.

  3. Amir A (פורסם: 26-9-2016 בשעה 00:12)

    אח, הנרי השמיני. איזו דמות נוראית. יש צדק פואטי בזה שמקום קבורתו הוא סתם חור באדמה בארון עץ פשוט עם עוד ארונות זרוקים לידו.

    • austaldo (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:04)

      מה הבעייה שלך עם הנרי השמיני? כן, הוא לא היה איש נחמד במיוחד (ביחוד בשנים האחרונות שלו), אבל במה הוא יותר גרוע מהרבה מלכים ושליטים בתקופה שלו?
      לפחות הוא עשה הרבה בשביל אנגליה – בנה מיבצרים (כולל ההרחבה של הטאוור. הטאוור של לונדון לפני הנרי השמיני היה בערך שישית מהגודל שלו היום) ורק על הניתוק מהכנסייה הקתולית מגיע לו פרס נובל או לפחות פרס אופיר :)

      • Amir A (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:36)

        נכון שבהשוואה למלכים ושליטים אחרים בתקופתו לא מדובר על משהו יוצא דופן (זאת אומרת טיראן אלים וחסר מעצורים). עדיין כשבוחנים את תקופת שלטונו מגלים מלך שהיה די כושל ביחסי החוץ שלו (בעיקר במלחמות אליהן הוא יצא ללא הרף), בזבזן כספים כרוני שחיסל את ההון שהנרי השביעי השאיר לו ואז עוד, ובשליט שלא הצליח להחזיק את האדמינסטרציה שלו באופן אפקטיבי (לדאוג להתאבדות של וולסי ולהוציא להורג את תומס מור ובמיוחד את תומס קרומוול לא היו הצעדים החכמים ביותר שניתן לצפות ממונארך מוחלט). אני חושב שהסיפור איתו הוא הפער הגדול בין התדמית שלו כמלך המיתי של אנגליה ובין מי שהוא היה באמת.
        ואם אני חושב על רגעים גדולים בהיסטוריה שהייתי רוצה להיות נוכח בהם, רגע הטביעה של המרי רוז היה היכן שהוא בחלק העליון של הרשימה. לראות את פניו ברגע שספינת הדגל שלו טובעת בסערה מול עיניו ׁ(או לפחות כך מספרת האגדה).

        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:53)

          רק תוספת קטנה, והיא העניין שלשמו הזכרתי בכלל את הנרי: המהלך של העברת הכנסיה לאנגליקניות העביר לידי הכתר חלק אדיר מאדמות בריטניא. ההון הזה בוזבז על מלחמה סתמית עם צרפת. כגודל ההזדמנות כן גודל ההחמצה.

          • Amir A (פורסם: 26-9-2016 בשעה 18:04)

            העצוב הוא שאם הנרי היה מנצח במלחמה הזו ומצליח להוציא מזה איזה דיבידנד פוליטי, ההיסטוריה היתה זוכרת את המהלך הזה כהצלחה מסחררת.

            • austaldo (פורסם: 26-9-2016 בשעה 21:39)

              אני חושב שצריך להסתכל על הנרי השמיני כחוליה האמצעית בשרשרת המלכים לבית טיודור שהפכה את אנגליה לאימפריה.
              הנרי השביעי סיים את מילחמת השושנים ואיחד את אנגליה. הנרי השמיני בנה מיבצרים בכל אנגליה ויצר סדר חדש של אלטרנטיבה לעולם הקתולי. ואז (אחרי תקופת הריאקציה של בלאדי מרי) באה אליזבת.

  4. יריב (פורסם: 26-9-2016 בשעה 00:59)

    בעיא? אני חושב שבנקודה מסוימת נסחפת (ואולי נסחפתא).

    • S&M (פורסם: 26-9-2016 בשעה 03:01)

      דווקא במילה בעיא זה מוצדק בגלל מקורה.

      • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 06:57)

        אכן, מילה ארמית למהדרין.
        השווה את הביטוי – לכל מאן דבעי.

        • ישי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 07:55)

          בפוסט הקודם שלך שהיה נטול מילים המסיימות בא', כתבת עובדה ולא עובדא!

          • ישי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 07:56)

            *המסתיימות

            • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:28)

              לכל אחד יש הגבולות שלו.
              סבי עליו השלום כתב גם עובדא.

  5. גאזה (פורסם: 26-9-2016 בשעה 10:28)

    מרתק, תודה

  6. חולוניה (פורסם: 26-9-2016 בשעה 11:14)

    אתה יכול בבקשה לכתוב על הורדוס הגדול? נחשב כרשע מרושע, שם את הנשר הרומאי על בית המקדש וכו', אבל בתקופתו הממלכה פרחה כפי שלא פרחה מימיה. ואם אתה מוכן, כתוב קצת בבקשה על האובססיה שלו עם משפחת חשמונאי ואהבתו המטורפת למרים.

    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:28)

      עוד נגיע להורדוס, אבל יש עוד תחנות בדרך.

  7. גדעון (פורסם: 26-9-2016 בשעה 11:55)

    יכול להיות שלכל אורך הדורות ידעו שהיה אוצר בקבר דוד אך חששו לפתוח אותו, מן הסתם, בגלל קללה.
    ורק להורקנוס היה את האומץ לעשות זאת.

    • austaldo (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:08)

      קשה להאמין בתיאוריה כזו, בשביל כל כך הרבה כסף מהר מאוד יהיה מי שיקח את הסיכון של איזושהי קללה. בטח כשעברו שם כל מני כובשים.

      • אוֹרי אמיתי (פורסם: 26-9-2016 בשעה 17:30)

        גם בעיני לא סביר שקללה שמרה על האוצר, משני הנימוקים שהעלה Austaldo.
        הצבא הבבלי, שכבש את העיר והחריב את בית המקדש, עצר בגלל קללה?

        • סער (פורסם: 30-9-2016 בשעה 16:33)

          בוודאי, עיראקים חזקים באמונות טפלות

לא ניתן להגיב.