יוחנן הֻרקנוס הוא, בעיני, אחת מדמויות המפתח בדברי-ימי בית שני. הוא הוא האיש שקיבל לידיו את הריבונות הצעירה והשברירית שהוריש לו שמעון אביו (אחיו של יהודה המקבי), ניצל באופן מרשים את ההתפוררות של הממלכה הסלאוקית והותיר אחריו מדינת יהודה נמרצת ושרירית, מתפרסת על פני כל יהודה ושומרון ומעבר לזה. הוא הוא שהפך על פניה את מדיניות הבדלנות התרבותית שהשׂתררה מימי עזרא ונחמיה, ופנה לגייר בכח את האדומים שגרו בהרי חברון ובשפלות סביב להם. הוא הוא שהכפיף את השומרונים לשלטון יהודי, מבלי לגייר אותם (שהרי דתם היתה קרובה ביותר לזו היהודית מלכתחילה). לפי הגרסא הרבנית היה זה יוחנן כהן גדול שבימיו חל קרע שאינו בר-איחוי בין ההנהגה הפרושית (לעתיד הרבנית) לבין הממסד החשמונאי. יוספוס מצדו, על אף שהוא כרגיל מקור יחיד לחלק הארי מהמידע שבידינו, מקדיש לעניינים כמו כיבוש השומרונים וגיור האדומים מילים בודדות, ומאידך מרחיב את הדיבור על סיפורים המעלים תמיהה בלב הקורא.

דוגמא לכך היא תאור הדרך בה הגיע הרקנוס לשלטון. שמעון, אביו של הרקנוס (והבן של מתתיהו, כן?), הוזמן עם משפחתו למשתה אצל חותנו בעל השם המשעשע, תלמי בן-חבובו. אבל השם היה הדבר היחיד המשעשע בארוע הנ״ל. תלמי שחט את שמעון, ולקח בשבי את רעייתו ושניים מבניו. רק הרקנוס, שבמקרה לא נכח בארוע, נותר בחיים. הרקנוס לא בזבז רגע, הבטיח את נאמנותה של ירושלם ואצולתה וקבל את משׂרת הכהן הגדול, הקריב קרבן לאלהים ויצא מיד נגד תלמי – שהסתגר בינתיים במבצר דגון ליד יריחו – כדי לחלץ את אמו ואחיותיו. עד כאן תאור העניינים סביר והגיוני. מכאן ואילך הוא הופך תמוה. קראו את דברי יוספוס עצמו:

אמנם בהתקפותיו על המבצר היתה ידו על העליונה, אך רגש החמלה גבר עליו. שכן בכל פעם שהיה תַּלְמַי במצוקה העלה את אֵם יוחנן ואת אחָיו על החומה, עינה אותם לעיני יוחנן ואיים להשליכם למטה אם לא ייסוג במהרה. איוּמים אלה מילאו את לבו של הֻרְקָנוֹס זעם, אך על הזעם גברו החמלה והחשש. אולם האֵם לא נכנעה לעינויים ולא נרתעה מאיומי המוות, אלא פרשׂה ידיה אל בנה והפצירה בו לבל תישבר רוחו בשל ייסוריה ולבל יחוס על בן הבליעל; כי מוות בידי תַּלְמַי עדיף בעיניה על פני האַלמוות, אם רק ייתן תַּלְמַי את הדין על העוול שעולל לביתם. כל אימת שראה יוחנן את אומץ לבה של האֵם ושמע את תחינותיה, מיהר לחדש את התקפותיו; אך כשהיה עֵד למלקות שספגה ולעינויי גופה, נכמר לבו ורגשותיו גברו עליו. כך התארך המצור זמן רב, עד שהגיעה שנת השמיטה, שבה שובתים היהודים מעבודה אחת לשבע שנים כפי
שהם שובתים מכל מלאכה אחת לשבעה ימים. תַּלְמַי נחלץ בדרך זו מן המצור, הרג את אחָיו של יוחנן ואת אמו ונמלט אל שליט פִילאדֶלְפִיָה זֶנוֹן, המכונה גם קוֹטִילַס…

עיינו היטב בסיפור המצור. נניח שהתמונה המתוארת ארעה פעם אחת: יוחנן וצבאו תופסים תנופה בהסתערות על החומות, תלמי הרשע מענה את אמו ואחיו של יוחנן מול עיניו, והוא מצווה על צבאו לסגת. פעם אחת. אבל שוב, ושוב, ושוב, עד שמגיעה שנת שמיטה?! תרחיש כזה יכול לעבוד בהילוך מהיר בסרט של מונטי פייתון, לא במציאות של המזרח התיכון הישן. ובואו נדבר רגע על האחים. לפי יוספוס, גם הם עוברים עינויים כמו אמם. אבל אף מילה אין בכתוב על כך שיוחנן הצטער על כך. אם נזכור את מלחמות האחים שעוד צפויות בבית חשמונאי – האם יתכן שיוחנן לא הצטער עד כדי כך על העלמם של מתחרים אפשריים על השלטון? האם יתכן שהסיפור המוזר הזה לא נועד אלא להסב את תשׂומת הלב מסיפור אחר, מעשׂי יותר והרואי פחות?

ומה עם שנת השמיטה? חוקרים לאורך הדורות הטיחו ביקורת חריפה ביוספוס על ההצהרה כי יהודים אינם נלחמים בשנת שמיטה, כשם שאינם נלחמים בשבת. קודם כל, כיון שאין שום ציווי כזה בתורה. שנית, כיון שאין שום זכר למנהג כזה (פרט לסיפור הנוכחי), לא בספרי ההיסטוריא ולא בעולם ההלכה. שלישית, כיון שאפילו האיסור על לחימה בשבת מוּתן באופן משמעותי על-ידי מתתיהו. הבעיא מתחדדת עוד כיון שסביר שיוספוס הכיר את עולם הלכות המלחמה, משום שהיה בקי בהלכה מחד ופיקד על כוחות צבא מאידך. אפשר אולי לדרוש שבשנת שמיטה אזל המזון ויוחנן נאלץ להסיר את המצור. תירוץ דחוק, לטעמי. אפשר, אם נקבל את החשדות לעיל, לטעון שגם זה חלק מתרגיל הסחת הדעת. אבל החשדות לעיל ודאי יהיו קשים לעיכול עבור הציבור בכלל והמחקר בפרט. לְמה, אם כן, התכוון כאן יוספוס?

שׂמתן לב, אגב, איך אמו של יוחנן, העומדת בלב הסיפור, נשארת ללא שם?

 

#היה_כבר?

#היה_כבר?

 

לתעלומה זו מתחום הפוליטיקא המשפחתית מצטרפת תעלומה נוספת, הפעם מתחום הכלכלה והמימון. בפוסט הקודם על הפסיפס מחוקוק פגשנו את סיפור המצור של אנטיוכוס השביעי סידטס על ירושלם. ראינו גם כיצד שחד יוחנן הרקנוס את אנטיוכוס להסיר את המצור – כל זאת לפי הקריאה בענתיקות/קדמוניות. מיד לאחר מכן פונה יוספוס לספר לנו את הדברים הבאים:

והרקנוס פתח את קבר דוד, זה המלך, שעלה בעושרו על המלכים מקדם, והוציא שלושת אלפים ככר כסף, ששמשו לו קרן, הוהיה הראשון היהודים שהחל לקיים צבא שׂכירים.

בענתיקות מופיעה הערה זו, כאמור, אחרי הסרת המצור על-ידי אנטיוכוס, וללא קשר אליה. במלחמה, לעומת זאת, נראה הסיפור אחרת:

בחמת זעם על התבוסה שנחל מידי שמעון יצא אַנטיוֹכוֹס למלחמה על ארץ יהודה, חנה לפני ירושלם וצר על הֻרְקָנוֹס. זה פתח את קבר דוד, שהיה העשיר במלכים, הוציא ממנו למעלה משלושת אלפים כיכר כסף, ופיתה את אַנטיוֹכוֹס בשלוש מאות כיכר כסף להסיר את המצור מעל ירושלים; בשאר הכסף כִּלכֵּל צבא שׂכירים, והיה ראשון היהודים שעשה כן.

רוצה לאמר, האוצר שהתגלה פתע פתאום הוא זה שאפשר מלכתחילה את השוחד הגדול לאנטיוכוס. איזו מהגרסאות נעדיף? אשאיר את התהיה לקוראות/ים. מה שכן, יש מקום בהחלט לתהות על סעיף ההכנסה הבלתי-צפוי בקבר דוד. שלושת אלפים ככר כסף הוא סכום עצום. בהערכה גסה, מדובר בכמות של 80-100 טונות מתכת. אם נניח שמדובר בזהב באיכות 24 קראט, הרי שבמונחי היום מדובר בסכום שאפשר לאמוד, בהערכה גסה, בארבעה מיליארד דולר. לא רע עבור יום במשׂרד של צייד אוצרות.

 

מקור תמונה: http://cedars.cedarville.edu/2014/04/movie-review-the-desolation-of-smaug/

מקור תמונה: http://cedars.cedarville.edu/2014/04/movie-review-the-desolation-of-smaug

 

קשה לדעת מה לחשוב על סיפור כזה. מדבריו של יוספוס ניתן להסיק שהאוצר הוטמן שם על-ידי לא אחר מאשר דוד המלך עצמו. היתכן שסכום כסף גדול כל-כך שכן שם במחשכים במשך כל ימי קיומה של ממלכת יהודה, לא נתגלה בזמן חורבן ירושלם על-ידי נבוכדנצר, המשיך להסתתר מעיני הבבלים שמשלו בעיר, וחמק מגילוי לאורך כל התקופה הפרסית על שלל התיקונים והבניה שהתקיימו בירושלם החרבה?

יתר על כן, דוד המלך או לא דוד המלך, בספר מקבים ב מספור לנו כי בזמנם של סלאוקוס הרביעי ואחיו אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס, הרשע) התנהלה מערכה שלמה סביב רזרוות המזומנים בבית-המקדש. המלכים רצו, כמובן, לשׂים ידם על המטמון. השואפים לשלטון יאסון-ישוע ומנלאוס בזזו את הקופה הציבורית כדי לשחד את המלך ולזכות במינוי לכהונה הגדולה. הציבור הרחב היה מזועזע, שכן טמיון המקדש שִמֵש גם כבנק המרכזי של יהודה. יתרות במטבע קשה שהצטברו, אפשר לשער, לאורך תקופת השלום הארוכה מאז ביסוס השלטון התלמי-מצרי בארץ-ישׂראל ועד שנות ה-70 של המאה השניה לפנ׳ (ומדובר בתקופה של כמעט 150 שנה), מוצו מן הסתם במהלכים הללו. ומה שלא מוצה, נבזז על-ידי אנטיוכוס. אז מאיפה הכסף?

אין לי תשובה טובה לשאלה זו. מאידך, כנראה שאין מקום לספק שכסף אכן היה. הראיה המשמעותית ביותר לכך היא העובדה שיוחנן הורקנוס מצא את המזומנים כדי לשחד את אנטיוכוס, ועוד יותר מזה – שאכן העמיד עם תחילת שלטונו צבא שׂכירים. צבא זה הוא הוא שאפשר את מגמת ההתפשטות האימפריאליסטית של יוחנן ובניו, ושרתם אותם היטב גם במזמן מלחמות האזרחים שאיימו להפילם (את אלה גם את אלה נפגוש בפרקים הבאים). ואם יש דבר אחד שהוא בטוח לחלוטין ביחס לכל צבא שׂכירים, הרי הוא זה: ללא שׂכר, כסף אמיתי ביד, הם פשוט ילכו לעבוד אצל מישהו אחר. אז בכל זאת, מאיפה הכסף?

אם נבחר לדחות את סיפור התגלית, ניתן אולי להעלות בדעת דרכים אחרות לגיוס סכום גדול יש מאין. הדרך הפשוטה ביותר להשׂיג סכום גדול היא כשלל מלחמה. אבל איננו שומעים כאן על כל פעילות צבאית התקפית שהיא, ומאידך קשה לדמיין אילו שכנים עשירים בזז הורקנוס כדי להשׂיג סכום שכזה. אפשרות אחרת היא מהלך של מיסוי עמוק ויסודי, אבל גם לזה אין זכר במקורות. אפשרות שלישית היא החרמת אדמות בקנה מידה נרחב, ומכירתן מחדש מיד עבור כסף מזומן. זה מה שעשׂה הנרי השמיני, מיד לאחר שהעביר את ממלכתו מקתוליות לפרוטסטניות אנגליקנית. עוד אפשרות היא שיוחנן שלח ידו בחסכונות הציבוריים – אותם חסכונות ממש אליהם לטשו עיניים סלאוקוס ואנטיוכוס שני דורות קודם לכם. אם אכן כך, הרי לנו הסבר מדוע היה צריך להמציא את הסיפור על אוצר דוד המלך. ויתכן גם שאכן התגלה מטמון עתיק (בין אם מימי דוד ובין אם מאוחר יותר), שהצליח לחמוק מעיני כל הגזברים, הכהנים והמלכים תאבי הממון. כך או כך, הלקח שמלמד אותנו הורקנוס זהה לזה של הנרי השמיני: כששליטים זוכים פתאום בסכום כסף ענק ובלתי-צפוי, הם עלולים להוציא אותו מיד על מלחמות.

הפסיפס מחוקוק
לוקיוס מומיוס