מי כותב את ההיסטוריא?

הקלישאה אומרת שהמנצחים. מה אומרות העובדות?

אחת הקלישאות החבוטות ביותר בדיונים היסטוריים היא ״ההיסטוריא נכתבת על המנצחים״. האם קלישאה זו, כמו הרבה אחרות, משקפת היטב את המציאות? לדעתי, לא. לפני שאביא כמה דוגמאות להמחשה, צריך להבהיר שלוש נקודות יסודיות, שמרוב שהן מובנות מאליהן כביכול, נותרות לרוב מחוץ לדיון:

ראשית, אי-אפשר לכתוב היסטוריא בלי לדעת לכתוב בכלל. אכן, דברי-הימים רצופים במקרים בהם תרבות כותבת התעמתה באופן אלים עם תרבות שאינה כותבת. ברוב המקרים הללו נצחו הכותבים את שאינם כותבים, ומדרך הטבע, אם נכתבה היסטוריא של העימות, היא נכתבה על-ידי המנצחים. עם זאת, יש להבין ולזכור שכתב הוא תוצר של ארגון חברתי מורכב, ובתורו הוא מאפשר הגדלה והעמקה של מורכבות הארגון החברתי. מורכבות זו טומנת בחובה, בין השאר, צבא מאורגן יותר, טכנולוגיא עדיפה, יכולת ארגון כלכלית. כל אלה חיוניים, כמובן, לנצחון במלחמות. אמנם, יש מקרים בהם ״ברברים״ הצליחו להביס לאורך זמן צבאות מאורגנים יותר, אבל בטווח הארוך מאד (ולרוב גם בטווח הקצר) תמיד מנצחים הכותבים את האנאלפביתים. במקרים כאלה משקפת הקלישאה את המציאות.

נקודה שניה היא שהמון היסטוריות נכתבו ונכתבות זמן רב לאחר הארועים עצמם, כאשר המנצחים והמנוצחים כאחד הם כבר נחלת העבר הרחוק. כאשר היסטוריון ניו-זילנדי יושב באנגליא וכותב על מלחמת האזרחים ברומא, האם הוא מייצג את המנצחים או את המנוצחים? נקודה שלישית: הרבה מאד היסטוריות לא עוסקות כלל במלחמות, כך שאין בהן בכלל מנצחים ומנוצחים במובן המקובל. לגבי ההיסטוריות הללו הקלישאה אפילו לא רלוונטית. ובכל זאת, גם במקרים בהם מדובר בהיסטוריא של עימות אלים, וכאשר הן נכתבות קרוב מספיק לארוע כדי שיהיה ברור אם הכותב שייך לצד זה או אחר, האם תמיד נכתבת ההיסטוריא על-ידי המנצחים?

פורטרט של תוקֻדידס מתקופת הקיסרות, מוצג במוסיאון אנטליא. התמונה מ-Ancient History Encyclopedia: http://www.ancient.eu/image/1320/
פורטרט של תוקֻדידס מתקופת הקיסרות, מוצג במוסיאון אנטליא. התמונה מ-Ancient History Encyclopedia: http://www.ancient.eu/image/1320/

 

אחד ממייסדי הז׳אנר ההיסטורי, המוכר כהיסטוריון השני וכאבי השיטה ה״רציונליסטית״ לכתיבת היסטוריא, היה תוקֻדידס איש אתונא. כידוע, הוא חבר את הספר שנקרא בעברית ״תולדות המלחמה הפלופונסית״, שתאר את תולדות העימות בין האתונאים ובעלי-בריתם לבין השׂפרטנים ובעלי-בריתם. מדובר באחד מספרי ההיסטוריא החשובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. תוקדידס העיד על עצמו שהתחיל לאסוף חומר כבר בשלבים מוקדמים של העימות, שכן הבין מראש שמדובר במאורעות חשובים במיוחד. בעשׂור הראשון של המלחמה אף לקח חלק פעיל כמפקד בכיר בצבא עירו. אלא שתוקדידס נוצח פעמיים – אחת בשׂדה הקרב על-ידי המצביא השׂפרטני ברסידס, ופעם שניה כחלק מהעימות כולו. האתונאים הפסידו במלחמה בסופו של דבר, אבל ההיסטוריא שמספרת את סיפורה של המלחמה מגיעה כולה מן הצד האתונאי. מהצד השׂפרטני לא השתמרו שום עדויות. אגב, גם כסנופון, שחיבורו כיסה את תולדות המלחמה מן הנקודה בה עוצר חיבורו של תוקדידס, היה אתונאי לגמרי. וגם ״מסע הרבבה״ המפורסם שלו הוא, בעצם, סיפור של תבוסה.

בפוסט הקודם על לוקיוס מומיוס הזכרתי בקצרה את המצביא וההיסטוריון היווני פולֻביוס. כמו תוקדידס, גם הוא היה אחד מבכירי המצביאים של מדינתו – הליגא האכאית – וכמו תוקדידס פנה אף הוא לכתיבת היסטוריא בעקבות תבוסה כואבת במלחמה. המקרה של פולביוס מאלף במיוחד, שכן כיום הוא מהוה אחד המקורות הראשיים והחשובים ביותר להיסטוריא של רומא הרפובליקנית, ובכלל זה למבנה הפנימי של מערכות השלטון שלה בתקופת הרפובליקא התיכונה. למעשׂה, נקודת המבט שהוא מביא היא כל-כך לא-רומית, עד כי יש חוקרים המטילים ספק בהבנה שלו את המערכת הרומית על בוריה, וקוראים למשנה זהירות בשימוש בו כמקור לפוליטיקא רומית.

וכמובן, איך אפשר בלי יוספוס? מי נצח בעימות הצבאי שזכה בימינו לכינוי ״המרד הגדול״ – בכך אין ספק. המורדים היהודים הוכו שוק על ירך, בית-המקדש הירושלמי נחרב עד היסוד, המוני יהודים ויהודיות נקטלו בחרב, ברעב או במחלה, והמונים אחרים נמכרו לעבדות לרומא. יוספוס, שנמנה בשלב מסוים על הנהגת המרד, מייצג ללא ספק את הצד המובס. ובכל זאת, הוא ישב לכתוב היסטוריא, ורצה הגורל והיא גם היחידה שהשתמרה באופן מלא. (טקיטוס כתב גם הוא על המלחמה היהודית, אלא שלמרבה הצער חלקים אלה של ״דברי הימים״ שלא לא שׂרדו). כמו במקרה של פולביוס, גם יוספוס משמר לנו מידע יקר ערך על רומא – אופן ההתנהלות של הלגיון הרומי בתקופתו. אילו נסמכנו על המקורות של המנצחים לעניין זה, היינו יודעים הרבה פחות.

אבל לא רק מהעת העתיקה אפשר להביא דוגמאות. בטווח הארוך, הפרויקט של מסעות הצלב נחל כשלון. ממלכת ירושלם, גולת הכותרת של המפעל הצלבני במזרח, הצליחה להחזיק מעמד כמאתיים שנה, עד שחופי הלוואנט חזרו לחלוטין לשליטת האשׂלאם. אלא שבתווך היו דורות שחיו במציאות אחרת. כך למשל חמזה אבן אסד אבו ילה אבן אל-קַלָאניסי (ابن القلانسي), מלומד ‎דמשׂקאי, שאף כהן בשלב מסוים כראיס של עירו, שכתב ספר היסטוריא ובו תאור מפורט של מסע הצלב הראשון. במסע הצלב הזה, כזכור, נחלו צבאות האשׂלאם תבוסה מוחצת, ואילו הצלבנים הנוצרים זכו בנצחון גדול. אל קלאניסי עצמו מת ב-1160, לפני עלייתו של צלאח א-דין ומתקפת הנגד המוצלחת על ממלכת ירושלם. במילים אחרות – עוד מקרה של היסטוריא שלא נכתבה על-ידי המנצחים.

Edward A. Pollard - The Lost Cause
Edward A. Pollard – The Lost Cause

וממזרח לסוף מערב, למלחמה בין צפון ודרום. במלחמת האזרחים האמריקאית הביסו מדינות הצפון את פורשי הדרום ללא תנאי. עם זאת, היסטוריא דרומית של המלחמה החלה להכתב כבר במהלכה, והיא משׂגשׂגת עד היום. דוגמא אחת לכך היא ספר זה של אדוארד פולארד – The Lost Cause. מקרה זה מעניין במיוחד, כיון שהוא מיצג מסורת היסטוריוגרפית חיה ובועטת, שיש לה השפעה על הדיון המודרני במלחמת האזרחים בארה״ב של ימינו. במקרה הזה, מדובר בכתיבה היסטורית שממשיכה להוות מקור השראה איתן, ולהוות גורם מכונן בפוליטיקא ובדיון על היחסים בין שחורים ולבנים בארה״ב, אפילו 150 שנה מאז תום המלחמה.

כדוגמא אחרונה בחרתי להביא את אלברט שְׁפֶּר (Abert Speer). שפר היה חבר במפלגה הנאצית עוד מראשית שנות השלושים, והפך עם הזמן לארכיטקט החביב על היטלר. במהלך מלחמת העולם התמנה לשׂר החימוש של גרמניא. במשפטי נירנברג היה בין הנאשמים, ונדון ל-20 שנות מאסר. הוא ״קבל אחריות״ לפשעי המלחמה, אם כי טען שלא היה מודע להשמדת השיטתית בשואה. שפר אמנם אינו היסטוריון במובן המקובל של המילה – אבל אפשר בהחלט לראות בספריו סוג של כתיבה היסטורית. כך או כך, הוא השתייך, ללא ספק, לצד המובס.

Albert Speer / Bundesarchiv / Wikicommons
Albert Speer / Bundesarchiv / Wikicommons

 

כמובן, יכלתי להביא גם דוגמאות להיסטוריות שנכתבו על-ידי המנצחים. הרודוטוס היווני מתאר את הנצחון על הפרסים. אוגוסטוס מפואר ואנטוניוס מושמץ בכל תיאור שהגיע לידינו. ויליאם מצור מתאר את הנצחון הצלבני במסע הצלב הראשון. צ׳רצ׳יל מתאר את נצחון בעלות-הברית במלחמת העולם השניה. יש הרבה דוגמאות להיסטוריות של מנצחים, כמובן. אבל הקלישאה, לפיה ההיסטוריא נכתבת על-ידי המנצחים – כלומר אך ורק על-ידיהם – פשוט אינה נכונה.

ההיסטוריא נכתבת על-ידי מי שטורחים/ות לכתוב אותה.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

71 תגובות ל “מי כותב את ההיסטוריא?”

  1. אלעד כ (פורסם: 18-10-2016 בשעה 14:48)

    ההיסטוריה הקרובה, מנקודת מבט של הדיוט כמוני, לחלוטין נכתבת ע"י המנצחים.
    בשנים האחרונות יש נסיון לתקן, ראה ערך הפלסטינים עם נראטיב הנכבה, האינדיאנים בצפון, מרכז ודרום אמריקה עם נראטיב הכובש הספרדי וכו'. אבל מה שנלמד ומונחל לתלמיד הצעיר מינקות הוא נקודת מבטו של המנצח והכובש, ואת זה קשה לתקן.

    להגיב
    • אלעד כ (פורסם: 18-10-2016 בשעה 14:50)

      ועוד הערה – כשאומרים ש"ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים", הכוונה היא שהנראטיב המקובל הוא זה שהמנצחים מכתיבים. ברור שיש גם היסטוריונים שכותבים מהצד המנוצח.

      להגיב
      • yaron (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:08)

        זה בדיוק העניין, איזה נראטיב מנצח בסופו של דבר.
        ברור שמרגע שבשני הצדדים יש היסטוריונים (מרגע שבשני הצדדים יודעים לכתוב).

        להגיב
    • איציק (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:33)

      1. נרטיב הנקבה הוא שיקרי באופן הצגתו, למרות שבהחלט היה אסון לאלו שנפגעו.
      2. מי אמר שהערבים הפסידו במלחמה? הם הפסידו בקרב, אבל לצערי המלחמה עדיין מתרחשת ומקווה שבסוף ננצח. זם מלחמת מאה השנים לא היתה מלחמה הומוגנית אחת ובזמן אמת לא ניתן היה להגדיר אותה כמלחמה אחת אלה כאוסף מלחמות והיום אנו רואים אותם כרצף אחד.

      להגיב
      • אלעד כ (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:18)

        אף אחד לא באמת מנצח וכל נראטיב שמציג אמת אחת כאמת בלעדית הוא שיקרי

        להגיב
        • איציק (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:08)

          1+1=2 זו אמת אחת כנראה במסגרת הגדרת הסכום והכפל המקובלים, האם זה שיקרי?
          אני כמובן מקצין, רק כדי להדגיש שזו אמירה מאד מוזרה ש"כל נראטיב שמציג אמת אחת כאמת בלעדית הוא שיקרי" נשמע לי קיצוני לא פחות מהדוגמא שהבאתי. יש מקרי שזה שיקרי אך ממש לא תמיד. למשל, הנרטיב שהיהודים חיו בשטח זה לפני שהערבים הגיעו, האם הוא שיקרי? האם נרטיבים אחרים שמנסים ליצוק לשטח זה, יש בהם אמת?

          להגיב
    • ניב (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:36)

      אלעד כ אפרופו ספרד ומרכז ודרום אמריקה, על האגדה השחורה שמעת?
      בגדול מקרה קלאסי שבו לא המנצחים כותבים את ההיסטוריה, למעשה גם לא המנוצחים הישירים אלא מנוצחים אחרים..

      להגיב
  2. עודד דוגמא (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:14)

    מאמר מרתק ומחכים כתמיד, אך הרשה לי לרגע לעסוק בזוטא – כבר התרגלתי לשיטת האיות המעניינת שלך אך מדוע אתה מנקד את שמו של ההיסטוריון כ"תוקודידס" ולא כ"תוקידידס" כמקובל? הרי גם בתמונה שהבאת מופיעה האות שאחרי κ היא איפסילון (Υ, υ) שהיא אות תנועה שנהגית בדרך כלל כחיריק (ישנם יוצאי דופן כמובן, כמו למשל אחרי האותיות α,ε,ο).
    כך זה לפחות ביוונית המודרנית.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:31)

      ביוונית מודרנית כן, בקלאסית לא. ה-Y נתן צליל דומה ל-ü הגרמנית או ה-u הצרפתית.

      להגיב
      • תומרג (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:22)

        אם כבר זוטות – אחזור ואומר ששיטת האיות הייחודית שלך היא אולי חיננית לכותב אך לא ידידותית כלל ועיקר לקורא הממוצע ובפרט הקורא הממוצע הלא-מקצועי שהוא להערכתי הלקוח העיקרי של הטורים בדה-באזר.
        קראתי את הסבריך ונדמה לי שאפילו הבנתי אותם אבל בשורה התחתונה לי אישית פוגמת שיטת האיות הזו בחוויית הקריאה והייתי שמח אם היית זונח אותה.

        להגיב
        • ניינר / ווריור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:57)

          צודק. זה מעצבן לאללה (אללא?)

          להגיב
          • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:04)

            אללה. כך הוא נכתב גם בערבית, עם ה בסוף: الله.
            צר לי, חברים. כך אני כותב.
            אם הטִרדה בעין גדולה מהתועלת וההנאה בקריאה, אין חובה להמשיך.

            להגיב
            • ניינר / ווריור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:20)

              עניין האללא היה סתם עקיצה קטנה. מכבד את ההתעקשות שלך, לי זה ממש מפריע לקריאה אז ניפרד כידידים

              להגיב
              • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 18:54)

                כבוד הדדי. בחירה דמוקרטית ראויה.

                להגיב
                • תומרג (פורסם: 19-10-2016 בשעה 07:39)

                  אולי זה רק אני אבל לכתוב "צר לי חברים. כך אני כותב." זה אולי מנומס אבל לא באמת מכבד.
                  זו דרך אחרת לכתוב "אתם כקוראים לא מעניינים אותי מספיק כדי שאנגיש לכם את הטקסטים שלי" (שזו כמובן זכותך המלאה).

                  להגיב
                  • ארז (פורסם: 19-10-2016 בשעה 08:21)

                    לא חושב.
                    אתה זה שבא ודורש מ"בעל הבית" לשנות את דרכיו על מנת שתתאמנה לאורחותיך.
                    נראה לי קצת חסר נימוס :)
                    יותר לגיטימי בעיניי לדרוש מהאורח להתאים עצמו למארח מאשר להיפך.

                    אגב, אני חושב שההנחה הסמויה שלך ושל אחרים הוא שיש כאן אלמנט של "דווקא" או ניסיון לבידול ומיתוג עצמי. בהנחה שלא כך הם פני הדברים, ואורי כותב כפי שהוא כותב מכיוון שלדעתו זו הדרך הנכונה לכתוב – ראוי יותר לכבד זאת מאשר לבקר זאת ולדרוש שיכתוב בצורה שהיא פחות נכונה ומדויקת לדעתו על מנת לרצות את אורחיו המזדמנים.

                    להגיב
                    • תומרג (פורסם: 19-10-2016 בשעה 08:37)

                      לא דרשתי כלום מאף אחד, ודאי שאין פה אורח ומארח, אני תוהה מה גרם לך לכתוב זאת בכלל. ודאי שאין לי שום הנחה סמויה.

                      מה שאני כן מניח הוא שתפקיד הטקסט הנכתב הוא לתווך בין הכותב לקורא ולאור הנחה זו אני מציין בצער שבחירת הכותב בשיטת האיות הזו פוגעת בתיווך הזה. זה לא באמת הרבה יותר מזה.

                    • ארז (פורסם: 19-10-2016 בשעה 08:45)

                      בגדול, בעיניי בעל פוסט/טור הוא מעין מארח. מישהו שחולק איתנו משהו משלו ומזמין אותנו להצטרף לדיון לגביו.
                      בשלב הזה, הציפייה שלו היא שנעסוק בתוכן וברעיונות במתכונת של דיון פתוח.
                      בהקשר הזה, תפקיד הטקסט הוא קודם כל לבטא את מה שיוצרו רוצה שיבטא. גם בנקודת הנחה שמשהו בסגנון או בצורה לא בא לי טוב בעין (ואלוהים עדי שיש מקרים שבהם התגובה האינסטינקטיבית שלי היא כמעט אלימה), עדיין נראה לי שאבליג ואתעסק בתוכן עצמו.

                      ושלא יובן לא נכון, אין לי שום יומרה לחנך או להטיף ואני מתנצל אם כך זה התקבל אצלך. יותר דעה פרטית שלי בעקבות תהליך בדיקה שלי לגבי מקרים דומים שחוויתי (כלומר, "קישוטים" סגנוניים או אחרים שהסיטו את תשומת לבי מן הטקסט עצמו).

                    • תומרג (פורסם: 19-10-2016 בשעה 09:12)

                      אומר זאת כך, אין לי באמת דרישות לבעל הטקסט אבל מאחר ואני מניח שהוא פרסם אותו כדי שאנשים יקראו את מה שיש לו לומר, ההנחה היחידה שהנחתי היא שהוא ירצה להפוך אותו לנגיש.
                      אם היה מתפרסם פה פוסט בארמית (ובניב אכדי דווקא) ובעל הפוסט היה מצהיר ש"צר לי, ככה אני כותב" אני מניח שהטענה שלי היתה יותר מובנת.

            • אחד העם (פורסם: 19-10-2016 בשעה 08:03)

              מתגובתך עולה, לכאורה, כי הפגנת I,Q Leverage שלך, חשובה יותר מהנחלת התוכן בציבור

              להגיב
  3. קירקגור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:20)

    שמח שהרחבת את המיני דיון מהפוסט הקודם לפוסט משל עצמו.

    גורם לי לתהות שמא היסטוריה יכולה להכתב רק על ידי גורם לא תלוי ובמרחק זמן לא תלוי. כלומר שכתביו של שפר או יוספוס הן מקורות היסטוריים ולא היסטוריה(/א). זה כמובן לא ניתן להפרדה בצורה אמפירית, אבל סתם מחשבה.

    בכל מקרה, החשש שלי ממשיך להיות שבמאה הנוכחית האנושות מגבילה את חקר ההיסטוריה… הן מבחינת המשאבים שמוקצים לה והן מבחינת המקום המוקדש לה בתרבות הכללית ומאידך מעין פוסט מודרניות מתודית בתרבות האקדמית הפנימית.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:31)

      יש יתרון לעדים ככותבי היסטוריא, ויש יתרון במרחק הזמן. מה שבטוח – ללא המקורות הראשוניים אי-אפשר לכתוב היסטוריא משום מרחק שהוא. ובכל מקרה, אין כתיבה אמפירית של היסטוריא. כל אחד/ת מאתנו מגיע/ה מרקע מסוים, עם הנחות מוצא וסדר יום. באופן עקרוני, אני אוסר על שימוש במילים ״אוביקטיבי״ ו״סוביקטיבי״ בכתה. אין בהן טעם בדיון היסטורי.

      ביחס ללימוד ההיסטוריא בימינו – הרחבת גם אתה, וכללת את המילים ״פוסט מודרניות״. כאן אכן יש מכשול גדול, כיון שהקריאה הפופולארית של הפ״מ מקדשת את הנרטיב על חשבון העובדות. ואין היסטוריא בלי עובדות. רק ספרות.

      להגיב
      • yaron (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:16)

        מסכים לגמרי עם הקביעה/אבחנה שלך שהפ״מ מקדש את הנרטיב על חשבון העובדות ושבלי עובדות אין היסטוריה.
        אבל, וזה אבל גדול, האם יש היסטוריה בלי נראטיב??
        האם ההיסטוריה של שני הצדדים זהה, האם היא אחת?

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:25)

          קודם כל, במקום ״נרטיב״ הבה נאמר פשוט ״סיפור״.
          ולא, אין היסטוריא בלי סיפור, ולא יכולה להיות. היסטוריא היא ז׳אנר ספרותי, וככזה היא לא יכולה להתקיים בלי סיפור. לפי חוקי הז׳אנר (לפחות בימינו, לפחות בהקשר אקדמי), כללי הז׳אנר מכתיבים שימוש בכל העובדות הידועות הרלוונטיות לסיפור.
          אפשר להמחיש זאת עם משל מהנדסת המישור: העובדות הן נקודות מוסכמות, שהקו הסיפורי חייב לעבור דרכן. אבל הקו יכול ללבוש איזו צורה שהוא רוצה בין הנקודות, ולבחור לעבור קודם בנקודה זו ואח״כ באחרת.

          להגיב
          • yaron (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:42)

            תודה,
            אז למעשה אנחנו מחויבים להשתמש בכל העובדות הידועות הרלוונטיות לסיפור (אני מניח שכל צד יראה עובדות אחרות כרלוונטיות יותר או בכלל לסיפור וגם שלכל צד ידועות עובדות אחרות) ומוסכם גם שעובדות אלו לא יספיקו ושאנחנו חייבים סיפור כשברור שלכל צד סיפור משלו.
            עסק מסובך ההיסטוריה הזאת… :-)

            להגיב
            • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:47)

              מסובך, לא מדעי, תמיד סובייקטיבי.
              נקודה מאד חשובה, ששׂמת עליה אצבע, היא מידת הרלוונטיות. הרבה פעמים, כשיש עובדה מציקה, יותר קל לשנות במשהו את הסיפור מאשר לכלול אותה. ואני לא מדבר דוקא על משהו שיסתור את הטיעון (שהרי אז אין ויכוח על הרלוונטיות), אלא על עובדה שיכולה לקחת את הסיפור הצידה, ולחייב דיון שיוציא את הטקסט כולו מאיזון. בספר זה פחות מורגש, במאמרים יותר. מאד סובייקטיבי.

              להגיב
          • קירקגור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:54)

            אתה מרגיש שיש לגישות פוסט מודרניות גם נגיעה בתחום שלך או שזה יותר נוגע להיסטוריה של המאה העשרים?

            להגיב
            • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 18:56)

              היסטוריא עתיקה עמידה מעט יותר בפני הפ״מ, אבל לא עמידה לחלוטין.
              גם לי יש קולגות הסבורות/ים שאין עובדות, רק נרטיבים.

              להגיב
              • קירקגור (פורסם: 19-10-2016 בשעה 13:56)

                בעצם האמירה עצמה שהיסטוריה נכתבת על ידי מנצחים היא סוג של יסוד פוסט מודרני, לא? ומה שאתה מציע במקום, זו הגישה העובדתית…

                יש חוקרים פ״מ של העת העתיקה שאתה ממליץ עליהם? לא יצא לי להתקל בכאלו בלימודים.

                להגיב
  4. מתן גילור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:30)

    אורי, אפשר שאלה לגבי הסיומת א'?
    העברית, למיטב ידיעתי (או יותר נכון למיטב זיכרוני מהרצאה של חוקר שפות שמיות) מקורה באוגריתית (למרות שיש מקומות בהם כתוב שמקורה בכנענית או שהיא ניב של כנענית). האוגריתית/כנענית, כמו הארמית, מקורה בשפה השמית.
    מדוע אם כן, במקרים בהם ישנה סיומת א' בשפה הארמית אתה בוחר להשתמש בה גם בעברית, כשלא בהכרח מקור המילה בשפה הארמית. האם ידוע לך שאותן מילים נכתבו עם סיומת א' גם בשמית או אוגריתית/כנענית? ואם לא, מדוע לנהוג כך, אם ישנה אפשרות שבשפות שמיות אחרות וקרובות יותר לעברית המילה נכתבה עם סיומת ה'?
    (כמובן שגם תשובה של "אני רוצה להיות ייחודי" מקובלת לחלוטין. אני סתם סקרן.)

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:33)

      ראה תשובתי הותיקה: http://www.yehudemo.org/2007/08/06/30

      ואגב, אני ממש לא חוקר לשונות שמיות, אבל על פניו לא נראה לי שהעברית התפתחה מהאוגריתית, אלא במקביל לה. אם תוכל לדייק ולהשׂכילני, טוב ויפה.

      להגיב
      • מתן גילור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:39)

        במחילה, מכיר את ההסבר הזה אך הוא לא עונה לשאלתי. אני שואל ספציפית לגבי מילים שקיימות גם בארמית (ומקורן כנראה בשמית) ולאו דווקא אויתו באותו האופן באוגריתית/כנענית (מי מהן שמהווה את המקור לעברית). אם ההסבר הזה משמש גם כאן, אז אני מניח שאתה ממשיך עם השוונג (וזה לגיטימי לחלוטין כמובן).
        בכל מקרה, סתם עניין זניח שסקרן אותי.

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:55)

          אם ככה, אז אנא תן דוגמא ספציפית.
          אני גם לא בטוח למה אתה מתכוון ב״שמית״.

          להגיב
          • מתן גילור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:03)

            היה דיון בינך לבין יריב בטור קודם על המילה בעיה/בעיא. אני מבין שבארמית כותבים בעיא, אני פשוט לא בטוח שמקור המילה בעברית לקוח מהארמית (ואולי זו סתם בורות שלי).

            להגיב
            • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:08)

              זה לא עניין של בורות, פה צריך מחקר יסודי.
              הרצתי חיפושׂים זריזים במאגר שו״ת של בר-אילן. בעיא יש בתלמודים, בהקשר ארמי כמובן. בעיה אני רואה בכתבים מאוחרים בהרבה. אבל אלה חיפושׂים שטחיים בלבד.
              האם נתקלת במילה זו באוגריתית או בשׂפה שמית מוקדמת אחרת?

              להגיב
              • מתן גילור (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:09)

                הידיעה שלי באוגריתית מסתכמת בידיעה שפעם היתה שפה כזו :)

                להגיב
                • ישי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 19:25)

                  הסיומת בא' היא בהחלט סיומת ארמית, וברור שהיא הגיעה לעברית מארמית. בארמית היא ציינה במקור יידוע, אך בארמית הבבלית (אולי בעוד ענפים, אינני יודע), היא התנוונה ונשארה רק הצורה המיודעת.
                  המילים בעיה ועובדה (שאותה משום מה אורי כותב בה') באו לעברית מהארמית.

                  להגיב
                  • גיא זהר (פורסם: 18-10-2016 בשעה 20:01)

                    לגבי היחס בין האוגריתית – עברית אפשר להמשיל זאת ליחס בין דוד לאחיין. אלו שישבו באוגרית היו כנעניים-פיניקיים ששפתם הייתה סוג של כנענים והם כתבו כתב עיצורי על לוחות חימר בסימני יתדות. הארכיון של אוגרית הוא מהמאה ה-14 לפני הספירה. העברית גם היא התפתחה מהכנענית (ההזכרה המוקדמת ביותר של ישראל היא בכתובת מצרית מסוף המאה ה-13 לפני הספירה), אבל הכתובת הוודאית העברית הראשונה היא מהמאה השמינית (כתובת השילוח). בכל מקרה אין התפתחות מקבילה.

                    להגיב
                  • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 21:38)

                    ב״עובדא״ אני באמת לא עקבי.
                    גם ב״בירה״ (במלעיל).
                    כנ״ל הרצליה.

                    לגבי ״ליגא״ או ״ליגה״ אני עדיין מתלבט.

                    להגיב
                    • ישי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 22:26)

                      לגבי בירה, דווקא אפשר להתלבט על בירה במלרע. די ברור שהמילה הגיעה לעברית דרך הארמית – היא נמצאת במקרא באסתר ונחמיה, והיא גם משדה סמנטי של מילים שהעברית שאלה משפות אחרות. אמנם במקרא היא בה', אבל זה כנראה בגלל שהאקדמיה ללשון של תקופת תחילת בית שני סברה גם היא כמו האקדמיה ללשון שלנו שהסיומת המתאימה לעברית היא ה'. כמו שאתה לא מכבד את ההחלטה בימינו, לכאורה (לכאורא) אין לך סיבה לכבד גם את ההחלטה מפעם.
                      מה ההתלבטות לגבי ליגה?

  5. Lior (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:39)

    "אל קלאניסי עצמו מת ב-1060" –
    This must be a mistake. As he was alive during the first Crusade (1096-1099), he could not die at 1060. According to Wikipedia, he died at 1160.

    להגיב
  6. Gil - Zimbabwe (פורסם: 18-10-2016 בשעה 15:44)

    תודה. פוסט יפה (אגב איך היית קורא לפוסט בעברית? מאמר?).

    להגיב
  7. Lord Anthony (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:01)

    תקן אותי אם אני טועה, יוספוס אומנם היה שייך טכנית למפסידים, אבל הוא בהחלט כתב מנקודת מבטם של המנצחים. דעותיו על אלו שהובילו את המרד לא היו ממש חיוביות, כאשר במידה רבה התמונה של מרד שכשל בעקבות מלחמת אזרחים היא נגזרת מכתביו. יכול להיות שאם את תולדות המרד היה כותב מישהו שבאמת היה שייך לצד השני של המרד הסיפור היה נראה אחרת.
    גם תוקידידס לא היה ממש מהמפסידים, מכיוון שהודח מתפקידו והוגלה לפני סוף המלחמה, ובהתאם התיאור שלו את אתונה ואת ההתנהלות הפוליטית בה בתקופות המלחמה רחוק מלהיות מחמיא, כאשר שוב אנחנו מקבלים תיאור של מלחמה שהוכרעה בגלל פוליטיקה פנימית קטנונית ולא בגלל עדיפות צבאית של היריב.
    אולי ההיסטוריה לא נכתבת רק על ידי אלו שניצחו באופן מעשי, אבל היא גם לא נכתבת על ידי המפסידים.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:28)

      יוספוס ממש לא כתב מנקודת מבט רומית. מהמעט שיש מטקיטוס (ספר 5, היסטוריות) אפשר לראות זאת היטב.
      תוקידידס היה גם היה מהמפסידים. הוא מתאר אפילו את התבוסה שחטף בעצמו. נקודת המבט שלו אתונאית לגמרי. והוא גם לא זכה לתאר את התבוסה הסופית, ספרו נקטע כמה וכמה שנים לפני סוף המלחמה. מי שכן עשׂה זאת, כאמור, הוא כסנופון, שכתב על שתי מלחמות בהן היה בצד המפסיד.
      וראה גם הדוגמאות האחרות שהבאתי, ביחוד זו האמריקאית.

      להגיב
      • Lord Anthony (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:43)

        הטענה שלי היא שבסופו של דבר מי שכותב את ההיבטוריה גם אם לא שייך למנצחים, גם לא בדיוק בדיוק שייך למפסידים. יותר נכון להגיד שמי שכותב את ההיסטוריה הם המנצחים ואאוטסיידרים.
        גם יוספוס (המצביא הבוגד), וגם טוקידידס (המצביא המודח) התחילו את המלחמה בצד אחד, אבל לא סיימו אותה כחלק מאותו הצד ולמרות שנקודת המבט שלהם שייכת לצד המפסיד הרי שהנרטיב שהם בוחרים לספר הוא ביקורתי מאוד, סיפור שמטיל את האשמה להפסד על אותם אנשים שהיו אחראים לתפישתם לכך שהם לא נשארו כחלק מאותו הצד. בהתאם גם הסיבות למפלות המתוארות הן יותר אישיות ופחות מערכתיות.
        אם ננסח את זה בקצרה, ההיסטוריה לרוב לא נכתבת על ידי המנצחים אלא על ידי אלו ששרדו, כלומר ברוב המקרים על ידי הלא-מפסידים.

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:53)

          מי שנהרג במלחמה לא יכול לכתוב היסטוריא. נכון.
          מי שכותב אותה אח״כ יכול לבוא מהצד המנצח, המפסיד, או בכלל להיות לא קשור לעימות.
          ואני מחזיר אותך שוב לדוגמא האמריקאית.

          להגיב
  8. אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 16:54)

    אחלה פוסט..נושא חשוב ואני מסכים עם מסקנתו ולדעתי
    מה שעולה פה מהדיונים אף יותר חשוב. מהי היסטוריה?
    המשל ההנדסי שהבאת יפה מאד. ועל כן עולה לי השאלה
    אם קודם מסכימים על העובדות ואז באים לספר את "הסיפור"
    האם רוב המחלוקות ההסטוריות הן על העובדות או על ה"סיפור"?
    לטעמי בהיסטוריה הקרובה רובן על הנראטיב..מן הסתם בהסטוריה
    היותר קדומה העובדות הן פחות מוסכמות..

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:02)

      *מקרה ירושלים ואונסקו כמשל אולי?..

      להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 17:12)

      יש לפעמים מחלוקות על עובדות. למשל, בימינו, יש מחלוקת גדולה על השאלה מה גודל הציבור הפלשׂתיני בשומרון-יהודה מחד וברצועת עזה מאידך. אין נתונים מדויקים, וכל מיני אנשים וארגונים זורקים לאוויר כל מיני מספרים. ובלי לערוך מפקד מאורגן, איך נדע?
      באותה מידה, יש מחלוקת על הטבח שבצעו מתרדטס ותומכיו באיטלקים ורומאים בתחילת שנות ה-80 של המאה הראשונה לפנ׳. יש מקורות המדברים על 80,000, ויש המדברים על 120,000. ואולי לא זה ולא זה. איך נדע?

      אבל רוב הויכוחים הם על הסיפור, על האופן בו נמתח הקו בין הנקודות. וגם, לא פחות, אילו נקודות רלוונטיות ואילו אינן רלוונטיות.

      להגיב
  9. שלו (פורסם: 18-10-2016 בשעה 19:01)

    מתי משהו הופך להיסטוריה?
    בית ראשון, שני, המרד הגדול ברור.
    אבל נגיד ראשית הציונות זה כבר היסטוריה?
    מלחמת העולם השנייה?

    המושג נרטיב, נכנס לדיון הציבורי לדעתי רק בעשרים שנה האחרונות.
    מרגע שנכנס הפך לדיון ציבורי כאילו יש בו עניין.
    האם אי פעם היה ספק שהיו כפרים בדרך לירושלים או על אותו משקל האם היה ספק שלישראל יש יד ורגל במותו של ערפאת?
    האם משהו פעם ניסה להכחיש?
    במקום דיון האם היה בר מוות יש דיון על נרטיב.
    במקום דיון על השלום מתעסקים בזיקה היהודית בירושלים.
    זו הסתה של הדיון וכולם מרוצים ממנה.
    איך מדינה קתולית כמו ברזיל מצביעה נגד זיקת היהדות לירושלים?
    את זה אף אחד לא שואל.
    בברזיל יש עיר שנקראת נובה ג'רוזלם, מדוע הוקמה? בגלל חוסר הזיקה של העם היהודי לירושלים?
    או בגלל שאין שר חוץ למדינת ישראל אין מי שיכתוב עבורה את ההיסטוריה.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 19:11)

      בעקרון, גם מה שקרה לפני זמן קצר מאד הוא היסטוריא. תוקדידס, כאמור, התחיל לכתוב כבר בזמן אמת את הטיוטות הראשונות. צ׳רצ׳יל התחיל לכתוב אף הוא זמן לא רב אחרי תום המלחמה. הספר של פולארד, שהזכרתי בטוּר, יצא לאור שנה אחרי תום המלחמה. יש גם תחום שנקרא ״היסטוריא עכשווית״. מאידך, אפשר למצוא היסטוריונים של העת העתיקה ושל ימי-הביניים שטוענים שכל מה שנכתב על הארועים מהמהפכה הצרפתית ואילך הוא ״עיתונות עם הערות שוליים״.

      את המשך התגובה פחות הבנתי. בעניין הזיקה, שעלה לאחרונה לכותרות, יש מאבק על נרטיבים, זה ברור. למרבה הצער הוא מתעלם מהעובדות. אפשר לטעון שאין זיקה בין יהדות ויהודים לירושלם רק על סמך התעלמות גורפת ומוחלטת מהמון, המון עובדות. מאידך, ראיתי כמה וכמה פעמים טענת נגד שדו״ח אונסק״ו המדובר כלל לא שלל קשר כזה, אלא רק לא הזכיר אותו (וזה לא אותו הדבר). אבל לא טרחתי לקרוא את המסמך בעצמי, כי החיים קצרים מדי.

      להגיב
      • אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 19:17)

        "כי החיים קצרים מדיי"…(: זה משפט של הסטוריונים קלאסי

        להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 18-10-2016 בשעה 19:45)

        לקרוא את המסמך המדובר לוקח בדיוק חמש דקות. הוא מדבר על זיקה של שלוש הדתות לירושלים. מעבר כך אין שום התייחסות שלילית או חיובית לגבי הזיקה של דת כלשהי להר הבית והכותל המערבי. כשמדבר על הר הבית מציין את השם הערבי שלו וכשעל הכותל המערבי מציין שם ערבי ובסוגריים ("הכותל המערבי").

        להגיב
        • ר.בקצה (פורסם: 19-10-2016 בשעה 12:34)

          חוצפה ערבית אופיינית. האם הסכימו להוסיף בסוגריים ירושלים, או שהסתפקו באל-קודס?

          להגיב
        • שמעון כסאח (פורסם: 19-10-2016 בשעה 14:30)

          ומדוע כאשר מדבר על הר הבית לא מצויין השם העברי כלל שלא כמו במקרים של הכותל, מערת המכפלה וקבר רחל? ולמה למשל לגבי הכותל לא צויין השם העברי ובסוגריים הערבי?

          להגיב
      • שלו (פורסם: 19-10-2016 בשעה 08:11)

        בחלק השני כמו ששמת לב,
        הביקורת היא על המאבק בנרטיב,
        והתעלמות מוחלטת מעובדות או מגורמים שהובילו לנרטיב.

        להגיב
  10. איתמר (פורסם: 18-10-2016 בשעה 19:56)

    הטקסט ההיסטורי החשוב ביותר שנחשפתי אליו בשנים האחרונות לא נכתב אלא צולם.
    ״הקרב על צ׳ילה״ של פטריסיו גוזמן (אפשר למצוא את שלושת חלקיו ביוטיוב) שמתעד בזמן אמת את התהליך שבסופו יודח סלבדור איינדה בהפיכה צבאית (האחד עשר בספטמבר שבימינו פחות זוכרים) ולשלטון יעלה אוגוסטו פינוצ׳ה.
    מה שיוצא דופן במקרה של גוזמן זו ההכרה שלו שהוא מצוי בעיצומו של תהליך היסטורי הרבה לפני שהתחוללה ההפיכה.
    המצלמה והמיקרופון שלו מתעדים יום בחירות, אסיפות, שביתות, אירועים אלימים שבשיאם, בעוד ארמון הנשיאות מותקף מהאוויר ובאש טנקים, ישמיע איינדה את נאומו האחרון לעם הצ׳ילני בטרם יתאבד.
    מרבית האנשים שמשמיעים את קולם בסרט (ומבע פניהם חשוב לא פחות) הם אנשי עמל בעלי תודעה פוליטית ותחושת סולידריות עמוקה.
    מומלץ ביותר.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 21:37)

      בהחלט אין מניעה שסרט יהיה טקסט היסטורי. אני מניח שבעתיד נראה יותר ויותר מזה, לצד ההיסטוריות הכתובות.
      תודה על ההמלצה ~

      להגיב
  11. גיא זהר (פורסם: 18-10-2016 בשעה 20:06)

    מעניין שיש אימפריות שאין להם תיעוד כמעט בכלל (הפרתים, המונגולים בתחילת דרכם) ולכן הטענה לפיה יודעי הכתוב מנצחים בטווח הארוך את האנלפבתים (ואני יודע שהפרתים לא היו אנלפבתים) לא בהכרח נכונה.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 18-10-2016 בשעה 21:35)

      יש עוד דוגמאות, אבל אלה היוצאים מן הכלל. מה גם שהמונגולים כן כתבו, והפרתים למדו לכתוב מהר מאד.

      להגיב
      • yaron (פורסם: 19-10-2016 בשעה 07:43)

        יש גם לא מעט מקרים בהם הצד המנצח השמיד ראיות ובכך עיוות את התיעוד ההיסטורי.

        להגיב
  12. S&M (פורסם: 18-10-2016 בשעה 21:54)

    ההיסטוריה אולי לא נכתבת כולה ע"י המנצחים, אבל כתבים היסטוריים שורדים רק ברשות המנצחים. ואם שרדו, זה רק בזכות זה שלא חתרו מדי נגד המנצחים. דוגמה הפוכה, הכנסיה הקתולית שהשמידה במכוון ספרות שלא מצאה חן בעיניה.

    אלא שהמשפט המקורי לא עוסק רק בכתבים ההיסטוריים, אלא במעשים – ההיסטוריה, הסיפור, נקבע לפי המעשים של המנצחים. המפסידים נזרקים לפח האשפה של…

    והדוגמה האמריקאית – זה שגם מפסידים כותבים, זה ברור. אלא שתכלס, ההיסטוריה האמריקאית מאז מלחמת האזרחים, היא צפונית במאה אחוז. זה שיש זרם חתרני חצי מחתרתי שמלמד את סיפורי הדרום, זה נחמד, אבל זו לא ההיסטוריה. זה סיפור שנלמד אבל הוא לא הזרם המרכזי. הוא ישרוד עוד קצת, וייעלם, עד שיישאר עוד ספר מעלה אבק על המדף שאף אחד לא יתעניין בו. והוא ישרוד רק בזכות זה שהיום כבר לא משמידים ספרות, גם כי זה אנטי דמוקרטי, וגם כי כבר אי אפשר להשמיד ספרות בעולם דיגיטלי.

    בשורה התחתונה, ההיסטוריה מוכתבת ונכתבת על ידי המנצחים, תוך קבלת עמדת המנצחים. וזה שתוך כדי הקרבות המפסידים כתבו משהו ששרד, אז מה? במבט היסטורי, בחלוף השנים, הוא זניח יחסית לקו שמוכתב על ידי המנצח, ושורד רק כי הוא לא מפריע למנצח.

    כך יוספוס שהפך תכלס לרומאי ולכן כתביו שרדו, וכך ההיסטוריה הספרטנית שנכתבה ע"י מי שעבר צד. ואתונה ניצחה ושרדה הרבה אחרי שספרטה נמוגה. וזה בכלל לא חשוב אם ממלכת ספרטה היתה חזקה יותר, או שרדה יותר שנים אחרי אתונה. העולם מתנהל עפ"י התרבות האתונאית, אז אין ספק בכלל שאתונה ניצחה וספרטה הפסידה.

    ובכלל, עצם זה שמתוך אלפי שנות היסטוריה, ואלפי כתבים היסטוריים, הצלחת ללקט מספר קטנטן של דוגמאות של כתבים שנכתבו ע"י מי שהשתייך לצד המפסיד, מוכיחה את הכלל. מה זה 4-5 מקרים (גבוליים!) לעומת אלפים רבים של כתבים הפוכים?! לדעתי, באת לקלל ויצאת מברך. הוכחת את המשפט ולא סתרת אותו.

    להגיב
  13. עשר (פורסם: 19-10-2016 בשעה 07:34)

    טקסט מעניין, קשה ליהנות ממנו בגלל האיות שנראה כאילו נועד לעורר פרובוקציה.

    להגיב
    • אנדר (פורסם: 19-10-2016 בשעה 14:52)

      +++

      להגיב
  14. אריאל הכהן (פורסם: 19-10-2016 בשעה 11:22)

    לעניות דעתי : כותבי ההיסטוריה כמו כל מושכי העט בזמנינו אמנם היו בעלי אגנדה ומניע שונים {חוויתי, כספי, מעמדי, תחרותי .דתי. הישגי .יו ניים איט..} אך אין לעובדה כי נשתמרו כיתבהם או אבדו כל קשר למעשיהם הם כמו גם {במקרים רבים} קשר לתוכן הספרים שכתבו. התפיסה על המנצחים והמפסידים ומקומם בין כותבי ההיסטוריה היא פרי הכרה המעניקה חשיבות לאבולוציה{ או לדינמיקה מטאפיזית אחרת אם קוראים לך הגל} ככוח מחולל בהיסטוריה האנושית בכלל ולא רק בתחום הצר של ההיסטוריוגרפים .
    הפוסט מודרניזם המושמץ תדיר עשה דווקא חסד עם הפילוסופיה של המדע וחילץ אותה מן הביצה העכורה שבה בוססה שנים במטרה להיחלץ מן הטענות המעגליות שלא הביאו אותה לשום מקום. תרומתו הייתה הדלת שפתח לאקראיות .
    המאמץ לתת מניע למה שבפועל אקראי מצביע בעיקר על מוגבלותה של ההכרה הפרשנית ולא על מעגל הכרחי של סיבה ותוצאה.
    אין שום אפשרות לקבוע מי אחראי בוודאות לעובדה שהכרכים האלו של טקיטוס או דיו קאסיוס השתמרו וכרכים אחרים לא .
    אין שום אפשרות לקבוע כיצד השתמרה מגילת הקצרן של יאסון מקירני {חשמונאים ב} ואילו המקור עצמו אבד.
    אפשר להצביע על התהליך עד לנקודה מסוימת אך על פי עקרון אי הוודאות ככל שתצמצם את הפריזמה כך יחסרו יותר ויותר פרטים .
    מי שלא ייתן מקום לאקראי ולשרירותי בהכרתו עלול להחמיץ את האמת בעיקר כשאין לה צורה סימטרית ,הגיונית וברורה.

    להגיב
  15. אנדר (פורסם: 19-10-2016 בשעה 14:52)

    בעיקרון מי שכותב את ההיסוריא הוא בד"כ זה שכותב היסטוריה ואני מניח שזה מתסכל מספיק ;)

    (כן, אני זוכר את הפוסט שדן בזה)

    להגיב
  16. נדב ליטבק (פורסם: 19-10-2016 בשעה 17:11)

    נתקלתי לא מזמן בפוסט קצר של עיתונאי מטעם עצמו מסויים לכבוד יום קולומבוס שנחגג בארה"ב, שבו הוא מביא את הצד השני של היום החגיגי – שואת האינדיאנים. בסוף הפוסט הוא כותב "זו אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים.", בעוד שהפוסט שבו זה נכתב הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך שזה לא נכון.
    אירוני

    להגיב
  17. שמעון כסאח (פורסם: 20-10-2016 בשעה 10:38)

    ד"ש מיוסף בן-מתיתיהו?
    http://bit.ly/2e8PG7B

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 23-10-2016 בשעה 15:05)

      בדרך כלל אני חשדן לגבי דיווחים של התקשורת הכללית על ממצאים ארכיאולוגיים. אבל כאן הדיווח נשמע סביר. אז כן, סוג של ד״ש…

      להגיב

מה דעתך?