אחת הקלישאות החבוטות ביותר בדיונים היסטוריים היא ״ההיסטוריא נכתבת על המנצחים״. האם קלישאה זו, כמו הרבה אחרות, משקפת היטב את המציאות? לדעתי, לא. לפני שאביא כמה דוגמאות להמחשה, צריך להבהיר שלוש נקודות יסודיות, שמרוב שהן מובנות מאליהן כביכול, נותרות לרוב מחוץ לדיון:

ראשית, אי-אפשר לכתוב היסטוריא בלי לדעת לכתוב בכלל. אכן, דברי-הימים רצופים במקרים בהם תרבות כותבת התעמתה באופן אלים עם תרבות שאינה כותבת. ברוב המקרים הללו נצחו הכותבים את שאינם כותבים, ומדרך הטבע, אם נכתבה היסטוריא של העימות, היא נכתבה על-ידי המנצחים. עם זאת, יש להבין ולזכור שכתב הוא תוצר של ארגון חברתי מורכב, ובתורו הוא מאפשר הגדלה והעמקה של מורכבות הארגון החברתי. מורכבות זו טומנת בחובה, בין השאר, צבא מאורגן יותר, טכנולוגיא עדיפה, יכולת ארגון כלכלית. כל אלה חיוניים, כמובן, לנצחון במלחמות. אמנם, יש מקרים בהם ״ברברים״ הצליחו להביס לאורך זמן צבאות מאורגנים יותר, אבל בטווח הארוך מאד (ולרוב גם בטווח הקצר) תמיד מנצחים הכותבים את האנאלפביתים. במקרים כאלה משקפת הקלישאה את המציאות.

נקודה שניה היא שהמון היסטוריות נכתבו ונכתבות זמן רב לאחר הארועים עצמם, כאשר המנצחים והמנוצחים כאחד הם כבר נחלת העבר הרחוק. כאשר היסטוריון ניו-זילנדי יושב באנגליא וכותב על מלחמת האזרחים ברומא, האם הוא מייצג את המנצחים או את המנוצחים? נקודה שלישית: הרבה מאד היסטוריות לא עוסקות כלל במלחמות, כך שאין בהן בכלל מנצחים ומנוצחים במובן המקובל. לגבי ההיסטוריות הללו הקלישאה אפילו לא רלוונטית. ובכל זאת, גם במקרים בהם מדובר בהיסטוריא של עימות אלים, וכאשר הן נכתבות קרוב מספיק לארוע כדי שיהיה ברור אם הכותב שייך לצד זה או אחר, האם תמיד נכתבת ההיסטוריא על-ידי המנצחים?

פורטרט של תוקֻדידס מתקופת הקיסרות, מוצג במוסיאון אנטליא. התמונה מ-Ancient History Encyclopedia: http://www.ancient.eu/image/1320/

פורטרט של תוקֻדידס מתקופת הקיסרות, מוצג במוסיאון אנטליא. התמונה מ-Ancient History Encyclopedia: http://www.ancient.eu/image/1320/

 

אחד ממייסדי הז׳אנר ההיסטורי, המוכר כהיסטוריון השני וכאבי השיטה ה״רציונליסטית״ לכתיבת היסטוריא, היה תוקֻדידס איש אתונא. כידוע, הוא חבר את הספר שנקרא בעברית ״תולדות המלחמה הפלופונסית״, שתאר את תולדות העימות בין האתונאים ובעלי-בריתם לבין השׂפרטנים ובעלי-בריתם. מדובר באחד מספרי ההיסטוריא החשובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. תוקדידס העיד על עצמו שהתחיל לאסוף חומר כבר בשלבים מוקדמים של העימות, שכן הבין מראש שמדובר במאורעות חשובים במיוחד. בעשׂור הראשון של המלחמה אף לקח חלק פעיל כמפקד בכיר בצבא עירו. אלא שתוקדידס נוצח פעמיים – אחת בשׂדה הקרב על-ידי המצביא השׂפרטני ברסידס, ופעם שניה כחלק מהעימות כולו. האתונאים הפסידו במלחמה בסופו של דבר, אבל ההיסטוריא שמספרת את סיפורה של המלחמה מגיעה כולה מן הצד האתונאי. מהצד השׂפרטני לא השתמרו שום עדויות. אגב, גם כסנופון, שחיבורו כיסה את תולדות המלחמה מן הנקודה בה עוצר חיבורו של תוקדידס, היה אתונאי לגמרי. וגם ״מסע הרבבה״ המפורסם שלו הוא, בעצם, סיפור של תבוסה.

בפוסט הקודם על לוקיוס מומיוס הזכרתי בקצרה את המצביא וההיסטוריון היווני פולֻביוס. כמו תוקדידס, גם הוא היה אחד מבכירי המצביאים של מדינתו – הליגא האכאית – וכמו תוקדידס פנה אף הוא לכתיבת היסטוריא בעקבות תבוסה כואבת במלחמה. המקרה של פולביוס מאלף במיוחד, שכן כיום הוא מהוה אחד המקורות הראשיים והחשובים ביותר להיסטוריא של רומא הרפובליקנית, ובכלל זה למבנה הפנימי של מערכות השלטון שלה בתקופת הרפובליקא התיכונה. למעשׂה, נקודת המבט שהוא מביא היא כל-כך לא-רומית, עד כי יש חוקרים המטילים ספק בהבנה שלו את המערכת הרומית על בוריה, וקוראים למשנה זהירות בשימוש בו כמקור לפוליטיקא רומית.

וכמובן, איך אפשר בלי יוספוס? מי נצח בעימות הצבאי שזכה בימינו לכינוי ״המרד הגדול״ – בכך אין ספק. המורדים היהודים הוכו שוק על ירך, בית-המקדש הירושלמי נחרב עד היסוד, המוני יהודים ויהודיות נקטלו בחרב, ברעב או במחלה, והמונים אחרים נמכרו לעבדות לרומא. יוספוס, שנמנה בשלב מסוים על הנהגת המרד, מייצג ללא ספק את הצד המובס. ובכל זאת, הוא ישב לכתוב היסטוריא, ורצה הגורל והיא גם היחידה שהשתמרה באופן מלא. (טקיטוס כתב גם הוא על המלחמה היהודית, אלא שלמרבה הצער חלקים אלה של ״דברי הימים״ שלא לא שׂרדו). כמו במקרה של פולביוס, גם יוספוס משמר לנו מידע יקר ערך על רומא – אופן ההתנהלות של הלגיון הרומי בתקופתו. אילו נסמכנו על המקורות של המנצחים לעניין זה, היינו יודעים הרבה פחות.

אבל לא רק מהעת העתיקה אפשר להביא דוגמאות. בטווח הארוך, הפרויקט של מסעות הצלב נחל כשלון. ממלכת ירושלם, גולת הכותרת של המפעל הצלבני במזרח, הצליחה להחזיק מעמד כמאתיים שנה, עד שחופי הלוואנט חזרו לחלוטין לשליטת האשׂלאם. אלא שבתווך היו דורות שחיו במציאות אחרת. כך למשל חמזה אבן אסד אבו ילה אבן אל-קַלָאניסי (ابن القلانسي), מלומד ‎דמשׂקאי, שאף כהן בשלב מסוים כראיס של עירו, שכתב ספר היסטוריא ובו תאור מפורט של מסע הצלב הראשון. במסע הצלב הזה, כזכור, נחלו צבאות האשׂלאם תבוסה מוחצת, ואילו הצלבנים הנוצרים זכו בנצחון גדול. אל קלאניסי עצמו מת ב-1160, לפני עלייתו של צלאח א-דין ומתקפת הנגד המוצלחת על ממלכת ירושלם. במילים אחרות – עוד מקרה של היסטוריא שלא נכתבה על-ידי המנצחים.

Edward A. Pollard - The Lost Cause

Edward A. Pollard – The Lost Cause

וממזרח לסוף מערב, למלחמה בין צפון ודרום. במלחמת האזרחים האמריקאית הביסו מדינות הצפון את פורשי הדרום ללא תנאי. עם זאת, היסטוריא דרומית של המלחמה החלה להכתב כבר במהלכה, והיא משׂגשׂגת עד היום. דוגמא אחת לכך היא ספר זה של אדוארד פולארד – The Lost Cause. מקרה זה מעניין במיוחד, כיון שהוא מיצג מסורת היסטוריוגרפית חיה ובועטת, שיש לה השפעה על הדיון המודרני במלחמת האזרחים בארה״ב של ימינו. במקרה הזה, מדובר בכתיבה היסטורית שממשיכה להוות מקור השראה איתן, ולהוות גורם מכונן בפוליטיקא ובדיון על היחסים בין שחורים ולבנים בארה״ב, אפילו 150 שנה מאז תום המלחמה.

כדוגמא אחרונה בחרתי להביא את אלברט שְׁפֶּר (Abert Speer). שפר היה חבר במפלגה הנאצית עוד מראשית שנות השלושים, והפך עם הזמן לארכיטקט החביב על היטלר. במהלך מלחמת העולם התמנה לשׂר החימוש של גרמניא. במשפטי נירנברג היה בין הנאשמים, ונדון ל-20 שנות מאסר. הוא ״קבל אחריות״ לפשעי המלחמה, אם כי טען שלא היה מודע להשמדת השיטתית בשואה. שפר אמנם אינו היסטוריון במובן המקובל של המילה – אבל אפשר בהחלט לראות בספריו סוג של כתיבה היסטורית. כך או כך, הוא השתייך, ללא ספק, לצד המובס.

Albert Speer / Bundesarchiv / Wikicommons

Albert Speer / Bundesarchiv / Wikicommons

 

כמובן, יכלתי להביא גם דוגמאות להיסטוריות שנכתבו על-ידי המנצחים. הרודוטוס היווני מתאר את הנצחון על הפרסים. אוגוסטוס מפואר ואנטוניוס מושמץ בכל תיאור שהגיע לידינו. ויליאם מצור מתאר את הנצחון הצלבני במסע הצלב הראשון. צ׳רצ׳יל מתאר את נצחון בעלות-הברית במלחמת העולם השניה. יש הרבה דוגמאות להיסטוריות של מנצחים, כמובן. אבל הקלישאה, לפיה ההיסטוריא נכתבת על-ידי המנצחים – כלומר אך ורק על-ידיהם – פשוט אינה נכונה.

ההיסטוריא נכתבת על-ידי מי שטורחים/ות לכתוב אותה.

לוקיוס מומיוס
יוחנן, ינאי והפער הכתתי