בפרק הקודם ראינו איך השׂיג הכהן הגדול החשמונאי, יוחנן הֻרקנוס הראשון, הון מספיק כדי להעמיד צבא מקצועי משמעותי. המשׂימה הראשונה של צבאו היתה, באופן אירוני, בשירות המלך הסלאוקי אנטיוכוס השביעי, שיצא למזרח כדי להחזיר לעצמו ארצות רבות ונרחבות שנתפסו בינתיים בידי הכח העולה בחזית האיראנית – הפרתים. הכוחות שהגיעו מיהודה הצטיינו בשטח וזכו לכבוד מטעם המלך. בשלב מסוים, מספר יוספוס (לפי עדותו של ניקולאוס מדמשׂק), שָבַת כל הצבא מלכת למשך יומיים כדי שהיהודים יוכלו לכבד את חג השבועות. ומדוע יומיים? כיון שאז חל חג השבועות תמיד ביום ראשון כמנהג הצדוקים, עניין שנשוב אליו בהמשך.

כך או כך, אנטיוכוס מצא את מותו באחת המערכות כנגד הפרתים, ובדיעבד ידוע לנו שהוא היה אחרון המלכים הגדולים לבית סלאוקוס. מכאן ואילך הדרדרה השושלת למלחמות ירושה קטלניות, שנמשכו ללא הרף במשך שלושה דורות, עד שהגיע פומפיוס ובטל את מלכותם כליל. הרקנוס לא יָכֹל לדעת זאת, כמובן, אבל לזהות חלון הזדמנויות הוא ידע בהחלט. מיד עם היודע דבר מותו של המלך הפנה הרקנוס את צבאו כנגד השכנים. מדרום כבש את ארץ אדום, והציב בפני תושביה ברירה: גיור או גלות. רבים בחרו באפשרות הראשונה, בחירה שתהיה לה השלכות מרחיקות לכת על המשך הסיפור, ביותר מנקודה אחת. מצפון כבש את העיר ההלניסטית סַמַריא (שומרון, לשעתיד סֵבַּסטֶה), והחריב אותה עד היסוד, ובמקביל השתלט על מרכזי האוכלוסיא הישׂראלית-שומרונית שמרכזה בשכם ובגריזים. אותם לא היה צורך לגייר, כיון שלמרות שלא היו יהודים היו ללא ספק חלק מדת ישׂראל.

ב״מלחמה״ (א 67) מוסיף כאן יוספוס הערה לקונית: ״הקנאה בהצלחותיהם של יוחנן ובניו בערה בלבם של בני-הארץ ועוררה בהם סטאסיס. רבים מהם חברו נגדם ולא שקטו עד אשר פרצה מלחמה גלויה, שהובסו בה״. מכאן ממשיך יוספוס לתאור אידילי: ״יוחנן חי את שארית ימיו באושר…״. בקדמוניות/ענתיקות (יג 288-297), לעומת זאת, הוא מתחיל להכניס אותנו לעמקו של הסיפור:

הצלחתו של הרקנוס עוררה עליו את קנאת היהודים, ובעיקר רגזו עליו הפרושים, כת אחת של היהודים… וכל כך גדול כוחם של אלה אצל ההמון, שאפילו אומרים הם דבר נגד המלך וגם נגד הכהן הגדול, מיד מאמינים להם. גם הרקנוס היה תלמידם ואהוב עליהם מאד. ופעם אחת קרא אותם למשתה, וקבלם בסבר פנים יפות. וכשראה אותם בשׂמחתם פתח ואמר להם, שיודעים הם, שהוא רוצה להיות צדיק ולעשׂות כל מה שעשׂוי לתת חינו בעיני אלהים ובעיניהם… והוא בקש מהם שאם הם רואים אותו שוגה וסר מדרך הישר, ישיבוהו אליו ויחזירוהו למוטב. והם העידו עליו, שיש בו כל המידות הטובות, והרקנוס שׂמח על תשבחותיהם.
והנה נענה אחד מן המסובים, אלעזר שמו, איש רע מטבעו ושׂמח לריב: ״כיון שבקשת לדעת את האמת ורצונך להיות צדיק, הנח את הכהונה הגדולה והסתפק בכך שאתה מושל העם״. וכששאל הרקנוס לטעם, שבעטיו יניח את הכהונה הגדולה, אמר לו: ״מפני ששמענו מפי הזקנים, שאמך היתה שבויה בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפנס״. ברם שקר היה הדבר, והרקנוס כעס, וגם כל הפרושים התרעמו מאד.
ואחד מכת הצדוקים, שדרכם היא כנגד דרך הפרושים, יונתן, מידידיו הקרובים ביותר של הרקנוס, אמר שאלעזר חרף אותו על דעתם המוסכמת של כל הפרושים, ודבר זה יתברר לו אם ישאל אותם, לאיזה עונש ראוי אלעזר על דבריו. שאל הרקנוס את הפרושים… אמרו שהוא ראוי למלקות ולמאסר, שכן לא נראה להם שיש לענוש במוות על חֵרוּף, ובפרט שהפרושים מטבעם מקלים בעונשים. קָצַף הרקנוס מאד על כך… ויונתן ביחוד הפיח את רוגזו ושינה את טעמו, עד שהביאו לידי כך, שהתחבר עם כת הצדוקים ועזב את כת הפרושים ובטל את ההלכות שקבעו הללו לעם, וענש את אלה שקיימו אותן. מכאן נולדה שׂנאה בקרב העם לו ולבניו.
אולם על זה נדבר אחר-כך. עכשיו רוצה אני להגיד, שהפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותן כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב לחוקים רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת אבות אין חובה לשמור.

לעומת התאור הקצר במלחמה, כאן יש לנו תאור מפורט יותר על הסיבות להחרפת העמות הכתתי, המותיר סימני שאלה גדולים. הראשון נוגע לאופי העימות. במלחמה ראינו שפורץ סטאסיס, ושהוא מוביל לתבוסה של יריבי הרקנוס. האם מדובר בתבוסה בעימות אלים, או רק בתבוסה בתחום ההלכה, כמסופר בענתיקות? סימן שאלה אחר נוגע לחג השבועות. כאמור, לפי ההלכה הצדוקית נופל חג השבועות תמיד ביום ראשון, שכן ספירת העומר החלה תמיד ממחרת השבת, כלומר ביום ראשון. לפי הפרושים השבת שהחלה את הספירה הינה יום טוב ראשון של פסח, והספירה מתחילה לפיכך ב-טז בניסן. והנה ראינו שצבאו של הרקנוס נח, לפי יוספוס, בשבת ובראשון, כלומר נהג לפי ההלכה הצדוקית עוד לפני ההתגרות של אלעזר והתככנות של יונתן.

וכאילו אין די בסימני השאלה הללו, מגיעים חז״ל ומוסיפים גרסא משלהם לסיפור. בתלמוד הבבלי, במסכת קידושין סו א מביא אביי מדִברֵי תנאים:

מעשׂה בינאי המלך, שהלך לכוחלית שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים. ובחזרתו היה שׂמח שׂמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישׂראל. אמר להם: ״אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו.״ והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחד, איש לץ לב רע ובליעל, ואלעזר בן-פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן-פועירה לינאי המלך:
– ינאי המלך, לבם של פרושים עליך!
– ומה אעשׂה?
– הקם להם בציץ שבין עיניך!

(מפרש רש״י – התיצב בפניהם בבגדי הכהונה, ובהם ציץ הקודש על המצח, עליו כתוב שם השם. והם יעמדו על רגליהם ויגלו את לבם).

הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד, ויהודה בן-גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן-גדידיה לינאי המלך: ״ינאי המלך, רב לך כתר מלכות. הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן!״ שהיו אומרים, אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא. ויבדלו חכמי ישׂראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך:
– ינאי המלך, הדיוט שבישׂראל כך הוא דינו. ואתה מלך וכהן גדול, כך הוא דינך?
– ומה אעשׂה?
– אם אתה שומע לעצתי, רומסם!
– ותורה, מה תהא עליה?
– הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית. כל הרוצה ללמוד, יבוא וילמוד.
אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפיקורסות. דהוה ליה למימר (שהיה יכול/עליו לאמר) ״תינח תורה שבכתב; תורה שבעל פה מאי?״ (תורה שבכתב מונחת, אבל מה עם תורה שבעל-פה?) מיד ותוצץ (ניצתה) הרעה על ידי אלעזר בן-פועירה, ויהרגו כל חכמי ישׂראל. והיה העולם משתומם, עד שבא שמעון בן-שטח והחזיר את התורה ליושנה.

מיד ותוצץ הרעה צילומסך מתוך וידאו מאת שלומי כהן (http://www.kikar.co.il/207695.html)

מיד ותוצץ הרעה
צילומסך מתוך וידאו מאת שלומי כהן (http://www.kikar.co.il/207695.html)

 

בבחינת התמונה כולה, נראה שמדובר באותו סיפור. כאן וכאן מופנית לכהן הגדול החשמונאי דרישה לפנות את כס הכהונה. כאן וכאן עולה העילה כאילו אמו נפלה בשבי (ולפיכך מן הסתם נאנסה) בימי רשעת אנטיוכוס. כאן וכאן דעת כועסים החכמים על האשמה זו. כאן וכאן מתחילה התסיסה בשל חוצפתו וזדונו של אחד אלעזר. כאן וכאן פורץ עימות, שהשלכתו המידית היא דחיית התורה הפרושית על היבטיה שבעל-פה לטובת התורה הצדוקית, המתמקדת בכתב. מאידך, יש גם הבדל מהותי ביותר: אצל יוספוס מתרחש הקרע בימי הרקנוס; בסיפור התנאים שמביא אביי הוא מתרחש בימי בנו, ינאי אלכסנדרוס. בנוסף, הסיפור החז״לי מעניק רקע למשתה המדובר, וכורך את הסיפור בבגדי הכהונה ובציץ. החבר הצדוקי של ינאי, המעורר אותו לפעולה, אינו יונתן אלא יהודה.

ניתן להתמודד עם הפערים בכמה דרכים. הפתרון הפשוט יהיה לאמר שהסיפור החז״לי, שהתגלגל בעל-פה במשך מאות שנים (אביי חי ופעל בדור האחרון של המאה השלישית לספירה ובשני הדורות הראשונים של המאה הרביעית), העביר לימי ינאי מאורעות ששייכים, בעצם, לימי הרקנוס אביו. בדרך נוספו כמה פרטים, והשתנה אחד השמות. אם נבחר בדרך זו, הרי שיש לנו דוגמא נאה לכח הזכרון העצום של המסורת הפרושית-רבנית שבעל-פה, אבל גם למגבלותיה ולכושר ההמצאה שלה.

פתרון אחר יהיה לנסות ולישב במידת האפשר את הסתירות. אפשר למשל לאמר שהסטאסיס עליו כותב יוספוס במלחמה מתיחס רק לויכוח ההלכתי, ושההדרדרות של העימות לכלל אלימות של ממש נכללת תחת הערתו בענתיקות ״מכאן נולדה שׂנאה בקרב העם לו ולבניו. אולם על זה נדבר אחר-כך״ (ואכן, יוספוס מתאר מלחמות אזרחים עזות בימי ינאי). לפי שיטה זו מוסברים הפרטים השונים בכך שהיו שני ארועים שונים בהם דרשו חכמים מראש בית-חשמונאי לוותר על הכהונה הגדולה ולהסתפק בהנהגה חילונית. ואם בשניהם עורר את המהומה אדם בשל אלעזר, הרי ששם זה היה נפוץ למדי ביהודה בימי בית-שני.

פתרון שלישי הוא שגם יוספוס וגם הסיפור התנאי של אביי אינם אלא גרסאות ספרותיות לארועים שהיו וזכרם המדויק אבד, ושעלינו לנסות להרכיב מהעובדות המשותפות גרסא משלנו למתרחש, לפי הבנתנו. לכל אחד מהפתרונות יתרונות וחסרונות משלו, ולקורא/ת זכות הבחירה.

~~~~~~~

 

תוספת בעקבות דברי המגיב ישי, שהביא קישור למאמר של פרופ׳ ורד נעם (2014), העוסק בנושׂא זה ממש תוך התמקדות בטקסט החז״לי. לא אסכם כאן את המאמר כולו, כמובן, אבל אביא את העיקרים החשובים בעיני:

(א) בנוסח הדפוס מוטלת האחריות, או האשמה, לתסבוכת כולה באלעזר בן-פועירה. מסתבר, אבל שכל כתבי-היד, כולל עדויות הגניזה וציטוטים ביצירות ימי-בינימיות, מוטלת האשמה באלעזר וביהודה גם יחד!

(ב) מתוך כך שהחכמים מתרחקים מכל הסיפור, עולה שהם מתנגדים הן לטענה שאל לו לבית-חשמונאי להתהדר בכתר הכפול, הן לטענה שיוחנן פסול לכהונה בגלל שבי אמו. נעם מסיקה שהיו מי שניסו להטיח בפרושים שהם האחראים לנתק עם בית-חשמונאי, וסיפור זה נועד להמחיש שלא כך הדבר, ושדעתם של הפרושים לא היתה נוחה מכל כיווניה של התסבוכת.

(ג) פרופ׳ נעם לא חורצת דעה אם מדובר ביוחנן או בהורקנוס.

(ד) היא מסכימה ומדגישה שבמקרה זה נראה שהמסורת החז״לית, עם כל כמה שהיא עצמה מאוחרת, שומרת באופן נאמן מאד על מסורות פרושיות מימי בית-שני.

מי כותב את ההיסטוריא?
חומת סרוויוס