האלמוני מאחרי ההקדשה

Will the real Epaphroditus stand up, please?

https://youtu.be/Sov5HtIzg4I?list=PL0XCZNCjjX9sLSihF3uBGxOxJPQaxMDBz

 

בהקדמה לאוֹפּוּס מַגנוּם שלו – ענתיקות (או קדמוניות) היהודים – מתאר יוספוס את חששותיו בעת שלקח על עצמו משׂימה כה כבירה: לספר את דברי-ימי עמו מבריאת העולם ועד לפרוץ המרד הגדול נגד הרומאים בימיו הוא:

״כדרך המקרים אשר יקרו את בני-האדם, שבדעתם לעסוק בדברים גדולים, תקפו אותי במשך הזמן היסוס ופקפוק, לתרגם עניין רב כל-כך ללשון נכריה וזרה לנו. אולם היו גם אנשים, שמתוך חיבה לדברי-הימים עודדוני להמשיך בעבודתי זו, ויותר מכולם אֵפְּאָפֿרוֹדיטוס (Epaphroditos), איש חובב השׂכלה בכל צורה שהיא, ומוצא עניין מיוחד בחקר נסיונותיהם של דברי הימים. שכן היה מצוי בעצמו אצל עלילות גדולות ותמורות גורל שונות, ובכולן הוכיח כֹּחַ נפש להפליא ועקרי מוסר בל יִמוֹטוּ. וכן נפתיתי לאיש הזה, התומך תמיד בכל אדם, שביכלתו לפעול דבר מועיל ויפה…״ (הקדמה, 7-8, בתרגום אברהם שליט).

עוד מראשיתו נחלק המחקר המודרני בשאלה, מי היה אותו אפאפרודיטוס, לו הקדיש יוספוס את ספרו. ארבע אפשרויות הועלו לזיהוי. הראשונה, המשעממת מכולן, היא שמדובר בדמות שזה הוא אזכורהּ הראשון והאחרון בכל הספרות העתיקה. השם אפאפרודיטוס (חביב האלה אפרודיטה, בר-המזל, או סתם ״המקסים״ או ״הנאֶה״) היה נפוץ למדי, ואין ספק שאיננו מכירים את כל מי שנשׂא אותו בשלהי המאה הראשונה לפנ׳. אפשרות אחרת היא שמדובר בָּאדם שקישר בין השליח שאול-פאולוס לבין הקהילה הנוצרית הצעירה בעיר פיליפי, הנזכר פעמיים באגרת אל הפיליפיים שבברית החדשה (פרקים 2, 4). אלא שעל דמות זו אין לנו פרטים נוספים, וממילא אין סיבה לחשוב שכחצי מאה לאחר מכן הפך לפטרונו הספרותי של יוספוס.

מועמד מעניין הרבה יותר הוא מרקוס מֵטְּיוּס אפאפרודיטוס, עבד שנולד בראשית שנות ה-20 בכאירוניאה (ביוון), התחנך בביתו של הדקדקן ארכיאס באלכסנדריא של מצרים, נרכש על-ידי הנציב הרומי במצרים מרקוס מטיוס מוֹדֵסטוס כמחנך עבור בנו, ומשם עבר לרומא, שם עסק במחקר לשוני (כתב קומנטר על הומרוס), והקים ספריית ענק שמנתה כ-30,000 כרכים. זהו ללא ספק אדם שניתן להגדיר כ״חובב השׂכלה בכל צורה שהיא״, ואפשר בהחלט לדמיין אותו כמי שהעניק חסות למפעל ספרותי כמו זה של יוספוס.

האפשרות הרביעית היא שמדובר בטיבריוס קלאודיוס אוגוסטוס ליברטוס אפאפרודיטוס, עבד משוחרר של הקיסר קלאודיוס, שטיפס והעפיל במעלה החברה ומדרגות הממשל ברומא, כמקובל בימיו של קיסר זה. הוא המשיך לעלות גם בימי נֶרוֹן, ויומו הגדול בא כאשר חשׂף בשנת 65 קשר להתנקשות בקיסר. בעקבות הישׂג זה נתמנה למשׂרה הרמה ורבת-העצמה של a libellis, המזכיר הממונה על התכתובת האישית של הקיסר. שינוי דרמטי לרעה הגיע כעבור שלוש שנים, כאשר נרון אבד לחלוטין את תמיכת ההמון, הצבא וחיל המשמר הקיסרי, נס על נפשו, ובסופו של דבר התאבד. במנוסתו מרומא היה אפאפרודיטוס אחד מארבעת בני-הלויה שנותרו לצדו עד הרגע האחרון. לפי ההיסטוריון בן ראשית המאה השלישת, דיו קסיוס, היה זה אפארודיטוס שקיפד את חייו של הקיסר, כדי למנוע את התארכות יסוריו. תחת הקיסרים הפלאוויים שמר אפאפרודיטוס על הונו הגדול ועל גניו המפוארים. עם זאת, בערוב ימיו של הקיסר דומיטיאנוס – בסמיכות גדולה לזמן בו הוציא יוספוס לאור את הענתיקות – הוצא אפאפרודיטוס להורג בפקודת הקיסר. לפי סויטוניוס (דומיטיאנוס, 14) ודיו קסיוס (67.14) טען דומיטיאנוס שזו צריכה להיות מנת חלקם של עבדים שהרימו יד על אדוניהם, ואפילו עשׂו זאת מסיבה טובה.

~~~

עד כאן האפשרויות. הדיון האקדמי, שאינו אוהב חלל ריק (אפארודיטוס לא מוכר ממקום אחר) ושלא לקח ברצינות את אפאפרודיטוס מהברית החדשה (ובצדק) התמקד בשני המועמדים האחרונים. האמת היא, שעל סמך העדויות הקיימות אין דרך להכריע באופן נחרץ בין השניים.

כפי שאני אומר בסרטון, אני נוטה להעדיף את אפאפרודיטוס האחרון, המשוחרר של נרון, משתי סיבות. האחת היא שקורות חייו נראות כמתאימות ביותר לתאור: ״היה מצוי בעצמו אצל עלילות גדולות ותמורות גורל שונות״.

הסיבה השניה היא ההקשר היהודי. אין מחלוקת על כך שחיסולו אפאפרודיטוס היה חלק ממהלך טיהור נרחב בעלית השלטון הרומי, שהגיע עד לבני-המשפחה הקיסרית המקורבים ביותר לדומיטיאנוס עצמו. מקובלת למדי גם עדותו של דיו קסיוס (שם, שם), לפיו ההאשמה שהוטחה בבני-המשפחה הקיסרית הללו היתה ״אתאיזם – ההאשמה בה הורשעו גם רבים אחרים שנסחפו למנהגים יהודיים״. ויש טענות מפורשות בספרות חז״ל (אליהן התייחסתי בסרטון) על כך שבני-משפחה של דומיטיאנוס הגיעו עד לכדי גיור של ממש. אם אכן חוסל אפאפרודיטוס במהלך שחלקו לווה בטיעונים אנטי-יהודיים, יש אולי סיבה לראות בו מי שפרס חסותו על יוספוס.

כאן עובר הגבול המרוחק והקיצוני ביותר של הלגיטימיות המחקרית. יותר מזה אי-אפשר, להערכתי, לטעון בפרסום אקדמי. כאן גם מתחיל הסיפור המעניין באמת, שכדי להמשיך ולטוות אותו יש להחליף ז׳אנר, ולכתוב רומאן היסטורי.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

39 תגובות ל “האלמוני מאחרי ההקדשה”

  1. אמיתי

    מעניין ויפה. יפה במיוחד האשמה של אתאיזם ויהדות.. כנראה שהאמונה באל אחד לעומת עשרות הייתה שקולה לאתאיזם. אירוניה במיטבה

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי

      לגמרי! הזדמן לי כבר לכתוב שאני אוהב את השילוב של אירוניא והיסטוריא, והמקרה הזה הוא אחד מהמובהקים (וראה גם בתגובה 4).

      עם זאת, ממה שאני יודע (כלומר מהחלק שאני מכיר מתוך העדויות ששׂרדו) היו כנראה מעט אנשים שעמדו בקשר עם עשׂרות אלים ואלות. אולי הכירו בקיומם/ן – זה כן – אבל לרוב סגדו באופן פעיל למספר מצומצם בהרבה. דוקא על אלכסנדר סוורוס, הקיסר בן המאה השלישית, מסופר שהיה לו אוסף אדיר של אלים ואלות, גיבורים וגיבורות, בבית הפולחן הפרטי שלו. שניים מהם היו אברהם וישוע.

      להגיב
      • אמיתי

        טוב צריך לעבוד קצת בין סגידה לסגידה..
        בהודו ניתקלתי בתרבות שבה זה יותר מלגיטימי לעבוד כמה אלים
        כולל הדלקת נרות עם יהודים אבל עשרות זה בהחלט הגזמה.
        מעניין מתי ואיך התחילו לעבוד רק אל אחד או לחילופין איך אל
        אחד שהיה מיוחד לאזור גיאוגרפי או לכח טבע השתלט על כל
        הכדור וכל הכוחות. האבולוציה של התיאולוגיה..

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי

          הודו היא דוגמא מאלפת ופוקחת עיניים. לא בטוח שהכל בר-השוואה ביחס של 1:1, אבל ביקור שם בהחלט נותן תחושה טובה איך נראה עולם מרובה אלות ואלים.

          הסיפור שאתה מחפשׂ מתחיל במאה ה-14 לפנ׳ עם אחנתאון. אולי אפילו קצת קודם. אבל זה סיפור מורכב, שראשיתו בתקופה הקדם-היסטורית (שעליה, בעצם, אנחנו יודעים מעט מאד).

          להגיב
          • אמיתי

            שני חלומות שלא יתגשמו יש לי
            לנסוע עם איציק וצביקה להודו
            וללמוד היסטוריה..
            תודה על הטורים והתגובות. כייפ גדול

            להגיב
            • Amir A

              ללמוד היסטוריה זה גם חלום שלי. ואני רק מחכה לפנסיה כדי שאוכל לנצל את אוניברסיטת ייל שנמצאת 5 דקות מהבית כדי להגשים את החלום. בינתיים, רק בשביל הטעם:

              http://oyc.yale.edu/history/hist-251#overview

              להגיב
            • צביקה

              למה לא יתגשמו?

              להגיב
            • איציק

              אם אתה ממן, נמצא זמן וניסע, לגבי צביקה, את זה תסגור איתו ;)
              אם להיות קצת יותר רציני, אני מבין למה אולי תרצה לנסוע עם צביקה, אבל למה אתה צריך אותי?

              להגיב
              • אמיתי

                צביקה. אני מאותם אנשים חסרי אמונה..
                איציק. יינג ויאנג.
                אמיר. מכיר כמה שלמדו בפנסיה או לפני (אמא שלי עשתה דוקטורט..)
                חוויה אחרת נראה לי מאשר בגילאי ה20. אולי יותר טובה

                להגיב
                • איציק

                  אתה רוצה שגם הם יבואו?

                  להגיב
  2. yaron

    תודה אורי, מרתק כרגיל.
    אני שואל את עצמי למה שיוספוס יקדיש ספר למי שכבר מסובך מעל לראש (או בעצם בדיוק מתחת לראש…) ומואשם באתאיזם ואף התגיירות ממש (בייחוד כשאתה יהודי במקור בעצמך) ?

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי

      רגע, אפאפרודיטוס עצמו לא הואשם בנטיה ליהדות, ודאי שלא בהתגיירות. הוא הואשם בכך שהרג את אדוניו. אבל זה קרה בסמיכות לטיהור כללי בסביבת דומיטיאנוס, שלו יש הקשר יהודי מובהק.

      התשובה החסכונית תהיה שאפאפרודיטוס חוסל בשנת 95, בעוד שהענתיקות הוקדשו שנה או שנתיים קודם לכן. במילים אחרות: אין בעיא בכלל.

      להגיב
  3. Amir A

    אמרת רומאן היסטורי והחזרת אותי באחת אל הטרילוגיה המופלאה של מרי רנו העוסקת באלכסנדר הגדול, אש משמיים, הנער הפרסי ומשחקי קבורה. למי שיש הזדמנות אני ממליץ לרוץ ולקרוא.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי

      כשאסיים לכתוב את הספר שאני עובד עליו כעת, ואולי עוד מאמר או שניים, אפרד סוף סוף מאלכסנדר לשלום, ואוכל לקרוא את מרי רנו ללא חשש.

      להגיב
      • Amir A

        אורי, התגובה הזו שלך היא מופת למחמאה וביקורת באותה נשימה. היא לא היתה היסטוריונית ולא חושב שהיא התיימרה להיות כזו. בסופו של דבר גם כתיבתם של היסטוריונים גדולים לא מצליחה להתנקות מאמונה פנימית כלשהי שמכוונת אותה, הלא כן?

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי

          אני פשוט זוכר את הנזק שעשׂה לי רוברט גרייבס. כל מיני ״עובדות״ נתקעות בראש, ולך תדע אם מדובר במידע שאפשר לעבוד אתו אקדמית, או בהמצאה ספרותית. במקרה של רנו החלטתי מראש לא להכנס לזה.
          אז ביקורת זו לא, כי מי אני שאבקר כותבי/ות רומנים היסטוריים?
          מחמאה זו אולי כן. אם יש לה חצי הכשרון של גרייבס, הרי שהיא סופרת ענקית.
          ואגב, גרייבס היה היסטוריון ענק, שהכיר במגבלות הז׳אנר האקדמי.

          להגיב
          • Amir A

            אז אם כבר גרייבס, תוכל בבקשה לכתוב כמה מילים על קלאודיוס? ממה שאני זוכר מהסידרה (ובאמת עברו הרבה שנים מאז שראיתי אותה) הוא הוצג שם כמגמגם חלש אופי שנתון למניפולציות מהאנשים סביבו. אם אני לא טועה זה לא היה המצב האמיתי. אז מי היה קלאודיוס האמיתי?

            להגיב
            • אוֹרי אמיתי

              אין קלאודיוס ללא גרייבס, כמו שאין עוד ליוויה ללא גרייבס.
              לפיכך – אדם מוכשר, מוגבל פיזית אבל לא שׂכלית, וקיסר יעיל למדי בסופו של דבר.

              להגיב
          • ישי

            צריך פשוט שמישהו יתפוס יוזמה ויוציא את הספרים של גרייבס עם הערות שוליים.

            להגיב
            • אוֹרי אמיתי

              זה אחד המשפטים היותר מפחידים שקראתי.

              להגיב
              • ישי

                למה? יהיה אפשר גם ליהנות וגם לדעת מה מבוסס יותר ומה פחות

                להגיב
                • אוֹרי אמיתי

                  כי אני יודע מה כרוך בהפקת מהדורה כזו…
                  (וגם כי אני מפחד לדעת כמה מהדברים שחשבתי שהם הנפצות של גרייבס מבוססים, בעצם, על המקורות)

                  להגיב
                  • ישי

                    אה, חשבתי שהרעיון מפחיד אותך כי זה להרוס את הספר. ברור שזו עבודה מטורפת – בגלל זה כתבתי "פשוט" :).
                    הרושם שלי (שמבוסס הרבה פחות משלך) היה שהוא כמעט לא המציא כלום בפרטים ההיסטוריים העיקריים אלא רק השתמש בפרטים פחות מקובלים ממקורות היסטוריים. בתחילת הספר השני יש כמה פרקים על אגריפס (אשתי טוענת שאלה פרקים מעצבנים כי הם לא קשורים), וכשאתה קורא את יוספוס אתה מתחיל לחשוב שההבדל העיקרי ביניהם הוא היכולת הספרותית (קראתי את השניים במרחק זמן ניכר אבל התרשמתי שיש התאמה).

                    להגיב
                    • אוֹרי אמיתי

                      כמות מפחידה של פרטים אכן מתבררים כמבוססי-מקורות. הפרשנויות הן שלו, אבל בזה הוא לא שונה מאקדמאים. אבל לך תמצא מה מגיע מהיכן…

          • אמנון

            אם כבר דנים ברומנים היסטוריים אז, לדעתי, לא ניתן להתעלם מהרומן המופלא של מרגריט יורסנאר "זכרונות אדריאנוס". לנו הספר הזה חשוב כי אנחנו מתייחסים לאדריאנוס כצורר בעוד שיורסנאר מציגה נקודת מבט שונה לחלוטין.
            דרך אגב, בסוף הספר היא מתארת את תהליך כתיבת הספר שארך כעשרים שנה עם הפסקות. היא השתמשה במקורות היסטוריים של תקופת שלטונו וגם במחקרים מדעיים מתקופתה.
            כאמור, ספר חובה.

            להגיב
  4. MOBY

    מעולה,
    רדיפות היהודים וידידיהם. ההסיטוריה חוזרת וחוזרת וחוזרת.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי

      מהמקורות עולה שבמקרה זה נרדפו רק ידידיהם. אין שום דיווח ישיר על רדיפה של יהודים ממש במקרה זה. (ברומן ההיסטורי יש גם לזה מקום…). מה שכן, בשם האירוניא ההיסטורית, דוקא בספרות הנוצרית הפך הארוע הזה למסכת רדיפות אנטי-נוצריות. זו מסורת מרתקת, שאינני מכיר מספיק, ולכן כללתי אותה בחומר לסמינר שאעביר בקיץ. הדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד.

      להגיב
      • אריאל גרייזס

        סתם מחשבה משעשעת – מתי כבר נספח את הצליבה של ישו כאנטישמיות ורדיפה של יהודים?

        להגיב
        • איציק

          למה ישו זה רדיפת יהודים ושני שכיניו לצלבים לא? הם שלושתם ביחד היו יהודים שנירדפו.

          להגיב
          • אמיתי

            עי יהודים..

            להגיב
            • אריאל גרייזס

              שמאלנים אוטו-אנטישמיים

              להגיב
              • איציק

                למה ככה?
                זה הרומאים שהחליטו לצלוב אותם, הכהן הגדול היה יכול להציל אחד, ואכן הציל. הוא לא יכל להציל את כולם.

                להגיב
                • ישי

                  הסיפור על יכול להציל אחד הוא לא מאוד אמין

                  להגיב
                  • איציק

                    טוב, זה קרה לפני יותר מ-2000 שנה, לך תזכור את כל הפרטים.

                    להגיב
                • אמיתי

                  הוא גם לקח בחשבון שישו יחזור

                  להגיב
                  • אדם בן דוד

                    להיפך.
                    אם ישו גם ככה חוזר- אז למה לבזבז את הכרטיס צא מהכלא עליו?
                    עדיף על מישהו שאיען לו את היכולת לקום מהמתים

                    להגיב
  5. איציק

    אחד המיקרים הבודדים שאני מכיר שבהם עדיף כבר להיות יהודי במקור ולא להסתפח או סתם להתקרב. האם תוכל להסביר מה המקור לכך שדווקא ההסתפחות היתה גרועה מהמקור עצמו?

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי

      אתן הסבר אקדמי:
      אפשרות אחת היא שהעניין ביהדות, כלומר בעצם ההאשמה באתאיזם, היתה בסך הכל תירוץ. ככלל, היא ההאשמה מלמדת שהיו דברים בגו, שהרי לתירוץ יש כח רק כשהוא מעמיד פני מציאות. אבל חלק מההיסטוריונים/ות יאמרו לך שאף אחד במשפחה הקיסרית לא גילה עניין ביהדות, ושהכל עניין של פוליטיקא משפחתית (כפי שהיא משתקפת בעיניו של קיסר פרנואיד מעורער בנפשו).

      אפשרות אחרת היא ש״טופלו״ מי שהיו בכירים מספיק כדי להוות סכנה. יוספוס, לצורך ההשוואה, לא הציג איום של ממש (מי הוא, בכלל, בקנה מידה קיסרי?)

      ואפשרות שלישית, בה לא מדובר בשום מקום, ולא בצדק, היא שאיננו יודעים מה היה סופו של יוספוס. לא בלתי-אפשרי שגם הוא מצא את סופו בטיהור הזה.

      להגיב
  6. no propaganda

    מעניין אבל קשה לי להתנער מהעובדה שסטטיסטית, אפשרות מספר 1 היא הכי ריאלית

    להגיב

מה דעתך?