בהקדמה לאוֹפּוּס מַגנוּם שלו – ענתיקות (או קדמוניות) היהודים – מתאר יוספוס את חששותיו בעת שלקח על עצמו משׂימה כה כבירה: לספר את דברי-ימי עמו מבריאת העולם ועד לפרוץ המרד הגדול נגד הרומאים בימיו הוא:

״כדרך המקרים אשר יקרו את בני-האדם, שבדעתם לעסוק בדברים גדולים, תקפו אותי במשך הזמן היסוס ופקפוק, לתרגם עניין רב כל-כך ללשון נכריה וזרה לנו. אולם היו גם אנשים, שמתוך חיבה לדברי-הימים עודדוני להמשיך בעבודתי זו, ויותר מכולם אֵפְּאָפֿרוֹדיטוס (Epaphroditos), איש חובב השׂכלה בכל צורה שהיא, ומוצא עניין מיוחד בחקר נסיונותיהם של דברי הימים. שכן היה מצוי בעצמו אצל עלילות גדולות ותמורות גורל שונות, ובכולן הוכיח כֹּחַ נפש להפליא ועקרי מוסר בל יִמוֹטוּ. וכן נפתיתי לאיש הזה, התומך תמיד בכל אדם, שביכלתו לפעול דבר מועיל ויפה…״ (הקדמה, 7-8, בתרגום אברהם שליט).

עוד מראשיתו נחלק המחקר המודרני בשאלה, מי היה אותו אפאפרודיטוס, לו הקדיש יוספוס את ספרו. ארבע אפשרויות הועלו לזיהוי. הראשונה, המשעממת מכולן, היא שמדובר בדמות שזה הוא אזכורהּ הראשון והאחרון בכל הספרות העתיקה. השם אפאפרודיטוס (חביב האלה אפרודיטה, בר-המזל, או סתם ״המקסים״ או ״הנאֶה״) היה נפוץ למדי, ואין ספק שאיננו מכירים את כל מי שנשׂא אותו בשלהי המאה הראשונה לפנ׳. אפשרות אחרת היא שמדובר בָּאדם שקישר בין השליח שאול-פאולוס לבין הקהילה הנוצרית הצעירה בעיר פיליפי, הנזכר פעמיים באגרת אל הפיליפיים שבברית החדשה (פרקים 2, 4). אלא שעל דמות זו אין לנו פרטים נוספים, וממילא אין סיבה לחשוב שכחצי מאה לאחר מכן הפך לפטרונו הספרותי של יוספוס.

מועמד מעניין הרבה יותר הוא מרקוס מֵטְּיוּס אפאפרודיטוס, עבד שנולד בראשית שנות ה-20 בכאירוניאה (ביוון), התחנך בביתו של הדקדקן ארכיאס באלכסנדריא של מצרים, נרכש על-ידי הנציב הרומי במצרים מרקוס מטיוס מוֹדֵסטוס כמחנך עבור בנו, ומשם עבר לרומא, שם עסק במחקר לשוני (כתב קומנטר על הומרוס), והקים ספריית ענק שמנתה כ-30,000 כרכים. זהו ללא ספק אדם שניתן להגדיר כ״חובב השׂכלה בכל צורה שהיא״, ואפשר בהחלט לדמיין אותו כמי שהעניק חסות למפעל ספרותי כמו זה של יוספוס.

האפשרות הרביעית היא שמדובר בטיבריוס קלאודיוס אוגוסטוס ליברטוס אפאפרודיטוס, עבד משוחרר של הקיסר קלאודיוס, שטיפס והעפיל במעלה החברה ומדרגות הממשל ברומא, כמקובל בימיו של קיסר זה. הוא המשיך לעלות גם בימי נֶרוֹן, ויומו הגדול בא כאשר חשׂף בשנת 65 קשר להתנקשות בקיסר. בעקבות הישׂג זה נתמנה למשׂרה הרמה ורבת-העצמה של a libellis, המזכיר הממונה על התכתובת האישית של הקיסר. שינוי דרמטי לרעה הגיע כעבור שלוש שנים, כאשר נרון אבד לחלוטין את תמיכת ההמון, הצבא וחיל המשמר הקיסרי, נס על נפשו, ובסופו של דבר התאבד. במנוסתו מרומא היה אפאפרודיטוס אחד מארבעת בני-הלויה שנותרו לצדו עד הרגע האחרון. לפי ההיסטוריון בן ראשית המאה השלישת, דיו קסיוס, היה זה אפארודיטוס שקיפד את חייו של הקיסר, כדי למנוע את התארכות יסוריו. תחת הקיסרים הפלאוויים שמר אפאפרודיטוס על הונו הגדול ועל גניו המפוארים. עם זאת, בערוב ימיו של הקיסר דומיטיאנוס – בסמיכות גדולה לזמן בו הוציא יוספוס לאור את הענתיקות – הוצא אפאפרודיטוס להורג בפקודת הקיסר. לפי סויטוניוס (דומיטיאנוס, 14) ודיו קסיוס (67.14) טען דומיטיאנוס שזו צריכה להיות מנת חלקם של עבדים שהרימו יד על אדוניהם, ואפילו עשׂו זאת מסיבה טובה.

~~~

עד כאן האפשרויות. הדיון האקדמי, שאינו אוהב חלל ריק (אפארודיטוס לא מוכר ממקום אחר) ושלא לקח ברצינות את אפאפרודיטוס מהברית החדשה (ובצדק) התמקד בשני המועמדים האחרונים. האמת היא, שעל סמך העדויות הקיימות אין דרך להכריע באופן נחרץ בין השניים.

כפי שאני אומר בסרטון, אני נוטה להעדיף את אפאפרודיטוס האחרון, המשוחרר של נרון, משתי סיבות. האחת היא שקורות חייו נראות כמתאימות ביותר לתאור: ״היה מצוי בעצמו אצל עלילות גדולות ותמורות גורל שונות״.

הסיבה השניה היא ההקשר היהודי. אין מחלוקת על כך שחיסולו אפאפרודיטוס היה חלק ממהלך טיהור נרחב בעלית השלטון הרומי, שהגיע עד לבני-המשפחה הקיסרית המקורבים ביותר לדומיטיאנוס עצמו. מקובלת למדי גם עדותו של דיו קסיוס (שם, שם), לפיו ההאשמה שהוטחה בבני-המשפחה הקיסרית הללו היתה ״אתאיזם – ההאשמה בה הורשעו גם רבים אחרים שנסחפו למנהגים יהודיים״. ויש טענות מפורשות בספרות חז״ל (אליהן התייחסתי בסרטון) על כך שבני-משפחה של דומיטיאנוס הגיעו עד לכדי גיור של ממש. אם אכן חוסל אפאפרודיטוס במהלך שחלקו לווה בטיעונים אנטי-יהודיים, יש אולי סיבה לראות בו מי שפרס חסותו על יוספוס.

כאן עובר הגבול המרוחק והקיצוני ביותר של הלגיטימיות המחקרית. יותר מזה אי-אפשר, להערכתי, לטעון בפרסום אקדמי. כאן גם מתחיל הסיפור המעניין באמת, שכדי להמשיך ולטוות אותו יש להחליף ז׳אנר, ולכתוב רומאן היסטורי.

חומת סרוויוס
בין שמעון לבנימין