בעקבות החלטה 2334 במועצת הבטחון של האו״מ (שקבעה, בין היתר, שההתנחלויות אינן חוקיות) ולכבוד ועידת השלום בפאריס, אני חוזר לסטטוס שהעלה ראש הממשלה נתניהו לפני כשלושה וחצי שבועות בפייסבוק, המובא כאן לפניכםן:

נתניהו בפייסבוק, 25.12.2017

רה״מ נתניהו בפייסבוק, 25.12.2016

כיון שיש לי עניין מובהק בהיסטוריא בכלל, ובדברי-ימי הבית השני בפרט, אני משבח את החלטתו של ראש הממשלה להביא דוגמא מספר מקבים א. ללא ספק, יש בגישה זו שיפור ניכר ביחס להצהרתו של נשׂיא המדינה המנוח פרס, לפני כעשׂור, לפיה היה מבטל את לימודי ההיסטוריא כליל, שכן אין בהם עוד צורך בעידן האינטרנט. יש גם יש צורך בלימודי היסטוריא, המסייעים להבין באופן עמוק יותר את ההווה, ומשׂכילים אותנו לקראת העתיד.

ראשית יש לאמר, שעל אף שהציטוט שהביא ראש הממשלה אינו מְלֻוֶּה במראה מקום כמקובל וכראוי (מק״א טו 33-34), הוא מדויק והולם את הנסיבות. ההקשר המקורי של הדברים הוא בימי שלטונו של שמעון החשמונאי (בן-מתתיהו, אחיו של יהודה המקבי), בסוף השליש השני של המאה השניה לפני הספירה (לפני בערך 2150 שנה). הימים אז ימי בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, תוצר לוואי של התפוררות השלטון המרכזי הסלאוקי, שהתפצל לסיעות במסגרת מלחמת אחים פנים-משפחתית. שמעון ניצל את המצב כדי לכבוש עיר פה ומחוז שם, ובאופן כללי להרחיב את תחום שלטונו. אנטיוכוס השביעי סידֶטֶס, שעוד ניסה להכניס קצת סדר בעניינים, תבע ממנו לפנות שטחים, או לפחות לשלם עליהם מס. את תשובתו של שמעון (או לפחות את הדברים המיוחסים לו בספר מק״א), תראו בסטטוס של ראש הממשלה. אז כהיום, אם כן, היתה טענה של גורמים זרים כנגד כיבוש יהודי. הציטוט, כאמור, רלוונטי להפליא. עד כאן הפשט.

במסגרת הדרש כדאי להרחיב את ההקשר. עניין אחד הוא שהריבונות החשמונאית מהווה מקרה מבחן יחודי ביחס לישׂראל המודרנית — אלו שני המקרים היחידים של ריבונות יהודית מלאה בארץ-ישׂראל מאז ומעולם. (יהדות יש מאז שיבת ציון הראשונה; ימי בית ראשון אינם נחשבים לעניין זה.) אלא שיש הבדל מהותי בין שני המקרים: אצל שמעון היתה הריבונות הזו בחיתוליה; למעשׂה, הוא זה שכונן אותה. כיום אנו מתכוננים לחגיגות 69 למדינה. הריבונות החשמונאית — מאז שמעון ועד כיבוש ירושלם על-ידי פומפיוס — שׂרדה פחות או יותר 80 שנה. המספר הזה אינו מחייב אותנו כיום, אבל הוא בהחלט מכניס לפרופורציות. ומן הראוי לזכור שכשם שריבונות מתהווה, כך היא יכולה להעלם.

עניין אחר הוא אופי הנימוק שהעלו שמעון ונתניהו: שניהם עוסקים כאן בתקדים, ולפיכך בזכות היסטורית לבעלות על הארץ. שניהם אינם מזכירים כאן הבטחה אלוהית. (יתכן בהחלט שאם נפשפש היטב בארכיונים נמצא גם התבטאות כזו של נתניהו; משמעון לא נותרו למרבה הצער ארכיונים מפורטים.) הדבר עומד בניגוד בולט לדברים שאמר ראש הממשלה המנוח שרון עם הבחרו לתפקיד לפני שנות דור: ״הייתי רוצה שהתלמידים ילמדו תנ"ך בכל בית ספר, כולל ספר יהושע… [צריך] לתת לילדים ללמוד ערכים ציוניים-יהודיים, וצריך להפסיק ללמד את ההיסטוריונים החדשים.״ אם נניח בצד את הניתוק של שרון מהמציאות במערכת החינוך (בה נלמד ספר יהושע גם נלמד, הן בזרם הממלכתי הן בממלכתי-דתי), בולט כאן הבדל בהשקפה. שרון לא נשׂא עיניו לתקדים, אלא חזר הישר לכיבוש עצמו. והכיבוש, לפחות כפי שהוא מתואר בספר יהושע, היה כרוך במלחמה עקובה מדם ובהשמדת אוכלוסיות על רקע רעיוני.

סימנים לכך, שהמציאות העולה מספר יהושע לא תמיד נוחה לעיכול, ניכרים גם בספרות חז״ל. כך, למשל, מסופר בתלמוד הירושלמי במסכת שביעית לו ג; ו״א, מפי רבי שמואל בר-נחמן, שלפני ההסתערות על הארץ שלח יהושע שליחים, והציע לעמי הארץ אחת משלוש אפשרויות: להתפנות מרצון, לעשׂות שלום עם ישׂראל, או להלחם. הגבעונים, כך מסופר, החליטו לעשׂות שלום. הגרגשים, לעומתם, החליטו להתפנות מרצון ועברו לגור באפריקא (תוניסיא של ימינו). מעניין לראות שאגדה זו נענתה באגדה נגדית, אותה מביא ההיסטוריון הארץ-ישׂראלי בן המאה ה-6 לס׳ פְּרוֹקוֹפּיוֹס מקיסריא. הוא מספר (מלחמות 4.10) שראה באפריקא כתובת באותיות ובשׂפה הפניקית, בה נאמר: ״אנחנו הפליטים מפני יהושע השודד בן-נון״. ההיסטוריא לא חוזרת על עצמה, אבל היא בהחלט מתחרזת.

דבריו של נתניהו, בהשוואה, נראים מתונים יותר. הנימוק שלו אינו תאולוגי, אלא היסטורי. לפיכך, הוא משאיר מקום לידו לטענות דומות. אחרי הכל, לצד טענת ׳אנחנו היינו פה בעבר ולכן הארץ שלנו׳ אפשר בקלות להעמיד ׳גם אנחנו היינו פה קודם, ויתר על כן, גם אנחנו כאן עכשיו׳. שתי הטענות מתקיימות בקלות זו לצד זו, ומשאירות מקום למשׂא ומתן. בעוד שהטיעון התאולוגי הוא בבחינת ׳או-או׳, זה ההיסטורי הוא בבחינת ׳גם וגם׳.

תמונה: רון ארזי

תמונה: רון ארזי

האלמוני מאחרי ההקדשה