דברים שרואים משם

הרהורים על ה״משׂחקים״ בקולוסאום

הזדמן לי כבר לכתוב כאן בעבר על הקורס החביב עלי מכל הקורסים – קמפוס רומא. לא קשה להבין מדוע. מי לא יעדיף לסייר במשך שבוע באחת הערים הנפלאות בתבל, על פני שלוש שעות שבועיות בכתה לאורך סמסטר שלם? התשובה נראית לי ברורה למדי הן עבור המרצה, הן עבור התלמידות והתלמידים. גם הערך האקדמי של קורס כזה עבור שני הצדדים לא מוטל בספק. אלא שכאן יש כבר הבחנה ברורה: עבור הכתה זו כמעט תמיד הפעם הראשונה. אני, מאידך, צריך להזהר מאד שלא להקלע לשגרה של הסברים חוזרים על עצמם. חיוני להמשיך ללמוד כל הזמן.

Hopkins, Keith & Mary Beard – The Colosseum
Hopkins, Keith & Mary Beard – The Colosseum

כך הגעתי לספרון המרתק והמהנה הזה, של שניים מגדולי הדורות האחרונים במחקר של רומא העתיקה: קית׳ הופקינס (†) ומרי בירד. הספר עוסק בתדמית של הקולוסאום לאורך הדורות, בהיבטים הארכיטקטוניים שלו, וכמובן – בפעילויות שנערכו בו.

לפי סדר היום ה״קלאסי״, שניתן למצוא ברוב התאורים המודרניים (אם כי אין צורך להניח שזה היה סדר הדברים בכל מקרה ומקרה), נפתח ״יום בקולוסאום״ במופע ציד חיות. את הארוע הזה ניתן להשוות למלחמת השוורים המודרנית, אבל להוסיף לשוורים גם דובים, אריות, נמרים, ברדלסים, פילים, עגורים, יענים וקרנף. ההגיון הפנימי של הארוע, עם זאת, זהה. מקצוענים חמושים נכנסים לזירה יחד עם החיות, וקוטלים כמה שיותר מהן. הצופים ביציעים נהנים מהטבח ההמוני, ומקוים בסתר לבם שגם אחד מהציידים יחטוף.

בצהריים, כשהשמש קופחת והמפרשׂים הכבירים שנמתחו מעל לזירה – יחידה מיוחדת של מלחים הגיעה מבסיס הצי במיסֵנוּם כדי לספק תמיכה לוגיסטית – לא הצלו עוד על הארנה, נשלחו לזירה פושעים מועדים למוות. במקרים רבים, גם הפעם נשלחו לזירה חיות, אבל כעת היה ההגיון הפוך: החיות מנצחות, בני-האדם מתים.

ברגעי שׂיא של יצירתיות ואכזריות נוספו למחזות ההוצאה להורג גם אלמנטים מֻיתולוגיים כאלה ואחרים. כך, למשל, מספר המשורר הרומי מרטיאליס, שבעת משׂחקי החניכה של הקולוסאום תחת הקיסר טיטוס הוצגה אחת המוצאות להורג כבת-דמותה של פַּסיפָֿאֶה, אשתו של מינוס מלך כרתים, זו שקיימה יחסים עם פר נאה במיוחד, והולידה לאחר מכן את המינוטאורוס. ולנו לא נותר אלא לתהות אם לפני שמצאה את מותה בזירה נאנסה האישה על-ידי פר ממש, או סתם על-ידי אדם בתחפושׂת.

הארוע המרכזי הגיע אחר-הצהריים — קרבות הגלדיאטורים. כאן היו כללי המשׂחק שונים באופן מהותי. קודם כל, כיון שזהות המנצח בכל תחרות לא הוגדרה מראש. נהפוך הוא, אי-הידיעה לטובת מי תיטה הכף הוא הגורם המרכזי לעניין כאן. גורם עניין נוסף הוא ששני הצדדים התאמנו באופן מיוחד לקראת הארוע, מה שאי-אפשר לאמר ביחס למופעי הציד (שם התאמן רק צד אחד), קל וחומר לגבי ההוצאות להורג. זאת ועוד, להבדיל מהארועים המוקדמים יותר, בהם מוות היה התוצאה העקרונית של העימות, גלדיאטור שהובס בקרב, אך התנהל בכבוד והפגין כישורים ראויים, לא מת בהכרח. מתוך יום הזוועות הזה, ארוע השׂיא היה הקרוב ביותר למה שאנחנו קוראות וקוראים היום ספורט.

 

פסיפס זילטן, מאה שניה לס׳
פסיפס זליטן, מאה שניה לס׳ — https://en.wikipedia.org/wiki/Zliten_mosaic

 

במרחק הזה, שבין קרבות גלדיאטורים לבין הספורט היווני מחד, וזה שלנו מאידך, טמון לקח גדול ביחס לתרבות הרומית. בדיון בגורלם של הגלדיאטורים מביאים הופקינס ובירד חישוב מעניין, לפיו מדי שנה נקטלו בזירה ברחבי הקיסרות גלדיאטורים במספר שהיה יכול להעמיד לגיון וחצי, אולי אפילו שניים. הספורט המודרני, אפילו נצרף לו את כל תעשׂיית הבידור, לא מתאפיין בבוז שכזה לחיי-אדם. ההבחנה הזו מספקת חלון הצצה לא רק ליחס הכללי לחיי-אדם, אלא גם לבטחון העצמי של המערכת התרבותית-פוליטית הרומית, שהרשתה לעצמה להקריב חיים כה רבים למטרות בידור. מה, אם בכלל, היו ההשפעות הדמוגרפיות והמוראליות של גישה זו? זו שאלה שאצטרך ללמוד עוד הרבה לפני שאוכל לענות עליה.

ומה ביחס ליחס שלנו לתרבות הרומית? גם היום ניתן למצוא אכזריות קשה והתעללות בחיות, חלקה במסגרת ״משׂחקים״ כאלו ואחרים, וחלקה האחר בהקשרים תרבותיים אחרים (מדורות לג בעומר, לא עלינו), או אפילו התעללות סתם. עם זאת, בתרבות המערב מדובר בסוגי בידור שיש להם תדמית שלילית ביותר. קרבות בין בעלי-חיים נערכים בשולי החברה, והתאכזרות אליהם נמצאת תחת ביקורת חריפה לא רק בתעשׂיית הבידור, אלא גם בתעשׂיית המזון. מהבחינה הזו חל שינוי מהותי מאז הקולוסאום.

חקיין מודרני מחוץ לקולוסאום, אפריל 2015
מתחזה מודרני מחוץ לקולוסאום, אפריל 2015

גם ביחס לספורט חל שינוי מהותי. באופן כללי, אם המשׂחקים היווניים הדגישו יותר את הכישורים הפיזיים ואת שכלולם באימונים, ואם המשׂחקים הרומיים הדגישו יותר את האלימות ואת סכנת המוות, דומה שהתרבות המודרנית נמתחת בין שני הקצוות. מחד, אפשר בהחלט להצביע על ארועי ספורט מודרניים רבים שרמת האלימות בהם נמוכה מאד. נאמר, בדמינטון. מאידך, אגרוף מודרני או פוטבול אמריקאי נוטים יותר לצד הרומי של המשוואה. אנחנו אולי מספרים לעצמנו שמדובר בבחירה של המתחרים (מה שנכון), שהם מרוויחים הרבה מאד כסף (מה שגם נכון בהרבה מקרים), ושיש חוקים שמגנים על בריאות המתחרים (אפילו זה נכון). אבל קשה, לפחות לי, שלא לחשוב על הנזק המצטבר שסובלים שׂחקני פוטבול, בו בזמן שאני נהנה מהביצועים שלהם על המגרש. קל וחומר כשספורטאי/ת עולה להתחרות ״עם זריקות״, כי, היי, עכשיו פלייאוף!

מן הסתם, השׂרידים העתיקים המתייחסים לגלדיאטורים בפרט ולמשׂחקים הרומיים בכלל משקפים התלהבות חיובית מסוג זה של של בידור. נקודת מבט שונה לכאורה השתמרה במקורות נוצריים, מציגים את נקודת המבט של הקדושים המעונים והקדושות המעונות, שמצאו את מותם הנורא בזירה. אבל גם כאן, ניתן לחוש בקסם האפל המהלך על התאורים הללו (אמיתיים או מדומיינים), שהופקינס ובירד תארו כפורנוגרפיא של אלימות ומוות. מות קדושים מוצלח במיוחד, הרי, מבטיח מקום טוב בגן-עדן.

וביני לביני אני תוהה: האם גם בקרב הצופים בקולוסאום היו מי שחשו מבוכה כמו זו שאני חש לנוכח משׂחק פוטבול? האם גם שם היו שותפים לחרדה מהמחזות הנוראים בזירה? ומה עלי לקרוא כדי לפגוש את דעתם של אלו שנשארו בבית, ושהצבעתם ברגליים נגד סוגי הבידור הללו לא הותירה חותם על המקורות?

Share on FacebookTweet about this on Twitter

49 תגובות ל “דברים שרואים משם”

  1. אריאל גרייזס (פורסם: 3-6-2017 בשעה 14:07)

    מעניין מאוד. אני דן בשאלה על שחקני הפוטבול עם עצמי לא מעט פעמים – אני מאוד אוהב פוטבול (ומתעב אגרוף, דרך אגב, שם מדובר באלימות לשם אלימות בעוד בפוטבול האלימות היא רק אמצעי – אבל יכול להיות שאני עושה לעצמי רציונליזציה) ותוהה מה צריך לקרות כדי שאני אפסיק לצפות בו. במידה רבה, זה כמו עם אכילת בשר – אני מודע בדיוק לכל ההשלכות של זה ועדיין אוכל בשר (גם אם מנסה להפחית). אני חי עם דיסוננס קבוע.
    אבל בזמן האחרון התחלתי לחשוב על זה שבפוטבול דווקא הריגוש הזה ששחקן עשוי להפגע הוא זה שגורם לנו להמשך למשחק הזה. כלומר, לא רק שזה לא דוחה אותנו אלא דווקא מוסיף למשחק מבחינתנו. כמו שרואים מירוץ מכוניות ורק מחכים להתרסקות, נניח.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 14:17)

      לי נפגעה ההנאה מפוטבול ככל שעלתה המודעות לנזקים.
      לגבי מרוצי המכוניות אתה צודק, והענף הרומאי להשוואה הוא מרוצי כרכרות. שם די ברור שחלק מההנאה היה בציפיה לאיזו תאונה קטלנית.

      להגיב
      • אלכס דוקורסקי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:54)

        מרגיש ככה לעתים כשצפוי ספרינט המוני בסיום קטע כזה או אחר במירוץ אופניים. ממש מתכווץ כל פעם שהם מתחילים להאיץ ומקווה שלא יהיו תאונות.
        וואלה, הייתי רוצה להאמין שמרבית האנשים, אם לא כולם, מקווים שהדברים האלה יעברו בשלום.

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:26)

          מאד מזדהה עם עניין האופניים.

          להגיב
          • דורפן (פורסם: 4-6-2017 בשעה 00:31)

            אני סיימתי נפשית עם הפוטבול. אולי עוד אכתוב פה ושם בעניין עבודתי – אבל נגמר לי החשק לזה.

            להגיב
  2. Amir A (פורסם: 3-6-2017 בשעה 14:37)

    אורי, שלוש שאלות בנוגע לימי השיא של הקולוסיאום:
    1. כמה אנשים היציעים יכלו להכיל?
    2. כמה הופעות היו בחודש?
    3. כמה תושבים חיו אז ברומא?

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 14:57)

      1. לפי ההתפארויות, עד 80,000. אבל זה מניח מרחב טוסיק-כתפיים של 40 ס״מ לצופה, מה שהופך את כל הארוע למאד דחוס. יש הערכות מודרניות המדברות על בערך 50,000 – עדיין פי חמישה מיד אליהו.

      2. תדירות הופעות: שאלה גדולה, שצריך לפרק אותה. תחרויות גדולות ממש היו פעם בכמה וכמה שנים. אבל תחרויות קטנות יותר כנראה היו יותר. אין נתונים מדויקים, או אפילו לא-מדויקים. ונשאלת השאלה מה קרה בקולוסאום (ובאמפיתאטראות אחרים ברחבי הקיסרות) בשאר הזמן. שאלה פתוחה.

      3. שוב, יש הערכות שונות, ואין נתונים. הממעיטים מדברים על כ-300,000, המרבים על למעלה ממליון.

      להגיב
      • Amir A (פורסם: 3-6-2017 בשעה 15:03)

        תודה על התשובה. וקצת שאלות המשך:
        1. כמה שכיחות היו ההוצאות להורג ההמוניות אותן הזכרת?
        2. האם הכניסה למחזות הללו בקולוסיאום היתה כרוכה בתשלום לאזרחים?

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 15:08)

          1. שוב, אין נתונים.
          2. לא! היו כרטיסים, אך הם לא נמכרו בכסף. עם זאת, יתכן שחלק מהם הופצו על-ידי מועדונים או איגודים כאלה ואחרים, שהחברות שלהם כן היתה כרוכה בתשלום כלשהו.

          להגיב
        • S&M (פורסם: 4-6-2017 בשעה 17:29)

          הכניסה בחינם, וגם הלחם בחינם.

          להגיב
      • אריאל גרייזס (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:23)

        כשביקרתי שם, אני זוכר שהסיור המודרך טען שבשיא היו שם הופעות כל יום ויום. עבדו עליי?

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:35)

          תלוי למה הכוונה ב״בשׂיא״.
          המשׂחקים שחגג טיטוס ארכו מספר תלת-ספרתי של ימים. כנ״ל טראיאנוס כמעט 30 שנה אח״כ.
          בשנים הללו כנראה שהיו הופעות כל יום, או כמעט כל יום. בשאר השנים? אני מעריך שלא.
          אלא אם כן היו שם גם הופעות מסוגים אחרים לגמרי. בכל זאת, זה חתיכת מבנה גדול מכדי לתת לו לעמוד ללא שימוש.

          להגיב
          • אריאל גרייזס (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:43)

            והשאלה המעניינת – מכרו את שם האיצטדיון?

            להגיב
            • אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 17:03)

              יותר מעניין – בבעלות מי היה הקולוסאום?

            • אריאל גרייזס (פורסם: 3-6-2017 בשעה 17:39)

              באמת מי?

            • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:28)

              הקולוסאום נבנה על שטח הארמון של נרון, (בעצם על שטח האגם שבפארק), שבעצמו הופקע על-ידי הקיסר בעקבות השׂריפה הגדולה של 64. אני מניח שהשטח והמבנה היו בבעלות המדינה, כלומר הקיסר.

            • S&M (פורסם: 4-6-2017 בשעה 17:31)

              אריאל, כן!
              סתם, לא באמת. אבל די קרוב – השם ניתן לו בגלל פסל עצום שהיה לידו.

  3. גאזה (פורסם: 3-6-2017 בשעה 14:44)

    כיף שחזרת דוקטור :)

    להגיב
  4. אלכס דוקורסקי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:50)

    מעניין מאוד, תודה.

    להגיב
  5. Matipool (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:59)

    מעניין מאד ומרתק. תודה.

    להגיב
  6. יואב דובינסקי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:12)

    על פי ערוץ ההיסטוריה היו בקולוסיאום גם קרבות ים. הם הראו חפירות של תעלות ואקוודוקט שדרכם היו מציפים את הקרקע של הקולוסיאום במים ואז משיטים סירות שהיו נלחמות

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:29)

      אכן יש מקורות מהתקופה המדברים על קרבות ים בקולוסאום.
      הערכה סבירה היא שרק בשנים הראשונות, שכן לאחר שנחפרו שם המערכות התת-קרקעיות, קשה להאמין שאפשר היה לאטום את הארנא. מצד שני, עם מהנדסים רומאים, קשה לדעת למה קשה להאמין

      להגיב
  7. איציק (פורסם: 3-6-2017 בשעה 20:11)

    תודה רבה,
    רק צריך לזכור שקוליסאום היה הגדול והחשוב ביותר, אך לא היחיד. דברים כאלו קרו בכול רחבי האימפריה הרומית ועד היום השתמרו "קוליסאומים" קטנים כמו באוראנז' או בנימס. חלקם היו פעילים לקרבות שוורים עד לא מזמן (איכס).
    שאלה: האם היו ברומה גם תחרויות ספורט כמו ביוון, כלומר לא רק אלימות אלה גם ריצה, זריקה, קפיצה.

    להגיב
    • tazza (פורסם: 6-6-2017 בשעה 17:42)

      וודאי שהיו
      קראו לזה מרידות אזרחים, אחרת איך תברח מחבורה של חברי המשמר הפרטוריאני אם לקפוץ מעל להבות אתה לא יודע?
      הרומאים היו מאוד מתומצתים שתדע לך…

      להגיב
  8. אסף the kop (פורסם: 3-6-2017 בשעה 21:07)

    היו אולטראס בקהל ?

    להגיב
    • שמעון כסאח (פורסם: 3-6-2017 בשעה 21:40)

      רק אולטראס.

      להגיב
  9. קרסקי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 01:00)

    אין מקום למעין קוו מפותל שמותח המחבר בין אופי השעשועים הרומי ובין מקצועות ספורט פיזיים-מסוכנים בתקופתנו. ביסוד השעשוע הרומי עמדה תרבות נחותה מבחינה מוסרית בהשוואה לתרבות יוון והיהודית, ושלא ייחסה חשיבות לחיי אדם ושאבה עונג משפיכת דמים וסבל הזולת. זה בוודאי לא המקור התרבותי לעונג והשעשוע שמפיקים צופים בתקופה המודרנית מספורט.

    טקיטוס במסה שלו על השבטים הגרמנים הקדומים (שהשמידו כמה לגיונות והרחיקו את השפעת רומי ממזרח לריין), מדגיש את אכזריותם היוצאת דופן. עולה השאלה לאיזו רמה של אכזריות הם הגיעו שרומאי ששייך לתרבות ששאבה הנאה מקטל אכזרי מציין זאת כייחוד שלהם.
    באנגליה במאה 17-18 תחרויות כלבים ותרנגולים, וכן עם דובים, נעשו לרוב במחשכים כיוון שזה נתפס כלא מוסרי ואכזרי עד לשלילתם החוקית בתחילת המאה 19. (למרבית האירוניה , הבולדוג, סמל אנגלי ידוע, הוא תוצר הרבעה למטרת לחימה בכלבים ובדובים).

    להגיב
  10. ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 07:49)

    זה באמת נכון ששחקני פוטבול בוחרים בזה. אני לא אוהב את הבחירה שלהם ולא חשוב שצריך לבחור בה, אבל ההבדל ממה שהיה ברומא הוא הבדל של שמיים וארץ. אני לא חושב שהנטייה לסדיזם הולכת להיעלם מבני האדם, זה טבע האדם (אולי בתהליך אבולוציוני אבל זה תהליך שנמדד בזמן אבולוציוני…). היכולת לעדן את הדחף הזה (פציעות ולא מוות, בבחירה ולא בכפייה) היא מה שנדרש מאיתנו. אז אני מסכים שיש עוד הרבה מה להתקדם אבל ההשוואה מוגזמת. (אם כבר, אפשר בכלל לשאול האם הרווחיים החברתיים מספורט תחרותי גדולים מההפסדים ממנו ואם זו תופעה שבאמת צריך לעודד).

    ועכשיו לשאלה:
    האם יש איזשהו הסבר מדוע הסוג הזה של משחקים התפתח ברומא ולא ביוון? דומני שמשחקים כאלה נהגו בכל רחבי האימפריה ולא שמענו על התנגדות יוונית להם, הלוא כן? האם זה אומר שליוונים לא הייתה בעיה עם זה אלא שהם פשוט לא חשבו לבד על ההמצאה? הרי מהיהדות והנצרות אנחנו כן שומעים התנגדות, ואם ליוונים היה מה להגיד היינו שומעים אותם (שלא כמו עמים אחרים שאין מהם תיעוד כמעט).
    אגב, יש לציין לשבח את סנקה על זה שהביע התנגדות למופעים הללו כקול רומי בודד.

    להגיב
    • אוֹרי אמיתי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 08:31)

      ההשוואה אינה מוגזמת. היא זו שמאפשרת לנו לראות שחלה התקדמות. וחלה.
      חשוב מאד גם בעיני ההבדל בין כפיה ובחירה — אפילו אם הבחירה לפעמים מתבצעת תחת אילוצים (נסיון לברוח מעוני), ואפילו אם בעולם הגלדיאטורי היו פה ושם גם כאלה שהתנדבו לזירה (והיו).
      מסכים מאד עם האמירה שהנטיה לסדיזם היא עניין שנמדד בזמן אבולוציוני. אבל עובדה שאפשר להצביע על התקדמות (לשיטתנו; אולי יש אחרים שמתגעגעים לימים הטובים שלפני כל הפוליטיקלי קורקט הזה…).

      לגבי ההבדל בין יוון ורומא, אין לי הסבר מניח את הדעת. או אפילו הסבר בכלל. די ברור שקרבות גלדיאטורים היו פחות פופולאריים במזרח הקיסרות, כך שיש פה סוג של ״הצבעה ברגליים״. אבל זה לא שיוונים לא ידעו להיות אכזריים כשרצו.

      להגיב
      • ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 08:49)

        אני לא חושב שיש התקדמות בנטייה לסדיזם, אלא שיש התקדמות בצורה החברתית שנותנים לה. כלומר לא נראה לי שחל שינוי כלשהו באדם עצמו (גנטי) אלא בחברה. כיוון שהגנטיקה גורמת לנטייה סדיסטית זה לא הולך להיעלם, אבל החברה יכולה לתת לזה מסגרת עדיפה.

        יש בכתובים איזושהי התנגדות למופעים חוץ מאצל יהודים, נוצרים וסנקה?

        להגיב
        • אוֹרי אמיתי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 12:15)

          אני לא מנסה אפילו להביע דעה בעניין הגנטי. זה נמצא הרבה מעבר לתחום ההתמחות שלי.
          אבל ההתקדמות שדברתי עליה היא בהתייחסות של החברה, כך שעל זה אנחנו מסכימים.

          לא מוכרים לי טקסטים עתיקים המתנגדים למופעים הללו. אבל אני רק בתחילת החיפושׂ, כך שיש עוד למה לשאוף.

          לפחות בנקודה אחת פגשתי סוג של התנגדות עממית: במשׂחקים המפוארים שערך פומפיוס אחרי חזרתו מהמזרח הוא ערך קרבות עם פילים, ומשום מה הקהל נמלא רחמים על החיות. אבל עד כמה שהצלחתי להתרשם בינתיים, מדובר במקרה יוצא דופן.

          להגיב
          • איברה (פורסם: 4-6-2017 בשעה 12:46)

            אני לא יודע למה אתה מתכוון כשאתה אומר עתיקים. מזכרוני הסתייגות כללית מובעת במדרשי א"י מהתקופה הביזנטית שמצטטים חכמים קדומים להם, וגם אצל יוחנן כריסוסטומוס, התנגדות לא מסוייגת.

            להגיב
            • ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 14:15)

              אני חושב שהוא התכוון חוץ מהמקורות שאני אמרתי (שהרי זה מה ששאלתי).
              בכל אופן, יש מקורות יהודיים כבר מהתקופה הרומית עצמה – התוספתא.

            • אוֹרי אמיתי (פורסם: 5-6-2017 בשעה 11:10)

              אני מתכוון מקורות לא מונותאיסטיים, מלפני התנצרות הקיסרות.

        • shadow (פורסם: 4-6-2017 בשעה 22:59)

          אל תהיה בטוח כל כך בעניין השינוי הגנטי. מחקרים שנעשים היום שמראים שיש חוויות ילדות מוקדמות שמשפיעות על הגנטיקה.

          להגיב
      • יריב (פורסם: 4-6-2017 בשעה 17:47)

        הספורט ביוון היה עניין לאזרחים, לא? כלומר למעמד העליון, זו סיבה טובה שהוא לא יהיה קטלני, ונראה לי כמו מהות ההבדל בין מתאבקים לגלדיאטורים.

        להגיב
    • זינק (פורסם: 4-6-2017 בשעה 08:37)

      זה קצת כמו להגיד שאנשים שמוכרים איברים בוחרים בזה.
      לקחת אנשים ממעמד סוציואקונומי נמוך ולתת להם אפשרות להפוך למיליונרים, יכול לגרום להם לקבל החלטות שמזיקות מאוד לגוף שלהם.

      להגיב
      • ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 08:50)

        ועדיין יש הבדל גדול בין מכירת אברים וקצירת אברים. הבדל עצום.

        להגיב
        • איציק (פורסם: 4-6-2017 בשעה 09:00)

          כדי שמישהו ימכור, צריך שמישהו יקצור.

          להגיב
  11. אורי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 16:02)

    כמה דברים בעניין החברה הרומית באימפריה המאוחרת, הצבא, הגלדיאטורים והשאלה שבלב המאמר – בהמשך לדיון בדף הפייסבוק של כותב המאמר עם פרופסור אחר ומתדיינים נוספים.

    ראשית אציין כי מפעימה אותי הזחיחות של אביעד קליינברג. האיש כתב ספר מעניין על נזירות בימי הביניים המאוחרים, ועוד ספר ומספר מאמרים על "מה נוצרי בעיניך" בימי הביניים, ועל כן הוא מרשה לעצמו לבטל באופן מוחלט וגמור, קבל עם ועדה, דעתו של היסטוריון רומי שעוסק בתחום כחמש עשרה שנה. כמדומני שקליינברג לא לימד מעולם על האימפריה הרומית המאוחרת, וספק אם למד את הנושא כמו שצריך.
    מי ישמע כמה ממושמע היה הצבא הרומי במאה השלישית? כל פעם שאיזה אוגדונר זכה לניצחון דחק בפרובינציה נידחת הוא זכה לקריאה "אימפרטור" מצד החיילים שלו, מה שהפך אותו, ברצונו או שלא ברצונו, לאוזורפאטור ששרד, ברוב המקרים, כמה חודשים, עד שבא הבא בתור. בשלב מסוים הוקם אפילו גוף צבאי שנועד "לשמור על השומרים" ולמנוע אוזורפאציה, אך לרוב ללא הועיל. כך נולדו להן כשבעים שנה של מלחמות אזרחים בחסות צבא פוחזים שנאחז בכל בדל של אפשרות להיות נאמן לאדם ולא למדינה.
    במאות השלישית לפנה"ס עד השנייה לספירה שירות מלא זיכה, ברוב המקרים, את החייל בקבלת נחלה או בפנסיה סבירה לפחות, במונחי הכלכלה המקומית. במהלך המאה השלישית נשחק המטבע הרומי עד כדי כך שבשליש האחרון של המאה מטבע אנטוניאנוס (עריך לשני דינרים) היה כמעט זהה מבחינת תכולת המתכת שלו למטבע סמיס של המאה הראשונה, כלומר אינפלציה של 1 חלקי 40 בערך. הצבא היה אחד הנפגעים העיקריים מכך, בעוד שחלקים נרחבים מהאוכלוסייה האזרחית התדרדרו לשימוש הולך וגובר בסחר חליפין. השירות הצבאי לפיכך לא הבטיח לא פנסיה, לא נחלה, ואפילו לא משכורת סבירה, אלא היווה מעין קייטנת בט"ש של עשרים שנה, עם הפעלות עונתיות על בסיס אלימות, סאדיזם ואוזורפאציה. מי שהגיעו לצבא היו אנשים ממעמדות נמוכים שגם ככה לא היה להם משהו טוב יותר לעשות עם החיים שלהם.
    זה לגבי הצבא הסדיר ועוד לפני שמזכירים את תופעת הליסטים, שהיו בחלקם הגדול עריקים מהצבא הרומי ולא נודעו במשמעת שלהם. זאת למעט אולי חבורת הליסטים בראשות ריש לקיש שעל פי עדותו דוקא כן חלקה לו כבוד. מכל מקום, כפי שאותו ריש לקיש היה לגיונר, ואחר כך ליסטים, הוא היה יכול באותה מידה גם להתגלגל למשחקי הגלדיאטורים.
    עד כאן לעניין המשמעת המהוללת של הצבא הרומי ולתאוריית "בריכת האנשים הממושמעים וההגונים" ממנו רווה.
    אזכור ה-damnatio ad ludos אינו משרת את טיעון הנגד להנחה שלא היתה כל חפיפה בין אוכלוסיית המתגייסים לבין הגלדיאטורים. כבר במאה ה-19 היה להיסטוריונים קומון סנס להבין ששליחת פושעים לזירת הלודרים לא היתה צורת ענישה נפוצה, וזה לא מתוך רחמים, אלא משום שלא כל אדם מתאים להיות גלדיאטור, ולשלוח סתם אנשים שאינם מתאימים לשחיטה, בלי שיש להם איזושהי הכשרה או כישרון בתחום, זה משהו שלא ירצה את הקהל. בראשית המאה הרביעית הענישה הזו כמעט נעלמה מאליה.
    במאמר Constantine and the Bishops של דיוויד פוטר מציין המחבר כי ברדיפות של העשור הראשון למאה הרביעית, מבין המרטירים והקונפסורים רק קונפסור אלמוני אחד נידון ad ludum וגם עונש זה הומתק מאוחר יותר לעבודה במכרות. זאת בעוד המתה בזירה על ידי חיות בר ad bestias עוד היתה די נפוצה, אולם במקרה זה ה"כוכב" לא היה הלוחם אלא מראש היה ידוע שהוא קורבן שייקרע לגזרים. בשעה שקונסטנטינוס ביטל את הענישה הזו ב-325 היא כמעט ולא היתה נהוגה. אין סיבה מיוחדת להניח שפני הדברים היו שונים בתכלית במאה השלישית ולפיכך ההנחה שהיה "בנק" של פושעים שסיפק 16,000 גלדיאטורים בשנה היא במקרה הטוב אנאכרוניסטית ואולי היא פשוט שגויה מיסודה.
    מהם המקורות ומהן המוטבציות של הגלדיאטורים זהו נושא סבוך ומורכב מאוד ותשובות "פשוטות", או כאלו שניזונות אך ורק מ"היגיון בריא", הן ככל הנראה שגויות. להיות גלדיאטור היה עיסוק מסוכן, אולם הוא הציע מה שהצבא כבר לא הציע וזו אפשרות למוביליות חברתית. המון כסף התגלגל במשחקי הגלדיאטורים, קצת כפי שהיום קרבות האגרוף המרכזיים מכניסים יותר כסף פר אדם מאשר כדורגל או כדורסל. הכסף הזה אפשר ללוחמים מוצלחים, שהיו כנראה מעטים, לקנות את חירותם ולהישאר עם סכומים עודפים אותם לא היו יכולים לחסוך בחיים שלמים של עבודה סטנדרטית. המשחקים סיפקו גם "כרטיסי יציאה" אחרים לבד מתהילה או מוות. כמו אתלטים, גלדיאטורים נרכשו לעיתים קרובות על ידי אצילים, לעיתים בסכומים עצומים, ושימשו בתור מאהבים או בתור קישוטים באחוזות שלהם.
    אין לי שום ספק שאם מתוך ה-16,000 אלף אפילו 2000 היו נשלחים להיות חיילים כל שנה היתה לכך השפעה דרמטית על הצבא. הצבא הרומי כולו מנה קרוב לחצי מיליון חיילים וגייס כל שנה כשלושים אלף חיילים, אולם צריך לזכור שהמספר הזה מייצג שמיכה קצרה מאוד שנועדה לכסות גוף גדול מאוד. אובדן של קוהורטה מהווה קטסטרופה צבאית בתפיסה הרומית כבר למן המאה הראשונה בדיוק מהסיבה שקשה ומורכב לנייד כוחות, כפי שעשו בהצלחה לדוגמא טיטוס והדריאנוס. השאלה היא עד כמה שניים או שלושה לגיונות נוספים (בהערכה גסה מאוד של 2000 מגוייסים שנתיים נוספים) עשויים היו להועיל לצבא הרומי חסר המוטיבציה בתוך רצף הכשלונות שלו במאה השלישית, או אם נחדד את השאלה: האם הנהייה של אזרחים אחר משחקי הגלדיאטורים מהווה סיבה להיחלשות והתדלדלות הצבא או שמא היא אחת התוצאות שלהן?

    להגיב
    • ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 17:52)

      אכן, התגובה של קליינברג נראית יותר כמו טוקבק בוואן מאשר טיעון של היסטוריון. מותר לו לחשוב משהו, אבל אם אין לו הוכחות עדיף לכתוב 'לדעתי'.

      לגבי ריש לקיש, הסיפורים עליו מופיעים בתלמוד הבבלי בלבד, ואינם נמצאים כלל במקורות ארץ ישראליים. כנראה שמדובר באגדות בבליות שהתבססו על כינויו המוזר ללא כל קשר למציאות ההיסטורית. במקורות הארץ ישראליים ריש לקיש משתייך לאליטת החכמים כבר מצעירותו.

      להגיב
      • אורי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 20:37)

        מעניין. אשמח לקבל הפניה אם מוכרת לך. מה שאני למדתי זה שהוא השתייך לאליטת החכמים מצעירותו, התפקר, התגייס, ערק, עזב את חבורת הליסטים, והסוף על פי הסיפור המפורסם. זה כנראה מישמש בין שתי גרסאות או יותר. מכל מקום הבאתי את הדוגמא שלו סתם בתור קוריוז לכך שגם בתוך הצבא, וגם מחוצה לו, אנשים באותה תקופה חיפשו נאמנות לאדם שידאג להם יותר מאשר הם חיפשו את טובת המדינה.

        להגיב
        • ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 21:06)

          מה שלמדת הוא הדברים המפורסמים שנמצאים בתלמוד הבבלי.
          קשה לתת הפניה למה שלא נאמר במקורות הארץ ישראליים… אבל אפשר לראות בכל מיני מקורות שהוא למד מפי בני הדור הקודם (ולא שלמד אצל ר' יוחנן כפי שזה מוצג בבבלי). בנוסף יש סיפורים שעוסקים לכאורה בלימוד התורה שלו בצעירותו, שהיה גולה ללמוד (ירושלמי כלאים ט,ג), ושהוא מדבר עם 'פיילדה' (איני יודע מה פירוש המילה) על כך ששניהם נכנסו יחד ללמוד אבל רק ריש לקיש הצליח (קהלת רבה ג).
          אני לא מספיק בעניינים כדי לתת הפניה טובה לספרות מחקר, אבל הרב בני לאו בספר חכמים (כרך ד) כשהוא מתעסק בריש לקיש נותן הפניה לספרות בעניין הזה (הספר עצמו של בני לאו הוא ספר נחמד, אבל הוא בעל אופי דרשני ולא אקדמי). אני מניח ששם תוכל למצוא עוד מקורות שמהם משתמע שריש לקיש היה מצעירותו בין החכמים.

          להגיב
    • תומרג (פורסם: 6-6-2017 בשעה 11:33)

      שאלת תם (שלא לומר שאלת בור): אם העיסוק כגלדיאטור היווה מסלול למוביליות חברתית, מדוע התרחש מרד ספרטקוס?

      להגיב
  12. בילבו באגינס (פורסם: 4-6-2017 בשעה 17:57)

    אורי, האם בארץ ישראל שבה שלטו הרומאים תקופה לא קטנה , היו קרבות גלדיאטורים ? יש בתפילה ביום כיפור סיפור על עשרת הרוגי מלכות, אבל אף אחד מהם לא נהרג בזירה או משהו דומה. אני יודע שיש בקיסריה רחבה שהיו בה תחרויות סוסים אבל על קרבות גלדיאטורים לא שמעתי .

    להגיב
    • ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 18:09)

      כמה דברים:
      1. התוספתא (חיבור ארץ ישראלי מהמאה השלישית) מכירה את המציאות הזו ומתייחסת אליה. נראה לי סביר להניח שהיא מתייחסת למציאות שמוכרת לה מהסביבה הקרובה.
      2. להבנתי שבוי הפך להיות גלדיאטור רק אם הוא התאים לזה. אורי בטח ודע יותר וזה גם נידון אצלו בפייסבוק.
      3. סיפור עשרת הרוגי מלכות הוא אגדה מאוחרת שכנראה יש לה איזשהו בסיס מציאותי אבל לא הרבה יותר מזה (התיאור הוא כאילו כל העשרה היו בזמן אחד כגזרה אחת והדבר בוודאי לא נכון, וגם זהותם של העשרה לא בטוחה). במקורות מוקדמים יותר מוזכרים חכמים בודדים שנהרגו בידי המלכות (לפי ויקיפדיה קר שלושה, לא ערב לזה).

      להגיב
  13. ניב (פורסם: 4-6-2017 בשעה 20:03)

    מעניין ומחכים.

    להגיב
  14. ישי (פורסם: 4-6-2017 בשעה 22:05)

    אגב, קטע נהדר על עוצמת האירוע (שאנחנו מכירים משהו דומה לה גם מהיציעים בימינו) נמצא בווידויים של אוגוסטינוס: הוא מספר על חבר שלו שהתנגד לראות את ה'משחקים'* וזה הרגיז את חבריו, שהחליטו להכניס אותו בכוח – הם פשוט תפסו אותו והכניסו. הוא התעקש לשמור על עצמו ובגבורה עילאית עצם את העיניים. הוא הצליח להישאר כך, אבל כאשר אחד המתמודדים נפל ארצה, הוא שמע את שאגות הקהל ופקח את עיניו כדי לראות מה קרה, כשהוא בטוח שיבוז לזה. מאז הוא התמכר למשחקים.

    *נדמה לי שהוא לא היה נוצרי, כך שאפשר לראות כאן שלפחות בתקופה המאוחרת הזו היו מתושבי האימפריה שסלדו מזה, וזה קצת עונה על מה ששאלתי קודם.

    להגיב
    • Dr. van nostrand (פורסם: 6-6-2017 בשעה 23:47)

      ממש מרתק ומרחיב את המחשבה והדמיון הנושא והסברות שהועלו.
      באמת תודה לכל מי שלקח מזמנו להרחיב את ידיעותינו ( יש כאן מלומדים רציניים ).

      הסיפור של אוגוסטינוס מזכיר לי את האווירה של המדרשים, איך שאפשר לקחת ממנו לכל מיני כיוונים והוא מוציא אותך מהקופסה.
      אני חושב שהשאלה שהעלה בעל הבלוג בפסקה האחרונה משותפת קרוב לוודאי לכמעט כל אחד שמבקר במקום, גם אם לא בקול רם כי הזמן קצר ולא רוצים להיות הטרחנים התורנים.
      לדעתי הלא מוסמכת והלא מנומקת ( ואשמיע אותה בכל זאת )- הרבה מאוד אנשים ברחבי האימפריה לא אהבו זאת והתנגדו לכך, אבל הדבר העיקרי שיכלו לעשות זה לא להגיע.
      מי שכן הגיע- היה מקבל שואו שהיה מרתק גם את הדור שלנו, יש משהו בקהל מתלהב ובשאגות המוניות שמביא אותך למקום אחר.
      גם להגיע לבית מדרש גדול ולחוש את עוצמות הלימוד בין מאות תלמידי ישיבה, אגב, זה חתיכת מחזה עוצמתי.
      וכן, גם כשקהל מביא תופים, קופץ, שר ומניף את הידיים כששחקן הקבוצה עולה לשלשה, גם אם זה משחק חסר משמעות בליגה חסרת משמעות…
      זה דבר שמשאיר עליך רושם.
      וכפי שהיום רבים מאתנו מתנגדים למה שקרה עם מכבי ת"א סל כל השנים, לפיינל פור כיום ולאיך שהכדורגל נראה שברור שהשיטה מקדמת רק את העשירות… בהיסטוריה זה יכול להיראות כאילו זו הייתה הנורמה ומקובל.

      שוב, לטעמי, יש הבדל עצום בין מה שמקובל בחברה ובסביבה הציבורית לבין מה שמקובל על האדם עצמו, למרות ההשפעה ויחסי הגומלין הטבעיים.

      להגיב

מה דעתך?