הזדמן לי כבר לכתוב כאן בעבר על הקורס החביב עלי מכל הקורסים – קמפוס רומא. לא קשה להבין מדוע. מי לא יעדיף לסייר במשך שבוע באחת הערים הנפלאות בתבל, על פני שלוש שעות שבועיות בכתה לאורך סמסטר שלם? התשובה נראית לי ברורה למדי הן עבור המרצה, הן עבור התלמידות והתלמידים. גם הערך האקדמי של קורס כזה עבור שני הצדדים לא מוטל בספק. אלא שכאן יש כבר הבחנה ברורה: עבור הכתה זו כמעט תמיד הפעם הראשונה. אני, מאידך, צריך להזהר מאד שלא להקלע לשגרה של הסברים חוזרים על עצמם. חיוני להמשיך ללמוד כל הזמן.

Hopkins, Keith & Mary Beard – The Colosseum

Hopkins, Keith & Mary Beard – The Colosseum

כך הגעתי לספרון המרתק והמהנה הזה, של שניים מגדולי הדורות האחרונים במחקר של רומא העתיקה: קית׳ הופקינס (†) ומרי בירד. הספר עוסק בתדמית של הקולוסאום לאורך הדורות, בהיבטים הארכיטקטוניים שלו, וכמובן – בפעילויות שנערכו בו.

לפי סדר היום ה״קלאסי״, שניתן למצוא ברוב התאורים המודרניים (אם כי אין צורך להניח שזה היה סדר הדברים בכל מקרה ומקרה), נפתח ״יום בקולוסאום״ במופע ציד חיות. את הארוע הזה ניתן להשוות למלחמת השוורים המודרנית, אבל להוסיף לשוורים גם דובים, אריות, נמרים, ברדלסים, פילים, עגורים, יענים וקרנף. ההגיון הפנימי של הארוע, עם זאת, זהה. מקצוענים חמושים נכנסים לזירה יחד עם החיות, וקוטלים כמה שיותר מהן. הצופים ביציעים נהנים מהטבח ההמוני, ומקוים בסתר לבם שגם אחד מהציידים יחטוף.

בצהריים, כשהשמש קופחת והמפרשׂים הכבירים שנמתחו מעל לזירה – יחידה מיוחדת של מלחים הגיעה מבסיס הצי במיסֵנוּם כדי לספק תמיכה לוגיסטית – לא הצלו עוד על הארנה, נשלחו לזירה פושעים מועדים למוות. במקרים רבים, גם הפעם נשלחו לזירה חיות, אבל כעת היה ההגיון הפוך: החיות מנצחות, בני-האדם מתים.

ברגעי שׂיא של יצירתיות ואכזריות נוספו למחזות ההוצאה להורג גם אלמנטים מֻיתולוגיים כאלה ואחרים. כך, למשל, מספר המשורר הרומי מרטיאליס, שבעת משׂחקי החניכה של הקולוסאום תחת הקיסר טיטוס הוצגה אחת המוצאות להורג כבת-דמותה של פַּסיפָֿאֶה, אשתו של מינוס מלך כרתים, זו שקיימה יחסים עם פר נאה במיוחד, והולידה לאחר מכן את המינוטאורוס. ולנו לא נותר אלא לתהות אם לפני שמצאה את מותה בזירה נאנסה האישה על-ידי פר ממש, או סתם על-ידי אדם בתחפושׂת.

הארוע המרכזי הגיע אחר-הצהריים — קרבות הגלדיאטורים. כאן היו כללי המשׂחק שונים באופן מהותי. קודם כל, כיון שזהות המנצח בכל תחרות לא הוגדרה מראש. נהפוך הוא, אי-הידיעה לטובת מי תיטה הכף הוא הגורם המרכזי לעניין כאן. גורם עניין נוסף הוא ששני הצדדים התאמנו באופן מיוחד לקראת הארוע, מה שאי-אפשר לאמר ביחס למופעי הציד (שם התאמן רק צד אחד), קל וחומר לגבי ההוצאות להורג. זאת ועוד, להבדיל מהארועים המוקדמים יותר, בהם מוות היה התוצאה העקרונית של העימות, גלדיאטור שהובס בקרב, אך התנהל בכבוד והפגין כישורים ראויים, לא מת בהכרח. מתוך יום הזוועות הזה, ארוע השׂיא היה הקרוב ביותר למה שאנחנו קוראות וקוראים היום ספורט.

 

פסיפס זילטן, מאה שניה לס׳

פסיפס זליטן, מאה שניה לס׳ — https://en.wikipedia.org/wiki/Zliten_mosaic

 

במרחק הזה, שבין קרבות גלדיאטורים לבין הספורט היווני מחד, וזה שלנו מאידך, טמון לקח גדול ביחס לתרבות הרומית. בדיון בגורלם של הגלדיאטורים מביאים הופקינס ובירד חישוב מעניין, לפיו מדי שנה נקטלו בזירה ברחבי הקיסרות גלדיאטורים במספר שהיה יכול להעמיד לגיון וחצי, אולי אפילו שניים. הספורט המודרני, אפילו נצרף לו את כל תעשׂיית הבידור, לא מתאפיין בבוז שכזה לחיי-אדם. ההבחנה הזו מספקת חלון הצצה לא רק ליחס הכללי לחיי-אדם, אלא גם לבטחון העצמי של המערכת התרבותית-פוליטית הרומית, שהרשתה לעצמה להקריב חיים כה רבים למטרות בידור. מה, אם בכלל, היו ההשפעות הדמוגרפיות והמוראליות של גישה זו? זו שאלה שאצטרך ללמוד עוד הרבה לפני שאוכל לענות עליה.

ומה ביחס ליחס שלנו לתרבות הרומית? גם היום ניתן למצוא אכזריות קשה והתעללות בחיות, חלקה במסגרת ״משׂחקים״ כאלו ואחרים, וחלקה האחר בהקשרים תרבותיים אחרים (מדורות לג בעומר, לא עלינו), או אפילו התעללות סתם. עם זאת, בתרבות המערב מדובר בסוגי בידור שיש להם תדמית שלילית ביותר. קרבות בין בעלי-חיים נערכים בשולי החברה, והתאכזרות אליהם נמצאת תחת ביקורת חריפה לא רק בתעשׂיית הבידור, אלא גם בתעשׂיית המזון. מהבחינה הזו חל שינוי מהותי מאז הקולוסאום.

חקיין מודרני מחוץ לקולוסאום, אפריל 2015

מתחזה מודרני מחוץ לקולוסאום, אפריל 2015

גם ביחס לספורט חל שינוי מהותי. באופן כללי, אם המשׂחקים היווניים הדגישו יותר את הכישורים הפיזיים ואת שכלולם באימונים, ואם המשׂחקים הרומיים הדגישו יותר את האלימות ואת סכנת המוות, דומה שהתרבות המודרנית נמתחת בין שני הקצוות. מחד, אפשר בהחלט להצביע על ארועי ספורט מודרניים רבים שרמת האלימות בהם נמוכה מאד. נאמר, בדמינטון. מאידך, אגרוף מודרני או פוטבול אמריקאי נוטים יותר לצד הרומי של המשוואה. אנחנו אולי מספרים לעצמנו שמדובר בבחירה של המתחרים (מה שנכון), שהם מרוויחים הרבה מאד כסף (מה שגם נכון בהרבה מקרים), ושיש חוקים שמגנים על בריאות המתחרים (אפילו זה נכון). אבל קשה, לפחות לי, שלא לחשוב על הנזק המצטבר שסובלים שׂחקני פוטבול, בו בזמן שאני נהנה מהביצועים שלהם על המגרש. קל וחומר כשספורטאי/ת עולה להתחרות ״עם זריקות״, כי, היי, עכשיו פלייאוף!

מן הסתם, השׂרידים העתיקים המתייחסים לגלדיאטורים בפרט ולמשׂחקים הרומיים בכלל משקפים התלהבות חיובית מסוג זה של של בידור. נקודת מבט שונה לכאורה השתמרה במקורות נוצריים, מציגים את נקודת המבט של הקדושים המעונים והקדושות המעונות, שמצאו את מותם הנורא בזירה. אבל גם כאן, ניתן לחוש בקסם האפל המהלך על התאורים הללו (אמיתיים או מדומיינים), שהופקינס ובירד תארו כפורנוגרפיא של אלימות ומוות. מות קדושים מוצלח במיוחד, הרי, מבטיח מקום טוב בגן-עדן.

וביני לביני אני תוהה: האם גם בקרב הצופים בקולוסאום היו מי שחשו מבוכה כמו זו שאני חש לנוכח משׂחק פוטבול? האם גם שם היו שותפים לחרדה מהמחזות הנוראים בזירה? ומה עלי לקרוא כדי לפגוש את דעתם של אלו שנשארו בבית, ושהצבעתם ברגליים נגד סוגי הבידור הללו לא הותירה חותם על המקורות?