פופוביץ'-דנקן

שמעתם אי פעם את המלים "צוות מסייע" בסביבתו של טים דנקן?

In כללי
rmtip21, cc license

אני תמיד רואה בעיני רוחי את הסלטיקס של ראסל, קבוצה שכמובן ראיתי רק בוידאו ישנים ולא בזמן אמת, את סן אנטוניו הנוכחית.

כתבתי פה פעם על מנו ג'ינובילי כג'וני האבליצ'ק של הזמן הזה. והשירות הארוך של פופוביץ' בכובע הכפול של מאמן וג'נרל מנג'ר, מייתרת את הדיון אם הNBA זה משחק של מאמנים או משחק של ג'נרל מנג'רים. סן אנטוניו זו קבוצה של שניים – פופוביץ' ודנקן. כאורבך וראסל בשעתם גם אם יש להם פחות תארים בליגה מורחבת יותר.

והדורות הבאים יהנו מהסיפורים הקטנים שהשניים הללו יספרו יום אחד זה על זה. אני מקווה. מה שעשה ספור ראסל-אורבך יפה כל כך היה הניגוד-שילוב האמריקאי כל כך. ראסל, ילד שחור עם מודעות פוליטית מהדרום. אורבך, בן מהגרים יהודי מברוקלין. היום יש לנו את דנקן, ספורטאי צנוע מאי קאריבי נידח, עם חוסר עניין כמעט מוחלט בחיי הזוהר של הסופרסטאר האמריקאי. ופופוביץ' – בן מהגרים מיוגוסלביה לשעבר – חלק מדור מאמנים שעבר בצבא האמריקאי (ששבסקי למשל). אם המורשת של אורבך תהיה שילוב השחורים בNBA. פופוביץ' הוא כנראה המשמעותי ביותר בשילוב זרים. לא עושים מזה רעש גדול: אבל הוא אלופה סדרתית סביב שלושה אנשים שלא גדול בארצות הברית.

אנחנו דור מטומטם. שופכים הררי מלים בדיונים על לברון ג'יימס וקובי בראיינט. אני אגיד לכם את האמת: הם לא מבריחים אותי מהמשחק אבל אם לא הייתי אוהד NBA מהעבר, שני השמוקים המנופחים הללו עם האגו המשעמם לא היו הופכים אותי לאוהד כזה. אנחנו חוטאים בהתמקדות בתפלים הללו כשמול העיניים שלנו יש אידיאלים ספורטאים נפלאים. פופוביץ'-דנקן. החודשים האחרונים הם דוגמא מהדהדת לאצילות של ספורטאי. תראו את דנקן מקבל את הירידה במספרים האישיים שלו: בדרך בה עשה את כל הקריירה שלו. פשוט עושה מה שהוא יכול בכדי לשרת את הספארס.

בואו נאמר כך: שמעתם אי פעם את המלים "צוות מסייע" בסביבתו של טים דנקן?

133 Comments

יבור 3 בינואר 2011

אם יש ספר כדורסל באיזשהו מקום, אלה הם השניים שכתבו אותו.
שילוב נדיר של כישרון, חוכמה, מוסר עבודה, מוסר באופן כללי, וביצים גדולות (פה אני מכניס גם את מאנו).

אם אני מאמן כדורסל, אני מחנך את קבוצתי לאורה של הספרס. בעצם – נראה לי שגם את ילדיי אחנך לאורם.

בני תבורי 3 בינואר 2011

רונן,
הפוסט שלך הבהיר לי בדיוק איפה איבדתי את הענין ב NBA. הכל נהיה מסובך מדי לטעמי, אחרי שנים של לייקרס נגד בוסטון, הדוקטור והסיקסרס, ג'ורדן ובארקלי. אני די מתגעגע.

אסף 3 בינואר 2011

דאנקו לוקח היום צעד אחורה לטובת בקבוצה, בדיוק כפי שלמד מדייויד רובינסון, לפני יותר מעשור.
אז זה נגמר באליפות.

תומאס 3 בינואר 2011

הספרס עם דנקן, כמו שיקגו של ג'ורדן, זו הקבוצה שכיף לשנוא מתוך הדרת כבוד. אני כ"כ אוהב לשנוא אותם, בדיוק מהסיבות האלה.

איל 3 בינואר 2011

הכל נכון – אבל את דנקן פשוט משעמם לראות. זה יעיל. זה ממש לא אסתטי.

דורפן 3 בינואר 2011

אייל – זו האסטטיקה בשיאה.

יוני 3 בינואר 2011

קליעות חצי מרחק דרך קרש זו "אסטטיקה בשיאה"?

דורפן 4 בינואר 2011

כן. עשיית משהו מסובך – זכיה באליפויות – בדרך פשוטה זו האסטטיקה בשיאה. העדפת הפשוט על הראוותני זו האסטטיקה בשיאה.

סוס מעץ 3 בינואר 2011

אי אפשר לשנוא כזאת קבוצה.
אחרי שברוס לי וצ'יפ שוט גמרו את הסוס,
נשארו השחקנים שהכי פשוט לאהוב.
יהיה טוב לראותם דורסים את פלצני ל.אי ומיאמי.

אורי 3 בינואר 2011

רונן, יסלח דאנקן הגדול ופופוביץ' המדהים, אבל אם לא הייתי אוהב את הליגה הזו מהעבר ושני אלו היו המראה שלה (ואני חוזר על כך שהם מדהימים בהתמדה שלהם וביעילות המופלאה) – לא הייתי מוצא שום סיבה לעזוב את המשחק בין מכבי אשדוד לראשון לציון.
הם משמימים, אפורים (אפילו הגופיות שלהם משעממות) והם מוציאים את הריגוש מהמשחק. כל זה אגב לא חל בכלל על ג'ינובילי שאם רק היה רוצה – וככה גם הגוף שלו – היה השחקן הטוב בעולם.

מבקר המדינה 3 בינואר 2011

הסיבה היחידה היא כי הם נמצאים בפרנצזייז' הלא נכון.
אם כל המערכת שם הייתה עוברת באורח קסם נניח לבוסטון (כמו שדאנקן כמעט נבחר על ידם) בתחילת הבנייה לפני יותר מעשור כל ההשמצות הללו לא היו מושמעות כלל.
כדורסל סלטיקסי לעילא ולעילא שמשוחק במקום אחר.

אורי 3 בינואר 2011

אל תשכח בעשור הנוכחי בוסטון חזרה להיות אטרקטיבית דרך שחקן כמו גארנט שלא מפסיק להיות צבעוני בכל גיל ודרך ריי אלן שמשחק יפה. לסן אנטוניו אין את זה ודאנקן – ביחס לריגושים מכדורסל – תמיד היה חיוור ליד גארנט.

מבקר המדינה 3 בינואר 2011

אם ג'ינובילי היה (אפריקן) אמריקני הוא אול סטאר קבוע, בוודאי בשנים הטובות שלו.
כנראה שתדמיות זה באמת עניין שקשה לשנות או יותר חשוב- לראות דרכן

אורי 3 בינואר 2011

אני איתך בעניין של ג'ינובילי. הוא נהדר. הטוב בעולם כשהוא רוצה. אבל החבר'ה מסביבו, איך לומר, לא אטרקטיביים.

סימנטוב 3 בינואר 2011

אמרו שבכל אחת מעונותיו בקולג' דנקן יכל לצאת ולהבחר ראשון בדראפט אבל מה הוא בחר (כמה מפתיע) לסיים עם תואר (פסיכולוגיה) כפי שהבטיח לאמו (נפטרה כשהיה בן 14).
מעניין איך שניהם הגיבו להתנהגותו של פארקר?

ניינר 3 בינואר 2011

משעממים זה נכון, אבל מועדון לתפארת. זה לא לא יגרום לי לקום בארבע בבוקר לראות אותם משחקים אבל אי אפשר שלא להעריך אותם.

אורי 3 בינואר 2011

ניינר, על זה אני מדבר. זה נחמד לראות מועדונים לתפארת, אבל די ברור למה קובי ולברון מעניינים יותר.

moby 3 בינואר 2011

רונן תודה על החידוד של הנקודה שחיפשתי. אכן משחק כדורסל ברמות הגבוהות ביותר בשני צידי המשחק.
אני קמתי בשביל לראות את למביר וסאלי, אז בטח את דאנקן ואת גינובילי. הלייקרס של פעם היו הרמוניה בתנועה לא שחקן אחד יוצא למתפרצת בעזרת יכולות אישיות כוח ועזרה מהשופטים.

שלו 3 בינואר 2011

יש היום ערב של NBA באחד מערוצי הספורט, אף אחד מהעשר שנים האחרונות.
תודה לאל.

עזי 3 בינואר 2011

בלוח השנה מאחוריו יש לדאנקן 83 משחקים בלו"ז של העונה. האול סטאר בפנים בלוח שהודפס לפני העונה, כי כולם יודעים שהוא יהיה שם , אלא אם חלילה ייפצע.

אלון 3 בינואר 2011

הסדרה מול דטרויט ב 2005 היתה תענוג, היה כיף לקום ב 4 בבוקר בשביל לראות את דאנקן, פרקר וג'ינובילי. דאנקן הוא השחקן הראשון שהייתי בוחר לקבוצה שלי. הצעירים מעדיפים שחקנים כמו כריס בוש כי הם מטביעים יפה, צועקים אחרי כל סל ויש להם אחלה הודעות בטוויטר.

Amir A 3 בינואר 2011

כנראה שאסתטיקה היא עניין של גיל. מעניין אילו שינויים אחרים בתפיסה מתרחשים בזמן שבו התנועה של דאנקן נתפסת כיפה יותר מאשר ריחוף של בראיינט.

תמיר 4 בינואר 2011

מסכים עם כל מילה ורוצה להוסיף,

זה רק מדגיש את העניין של יחסי הציבור של הכדורסל.

סדרת הגמר של 2005 הייתה הטובה ביותר שראיתי מבחינת משחק הכדורסל בעשור האחרון. עם זאת, היא זכרתה לרייטינג נמוך יחסית בגלל היעדר הכוכבים (יחסית) בשתי הקבוצות.

גיל 3 בינואר 2011

שששש, בשביל מה צריך את הפוסט הזה? בשביל מה לנחס? טוב לנו בשקט שאף אחד לא שם לב ואנשים כמו ברקלי שאומרים שהספרס הם לא הקבוצה הכי טובה אפילו בטקסס.

גיל 3 בינואר 2011

אני די מתפלא על התגובות כאן לגבי חוסר אסתטיות או קבוצה משעממת ואני מעז לנחש שאף אחד מאלו שכתב את זה לא ראה אותם משחקים השנה. מה שבאמת מדהים בצמד הזה ובקבוצה בכלל שהיא עברה השנה מהפיכה, לא פחות. זה לא רק הדקות והתרומה היחסית קטנה של דאנקן (ולא לדאוג, ברגע האמת הוא יהיה שם) אלא העברת הכדור הפשוט מושלמת בהתקפה. אני מנחש שזו הקבוצה שבה פיזור הנקודות הוא הרחב ביותר (בטח בין קבוצות הצמרת). אין שום אנוכיות וכמעט כל משחק יש 5 שחקנים בדאבל פיגרס. באיזו עוד קבוצה שחקן שההשג המרכזי שלו היה להכנס לחמישייה השנייה של היול"ב קאפ הוא אחד הקלעים המובילים שלה? פרקר השנה משחק כמו שלא שיחק בעבר ועם כולם ישארו בריאים אז קשה לי לראות מי שיעצור אותם.

מנחם לס 3 בינואר 2011

"המהפכה" היא לא בגלל הוותיקים. היא בגלל הצעירים הנפלאים שמנכ"ל הקבוצה (ברשימה שלי מנכ"ל העונה) הביא לספארס. אבל באופן כללי, הרקורד הנפלא שלהם הוא טוב מיכולתם האמיתית.

גיל 3 בינואר 2011

המהפיכה היא גם ללא ספק בגלל הצעירים אבל אי אפשר להתעלם מזה שפרקר נותן עונה ענקית וג'ינובילי שנח בקיץ משחק מעולה. בשנים האחרונות היו להם הרבה פציעות ובינתיים כולם בריאים. לגבי הרקורד, את זה נדע בסוף השנה אבל אני מסכים שקשה לאמוד את יכולתם האמיתית כרגע (אם כי הצורה שהם פירקו את אוקלהומה הייתה מרשימה ביותר).

rondi 3 בינואר 2011

אין פה שום מהפכה אלא פשוט ניהול חכם. ג'ורג' היל הגיע לפני שנתיים, בשנה שעברה כבר היה מחליף מצוין לפרקר וגרף השיפור שלו בעלייה מתמדת. בלייר הגיע שנה שעברה ולמרות שהוא פוטנציאל אדיר (ראינו שהוא יכול להשתלט על משחק רוקי'ס) הוא צריך ללמוד להשתלב במערכת וגם הוא ימשיך עוד להשתפר. ג'פרסון שהסריח בתחילת הקדנציה שלו בספרס נראה כמו חלק אינטגרלי במערכת היום וגארי ניל רק מתחיל להראות מה שיש לו…
וגם…פרקר באמת נותן עונת קריירה ומאנו אחרי עונת מנוחה (מוצדקת – אף שחקן בעולם לא עמד בעומס המשחקים שלו בשנים האחרונות פרט לגאסול) שוב אחד הגדולים מכולם. ודאנקן…כל מילה מיותרת – עדיין יש לו מה לתת.

בלי קשר לרקורד שלה זו הקבוצה הכי איכותית השנה במערב לדעתי (כשהלייקרס עייפים וזחוחים ודאלאס היא בלוף העשור…)

גיל 4 בינואר 2011

המהפיכה כבר קיימת שנתיים זה נכון. ברור שזה עניין של ניהול, אבל איך זה סותר שזו מהפיכה?

מנחם לס 3 בינואר 2011

אני אף פעם לא אהבתי את דאנקן בגלל מבע פניו האטום בנצחון או הפסד שלא מראה כל EMOTION. אבל הערכתי אותו מאד כשחקן, ואפילו הכנסתי אותו לחמישיית כל הזמנים שלי בפאוור-פורוורד במקום קרל מלון (מג'יק, מייקל, לארי בירד, דאנקן, וצ'מברליין). אבל אני מדגיש, כפאוור פורוורד ולא כסנטר.
אבל לכל אלה מכם השפוטים כל כך עליו, גם לו יש את השטיק שלו: לספארס יש את אחת החיות הארסיות בליגה. שמו דחואן בלייר. הוא מפלצת נמוכה, בסדר גודל של צ'ארלס בארקלי, אבל הוא אחד הריבאונדרים הטובים בליגה, וכבר בשנה שעברה כרוקי היה טוב מדאנקן. האידיליה היתה אם הוא היה משחק כפאוור-פורוורד ודנקן כסנטר. דנקן סרב – פחד מהתחרות של בלייר -ואמר לפופוביץ' שהוא מעדיף את בלייר רק כמחליף שלו כי הוא "לא יכול לשחק איתו ביחד" (יש לי את המקורות שלי בדברים האלה. מספיק סטודנטים של העבר שהיום בתפקידי מפתח בהרבה קבוצות). אז כל העונה שעברה פופוביץ' לא נתן לבלייר יותר מ-7-8 דקות למשחק.
רק העונה סוף-סוף המיני-משבר ניפתר באיזו שהיא צורה ובלייר עולה בחמישייה עם דנקן, וכבר נתן כמה משחקים גדולים. דנקן, כמו כולנו, אינו טלית שכולה תכלת.
ואגב, מנו ג'ינובלי רחוק מלהיות "השחקן הטוב בעולם". יש בו גאוניות מסויימת, אבל הוא לא אתלטי מספיק, וכן סובל מבעיית נשימה קשה המפריעה לו. שומר טוב כמו קובי למשל יכול לחסל אותו לחלוטין.

אלעד 3 בינואר 2011

מנחם, ג'ינובילי לפני כ-5 שנים העפיל על קובי בכל אספקט אפשרי (במפגשים ישירים ביניהם) כשהספרס זכו ב-3 אליפויות תוך 5 שנים והדיחו את הלייקרס תוך כדי. ה"בעיה" שלו, חוץ מהפציעות, שהוא לא אמריקאי (ויש שיאמרו לא אפרו-אמריקאי, אני לא אומר זאת). הוא מעולם לא דרש "קבוצה משלו", שיוכל לזרוק 30 זריקות במשחק ולסיים כמלך הסלים, או שכל כדור יעבור דרכו כך שהסטטיסטיקה תהיה מנופחת, או שינקו לו את התחת עם סבון מזהב. מצד שני, יש לו 3 אליפויות נ.ב.א בזכות תכונותיו הצנועות

אורי המקורי 3 בינואר 2011

להגיד שג'ינובילי, אחד השחקנים האהובים עליי, הוא הטוב בעולם זאת הגזמה שהתואר פראית קטן עליה. עם כל הכבוד למאנו שנותן עונה ענקית בינתיים (הדעיכה בעקבות הגיל עוד תבוא), הוא הרוויח הרבה מהשיטה של סאן אנטוניו ומהשחקנים שהיו סביבו. אני לא מאמין שהוא היה יכול להיות כוכב ראשון בקבוצה וברור שחסרה לו האתלטיות של הטובים ביותר. מבחינת פאנדמנטלס וההגדרה הבסיסית של שחקן כדורסל, אין ספק שתמונה שלו צריכה להופיע במילון. קליעה מבחוץ, שליטה בכדור, חדירה ואפילו הגנה. ממש עודד קטש (מינוס ההגנה).

אלעד 3 בינואר 2011

אתה לא זוכר עכשיו, בגילו ואחרי הפציעות, אבל בזמנו הוא היה גם אתלט לא נורמלי. חוץ מזה, לארי בירד התקשר וביקש שסעיף האתלטיות לא ייכלל בדיון על מיהו שחקן טוב יותר ומי פחות.

אלעד 3 בינואר 2011

אגב, ג'ינובילי הוא מהשחקנים הפחות אהובים עליי, ולו רק בגלל ההצגות המוגזמות שלו כשעושים עליו עבירה (בכל זאת – ארגנטינאי).

אורי המקורי 3 בינואר 2011

מנחם, אחד הדברים שאני הכי זוכר מהכתבות שלך היא עונת הרוקי של דאנקן. אני זוכר את ההשוואות בינו לבין קית' ואן הורן שנתן אז עונת רוקי מעולה בכל סטנדרט. כיום הראשון נחשב לגדול בהיסטוריה בעמדה והשני הוא שאלת טריוויה בחידון של דורפן.
בקשר לדחואן בלייר, גם אני בניתי עליו מאוד. בפנטזי. אבל הוא ממש מאכזב בינתיים. גם לא מקבל דקות וגם לא נותן סטטיסטיקה. אני מאמין שיש לו פוטנציאל ענק להיות מפלצת דאבל דאבל ודווקא חשבתי שפופוביץ' מעביר אותו תהליך של חניכה עם דאנקן. הפרספקטיבה שלך מעניינת.

גיל שלי 4 בינואר 2011

צמברליין ולא ראסל? איך אפשר? אני לא מכיר הרבה אנשים שמבינים כדורסל כמוך והיו בוחרים את ווילט לפני ראסל

אלעד 3 בינואר 2011

האם אנשים באמת מעדיפים לראות את כדורסל הבידודים והחפירות שמשחקים 90 % מהקבוצות (ומגולם בצורה "האסתטית" בקובי ולברון), על פני לצפות בקבוצה כמו הספרס משחקת? לדעתי זו כניעה מוחלטת לסדר היום שמכתיבה לנו המדיה. אנחנו עבדים של ההיילייטס. הרי אוהד כדורסל אמיתי ייהנה הרבה יותר מלראות התקפה מתואמת ומפרגנת כמו של סן-אנטוניו, מאשר את קובי מוריד את הראש והולך 1 נגד 4. אם כבר אסתטיקה במשחק של הלייקרס, זה במשחק בין גבוהים גאסול-אודום, אבל זה כמעט לא קורה.

איתן 4 בינואר 2011

קובי הולך לבדו מול 4 שחקנים וקולע בווירטואוזיות זה בדיוק כמו ברוס וויליס מחסל כנופייה שלמה של טרוריסטים ב"מת לחיות", רק שאצל קובי זה לא סרט, זה אמיתי! לפעמים זה מטומטם, לפעמים פוגע בקבוצה, ובכל זאת כשזה מצליח זה חתיכת וואו!

rondi 3 בינואר 2011

אני כל כך מתחבר לפוסט הזה!

החיבור שלי לליגה הזו התחיל בזכות המאבקים של הסלטיקס-לייקרס בשנות ה-80 והגיבור הספורטיבי הראשון שלי היה לארי לג'נד. מייקל ג'ורדן היה תופעת כדורסל כמעט בלתי נתפסת, אבל אני חייב להודות שלא נהנתי ממנו בזמן אמת כפי שאני נהנה היום להיזכר בו משחק. משחק כדורסל הוא משחק קבוצתי ומאז הגדול מכולם המשחק ב-NBA הוא משחק של שחקנים ולא של קבוצות. זה עדיין הכדורסל ברמה הכי גבוהה מן הסתם אבל זה לא המשחק האסתטי כפי שאני תופס אותו.

אף קבוצה מעולם לא הצליחה להחליף את מקומה של בוסטון בליבי אבל לאורך כל שנות הבצורת הארוכות האלו פרט לכמה קבוצות של לארי בראון (דטרויט ואינדיאנה) ונלי (גולדן-סטייט בקדנציה הראשונה ודאלאס) הקבוצה היחידה שאני באמת נהנה מהמשחק שלה זו סאן-אנטוניו. זה לא שאני מעדיף לראות את הקליעה של דנקן מאשר מהלך של קובי אלא שאני מעדיף לראות את משחק המסירות, התנועה של השחקנים והביצוע השוטף של קבוצה מאשר בידוד שחקן ומהלך שנגמר בדאנק. חוצמזה, מאנו כל-כך גדול שאני לא מתבייש להזכיר איתו באותו משפט את פטרוביץ'…

העונה אני מריח דרבי בגמר…

אסף 3 בינואר 2011

אני חושב שמבחינה ספורטיבית נטו, קובי לא נופל בכלום מדאנקן. אפשר לא לאהוב את הסגנון שלו מחוץ למגרש, אבל כספורטאי וכמקצוען הוא בשורה הראשונה.

דורפן 3 בינואר 2011

חוץ מזה שהיה חשוב לו להראות שהוא יכול לזכות באליפות בלי שאק. אני לא זוכר את דנקן מחליט שחשוב לו לזכות בלי שחקן זה או אחר – והדברים על קובי נכונים כמו לשאק.

איתן 4 בינואר 2011

אז קובע מונע על ידי האגו ודנקן לא. ככה זה בני אדם, כל אחד עם השריטה שלו.
בלי להוריד דבר מאיכויותיו של דנקן אותו אני מאד מעריך, אני מעדיף את האגו וזיקוקי הדינור של קובי על הרובוטיות היעילה של דנקן.

איתן 4 בינואר 2011

קובע = קובי.

אלעד 3 בינואר 2011

השורה התחתונה אומרת הכל מבחינתי. מאיפה בכלל צירוף המילים הזה "צוות מסייע"? אוסף גמדים שנועדו לשרת את הכוכב-המאסטר, ושהאשמה תיפול עליהם באופן קולקטיבי אם אין הצלחות? כדורסל לא אמור להיות משחק קבוצתי?

גיא זהר 3 בינואר 2011

סן אנטוניו תמיד שיחקו כדורסל אינטיליגנטי אם כי לטעמי אכן משעמם. גמר נגד הסלטיקס יהיה מרגש מבחינתי. ג'ינובלי ענק ולקרוא לו חסר אתלטיות בגלל שהוא לא שחור זה ממש מעליב (גם רודי פרננדס לא אתלט?) אבל הוא די מלוכלך לטעמי.

מנחם לס 3 בינואר 2011

באתר שלי פרסמתי לפני שבוע את "תריסר השחקנים המלוכלכים ביותר בנבא" (שאלון שערך ה-'אינסיידר' של ESPN, ומי במקום חמישי? צדקתם! מאנו ג'ינובלי. הוא כמו ג'ון סטוקטון. נראה ילד מקהלה בכנסייה, אך מלוכלך יותר מהקישון. מרפקים, פה טאקל ברגל. ובנוסף לכל הוא ופאו גאסול שני הבכיינים הגדולים בליגה. לא פלא – הם גדלו על כדורגל.

הלוואי שהספארס יגיעו לגמר (כי הם היו בחירתי בפרה-סיסון), ואז יהיה להם הכבוד להפסיד 2-4 (במקרה הטוב!) נגד מיאמי. אתם מורשים להדפיס תגובה זאת, ואם זה לא יקרה אתם מוזמנים לראות אותי אוכל אותה (את התגובה המודפסת) בכיכר דיזינגוף (אם הוא עוד קיים), כפי שהבטחתי באתר שלי.

עומרי 4 בינואר 2011

מיאמי לא יהיו בגמר כי הם לא עוברים את בוסטון וגם לא את אורלנדו.

תמיר 4 בינואר 2011

אני זוכר שבימים שסקרמנטו אהובתי עוד הייתה מגיעה לפלייאוף ונתקלת באופן קבוע ביוטה, ראיינו פעם את מייק ביבי על השיפור הניכר שלו בין פלייאוף אחד למשנהו. הוא ענה: "זה הכול בזכות סטוקטון" וכשהכתב ביקש שירחיב בנושא, הוא הסביר שהאינטנסיביות והאגרסיביות במשחק של סטוקטון בפלייאוף גרמו לו להבין מה דרוש בשביל לנצח במעמדים האלו.

ניימן 3 בינואר 2011

בן אדם, עשית את הלא יאומן: גרמת לי לרצות לראות נואשות לפתע במשחק של הספארס. תאווה שלעולם לא חשבתי שתהיה לי.

יהודה בן-דור 4 בינואר 2011

עוד משהו במהשך לדיון על האסתטיקה:
האסתטיקה של הספרס היא אסתטיקה של מינימליזם, יעילות, סולידיות וחזרה ליסודות.
וכל אלו קשורים להבנה עמוקה של מהו המשחק הקבוצתי הזה שקוראים לו כדורסל.
וכל אלו קשורים לדאנקן ולפופוביץ'ולקבוצה שסביבם כבר למעלה מעשור.

משהו אישיותי על דאנקן: דאנקן אינו משחק את משחק השיווקיות, לא משווק את עצמו ולא משווק את המוצר שקוראים לו אנ. בי. איי. – הוא לא בעניין … גם בזה הוא דומה לראסל.

אגב, בוסטון קיוו כל כך לקבל את דאנקן בדראפט ועד היום האוהדים אוכלים את הלב על זה.

ואחרון חביב, אפרופו דאנקן וקובי, הרי ציטוט מהלייקרס אחרי ההפסד אתמול:
פיל ג'קסון: "נפלנו לפיגור מוקדם ברבע השלישי בגלל מהלכים טיפשיים- מסירות לא טובות, והגנה רעה במתפרצות- ואז קובי היה צריך לדפוק את המשחק וללכת למהלכים של אחד על אחד. זה מוציא את שאר הקבוצה מהתמונה".
קובי בריאנט: "אני לא קונה את הבולשיט של הזן הזה. אני חושב שאנחנו מסתכלים יותר מדי רחוק במקום להסתכל על המשחקים שממש לפנינו".

מנחם לס 4 בינואר 2011

יהודה,
בגדול מה שכתבת אמנם נאמר (פחות מיותר) אחרי המשחק, אבל במילים הרבה יותר עדינות ובלי "קובי דפק את המשחק" או "אני לא קונה את הבולשיט של הזן הזה". אילו קובי אמר מה שכתבת שאמר, הוא היה ניזרק מהקבוצה לתקופה ארוכה. אני שמעתי את כל ה-PRESS CONFERENCE.

יהודה בן-דור 4 בינואר 2011

המילים של פיל ג'קסון:
Kobe has to screw up the game and start energizing the team by going one-on-one and that takes the rest of the guys out as a consequence.
ובאופן לא מפתיע היום הוא חוזר בעצמו ואומר שהוא התכוון screw up במובן הטוב של המילה (-: והנה הקישורית להתנצלות המעניינת:
http://sports.espn.go.com/los-angeles/nba/news/story?id=5985885&campaign=rss&source=NBAHeadlines
ולגבי דבריו של קובי, אני מפנה אותך לקישורית הבאה:
http://www.cbssports.com/mcc/blogs/entry/22748484/26823886
לא כל הדברים נאמרים ב press conference

תומאס 4 בינואר 2011

קובי ופיל נכנסים אחד בשני ומשחקים mind games? כאהוד לייקרס, עכשיו אני רגוע. זה בדיוק הסימן לכך שברגע הנכון הקבוצה תתחבר שוב. בחגיגות האליפות בסוף השנה עוד יחזרו לציטוטים הללו ויסמנו אותם כנקודת מפנה

אהוד 4 בינואר 2011

אגב, הג'נרל מנג'ר בשנים האחרונות של הספרס זה אר. סי. ביופורד. ולמנחם, אין ספק שדאנקן הפאוור פורוורד הכי גדול בכל הזמנים. גם אצלנו בחרנו בו.

זיזו 4 בינואר 2011

כמעט שכחתי שהלייקרס אלופים שנתיים ברציפות.
הכדורסל הקבוצתי שלהם מרהיב, לא פחות.

נראה לי שאנשים פה כותבים על תדמיות, לא על כדורסל.

גם הקטע הזה של דאנקן והספרס לא מוערכים קצת עייף.
מי לא מעריך אותם?
דאנקן הוא ה4 הגדול בהיסטוריה והספרס הם שושלת למרות שמעולם לא הגנו על תואר.

רונן, השנאה שלך לקובי קצת מסנוורת אותך.
הוא עשה הרבה דברים לאורך הקריירה שעולים על דאנקן:
5 אליפויות, REPEAT, THREEPEAT, זהב אולימפי, הכרעות משחקים, היכולת ללכת לקו בסוף משחק ועוד ועוד.

קל לפאר את דאנקן הצנוע לעומת קובי השחצן אבל עם צניעות לא הולכים למכולת.

לי נראה שדווקא אותך הפוזות מבלבלות.
כשמקלפים את כל הפוזות קובי עומד לא רע במבחן התוצאה.

אלו העיתונאים ויחסי הציבור שבהם הוא מתקשה.

ועל זה נאמר, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

דורפן 4 בינואר 2011

זיזו- הכל טוב ויפה. כפי שאמרתי. הם בעיקר משעממים אותי שני המנופחים הללו. אבל בעקבות הדברים שלך אני מכניס כלל חדש לבלוג: אסור להזכיר זהב אולימפי אם הוא הושג עם קבוצה מקצוענית מבוססת אמריקאים

עומרי 4 בינואר 2011

זה כלל קצת מוזר בהתחשב בבעיות מהן סבלו נבחרות אמריקאיות דומות בעשור האחרון שלפני המשחקים בביג'ינג'.
אני שונא קובי בריאנט מוצהר אבל גם אני חייב להודות שהוא היה השחקן החשוב ביותר בנבחרת ההיא.

מנחם לס 4 בינואר 2011

עומרי, אתה טועה לחלוטין. מייק ששבסקי אמר בעצמו שהשחקן הטוב ביותר היה דוויין ווייד. קובי היה טוב, אבל בינוני בין האמריקאים בבייג'ינג. כרמלו אנטוני, לברון, ודרון ויליאמס (וכמובן דוויין) היו הטובים בין האמריקאים.

עומרי 4 בינואר 2011

הייתה תחושה ברורה שבקראנץ' טיים כולם נושאים את עיניהם לקובי.
מצד שני, זה היה לפני שנתיים ויכול להיות שאתה צודק

מנחם לס 4 בינואר 2011

אז הסובייטים צריכים להחזיר יותר זהב משבפורט נוקס שלקחו בהוקי קרח. אין בכדורסל האולימפי אף שחקן חובב. אבל בינינו, הלוואי שהאמריקאים היו חוזרים לשחק עם שחקני מכללות, אבל בגלל שהם בורחים לנבא, שיביאו נבחרת של 22 ומטה. הם ינצחו, אבל בקושי (עדיין יהיו להם שחקנים כמו קווין דוראנט, דריק רוז, בלייק גריפין, וכאלה)

יריב 4 בינואר 2011

אז לפחות תספור לדאנקן את הכשלון של 2004? אם זה מובן מאליו שהם צריכים לזכות, מה הם עשו אז כדי לעלות מהמקום הרביעי בבית ולהפסיד בחצי הגמר?

דורפן 4 בינואר 2011

עמרי – נכון שאנחנו בדור בו האיי קיו הממש נמוך של הכדורסל האמריקאי גרם להם להפסיד תארים חשובים. אבל עדיין אינני מוכן לראות מצב בו בראיינט, לברון ודוויין ווייד אכן מצליחים להתגבר בסוף על ריקי רוביו כהישג

מנחם לס 4 בינואר 2011

רונן, עזוב את השטויות של איי-קיו נמוך. הם פשוט לא התכוננו נכון, לא התכוננו מספיק, ולא הביאו את השחקנים המתאימים. האיי-קיו לא השתפר פתאום בבייג'ינג. מה שהשתפר היתה בחירת השחקנים הנכונה, בחירת המאמן הנכון, ושהייה של חודשיים ביחד, וזה הספיק ל-28 נק' הפרש בטורניר. באליפות העולם האחרונה בטורקיה הם שוב לא קיבלו כדורי אינטיליגנציה, אבל בחירה נכונה של השחקנים הטובים (בגיל ממוצע של 22), מאמן טוב, שהייה מספקת ביחד כקבוצה, משחקי הכנה, ולקיחת כל העסק ברצינות, הספיק ל-18 הפרש ממוצע נגד גאוני הכדורסל האירופאיים.

עומרי 4 בינואר 2011

קובי בהחלט עשה בשנתיים האחרונות דברים שקירבו אותו לסביבה של שאק ודאנקן. לדעתי הוא ייעצר מעט מתחת להם בראי ההיסטוריה.
נכון, הוא עשה ריפיט יפה, אבל עשה זאת עם אחד מ-10 השחקנים הטובים בעולם בשנה שעברה, שגם היה זכאי לאמויפי של הגמר ללא ספק. וזאת מבלי להזכיר שמקור השושלת הלייקרית הזו הוא בטרייד הכי שערורייתי בהיסטוריה של הליגה שלפניו קובי כמעט פתח בשביתה איטלקית ואיים לדרוש לעבור קבוצה.
דאנקן לקח 4 אליפויות כפרנצ'ייז פלייר של 3 קבוצות שונות כמעט בתכלית. הוא הדבר היחיד שמאחד בין הספרס של 99 לאלה של 2003 לאלה של 2005 ו2007.
קובי עשה ת'ריפיט עם השחקן הטוב בעולם ב-12 השנים האחרונות, כשאת 2 האליפויות הראשונות ברצף אין בכלל ספק שיש שורה של גארדים מאותה תקופה שנישאים על כתפי שאק אל התואר בדיוק כמוהו- שאק היה עושה גם מאייברסון, ריי אלן, מקגריידי ואפילו רג'י מילר אלופים ב-2000 ו-2001.
ב-2002 לקובי כבר היה חלק משמעותי יותר, ובכל זאת סדרת הגמר היא כולה שאק.
אם הלייקרס יזכו השנה בטבעת וכולם ידברו על איך שקובי השתווה למייקל באליפויות אני עובר למנזר בטיבט.

זיזו 4 בינואר 2011

אולי העיסוק בהשוואה ביניהם משעמם אבל לקרוא לכדורסל של קובי משעמם זה תמוהה במקרה הטוב.

אם אינטליגנציה זה מה שאתה מחפש אז נראה לי שמעטים השחקנים בהיסטוריה שיכלו לעמוד מול קובי בקטגוריה.

לגבי הזהב האולימפי.
הגמר של 2008 הוא לפנתאון של הכדורסל וה8 דקות האחרונות הם בדיוק מה שמבדיל את קובי משאר הליגה.

דאנקן לעומת זאת הביא הבייתה ב2004 עם נבחרת כמעט זהה את מדליית הארד.

עוד מקום בו קובי עולה על דאנקן רק במבחן התוצאה.

מה שלא ברור זה לא למה מדברים על קובי, כשאתה 5 פעמים אלוף, שנתיים ברציפות ועדיין מגן על התואר טבעי שידברו עליך.

מה שלא ברור זה איך העיתונות עדיין מצליחה לדבר עליו עם כל כך הרבה שנאה וביקורת.

למעשה הייתה יכול לכתוב פוסט דומה של השאלה איך התדמיות והפוזות שהתקשורת יוצרת גורמות לקהל לדבר על שחקן כל כך גדול בכזאת ביקורתיות במקום להנות ממנו ולתת את הפרספקטיבה ההיסטורית הנכונה להישגיו.

זיזו 4 בינואר 2011

עומרי
תודה שהדגמת בצורה מושלמת את דברי בשירי ההלל המופלאים שלך.

למעשה קובי הוא היעקב הלל של הNBA.

התחרות שלו היא לא מייקל ומג'יק אלא רוברט הורי וג'ון סאלי.

דורפן 4 בינואר 2011

זיזו – 8 הדקות הללו הם באמת מה שמבדילים אותו (כדוגמא) מדווין ווייד ולברון ג'יימס, שהם באמת נכון להיום עלובים ממנו. עצם זה שנבחרת עם כל כך הרבה שחקנים מפומפמים הסתבכה עם ספרד זה מה שמבדיל בין הדור של מג'יק וג'ורדן לדור הזה. אני מכיר את הטענות שהכדורסל האירופי התקדם. אבל לא קונה שספציפית נבחרת ספרד של גאסול ורוביו זה מעל נבחרת קרואטית של ראדג'ה, פטרוביץ וקוקוץ.

דורפן 4 בינואר 2011

התחרות של בראיינט היא באמת דנקן. ובתחרות הזו לטעמי דנקן מעליו. ולא בגלל שסופרים אליפות כשחקן מספר 1 או כשחקן מספר 2 – פשוט כי דנקן שחקן מחוייב אך ורק לניצחון. וקובי מחוייב לניצחון בתנאי שהוא זה שמשיג אותו. זה פשוט כדורסל עליון יותר. דנקן לדעתי הוא חלק גדול מאד מהסיבה ששחקנים כמו טוני פארקר וג'ינובילי הפכו לכל כך טובים והוא עשה את זה במועדון פחות גדול מהלייקרס – שדאג להביא לבראיינט שחקנים טובים – ובתקופה שלא דאגו לכך הלייקרס באמת הדרדרו לנקודה מאד נמוכה.

לשאלה: את מי אתה לוקח קודם – התשובה שלי היא דנקן.

התחרות של בראיינט עשויה להיות יום אחד לברון. אבל הבעיה היא שלא יצא להם באמת להתחרות. אם לברון יהפוך לקונטנדר זה כבר יהיה כנראה בימי דעיכתו של בראיינט. אני בספק אם אי פעם נראה אותם מתחרים בסדרה.

אהוד 4 בינואר 2011

הדבר המצחיק עם קובי זה כל העניין הזה שטוענים שהוא השתנה, התבגר, בלה בלה בלה. השחקן אותו שחקן מהרגע ששאקיל עזב. יכולות אישיות מדהימות, אבל כמו שאמרת, מעניין אותו ניצחון כשזה בתנאים שלו. מה שקרה בשנתיים האחרונות זה הטרייד התמוה עם גאסול ובכלל קיבוץ הסגל הכי מוכשר בליגה. קובי שחקן מדהים, אבל אני אעדיף את דאנקן בשיאו על קובי בכל יום אצלי בקבוצה.

מנחם לס 4 בינואר 2011

לכל אוהדי הספארס למיניהם (ולי, אגב, אין מאומה נגדם מלבד הדיעה שהם מאד אוברייטד ע"י כה רבים מכם): תתכוננו להפסד מחר בלילה בניו-יורק נגד הניקס (אפילו שדניאלו גלינרי לא משחק). אני לא סתם חושב שהניקס ינצחו. אני מ-ב-ט-י-ח לכם שהם ינצחו!

אופיר המקורי 5 בינואר 2011

מנחם אתה גאון. עד עכשיו קלעת בכל תחזית (לפחות אלה שטרחתי לזכור ולבדוק).

דורפן 4 בינואר 2011

מנחם – לא הבנת את כוונתי. בויכוחים לגבי גדולת שחקני NBA הטורניר האולימפי הוא שטות שאין להזכירה.

יריב – אז היה לו כשלון.

גיל שלי 4 בינואר 2011

חברה מנחם לס בחר את צ'מברליין להיות שחקן הציר של כל הזמנים, ורק לי זה צרם. איך זה יכול להיות. קובי הוא שחקן שעבר תהליך כלשהו, שאולי גם לברון יעבור אותו. גם אחרי התהליך, הם לא יתקרבו לשחקן שדנקן היה מראשית הקריירה שלו. זה לא רק עניין של צניעות. מייקל היה הרבה דברים, צנוע לא היה אחד מהם. את מייקל עניין רק דבר אחד, הנצחון. לא שיגידו שהיה גדול ממג'יק או לארי, לא שיספרו כולם שהוא השחקן הגדול אי פעם, רק הנצחון. כך גם דנקן. הוא לא ברמה של מייקל כמובן, הוא הפסיד סדרות גם כשהיה בשיאו, אבל רק בזה הוא התעסק. האליפויות הראשונות של דנקן היו עם צוות מסייע לא הרבה יותר טוב מזה שהיה ללברון בקליבלנד. דיוויד רובינסון כבר היה בדעיכה, ועדין סן אנטוניו היתה ענקית.

יריב 4 בינואר 2011

וודאי שלא רק לך זה מפריע, אבל אני צעיר מכדי להתווכח עם מנחם על ווילט לעומת ראסל. הוא ראה אותם משחקים, אני נולדתי אחרי שפרשו. מי אני שאחלוק עליו?

rondi 4 בינואר 2011

קודם כל אני מסכים עם יריב – קטונתי…

rondi 4 בינואר 2011

ובכל זאת – נראה לי שלבחור את ווילט על פני ראסל זה אותו דבר כמן לבחור את שאקיל לפניי דאנקן. אני לחלוטין שייך למחנה הפונדמנטל, אבל לא באמת יכול להתווכח עם מחנה שאק…

תמיר 4 בינואר 2011

רונן, תודה לך על הפוסט הזה.

כיף לראות שיש עוד אוהבי כדורסל קבוצתי.

גיל 4 בינואר 2011

מצחיק שכל דיון כדורסלני מגיע כמעט תמיד לויכוח על קובי. זווית קצת אחרת על הדיון: אם הייתם צריכים לבחור שחקן מסוים בדראפט חלומי שמסביבו תבנו קבוצה מנצחת, את מי הייתם בוחרים? דאנקן צריך להיות אחד השחקנים הראשונים שיבחרו בדראפט כזה בעוד קובי יהיה קצת מאחור. כשמדובר בשחקנים חסרי אגו שאין להם שום בעייה לתת לכל אחד אחר בקבוצה להתבטא רק בשביל אליפות הוא השחקן המושלם. כמובן שחשוב גם לדעת את מי לבחור לצידו כדי שכל העסק לא יתפוצץ.

אביעד 4 בינואר 2011

אז מה שאתה בעצם אומר זה שלא היית בונה קבוצה אלופה סביב וינס קארטר?

גיל 4 בינואר 2011

הוא היה הבחירה השנייה שלי.

יבור 4 בינואר 2011

זיזו, אתה הזוי.
"אם אינטליגנציה זה מה שאתה מחפש אז נראה לי שמעטים השחקנים בהיסטוריה שיכלו לעמוד מול קובי בקטגוריה".

אפשר להגיד הרבה דברים על קובי, ואני אוהד לייקרס לא מאתמול, אבל מה שהכי נכון (ומפריע) לגביו זו היעדר אינטיליגנציה כדורסלנית, בניגוד (בולט מאוד!) לדאנקן, ואפילו ללברון.
לקובי יכולות אישיות מדהימות שהביאו אותו להישגים רבים, אבל באופן כללי הוא כופה את עצמו על המשחק יותר מדי פעמים. הוא לא "מבין" את המשחק וזורם איתו. הוא לא משתף חברים ומכניס אותם למשחק, הוא לוקח הרבה יותר מדי זריקות למשחק, ואנחנו שפוטי התקשורת זוכרים רק את אלו שנכנסו. בדיוק כפי שאנחנו זוכרים את 8 הדקות האחרונות של הגמר האולימפי ומזה מסיקים שהיה הכי גדול וחשוב, בעוד שצודק מנחם כשאמר שוויד, לברון ובעיקר מלו היו טובים וחשובים ממנו לאורך הטורניר (ואפילו לאורך הגמר, עד הרבע האחרון).
הדוגמה הקלאסית היא בסדרת הגמר שנה שעברה, כשקובי קלע אולי 19 נקודות רצופות ועדיין בטיימאאוטים דוק ריברס הדגיש שהוא לא ינצח אותם לבד, ושיסגרו את כל השאר חזק חזק. ומה קרה? קובי המשיך לקלוע, וגם להחטיא, אבל אז כבר כל הלייקרים היו out of their sequence, כמו שפיל אמר עכשיו, וקבוצתי האהובה הפסידה.
זה ההבדל בינו לבין הגדולים באמת, ובגלל זה הוא תמיד ייעצר מתחת לבירד, מג'יק, מייקל ואחרים – ולא משנה כמות התארים.
דאנקן, בניגוד אליו, "חי" נכון את המשחק ויודע לרתום את קבוצתו וחבריו. כמו לארי, הוא פשוט poetry in motion. אציל ומשחק כמו שהמשחק אמור להיות משוחק.

בימינו אנו הכי קרובים לזה הם לברון, פירס ונוביצקי. מצד אחד הם משחקים קבוצתי לעילא, אבל יודעים גם להשתלט כשצריך ולתת את הנקודות במאני טיים (ולמרות החבטות שסופג לברון, אני עומד מאחורי מילותיי ולא מוחק את המשפט האחרון כמו פחדן).

תמיר 4 בינואר 2011

אני לחלוטין לא מסכים. לדעתי לקובי אינטיליגנציית משחק עילאית ששנייה רק לאגו שלו. הסרט המרתק שעשו עליו שנה שעברה המחיש את זה בצורה מאוד חזקה. האיש דיבר על משחק מול הספרס ובעודו מסביר מהלכים אתה קולט שהוא מכיר את כל הניואנסים של כל השחקנים בספרס על בוריים כולל את התרגילים שלהם ואת ההגנות שלהם.

זיזו 4 בינואר 2011

מצחיק שאנשים אומרים שכדורסל קבוצתי מנצח שמות אבל באותה נשימה מסבירים את אליפויות הלייקרס בכישרון.

עוד יותר מצחיק שהספרס שהכדורסל ה"קבוצתי" הגאוני שלהם לאורך השנים הסתכם בפיק-אנד-רול עם קלעים בפינות הם מיצג האסטטיקה והלייקרס שמשחקים בשיטה קבוצתית מאוד ומוציאים אותה לפועל בצורה מרהיבה ברגעי האמת הם "קובי נגד 4".

חבר'ה. הלייקרס אלופים שנתיים ברציפות. ביוני, לא בינואר.

הכדורסל שהם משחקים הוא כדורסל מנצח.

קובי דרש אול סטאר לידו. הוא קיבל שחקן שלא ניצח משחק פלייאוף בקריירה ועם כל מעלותיו לא יכול להביל קבוצה לבית שימוש.
מאז הם היו בשלוש גמרים רצופים שבשניים האחרונים הם אלופים.

הייתי אומר שהוא הוכיח את דבריו.

אגב, לא בטוח בכלל שבל.א. יש יותר כשרון מבספרס!

גלן 4 בינואר 2011

גיל- יש כאלו כמו SLAM שיסכימו עם מנחם. אני בכלל חושב על קארים אבל זה בעיקר כי ראיתי אותו. וגם ראסל זה אחלה. צורם זאת מילה מעניינת.

קארים
וילט
ראסל
שאק

אביעד 4 בינואר 2011

ואולג'ואן החמישי (אני מתלבט בינו לבין שאק…).

עומרי 4 בינואר 2011

בקיצור, שאק ראשון אחרי האגדתיים שאי-אפשר לגעת בהם.
מסכים עם הדירוג.

דורפן 4 בינואר 2011

ואני אומר לכם – מוזס מאלון שם בחמישה.

עומרי 4 בינואר 2011

פרדוקס מוזס מאלון?

גיל שלי 4 בינואר 2011

גלן – אני לא ראיתי את ווילט וביל ראסל משחקים פרט לווידאו ישנים. אבל, קראתי המון, ועושה רושם ששני השחקנים התמודדו ראש בראש במשך שנים, וביל ראסל יצא המנצח. סטטיסטיקות לא אומרות הרבה בלי ההקשר. זה כמו לשאול היום את מי היית לוקח עם כל הידע שיש היום, את דרק ג'יטר כשורטסטופ או את אלכס רודריגז. אלכס יותר מוכשר, נותן יותר הום ראנס, שחקן הגנה עם ריינג' יותר גדול. דרק ג'יטר רק מנצח יותר, ומבחינתי זה אומר שגם היום בדיעבד הייתי מעדיף אותו בקבוצה שלי. אלכס רודריגז לא לקח כלום בלי ג'יטר. גם אחרי שהגיע לינקיס, הוא לא היה הגורם המרכזי באליפות שהם לקחו איתו.

גיל 4 בינואר 2011

אני לא בטוח שההשוואה בין ג'יטר לאיירוד נכונה. איירוד כנראה שורטסטופ הרבה יותר טוב מג'יטר רק שהוא לא משחק ככזה ביאנקיס. אם היה משחק כל הקריירה לו ביאנקיס עם השחקנים שלצידו לא בטוח שלא היו לו אותו מספר אליפויות כמו לג'יטר. ג'יטר כבר לא רלונטי בפלייאוף די הרבה שנים רק שלא מדברים על זה כי הוא הסמל וכו'. גם בשנים שהם לא הצליחו בפלייאוף זה היה הרבה איירוד שהחזיק אותם בתמונה (למרות שגם לו היו כמה שנים חלשות בפלייאוף).

זיזו 4 בינואר 2011

גיל

אני לא חולק עליך בקשר לאיירוד אבל לגבי ג'יטר אתה מגזים.
הוא עדיין ליד אוף מצויין עם OBP טוב. מנהיג, ווינר.

לא מה שהיה פעם אבל עדיין ג'יטר.

דורפן 4 בינואר 2011

גיל – זה מזכיר שקלדרון היה לא פחות מבטיח מקרויף בנוער של אייאקס. איי רוד לא זכה במספר האליפויות של ג'יטר. נקודה. כל ההיפוטזות על מי היה זוכה באליפויות אילו הכל היה מתאים לו הם אולי מתאימות לאיזה פרנצ'ייז פלייר בקבוצה קטנה. לא לשחקן עם חוזים של רבע מיליארד דולר. השורה התחתונה היא שההישגים לשחקן היקר בהיסטוריה חלשים.

גיל 4 בינואר 2011

רונן, אתה בוודאי יודע שבבייסבול לשחקן בודד יש את ההשפעה הקטנה ביותר על המשחק. החוזה שלו לא רלוונטי. על סמך החוזה שלו גם אליפות כל שנה לא הייתה מצדיקה אותו. את איירוד אוהבים לשנוא ואת ג'יטר אוהבים. לא נכנס לזה אם זה מוצדק או לא אבל זו עובדה. מחפשים את איירוד על כל דבר קטן בעוד שג'יטר שמרמה שנפגע מכדור סולחים לו. אבל יותר מהכל, בייסבול הוא משחק סטטיסטי וכאן איירוד עולה על ג'יטר, כולל בעמדת השורסטופ. יש מחקרים סטטיסטיים שמראים איך ג'יטר פוגע בקבוצה מהעמדה הזו בעוד עם איירוד היו משיגים יותר.

מנחם לס 4 בינואר 2011

בבייסבול לשחקן בודד ישנה את ההשפעה הכי גדולה, לא הכי קטנה על המשחק. בכל משחק אחר, כשהקבוצה על הפנים, שחקן אחד לא יעזור. בבייסבול – כל מה שהוא צריך לעשות זה לחבוט הום-רן בכל פעם שמגיע תורו TO BAT.

ומלבדו ישנו פיצ'ר. פיצ'רים מנצחים משחקים לבדם. כשהוא זורק "פרפקט גיים", מצידי שמולו תעמוד נבחרת המאדים. הם עדיין יחבטו "אפס" נגדו.

גיל שלי 4 בינואר 2011

דווקא בגלל זה לקחתי דוגמה מהבייסבול. אנחנו יודעים שהינקיס לקחו אליפויות עם גטר. לא נדע לעולם אם אלכס רוד היה במקומו אז הם עדין היו לוקחים. המטרה היא לזכות ולא לאסוף סטטיסטיקות מרשימות.

גיל 4 בינואר 2011

זה לא ממש מדויק. בייסבול זה אחד מענפי הספורט שהשחקנים הכי גדולים שלהם יכולים להיות כאלו שלא זכו באליפות ואפילו לא הגיעו לפלייאוף. רוי האלידיי היה האל אוף פיימר בלי הופעה בפלייאוף עד השנה. בארי בונדס הגיע פעם אחת לגמר. פוחולס אמנם זכה באליפות אבל היה מרכיב די זניח בפלייאוף.

גיל שלי 4 בינואר 2011

דורפן תעזור לי. אי אפשר לבחור את ווילט לפני ראסל זה חילול הקודש

מנחם לס 4 בינואר 2011

אני נמצא בשדה התעופה ווסט פאלם ביץ'. פתאום הודיעו הבוקר שג'ט בלו נותן היום טיסות לניו-יורק ב-$29, "עד שהמלאי ניגמר". הזמנתי כרטיס בלי שזכרתי כלל שהספארס משחקים הערב במדיסון סקוור גארדן. עבור $29 אני טס לניו יורק סתם להריח את מנהטן לכמה שעות ולחזור הביתה. אז פתאום יש טיסה, יש משחק הלילה, וחוזרים הביתה מחר. החיים יכולים להיות טובים!!!

אז קראתי עכשיו את כל התגובות, ויש לי שאלה: "על מה מתווכחים בדיוק?".

קלטתי שלושה דברים:

1. הספארס היא הקבוצה הטובה ביותר בנבא השנה

2. דנקן טוב מקובי

3. ביל ראסל טוב מצ'מברליין.

אז כמובן שכל שלושת ההצהרות אינן נכונות.

1. אחת: הניקס מנצחת הערב. לספארס יש השנה רקורד נפלא שהוא הרבה מעל ומעבר ליכולתה. שני כוכביה הוותיקים דנקן ומאנו הם בשלבי גסיסה ועד הפלייאוף הם בקושי יעמדו על הרגליים. גורל הספארס תלוי ב-75% בצעירים דחואן בלייר (שנה שנייה), גארי ניל (רוקי), טיאגו ספליטר (רוקי), ג'ורג' היל (שנה שלישית, ושחקן נפלא שלא הוזכר כאן – הראוקי ג'יימס אנדרסון. טוני פרקר הוא האדם שעליו לחברם ביחד. אני לא מאמין שהעונה הם יצליחו להגיע לכמעט הטופ, אך מהעונה הבאה והלאה – היזהרו מהספארס!

2. שניים: קובי כזה מופיע אחת לדור. כמובן שאין להשוותו לדנקן כי משווים כאן עגבניה למלפפון. אבל אילו הייתי מתחיל קבוצה, הייתי בוחר בקובי ללא היסוס. שחיקנים כמו דנקן – אפילו בשיאו – פחות או יותר קיימים בליגה. קובי הוא זן מיוחד. בנזונה שאני לא סובל, אבל עם אותה נפש של מייקל ג'ורדן, אם-כי יכולות גופניות שנופלות מאלוהים. עוד 50 שנה שמו של קובי יהיה שגור בפי ילדים. דנקן? אני לא בטוח.

3. שלוש: (במיוחד לגיל שלי): אני ראיתי את ראסל וצ'מברליין ראש בראש עשרות פעמים. בקרבות האישיים צ'מברלין תמיד ניצח עם 30-50 נק' ו-20-35 ריב', וראסל תמיד ניצח את המשחק. אבל אתה יודע איזה צוות היה לראסל? חמישה שחקנים שארבע מהם הם מ-"50 האגדות" וששה או 7 בהיכל התהילה. צ'מברלין היה SPECIMAN שעד היום אין מי שהתקרב אליו בכלל (ולא בגלל שהוא זיין 20,000 נשים).

יריב 5 בינואר 2011

כאמור, קטונתי (בגיל, קודם כל) מלהתווכח על ראסל לעומת ווילט, ובכל זאת משהו.

אני מסתכל ורואה שלפני הגעתו של ראסל בוסטון לא הגיעו לגמר מעולם. בשלוש עשרה השנים ששיחק, זכו 11 פעמים באליפות, באחת העונות שהפסידו ראסל נפצע בפליאוף. אחרי שעזב, שתי עונות מחוץ לפלייאוף. אמנם רבים מהשותפים שלו נכנסו להיכל התהילה, אבל הקבוצה לא הפסיקה לזכות כשבוב קוזי, KC ג'ונס או טום היינסון פרשו, אלא אחרי פרישת ראסל (וסם ג'ונס). ראסל הוא היחיד שזכה ב 11 אליפויות, השחקנים האחרים התחלפו לאורך השנים, הדבר היחיד המשותף לכל הקבוצות שזכו באליפות הוא ראסל. אני אעיר גם שאני מניח שחלק מהתמריץ לבחירת כל שחקני הקבוצה להיכל התהילה (6 או 7, אתה אומר) ורובם הגדול לחמישים האגדות היא ההצלחה של הקבוצה. אתה בטוח שכל אלו היו נבחרים גם אם לא היו משחקים עם ראסל?

אגב, אתה מדבר על מספר נקודות, אבל ראסל כלל לא היה סנטר התקפי למיטב הבנתי, אני רואה ממוצע קריירה של 15 נקודות למשחק, שזה די מעט במונחי הימים ההם. לפי כל הסיפורים הגדולה של ראסל היתה הגנתית, זה "לא מופיע בסטטיסטיקה".

דורפן 4 בינואר 2011

עשיתי את האבחנה הזו לפני שנה. יש הבדל בין "מי הייתי לוקח בדראפט" ל"מי היה מקבל כדור אחרון" ו"את מי הייתי רוצה בקבוצה שלי כשהוא בשיאו".

מלבד ג'ורדן – התשובות שונות לחלוטין. דנקן, ראסל – הראשונים בדורם כבחירות דראפט.

דורפן 4 בינואר 2011

זיזו – אתה קצת מסתבך פה. אתה לא יכול להציג את גאסול כמי שלא יכול להוביל קבוצה לבית שימוש ואז להאדיר ניצחון על נבחרתו הלאומית כמין הישג ייחודי.

גיל שלי 4 בינואר 2011

ראסל וווילט בני אותו דור

דורפן 4 בינואר 2011

מנחם – הנה משהו על דנקן – MVP של הגמר וכוכב האלופה כבר בשנה השניה שלו בליגה. וזה לא קרה עם הסלטיקס או הלייקרס – אלא במועדון שלפני כן לא שיחק בגמר מעולם.

העובדה היא שחמישים שנים אחרי – שמו של ראסל שגור – לפחות כאן – לא פחות ממעופפי תקופתו. ושמו של דנקן בדברי הימים ייחרט.

סביר להניח שבראיינט בשיאו טוב מדנקן בשיאו. אבל הקריירה של בראיינט היא סאגה. עליות, ירידות, חיפוש מתמיד אחד האגו שלו. הקריירה של דנקן היא מופת שמאפשר למועדון לפעול ביציבות על פני עשור וחצי. כולל שילוב כל הנו-ניימס הללו שאתה מציין ויהפכו לשחקנים מצויינים.

יצא לי לדבר עם פיט קאריל לפני כשנה. הוא אומר שכל האגדות הללו נוצרו סביב ראסל לא במקרה. הוא לימד אותם כדורסל.

מנחם לס 4 בינואר 2011

רונן, יש איחור קטן בטיסה אז נכנסתי שוב לאתר.

אני לא אומר שדנקן לא היה שחקן עליון. הוא בחמישיית כל הזמנים שלי. אבל קובי הוא עילוי שלחוסר מזלו, מייקל ג'ורדן יושב על המשבצת שלו, ודווקא בעמדת הפאוור-פורוורד, לא היו שחקנים שאנחנו מכנים "סופר-סטארים". אין אחד שמספר 4 "שייך לו" כמו לאחרים. אז דנקן נמצא ב-4, אבל הוא לא טוב יותר משחקנים כמו אלג'ין ביילור, קרל מלון, מוזס מלון, וכאלה.
ובקשר לאליפות בשנה השנייה שלו, היו איתו (ואני כותב זאת מזכרון בלבד) שחקנים שקוראים להם דייויד רובינסון (ממש בשיאו), אברי ג'ונסון, מריו אלי, סטיב קאר, טרי פורטר, נדמה לי ג'רום קרסי, ומליק רוז. כולם היו אול-סטארים באיזה שהוא שלב.

rondi 4 בינואר 2011

ושון אליוט האחד והיחיד!

אביעד 4 בינואר 2011

מנחם, אתה עושה צחוק? זה דבר אחד להעלות טיעונים אם דאנקן עילוי כמו הוא או אחר, אבל כשאתה מזכיר את חבורת השמות הללו כסיבה מדוע הוא הצליח כ"כ זה כבר מוגם.
למעט דייויד רובינסון, כל חבורת השחקנים שהזכרת חולקים ביניהם ביחד מקסימום 3 הופעות באולסטאר. אני לא אופתע אם כל ההופעות הללו היו של פורטר שגם הוא היה כבר בן 37 כששיחק בסן אנטוניו. זה כמו לטעון שקובי "לא כזה גדול אלא זה רק נראה ככה כי שיחק לצד דרק פישר, ג'ורדן פארמאר, לוק וולטון, סאשה וויאצ'יץ' ורוני טוריאף". נשמע הגיוני?
מאליק רוז – פועל שחור שעונת השיא שלו כללה 10 נק' למשחק.
מריו אלי – בשיאו היה חלק חשוב מיוסטון שזכתה באליפות וגם אז היה שחקן של 10 נק' למשחק. כשהגיע לס"א כבר היה בן כמעט 40 והרבה אחרי שיאו.
ג'רום קרסי – כבודו במקומו מונח, אבל כששיחק בס"א כבר היה בן 36 ותרם 3 נק' למשחק.
סטיב קאר – עוד שחקן שכבודו במקומו מונח. קלעי שלשות פנטסטי ולא יותר. כוכב הוא אף פעם לא היה.
אייברי ג'ונסון היה רכז טוב ולא יותר.
דייויד רובינסון – כל מילה עליו תהיה מיותרת. אבל מה לעשות שדייויד רובינסון ששיחק עם דאנקן כבר היה הרבה מעבר לשיא? אתה לא מחשיב את שאק כ"צוות מסייע" ראוי ללברון בקליבלנד, אבל רובינסון כן נחשב אצלך כסיוע הולם? בכלל, עונת האליפות השניה של דאנקן הייתה עונת הפרישה של רובינסון והיחידה בקריירה שלו בה ירד לממוצע נק' חד ספרתי. ממש לא בשיאו.

rondi 4 בינואר 2011

17.8 נק', 9.6 ריב', 1.8 אס', 1.2 חס' בעונת האליפות הראשונה זה לא הולך ברגל…
ושוב – שון אליוט!

אביעד 4 בינואר 2011

ברור שלא. אבל מנחם דיבר על עונת האליפות השניה. ושון אליוט, כבודו במקומו מונח, הוא לא פיפן או גאסול.

יריב 5 בינואר 2011

מנחם דיבר על "האליפות בעונתו השניה" – האליפות הראשונה.

אביעד 5 בינואר 2011

ובשנה הזאת רובינסון נתן תרומה גדולה, אבל באמת שאי אפשר לומר ששון אליוט תרם יותר מלמאר אודום, או אנדרו ביינום, או רון ארטסט. הבעיה בכליות כבר הייתה קיימת וזה היה אחרי שנתיים פצועות…

מנחם לס 4 בינואר 2011

ואני חייב לומר עוד מילה בקשר לצ'מברליין: בליגה משחקים בערך 360 שחקנים. חישוב מהיר מראה שעד היום היו בליגה 12,000 "ימי-שחקן". ז"א היו לשחקנים בליגה מספר משחקים שהוא שווה-ערך לשחקן אחד המשחק 12,000 פעמים, מתחילת העונה עד היום. מתון ה-12,000 פעם הללו, מכל השחקנים ששיחקו, הגיעו העונה ל-50 נק' פעמיים (אולי שלוש).
צ'מברליין עשה זאת כ-ל י-ו-ם של משחק, משך עונה שלמה, 50.6 נק' ממוצע למשחק בשנת 1962 (או 1961, לא זוכר). היום משחק של 50 נק' עושה כותרות ראשיות בכל עתון או אתר. אצל ווילט היה זה מעשה יומי. זה הישג שקשה אפילו לדמיין. רק עבור זה מגיע לו תואר של אחד שלא מהעולם הזה.

יבור 4 בינואר 2011

וזה עוד ללא קשת השלוש…

יריב 5 בינואר 2011

אם אינני טועה, מאז הכנסת קשת השלוש משחקים נגמרים בתוצאות נמוכות יותר, בממוצע. זה לא טריוויאלי, אבל הסיבה היא כנראה התקפות ארוכות יותר, אולי גם יותר ריבאונדים בהתקפה (בגלל יותר זריקות מרחוק, כמובן). יותר ריבאונדים בהתקפה – פחות מתפרצות והאתקפות ארוכות עוד יותר. ההשפעה של קשת השלוש על המשחק היא די מורכבת ומעניינת. לא בטוח שזה קשור, אבל עד סוף שנות השבעים היה ממוצע קליעה שנע סביב 110 נקודות למשחק, מאז אמצע שנות התשעים הוא נע בין 95 למאה למשחק, בערך.

בעונת 61-62 היה ממוצע קליעה של 118.8 למשחק, לכן אני טוען שאין טעם להשוות נקודות מאז להיום. המקבילה של 50 נקודות אז היא כ 40 נקודות בקצב המשחק הנוכחי, עדיין בלתי נתפס כממוצע עונתי, אבל פחות.

גיל 5 בינואר 2011

זה בגלל שג'אמפ שוט זו אמנות אבודה.

יריב 5 בינואר 2011

לא, זה בגלל שקבוצות היום מתבססות הרבה פחות על התקפה מתפרצת. המשחק לא מורכב רק מריצות מצד לצד וההתקפות הרבה יותר ארוכות. קשר אפשרי לקשת השלוש הוא שהיא מאלצת את ההגנה להיפתח ומאפשרת יותר אפשרויות להתקפה במשחק העומד (גם במתפרצת, אבל זה משמעותי יותר במשחק עומד). אין ספק שמספר ההתקפות למשחק ירד בתקופה המקבילה בשיעור דומה.

כמובן, קשת השלוש היא לא השינוי היחיד בחוקים בתקופה הזו, היו הרבה שינויים (כמה מהם, לפי זכרוני המעורפל, עלו כדי להגביל את ווילט), אבל היא המשמעותי ביותר.

יריב 5 בינואר 2011

אבל מנחם, את מי בחרו השחקנים ל MVP באותה עונה? (שבה אגב, סיים אוסקר רוברטסון עם 30.8 נקודות, 11.4 אסיסטים ו 12.5 ריבאונדים, מאזן טריםל דאבל היחיד בהיסטוריה).
אגב, העובדה שווילט סיים גם עם 25 ריבאונדים למשחק בבמוצע צריכה לומר משהו על הנסיון להשוות נתונים של הימים ההם ואלו.

זיזו 4 בינואר 2011

רונן,

קבוצת NBA, פיב"א זה עולם אחר.

לגבי הדראפט – מג'יק!

בקריירה של קובי אין עליות וירידות. בקבוצה שלו יש.
אכן גל סינוס אבל בפיק שלו אתה מוצא שני שושלות.

בסוף כל הסאגה הזאת אנחנו נשארים עם העובדה הפשוטה שציינת בהשוואה של איירוד לג'יטר.

דורפן 4 בינואר 2011

זיזו – לא ממנו ולא מקצתו. כי בהשוואה הזו. כוכב מרכזי באליפות: דנקן 4, בראיינט 2 ולטענתך 2.5. שאק 2.5-3

גיל שלי 4 בינואר 2011

מנחם – דווקא בגלל היתרון הפיסי העצום של ווילט העובדה שראסל לקח את האליפויות מראה מי השחקן שתרם יותר לקבוצתו. אם כדורסל היה התעמלות אומנותית, קובי וווילט היו גדולים יותר. כדורסל נמדד בסופו של יום בניצחונות ולא ביכולות מרשימות יותר

זיזו 4 בינואר 2011

ומה עם מריאנו ריברה?
אתה לא יכול להתאים את הטיעונים לעמדות שלך.

אני גם רחוק מלהסכים עם חלוקת השלל שאתה עושה באופן קבוע בין שאק לקובי.

שאק הוא לא מייקל, הוא שחקן שלא יכול להכריע משחקים ותלוי בקבוצה שלו. בדקות ההכרעה של כל המשחקים של הלייקרס בימים ההם הקבוצה הייתה של איש אחד.

הניסיון להציג את קובי בתור הפיפן של שאק הוא שקר!

אני מציע לכל חובב כדורסל לצפות במשחק מספר 4 של סדרת הגמר הראשונה של אותם לייקרס כאשר קובי לוקח על עצמו את המשחק באינדיאנה עם רגל נקועה ושאק על הספסל ומוביל את ל.א. לניצחון חוץ בהארכה ו1-3 בסדרה שלמעשה הכריע אותה.

צעיר, שחקן וקצת לא מלוטש. אבל אי אפשר לטעות, אגדי!

דורפן 5 בינואר 2011

אפילו בשביל דיבורי גרופי זה מביך. הפער הסטטיסטי לזכות שאקיל בסדרה הזו גדול מאיזשהו פער שלג'ורדן אי פעם היה על פיפן. אני דורש שלא תעליב את סקוטי פיפן בהשוואות הללו.

זיזו 4 בינואר 2011

שחקן = שחצן

זיזו 4 בינואר 2011

כל זה כשהוא שנתיים צעיר ממה שהיה דאנקן באליפות הראשונה שלו!

גיל 4 בינואר 2011

זיזו, אתה מנסה להחזיק את המקל בשני קצותיו וזה לא הולך. גם גאסול היה ענק לפרקים בסדרה נגד בוסטון שנה שעברה. ולהזכיר לך את משחק 7 שנה שעברה שקובי היה מחריד? 3 האליפויות הראשונות רשומות על שמו של שאקיל ובכלל לא היה ויכוח מי הMVP אז.

דורפן 5 בינואר 2011

זיזו – אתה צודק. התרומה של בראיינט בגמר הראשון הייתה נמוכה מאיזשהו גמר של פיפן. להשוות את ה15 נקודות שלו ליד ה-38 של שאקיל לממוצע ה-27-14 של דנקן ככובב עיקרי שנה קודם זו אפילו לא דמגוגיה סטטיסטית. אלא סתם שטות. נתון מעניין – הפער הסטטיסטי בין שאקיל לבראיינט באותה סדרה גדול בהרבה מאיזשהו פער סטטיסטי של ג'ורדן על פיפן באיזשהי סדרה. התרומה הסטטיסטית של גאסול בשני הגמרים האחרונים קרובה בהרבה לבראיינט מהתרומה של בראיינט לשאקיל בגמר ההוא.

בגמר ההוא – בלשון הציורית שבראיינט כל כך אוהב להשתמש בה – סאפורטינג קאסט. בכל גמר הוא קולע לפחות 9.5 נקודות פחות משאק – גם כשהוא משחק יותר. הוא אפילו לא מוביל עליו ביותר מדי אסיסטים. והוא גארד. הסיפורים שאתה אוהב לספר על הרגעים שהכל הלך להתמוטט וקובי הציל את הסדרה – הם סיפורים. כי הסדרות, מלבדה הראשונה, היו סדרות חד צדדיות של 1-4.

האליפויות הללו הושגו בזכות שאקיל אוניל שהיה בשנות אור כוכב הלייקרס באותן שנים. כל היתר הוא שכתוב היסטוריה.

אגב, המזעזע ביותר הוא הפער ביניהם בגמר 2004. שאקיל עם 25% יתרון באחוזי קליעה – מה שאתה קורא – 63-38. ועדיין קובי זורק וזורק את השלשות שלו ב-17% מהשדה. אתה כנראה תפרש את זה כאיזשהי "מייקל ג'ורדיניות" – הנחישות להמשיך לזרוק. אבל אלו מספרים נוקבים מאד לגבי שחקן שמנסה להשתלט שלא בצדק על קבוצה. וכתוצאה מכך הוא גם נמאס על מאמנו שהחליט ללכת לתקופה הביתה.

זה מה ששיגע את בראיינט ולכן הוא שנא את שאקיל והיה מוכן להרוס את הקבוצה ההיא.

אלעד 5 בינואר 2011

שאל את ביל סימונס מה אומרים המספרים 6 מ-24

דורפן 5 בינואר 2011

אלעד – זה היה בגמרים הטובים שלו. בהם כן היה הכוכב

זיזו 5 בינואר 2011

רונן

בוא לא נתעלם מהסנטרים ה"אימתניים" שעמדו מול שאק באותם הגמרים לעומת הגרדים של אותם קבוצות.

הלייקרס ניצלו בגמרים הללו מיס מאצ'ים קיצוניים בפנים. זה פשוט כדורסל נכון.

אני גם לא בא לספר שהקבוצה הייתה של קובי אבל המעמדות ביניהם לא היו זהים להפרדה הברורה שהייתה בין שאר הצמדים.
חלוקת האחריות הייתה שונה.
אתה יודע את זה ומשום מה בוחר להתעלם מזה.

לגבי 2004.
אתה יכול לכתוב מה שתרצה. שאקיל עשה באותה סדרה מעשה לברון במקרה הטוב ושביתה איטלקית במקרה הרע.
את הסטטיסטיקה אתה יכול לספר למישהו אחר.

בנוגע ל6 מ-24.
אם תבחן את המשחק והסטטיסטיקות של כל מי שההשתתף בו תגלה שקובי לא יוצא דופן.
גאסול 18-6
פירס 15-5
אלן 14-3

זה לא היה משחק כדורסל אלא מלחמה.
במלחמה הזאת קובי לקח 15 ריבאונדים וכשהלייקרס חזרו ולא הצליחו לעשות את המהפך הוא היה שם עם 4 נק' רצופות שנתנו ללייקרס את היתרון הראשון אותו הם לא שמטו.

גם הניסיון להציג את גאסול בתור MVP של הסדרה הוא מצחיק.
סל אחד של קשיחות בסוף המשחק לא יכול לחפר על מופעי העלמות מבזים לאורך הסדרה.
משחק מספר 5 בו קובי נותן מופע זיקוקים וגאסול מאפשר לבוסטון לחגוג עליו ולא מגיב בכלל למעמד הוא רק דוגמא אחד שקצרה לי את החיים באותה סדרה.

אם ל.א. היו מפסידים כל האשמה הייתה נופלת על קובי אבל בניצחון קופצים המלעיזים ומנסים לקחת ממנו את הקרדיט.

למה? ככה.

דורפן 5 בינואר 2011

זיזו – תבדוק את המספרים של פיפן בשלושת הגמרים הראשונים – לא רק נקודות – ותחזור ותגיד ברצינות שהתרומה של בראיינט בשלושת הגמרים הראשונים אפילו התקרבה לכך.

בראיינט היה הכוכב בשתי האליפויות האחרונות. על זה איש לא חולק והוא תיקן במידה רבה את הרושם של שני הגמרים בהם הפסיד.

אלעד 5 בינואר 2011

אגב שני הגמרים בהם הפסיד – אני בטוח שאם תחליף את ברייאנט עם כל שוטינג-גארד סביר בגמר של 2004 (מול דטרויט) – הלייקרס היו זוכים בסדרה. בלי להוריד מההישג של דטרויט, מה שבלט בסדרה היתה גישת ה"תמות נפשי עם פלישתים" של בריאנט. כלומר – או שאני הכוכב של הזכייה, או שהתואר הולך לקבוצה אחרת. הוא ניסה להיות הסופר-הירו, ולהימנע בכל מחיר ממצב בו שאקיל לוקח עוד פעם את ה-MVP של הגמר. מעולם לא ראיתי גישה כזו אגואיסטית מצד שחקן בכזה מעמד. זה מאוד בלט לעין.

זיזו 5 בינואר 2011

רונן,

הגמר ב2000 לא היה חד צדדי ואם הלייקרס מפסידים באותה הארכה של משחק 4 ספק עם הם לוקחים אליפות.

קובי גם הוביל באותה עונה את הקאמבק המדהים מול פורטלנד ממינוס 15 ברבע האחרון.

שאק תמיד היה מדהים אבל ווינר גדול הוא אף פעם לא היה.

להזכירך, כשהוא פגש את אלג'ואן עם פני זה נגמר בסוויפ. ולא לטובתו.

גם בעניין האגו, עם השנים מתגלה שהחיוך של שאקיל מסתיר יותר ממה שהוא מספר.

יבור 5 בינואר 2011

בנושא שכתוב ההיסטוריה אני חייב להסכים עם זיזו.
אולי בעונה הראשונה הוא היה משני בגמר (למרות שבפלייאוף כולו היה עם 21, 4.5, 4.5).
בשנתיים שאחרי הוא כבר זרח עם ממוצעי פלייאוף של 29.5, 7.5, 6 בראשונה ו- 26.5, 6, 4.5 בשנייה. זה לא כינור שני, זה סופרסטאר!
בגמרים היו לו 24.5, 8, 6 בראשון ו- 27, 6, 5 בשני. שוב – ממוצעי סופרסטאר. וזה בלי להזכיר את דברי זיזו על כך שכשהיה קצת צמוד בסוף, כמו שג'ואי אמר בפרק החוף עם מוניקה וצ'נדלר:
"that's right! I stepped up".
הוא לקח את הכדור, יצר וניצח משחקים. הניכוס הזה של האליפויות ההן לשאק מעצבן כמעט כמו טים-טם שהשארת שנייה יותר מדי בקפה וצולל לך למצולות.
זה פשוט שכתוב ההיסטוריה.

עם זאת, כמו שכתבתי בתגובה אחרת, קובי לעולם לא יהיה ברמת הגדולים ביותר כי אין לו "חוש" נכון למשחק כולו, אלא רק כישרון (והרבה). במידה מסוימת, קובי הוא טקטיקן היודע לנצח קרבות, אך לא אסטרטג היודע לנצח מלחמות.

Comments closed