העדפתי את רונאלדו המאוחר על המוקדם. גם אם המוקדם – בברצלונה – היה טוב הרבה יותר. כי דווקא כשחזר מהפציעה הראשונה, מרושש מכוח מתפרץ, התבלטה לה הגאונות האמיתית. אם תקחו בן מלך ותלבישהו שק ותשלחוהו להתרועע עם ילדי האביונים, עדיין תראו בהתנהגותו את הנסיך. וכך רונאלדו – אבדן הכוח ומהירות זיקקו את גאוניותו.
הוא מצא את הטריקים הקטנים בכדי ליצור לעצמו טיפה מרחק. והוא איתר מרווחים קטנטנים בהגנות. לעתים אפילו לא מרווחי מרחב אלא פערי תזמון.
כתבתי כאן בעבר שהשער האהוב עלי ביותר הוא "שער הפנטום" נגד תורכיה בחצי גמר גביע העולם. בו שפת הגוף לא מסגירה את הבעיטה. אוסיף: זה לא רק שער פנטום זה שער סמבה. ייחודו של ריקוד הסמבה הוא בכך שחלק הגוף העליון נא במקצב שונה מחלק הגוף התחתון. כלומר תנועת הגוף לא מסגירה את תנועת הרגל.
לפרטים: רקבר רושטו.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
61 Comments
הבעיטה ב"שער הפנטום" היא למעשה המשך ישיר של הריצה/כדרור. כלומר הרגליים ממשיכות בתנועתן הטבעית ולכן רושטו (וכולם) בטוחים שאל פנומנו ממשיך בדריבל. רק כשהכדור ברשת נופל האסימון. רונן אני מסכים – זה השער המיוחד ביותר שלו במובן של one of a kind.
אז האמת היא שבכלל התכוננתי לכתוב תגובה על הפוסט הקודם, אבל פה זה אפילו יותר מתאים.
אז הפעם הראשונה שלי הייתה באיזשהו ערב קייצי של שנת 98'. בפעם הראשונה בחיי ראיתי כדורגל. התאהבתי. במשחק. בקבוצה. ובשחקן. ואיזה שחקן!
עד היום, האהדה שלי תמיד התקיימה בשני מישורים, שלא פעם נחתכו ביניהן בצורה בלתי אפשרית. מצד אחד אינטר, מהצד השני רונאלדו. ועם רונאלדו, זה היה הרבה יותר סנטימנטלי, כאבי הברכיים הפסיכוסומטיים שסבלתי מהם בכל פציעה שלו מחדש, התדהמה בצהרי גמר המונדיאל מול צרפת כשבחדשות רשת ב' אמרו שרונאלדו לא בהרכב, וכמובן כאב הלב העצום כמה שעות לאחר מכן. והפציעה הראשונה, והפציעה השנייה והמקוללת, עם הדמעות, והלעג מצד החברים/ילדים על כך שכדאי שאמצא מישהו אחר, והתגובה הנאיבית כ"כ שלי: "חכו חכו, עוד ניפגש בקיץ 2002".
והטרגדיה הנראזורית ושוב דמעות ב05/05 המקולל ההוא, וכמה שבועות אחר כך, הפסגה הגבוהה ביותר.
ודרך מדריד ומילאן השנואות, והכדור שעבר את ז'וליו סזאר וננעץ לי ישר בתוך הלב. ושוב הברכיים המקוללות, וחזרה לברזיל, והפאולישטה, והזימון שלא הגיע.
ועכשיו נשארה רק אינטר. ואחד הפרקים המשמעותיים בחיי הבוגרים הסתיים.
תודה, פנומן!
קודם כל גם אני מאוהב בשער הפנטום. אבל לא מסכים עם העדפה של אחרי-הפציעה. הוא היה אמור להיות התשובה של הכדורגל לג'ורדן. כמו שהיום אנשים מחכים לראות את ברסה ככה הייתי אז. מחכה לרונלדו בברסה או אינטר.
השדר האנגלי במונדיאל הזה אמר: "איזה גבות גדולות יש לו"…
כל חברי – אוהדי מכבי ת"א ברובם – תמיד ביזו שחקנים שאהבתי (ואני עדיין אוהב): רונאלדו היה תמיד שחקן שהיו אומרים לי ש-"כל מה שהוא יודע זה להכניס גולים". גם כל מה ששושנה דמארי ידעה זה לשיר במבטא תימני. ועכשיו אני אוהב רונאלדו אחר, וגם עליו הם אומרים לי "לא שחקן; אפס לעומת מסי".
אולי לכן הם אוהדי מכבי ת"א
מנחם, אני אוהד מכבי ת"א ורונאלדו (או כמו שאני אוהב לקרוא לו, רונאלדו האמיתי) הוא השחקן האהוב עלי בכל הזמנים. אני חושב שצריך להעמיד אותו באותה שורה עם פלה ומראדונה.
אוהד מכבי
חולה על שני הרונלדוים
בכל קבוצה צריך להיות שחקן אחד שלא יודע כלום חוץ מלכבוש
במכבי לא היה כזה שנים…
שחקן מדהים.. היחיד שהיה בשני הדרבים הכי גדולים בעולם מכל ארבעת הצדדים…
את רונאלדו אזכור תמיד בגלל שני דברים:
בפוסט הקודם דיברת על "המשחק הראשון", אבל יש קטגוריה אחרת ולא פחות חשובה בהשפעתה – "המשחק המקרי": משחק שנפלת עליו בטעות והוא נשאר איתך לנצח.
בערב אחד בשנת 94 זפזפתי לתומי בין הערוצים בטלוויזיה עד שנחתתי על יורוספורט (נדמה לי). בהתחלה ראיתי את המשחק ששודר שם – בין איינדהובן ללברקוזן – בחצי מבט, אבל לאט לאט גיליתי שאני לא יכול להסיר ממנו את העיניים. זאת בעיקר בגלל שחקן אחד, בן 17, שלא הכרתי עד אז, שנתן משחק שאי אפשר להגדיר אותו אחרת מ"עוצר נשימה".
זה היה אחד המשחקים הגדולים שאני זוכר בכל שנותיי כאוהד, אבל יותר מכך – אחת התצוגות האינדיבידואליסטיות הכבירות ביותר שראיתי אי פעם משחקן.
עכשיו לכבוד הפרישה ישבתי וראיתי שוב 10 דקות מהמשחק הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=lXsg5Xsg3C4
(הדבר השני היה כמובן אחת התספורות המכוערות ביותר שנראו על מגרשי הכדורגל)
אני די מתעב את המנוול הזה שערק מבארסה לאינטר ועבר אח"כ לרעל מדריד אבל הדבר שהכי זכור ממנו זו התמונה בה הוא קורע רצועה במדי אינטר וממרר בבכי. אפילו אני, עם כל שנאתי אליו, הרגשתי רחמים כלפיו. בכלל, אני חושב שהעזיבה שלו מבארסה לאינטר היתה טעות. מה לרקדן כזה ולליגה האיטלקית? נס שהוא נשאר שחקן אחרי מה שעבר שם.
להזכיר לך שחקן אחר שעבר מבארסה לליגה האיטלקית ונשאר רקדן? (ולא, אני לא מדבר על רונאלדיניו או זלאטן). ודווקא בליגה הספרדית פרקו לו את הרגליים..
אתרע מזלו לשחק מול הקצב מבילבאו…היום שחקנים כאלו לא רואים מגרש
פנומן אדיר, כנראה החלוץ הגדול של דורנו.
מנחם לס,
גם אני אוהד מכבי ואני מתכחש לכל מה שחברייך אמרו(:
החלוץ הכי גדול שראינו ב-20 השנה האחרונות (מאז ואן באסטן לפחות), לדעתי. גם אני תרמתי את שלי לפסטיבל רונאלדו:
http://plainsport.wordpress.com/2011/02/14/%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%9c%d7%93%d7%95/
אגדה…
רונאלדו (האמיתי) שייך לטופ של הטופ מבחינת יכולות ותפקוד. אבל אלו הדברים המשניים, עבורי. אני אוהב לבחון שחקנים לפי מידת הריגוש שהם עוררו בי והזיכרונות שהם הותירו בי. מהבחינה הזו, רונאלדו שני רק לאחד, זינדין זידאן.
דרך אגב, עוד חברים ברשימה הזו: צ'ילאברט, דניס ברגקאמפ, תיירי הנרי, גבריאל באטיסטוטה. ארייאן רובן הולך ומסתמן כפוטנציאל להצטרף בעתיד.
גלן, גם אני מעדיף את המאוחר על המוקדם. קשה לאהוב מישהו שהכל בא לו בקלות כמו במקרה של רונאלדו של בארסה, אבל אחרי הפציעות כשהוא הפך לסקורר נטו, כמו צייר נוף שעוסק רק בנושא אחד ומתמחה בו, אפשר היה לאהוב אותו. כמו שאת פדרר לא אהבו כלכך עד למשברונים ולהופעת נדאל, כמו שאת נדאל אוהבים פחות ויאהבו יותר ברגע שהוא יהיה קצת אנדרדוג. יכולת זה נפלא, אבל בלי סיפור אתה לא שווה הרבה. לתשומת ליבך, הקורא ליאו מסי.
דווקא ליאו מסי מגיע עם סיפור מהבית. מום בלב וכו'…
אגב איכויות בכדורגל..לא ראיתי פה שום התיחסות לראיון די נחמד של צ'אבי http://www.guardian.co.uk/football/2011/feb/11/xavi-barcelona-spain-interview
אפילו ויין רוני אהוב הבלוג מקבל שם אזכור
לדעתי הדבר המעניין שם הוא מה שצ'אבי אומר על סקולס.
הקריירה של רונאלדו היא קריירה מיוחדת- במובן שהיא גם מהמרשימות בהיסטוריה וגם מהמפוספסות בהיסטוריה. כלומר, כשהוא היה בן 20 הוא נראה כמו שיוסאין בולט נראה היום, פיצוץ גלקטי של כישרון שהולך להגיע לגבהים שהכדורגל לא ראה.
בסופו של דבר קיבלנו קריירה של שתי עונות בלתי נשכחות (95-97),
קדנציה חצי אפויה באינטר, מונדיאל אחד מצוין ועוד אחד קסום, שיא כיבושים מרשים במונדיאלים וזהו.
הוא אפילו לא השחקן הגדול של דורו, זידאן עולה עליו בוודאות, לדעתי גם מסי, לא מהדור שלו אבל כן מאותו עידן, כבר עוקף אותו בגיל 24.
אפשר רק לדמיין איפה הוא היה מגיע בלי אותה פציעה (X2). ואחרי הכל, אליפות עולם פלוס עוד גמר עולמי זה לא משהו שהולך ברגל והישג שכרגע מסי רק יכול לחלום עליו.
אני, דרך אגב, משוכנע שזידאן לא עולה עליו. מבחינת הישגים הם די זהים (גם זידאן היה צריך להגיע לריאל כדי לקחת אליפויות) אבל אם נסתכל על משחק נטו, אני לא חושב שמישהו הגיע לקרסוליים של רונאלדו אפילו לא בשיאו.
???
מה שיואב אמר (פנומן אדיר, כנראה החלוץ הגדול של דורנו).
מכונת שערים אדירה, עם מגע קסם וממזריות ברזילאית אמיתית.
אגב – אתם זוכרים עוד שחקן שיכול להתגאות בכך שלבש גם את מדי בארסה, גם את מדי ריאל, גם את מדי אינטר וגם את מדי מילאן?
לזלאטן חסר עוד אחד, תחזיק אצבעות. ואם מייקל אואן יגיע לברצלונה, הוא יוכל להחזיק גם הוא ברביעיה מרשימה (אם כי זה כבר לא נראה לי יקרה)
לכריסטיאן פנוצ׳י חסר את בארסה
וללואיש פיגו חסר את מילאן.
לא הייתי פוסל את האפשרות שזלאטן יגיע לריאל בשנים הקרובות. עם מדיניות הרכש של ריאל והאופורטוניזם שלו, זה עוד יקרה.
אפרופו זה-
האם יש שחקן מלבד אלון מזרחי ששיחק בכל "4 הגדולות" בישראל?
תודה קוקי מנסטר,
וכאספן ציטוטים על סקולסי כפייתי, יש עוד אחד לאוסף….
Is Paul Scholes the English Xavi?
[Xavi interrupts, almost bursting with enthusiasm] Paul Scholes! A role model. For me – and I really mean this – he's the best central midfielder I've seen in the last 15, 20 years. I've spoken to Xabi Alonso about him. He's spectacular, he has it all: the last pass, goals, he's strong, he doesn't lose the ball, vision. If he'd been Spanish he might have been rated more highly. Players love him.
נכון, הוא היה יחסית שכיר חרב, ש"רק ידע לכבוש". אבל למעטים היה את הטאץ' שלו בכדור, את הטעיות הגוף גם כשהעלה במשקל, את התזמון ואת התחכום.
לא אשכח את השמחה שלו כשזכה במונדיאל 2002 אחרי שהיה כל כך משמעותי ואחרי הפציעה ההיא. וכמובן, ברוח הבלוג, צריך לאזכר את השלושער שלו מול יונייטד שגרם לכל יושבי טראפורד הזקן לקום ולמחוא לו כפיים. זו הייתה תצוגה של פנומן.
הפציעות שלו גזלו מאיתנו עוד רגעים קסומים שלו, אבל תודה על הכל – מאיינדהובן, דרך ברצלונה (השער מול קומפוסטלה, התיאום על סטויצ'קוב הגאון), דרך ריאל שגם שם לא כרע תחת הלחץ אלא סיפק את הסחורה וכלה בקדנציה האיטלקית המרשימה (למרות הפציעות). את הברזילאית לא ראיתי חוץ מלינק בודד פה ושם אצל לוינטל, אבל אני בטוח שהוא מצא דרך להבריק גם שם.
צ'או, גאון
אחד הגדולים – אין ספק ואני לא חולק על כך.
עובדות:
במסגרת הקבוצתית יש לרונאלדו המון תארים אישיים (נעל הזהב, פיציצי, שחקן השנה בעולם וכדומה) אך רק אליפות אחת (ריאל מדריד 2003, עונה שזכורה ככישלון יחסי לאחר הזכייה באלופות ב-2002). נתון זה מבוסס על זכרוני, אבל אני די בטוח שהוא נכון.
ראול חווה לידו את העונות הגרועות בקריירה שלו.
הוא מעולם לא היה אהוד במיוחד על אוהדי ריאל (בהשוואה לשחקנים כמו זידאן/בקהאם ששיחקו תקופה דומה בריאל) ובהרבה מקרים זכה לשריקות בוז.
בגדול, מה שאני מנסה להגיד כאן, שמדובר בשחקן שהוא הרבה יותר אינדיבידואליסט מאשר חלק מקבוצה.
זה אולי מסביר גם את ההצלחה האדירה שלו במסגרת הנבחרת, שם קשה יותר לבנות קבוצה ויש יתרון לשחקנים שאינם תלויים בקבוצה.
מבחינתי, כאוהד קבוצה, זה מגרעה רצינית.
הרבה יותר קל היה לי להתחבר לואן ניסטלרוי (למשל) מאשר לרונאלדו.
שכחתי לציין – במסגרת האירופאית: גביע אופ"א אחד עם אינטר ואפס גביעי אירופה.
למרות שאני נוטה להסכים ששחקן בשל שמשחק יותר עם הראש ופחות רק עם נתוניו הפיזיים , עבורי ה-גול הכי גדול של רונאלדו (במשחק בו כבש שלושער) הוא זה, מימיו בברסה:
http://www.youtube.com/watch?v=VQgJvT21ebc&feature=player_detailpage#t=127s
עוצמה, תזמון וחדות מושלמים
סתם שתי הערות לפרוטוקול:
1. כשמסכמים את הקריירה של רונאלדו, מחלקים אותה בד"כ (בצדק) כפי שרונן חילק, ללפני הפציעות ואחרי הפציעות. אבל משום מה כמעט תמיד משמיטים מ"הלפני" את העונה הראשונה שלו באינטר. העונה בבארסה הייתה כ"כ עצומה, שאנשים פשוט שוכחים (או לא ראו בגלל ערוץ הספורט) שהעונה הראשונה שלו באינטר הייתה מופלאה גם כן ובכל קנה מידה. הגנות הרבה יותר חזקות?! זה לא מנע מילד לפרק את הליגה ולהחזיק בשיא השערים לשחקן בעונה הראשונה שלו בסרייה א'. גמר גביע אופ"א בו נשמר אישית ע"י נסטה המפוצץ-כשרון הוא בית ספר לכדורגל, ואולי סמל להתפרקות של הכדורגל האיטלקי.
2. הטענה שרונאלדו סבל מפציעות בגלל המעבר לאיטליה היא טענה נפוצה, אך לטעמי די רחוקה מהמציאות. הברכיים הדפוקות שלו דפקו לו עונה אחת בהולנד, וכל הפציעות שלו לא נגרמו כלל בגלל ההגנות מולם שיחק, אלא רק בגלל גנטיקה וסגנון משחק (הטעיות הגוף שלו יצרו עומס מטורף על הברכיים). למעט פציעה משמעותית אחת בדרבי מול אתלטיקו (לואיס פראה לא נשכח ולא נסלח), שגם פירקה לו את הרגל וגם מנעה שלושער, כל הפציעות אינן נגרמו ע"י היריבים.
כאוהד שלו, ולאור שתי העונות שלו לפני רצף הפציעות (אחת בבארסה ואחת באינטר), אני די בטוח שאת הסטטיסטיקה המטורפת שלו הוא היה משחזר בכל מפעל ובכל ליגה בה היה משתתף באופן רציף. זה לא היה רחוק מזה. זו האגדה, ולכן אני כ"כ מתחבר לדברים שזו אחת הקריירות הגדולות בהסטוריה, ואחת המפוספסות שבהן.
ראול שכחת גביע מחזיקות עם בארסה וגול בפנדל על סאן ז'רמן בגמר 97', ואכן אין לו ליגתאלופות עם מילאן ב-2007 כי עבר באמע העונה ויהמנוע מלשחק
אתה סופר קופה אמריקה? אני מכיר ארגנטנאי ידוע שמעולם לא זכה בתואר
קופה אמריקה?
שתי זכיות ב-97' (שחקן מצטיין) ו-99' (מלך השערים).
אליפות הפאולישטה עם קורינתיאנס וזכייה בגביע הברזילאי לפני שנה וחצי.
ולא שזה משמעותי יותר מדי, אבל גם זכייה בגבי הקונפדרציות כולל שלושער בגמר.
אלה הטיעונים שלכם לכך שהוא כן זכה בתארים ברמה הקבוצתית?
אתם רק מחזקים את הטיעון שלי במה שרשמתם…
הא, אני לא טוען כלל שהוא זכה. אין פה בכלל על מה להתווכח, אלה עובדות.
אני בהחלט מסכים שיש לו שם חור ביחס למעמד שלו. זה הרבה יותר בולט לי כאוהד שלו. חסרות לו אליפויות.
יחסית לרמת הכשרון והפוטנציאל, קריירה קצת מפוספסת. היה צריך להישאר בבארסה!
אני לא אחזור להגן על רונאלדו, אם ביום שהוא פורש לא יודעים לכבד אותו, אז באמת אין טעם. אבל בכל זאת לזה שקורא לעצמו ראול – כדאי שתדע עובדות קודם. זה בסיסי.
אני חושב שאני די חזק בעובדות, אבל ציינתי שמה שרשמתי מבוסס על זיכרוני ואם מישהו חושב שיש שם טעות אז שיתקן.
התארים שצוינו פה הם לא תיקון משמעותי למה שרשמתי.
ובכלל, למה אתה חושב שאני לא מכבד את רונאלדו. הרי משפט הפתיחה שלי היה 'אחד הגדולים – אין ספק ואני לא חולק על כך'.
עם זאת, כאוהד ריאל וראול, יש לי לא מעט טינה אליו הנובעת בין היתר ממה שציינתי לאחר משפט פתיחה זה.
כי ראול הוא מה זה שחקן קבוצתי…
חלוץ חייב להיות שחקן שלא רואה אף אחד ממטר, רונלדו ככזה היה אחד הגדולים ביותר.
הוא פשוט סימן את הסוף של ראול ולכן הטינה אליו.
עזי, שים לב שרוב התגובות פה מתייחסות לרונאלדו כאינדיבידואל. יש לאנשים זיכרון ממנו בשער מסוים, מעמד מסוים, משחק מסוים. הכל טוב ונכון. אבל זה מחזק בדיוק את מה שרשמתי. הוא לא היה שחקן של קבוצה.
הוא בטח לא מזוהה עם קבוצה מסוימת, והוא רחוק מאוד מלהיות סמל של קבוצה מסוימת (למעט נבחרת ברזיל). אני מרגיש שרוב המגיבים פה הם אוהדי רונאלדו, או אוהדי כדורגל בכלל.
אני מניח שאם תשאל אוהד ריאל ממוצע, הזיכרון שלו מואן ניסטלרוי (ששיחק שם שתי עונות בלבד ועשה את עיקר הקריירה שלו במנצ'סטר) יהיה חזק וטוב בהרבה מהזיכרון שלו מרונאלדו (ששיחק שם 5 עונות וזה למעשה היה המועדון העיקרי שלו בקריירה, לפחות מבחינת המספרים).
ראול – אני מבין שכל התיק על כשלון הגלקטיקוס זה רונאלדו. חבורת הצעירים חסרי הנסיון – זידאן, פיגו, בקהאם, ראול, רוברטו קרלוס – לא אחראים לכלום?
בו נוציא את קרלוס וראול מהמשוואה. הם היו שם הרבה לפני.
שתי העונות הראשונות של הגלאקטיקוס (הראשונה רק עם פיגו והשנייה עם פיגו וזידאן) היו מוצלחות מאוד מכל הבחינות.
אבל איפה בדברים שרשמתי אתה מבין שאני מפיל את תיק נפילת הגלאקטיקוס על רונאלדו. לא הזכרתי שום דבר בסגנון.
כן ציינתי שהמספרים של ראול ירדו משמעותית בתקופת רונאלדו ועלו שוב לאחר עזיבתו. בנוסף, ההבאה שלו גרמה לפירוק הצמד ראול-מוריינטס ובסופו של דבר לעזיבת מוריינטס. אבל את זה אני מפיל בעיקר על הנהלת ריאל.
אני חושב שהנקודת מבט שלי, כלומר של אוהד קבוצה בה שיחק רונאלדו, שונה מזו של חלק ניכר מהמגיבים כאן. ואין ספק שאוהד רואה דברים בצורה שונה (וברוב המקרים מעמיקה יותר) מאשר מתבונן מהצד.
כאוהד כמוך, אני חייב לומר שהנקודה בה העניינים החלו להתרסק היה עם הבאת בקהאם, אם כי לא באשמתו, ולמעשה לא באשמת אף שחקן. כל מי שהגיע כגלאקטיקו תרם ונתן את המקסימום בהתאם לציפיות.
פלורנטינו, בשתי קדנציות, נראה כרגע בדרך להמשיך את רצף כשלונותיו לעונה חמישית ברציפות ללא תואר לריאל. נראה לי שהוא נושא במעט יותר אחריות.
ובלי קשר לכך, אני מסכים לכך שמיעוט התארים הקבוצתיים של רונאלדו צריך לגרוע חלק מנקודות הזכות הרבות שנתנו לו ביצועיו על המגרש.
ראול, אני אוהד ריאל ומחבב ביותר את ראול. ואני מבין שיש חולשה לשחקן מסוים, לי עצמי יש חולשה לרונאלדו. אבל "אני מרגיש שרוב המגיבים פה הם אוהדי רונאלדו, או אוהדי כדורגל בכלל" יעני לא אוהדי ריאל, תעשה לי טובה, נו. אז אוהדיו – שזה חצי עולם – ואוהדי כדורגל בכלל – שכוללים גם את החצי השני – הם הרוב פה ולא אוהדי ראול, נו באמת.
"הוא רחוק מלהיות סמל, חוץ משל נבחרת ברזיל" – זה באמת חוץ קטן כזה, זניח. נבחרת ברזיל כולה.
שאלה לי אליך, כשאתה חושב על מראדונה אתה נזכר בקארקה? בבורוצ'אגה?, או שאתה חושב על הגול נגד אנגליה ועל הגאונות שלו. כשאתה חושב על זידאן אתה מזהה אותו עם יובה? עם ריאל, או אולי חושב כל הטאץ' שלו, והגול בגמר נגד לוורקוזן וכו'. ואגב בתחילת הדרך בריאל כהגלאקטיקוס נראה כמו פרויקט מצליח ורונאלדו זכה באליפות בספרד וטרם סיכן את ראול האוהדים סגדו לו. כשהחלו הכשלונות, כשהחלו לדחוק את ראול, אז קל תמיד להאשים את הזרים, בטח אם הם מסוג מסוים. תבדוק את המספרים של רונאלדו בריאל לעומת אלו של ראול כששיחקו יחד, אני חושב שתופתע.
חברים, נראה לי שאתם נסחפים. ממש לא התכוונתי לפתוח חזית נגד רונאלדו.
מלך שערי המונדיאלים בכל הזמנים, השחקן המרכזי באליפות העולם ב-2002 ובהעפלה לגמר ב-98.
גם אם לא היה עושה דבר מעבר לכך בקרירה, הוא כבר ברשימת הגדולים ביותר (זה אולי מדד מעוות, אבל עדיין לגביע העולם יש משקל מכריע ביותר בקביעת מעמדו של שחקן בהיסטוריה).
באופן אישי, אני לא מת עליו.
הוא פנומן, הוא כבש בצרורות, אבל כמו שהמספרים לעיל מדברים בעד עצמם, גם הנתונים שציינתי באחת התגובות הקודמות מדברים בעד עצמם.
אפשר לא לייחס אותם לרונאלדו עצמו, אלא לגורמים אחרים (קבוצה לא משהו באינטר, התפרקות כללית של פרויקט הגלאקטיקוס בריאל). אני סבור שלרונאלדו עצמו ולסגנון המשחק שלו יש חלק בזה.
יש כל כך הרבה, אצלי זה השוק כשראיתי אותו באיינדובן ילד עם תנועות חדות ברמה מטרפת, זה נראה שכל השאר ילדים והוא הבוגר וכל זה כשהוא נכנס לנעליים של רומריו, הדימיון עבד שעות נוספות.
אחרון הברזילאים שהיה מס אחד על המגרש לתקופה נכבדת? האם הברזילאים כבר לא מצליחים ליצר כדורגלן-על לאורך קרירה שלמה בכדורגל המודרני?
האמת היא שפרישה שלו מדגישה את רוח הזמן ב20 האחרונות. כמעט אין שחקנים ששומרים על רמה גבוהה למשך קריירה שלמה. אולי זידאן היה האחרון שעשה את זה אבל יש הרבה גאונים שנותנים לנו מעט מדי שנים ואז נפצעים, חוגגים יותר מדי או סתם יורדים בכושר. הלוואי שרונאלדו האחר ומסי יהיו שונים בזה ויתנו לנו עשור של גדולה, אבל אני בספק.
1-הרי סימן ההיכר של רונאלדו היה הבעיטה מהמקום,תמיד השוער הופתע
(אמרו שבן זימה יהיה היורש בתחום הזה)
2-יפה על הפירגון אחרי מה שהוא עשה לכם באולד טראפורד
3-הבגידה שלו באינטר,פשוט מזעזע
4-הדריים טים של ריאל מדריד איתו,חקוק בהיסטוריה
5-בסוף דרכו בריאל,היו שורקים לו בוז בכל משחק,בטענה שהוא עצלן,היה מביך
6-לסיכום החלוץ הכי טוב ב 20 השנה האחרונות
מאז דייגו לא היה שחקן שריגש אותי כך. אולי מסי של היום, אבל אני לא חותם על זה. נולד לכדורגל, פנומן בדורו, טוב לטעמי אפילו מזידאן. אשרינו שזכינו.
אולי לא הכי גדול, אבל זיקוק של כל מה שהיה מפעים ברונאלדו.
(גמר גביע uefa 98)
דרך אגב גם השער של איל קפיטן יפיפה
http://www.youtube.com/watch?v=YqwseKhjDGk
הדיון על התארים של רונאלדו מזכיר לי את הדיון שהיה פה מוקדם יותר השנה על תואר שחקן השנה והעובדה ששחקן נחמד כמו סניידר, שלא עשה שום דבר מפעים חוץ מלהיות במקום הנכון בזמן הנכון (בעיקר באינטר) נבחר על ידי מרבית הקוראים לשחקן השנה.
משום מה, מרבית האנשים מייחסים תואר לשחקן כאילו הוא היה לבד בקבוצה. לא משנה שאיתו היו עוד 11 שחקנים, עדיין אם הקבוצה שבה הוא שיחק לא לקחה אליפות – האשמה היא עליו בלבד. אם ברסה שנה שעברה הפסידה לאינטר הרי שמסי אשם וסניידר הוא זה שאחראי לניצחון (שבכלל היה הפסד 1-0). ואם אינטר לא לקחה אליפות בזמנו של רונאלדו הרי זאת אשמתו ובכלל לא קשור לזה שאינטר לא לקחה אליפות 10 שנים לפניו והיתה צריכה הורדת ליגה של הגדולות כדי לקחת אליפות 5 שנים אחריו.
רונאלדו כבש שערים בכל מקום שבו היה. בצרורות. זה תפקידו של חלוץ – להבקיע שערים. אם יהיו מסביבו מספיק שחקנים טובים – הגנה טובה, שוער טוב, קישור טוב, אז אותם שערים גם יתורגמו לתארים, ואם לא – אז לא.
כמובן – איתו עוד עשרה שחקנים
כמובן שגם לא נחקרו העונות האלה שנגמרו באליפות של יובה, כמה היו טהורות וכו'.
היום כבר ידוע על כספים ששולמו לאורך שנים ע"י יובה, לא ידוע מה ששולם ע"י קבוצות אחרות.
אחת הסיבות שזה לא נחקר כי לא רוצים שכל מוסד הכדורגל באיטליה יקרוס.
מיותר לציין שכל מי שהיה לו כסף קנה משחקים.
ובזה כנראה גם יובה הייתה הכי טובה או אולי גם בזה יובה הייתה הכי טובה.
מסכים איתך לגבי הטענה באופן כללי.
אבל אם נסתכל נקודתית על רונאלדו, ונפרוש את ההצלחה הקבוצתית (הדגש הוא על קבוצות ולא על נבחרות) שלו על פני קרירה שלמה, אז קצת קשה להגיד 'הוא היה ענק (מה שכמעט תמיד נכון – לפי המספרים) אבל זה לא נגמר באליפות בגלל…'.
בראיה כללית של התקופה בריאל, הוא זכור לי בעיקר כשחקן שמהווה 'תחנה אחרונה' (כלומר, ברגע שהכדור הגיע אליו אז המהלך הקבוצתי נגמר. הרבה פעמים בשער).
זכורות לי מאוד ההצהרות שלו בתחילת כל עונה על 30-40 שערים שהוא הולך לכבוש. וזכורים לי גם הרבה משחקים שהוא פשוט עמד על המגרש ולא זז.
כאוהד, זה מקומם.
זה לא אופנתי להגיד את זה, בטח לא בפורום הזה.
אבל: פלה, מארדונה, זידאן, ורונלדו בראי ההיסטוריה תמיד יהיו יותר גדולים מואן באסטן,כריסטיאנו רונלדו ודי סטפנו בגלל הקטע של המונדיאל.
אני אקצין את זה שחקן כמו תיירי הנרי בראי ההיסטוריה הרבה יותר חשוב מראול. כי להנרי יש אליפות עולם.
לכן החשיבות של רונלדו היא היסטורית. הוא מלך שערי המונדיאל!! בכל הזמנים!! אלוף עולם ב 2002 וראנר אפ ב 1998. כשהוא הגו-טו מאן של ברזיל.
לגבי ריאל, אני עוד קצת זוכר מה הלך לפני כמה שנים.. ההגנה שלהם היתה מסננת.
רונאלדו של אחרי הפציעה היה עדיין מהיר מאד. אני זוכר את הסלאלום שלו מול יובה ב-2005, מהירות נטו.
ואני מדבר על זה:
http://www.youtube.com/watch?v=bYF8gMjKXIc
אגדה שהייתה באמת.
http://www.youtube.com/watch?v=iipRdN5ivr8&feature=player_embedded#at=20
אני חושב שהדבר המרכזי שרונאלדו הביא לאוהדי הכדורגל באשר הם, שהוא פשוט ידע לרגש. ואין לקחת זאת כמובן מאליו.
פשוט המוכשר בשחקנים שאני זכיתי לראות…
ההתרגשות מהספורט במיטבה.