האנשים האלו במסיכות

כבר שבוע אני צופה בתמונות מהכור היפני ונזכר במשפט על ספורט קבוצתי

In כללי
Abode of Chaos. cc license
כשביקרתי במונדיאל של 2002 הלכתי יום אחד לאימוני סומו בנקאנו מחוץ לטוקיו. שם גם פגשתי את היוקוזונה טקנוהאנה. ואני זוכר שיחה שהייתה לי שם עם עיתונאי צעיר לגבי הדורות השונים ביפן וההעדפות הספורטיביות שלהם. זה התאים לתקופה של מונדיאל כשספורט חדש ואקזוטי בשם כדורגל, הגיע לשכונה של הבייסבול והסומו.

העיתונאי אמר לי שהדור של ההורים שלו תמיד יעדיף בייסבול כי זה ספורט הרבה יותר קבוצתי מכדורגל. זה הפתיע אותי. בספר שלי כדורגל ספורט הרבה יותר קבוצתי מבייסבול. בייסבול הוא ענף הספורט האחד בו אפשר למדוד ביצועים אישיים די במנותק מקבוצה. בהתקפה יש ניואנסים של קבוצתיות – כמו להעדיף RBI על הום ראן במצבים מסויימים. אבל בעיקרון התקפה היא כמעט לחלוטין סך הביצועים האישיים של השחקנים.

אבל העיתונאי הסביר לי למה הבייסבול קבוצתי והכדורגל לא. "כי בבייסבול כל אחד יודע בדיוק מה לעשות". זה נכון – בבייסבול אם חבטו אליך, תפוס. אם זרקו אליך – חבוט. גם הבסיס אליו תזרוק כדור שתפסת ברור כמעט לחלוטין.

ככה הוא הבין את נושא הקבוצה. אחריות. הבנת התפקיד של היחיד. לאו דווקא נושא השיתוף פעולה או האתוס של "כולם בעד אחד, אחד בעד כולם". אלא העובדה שיש ארגון ואנשים יודעים את תפקידם.

זה סטריאוטיפי להחריד. ואנשים לפעמים מגדירים את זה אפילו במונחים של פשיזם (ויפן באמת הייתה פשיסטית לתקופה). אבל כשאני רואה את הלוחמים בכור היפני אני לא רואה בהם אנשים קטנים ששואבים את כוחם מכך שהם חלק מקבוצה. זו אנושיות ברגעים נדירים.

45 Comments

גיל 21 במרץ 2011

אני דווקא מסכים עם זה שבייסבול הוא ספורט קבוצתי. מעבר למה שציינת, מהלכים בהגנה מחייבים תיאום מושלם ויש גם סיבה פרוזאית נוספת: שחקני בייסבול חיים אחד עם השני למשך חצי שנה. זה לא כמו כדורגל שאחרי אימון הולכים הביתה. יש חשיבות גדולה לאיך שחקנים מתייחסים אחד לשני בצורה הכי בסיסית. עוד נקודה זה שאתה חשוף לגמרי לביקורת ואין לך את מי להאשים. אם אתה לא חובט מספיק טוב אז ההשפעה על הקבוצה ברורה.

בקשר לכורים, אפשר גם להזכר בקמיקאזות שללא היסוס התאבדו בשם הקיסר.

דורפן 21 במרץ 2011

גיל התאפקתי מלהתייחס לקמיקזות. אבל ראיתי לאחרונה ספר מצמרר של המכתבים האחרונים של הקמיקזות – שמשנה הרבה מהתמונה. היו בהם הרבה סטודנטים משכילים שהוכרחו באיומים על משפחתם לבצע זאת. הספר מלא מכתבי אהבה אחרונים של הקמיקזות הללו לאהובותיהם. בטח ובטח זה לא "התאבדו ללא היסוס בשם הקיסר".

ואני חושב שבכל מקרה להשוות את הפעולה הזאת של הכורים לקמיקזות זה מכוער. אלו אנשים מודרנים, עם משפחות וילדים, שככל הנראה מקריבים את חייהם כדי שאחרים יחיו.

בינתיים במערב ההומני אי אפשר לקבל דיווח על יפן בלי סיפורים על ההשפעות על מדד הניקיי או הין היפני.

אנונימוס 22 במרץ 2011

לזכות המערב יאמר שהיום קראתי בהארץ טור פרשנות של עיתונאי יפני שגם הוא דיבר הרבה על ההתאוששות הכלכלית ושאר ירקות שנשמעים גם לי כדבר האחרון שמעניין כאשר טוקיו נמצאת רגע לפני זיהום רדיואקטיבי

Mr. Kate 22 במרץ 2011

בקשר לקמיקזות-דווקא אנשים שמכירים את המציאות המזרח תיכונית המודרנית, שאולי שמעו כמה סיפורים על ניל"י ,גיבורי מצדה או אחים לנשק שקפצו על רימון יכולים להבין שלאבד חיים למען מטרה "עליונה" זאת תכונה אנושית משותפת בכל רחבי העולם.

גיל 21 במרץ 2011

אוקיי, יכול להיות שהגזמתי עם הללא היסוס. הנקודה המרכזית היא שזו תרבות שמקדשת הקרבה של הפרט למען הכלל. זה בא לידי ביטוי בצורה חיובית כמו במקרה של הכורים אבל גם בצורה שלילית במצב של מלחמה.

ההתייחסות במערב בעייתית בחלקה אבל יש גם הרבה גילויי אנושיות ותרומות ליפן. יפן כמדינה נראית כרגע במצב שוק ולצד ההקרבה והאיפוק יש גם ביקורות על הגעה איטית של כוחות הצלה.

דורפן 21 במרץ 2011

גיל – בשעה שאין ספק שזו תרבות של הקרבה למען החברה, לעולם קשה להסיק מסקנות על טבעו של עם במצב של דיקטטורה.

גיל 21 במרץ 2011

זה נכון, אבל ההקרבה הייתה קיימת לפני ואחרי. לפחות עכשיו היא למטרות טובות.

red sox 21 במרץ 2011

המקרים של הקמיקאזה המתאבדים מוכרים מאוד, אבל מבחינה כמותית בטלים בשישים לעומת ההתאבדויות ההמוניות של אזרחים יפנים באזורים שבהם הובס הצבא (בעיקר באיי מערב הפאסיפיק, ולאחר הכניעה גם ביפן עצמה).
ההתאבדויות של האזרחים מעניינות הרבה יותר כיוון שבוצעו ללא כוונה להשיג תוצאה כלשהי (משימת הקמיקזה לא היתה למות בקרב – זה היה האמצעי ההכרחי להשגת המטרה של הטבעת ספינות אמריקאיות) וללא שנשלחו באופן פורמאלי ע"י מישהו להקריב את חייהם. התאבדות האזרחים, ולא הקמיקאזה, היא כנראה הביטוי הקיצוני ביותר של הטוטאליות שבה הוטמעו הערכים יפניים בכל הקשור להקרבת הפרט בשם הכלל.

גיל 22 במרץ 2011

כן, כמובן שקמיקאזות לא היו התאבדויות אקראית, נראה לי שזה די ברור.

red sox 21 במרץ 2011

רק לשם הפרוטוקול והסמנטיקה: ביפן מעולם לא שרר שלטון פאשיסטי. אחד מעמודי היסוד של הפאשיזם הוא אוטוריטה סמכותנית של שליט בודד. ביפן הקיסר הוא כבר מאות שנים שליט נומינלי שהסמכויות האופרטיביות אינן בידיו אלא בידי בעלי תפקידים/מוסדות אחרים (שוגון/קאנריי/בעלי נחלות (דאימיו)/יועצים/גנרלים… כל תקופה והכוח האופרטיבי שלה).
זה לא אומר שלא היו אלמנטים פשיסטיים באידיאולוגיה של יפן האימפריאלית (מיליטריזם, עליונות החברה על הפרט, הקרבה למען המדינה והקיסר) אבל ברמת ההגדרה הפונקציונאלית זה לא נחשב למשטר פאשיסטי.

מעבר לזה-אבחנה יפה בקשר לתפיסת האחריות של היחיד ותפקידו בחברה. אני דווקא לא חושב שזה "סטריאוטיפי להחריד" אלא ביטוי של סולם ערכים שונה מאוד שזה של המערב (שצריך להיזהר מרומנטיזציה שלו ו"אוטופיזציה" שלו, לפחות בצורות הקיצוניות של התאבדות בשם הערכים הללו).

מנחם לס 22 במרץ 2011

ביפאן הקיסר הוא לא בעל סמכות נומינלית. אני לא יודע עכשיו, אך בשנת 1945 הקיסר היה קדוש ומילתו קדושה. פשוט לא העיזו להעסיקו בענייני "יום -יום" כגון להיכנע באיבו ג'ימה או להמשיך להילחם. אבל כשהגיע דבר כמו פצצת אטום, הקליקה הצבאית סרבה להיכנע. הדבר הובא סוף סוף להכרעת הקיסר,
והוא ציווה "כניעה" (ולכן אפילו היו כמה גנרלים שרצו לרצוח אותו)

red sox 22 במרץ 2011

זה נכון, אבל אין קשר הין זה ובין הסמכויות המוחלטות של מנהיג במשטר פאשיסטי. לראיה, מקארתור פטר את הירוהיטו מאחריות כמנהיג המדינה, ולא העמיד אותו לדין במשפטי טוקיו לאחר המלחמה. מי שעמד על דוכן הנאשמים שם היו ראשי המערכת הפוליטית, ראשי הצבא וכו'-בעלי הסמכויות האופרטיביות ומקבלי ההחלטות בפועל.

גיל שלי 21 במרץ 2011

רונן – ההתעסקות בהשקעות שללה ממני את הנאיביות האחרונה שהיתה בי. המערב הוא ציני לחלוטין, ומונחה רק מרדיפת הבצע של החזקים במדינות המערב. יפן וארה"ב נתקלו באותו משבר כלכלי, היפנים דאגו לתעסוקה, האמריקנים דאגו לבנקאים, זה ההבדל התרבותי

גיל 21 במרץ 2011

רק בשביל לאזן. לפחות בארה"ב העיסוק בהשקעות שולי. מתרכזים בעיקר בטרגדיה ואתמול היה קטע ב60 דקות על האסון.

עמית פרוס 21 במרץ 2011

אני לא בטוח גיל-וורן באפט התייחס לאסון בערך במשפט וחצי-"המשבר ביפן יצר הזדמנויות קנייה".זו הגישה הכללית של המערב ה"נאור"

מנחם לס 22 במרץ 2011

גיל, גיל, גיל, הלא היה זה אתה שדיבר על כך בפוסט שלו אתמול או שלשום, ואני אפילו הגבתי? אז מדברים על קנייה ומכירה של מניות בעת הרעש ביפאן. מה עניין שמיטה להר סיני? מי שקונה ומוכר לא יכול להיות ברוקר שמושפע מאד – אישית – מהרעש ביפאן? כשאשתי היתה חולה מאד הייתי חייב להמשיך בחיי: ללמד, לאמן, ולדאוג לכל דבר.

עמית פרוס 22 במרץ 2011

מנחם,אני אומר לך בבטחון מלא ,שאין סוחר אחד בבנקים הגדולים בארצות הברתי שלא מתפלל שלאיזה אסון טבע פעמיים בשבוע.בשבילם זה כסף על הרצפה.ברור שאף אחד לא שמח מהעובדה שאנשים נהרגים,אבל אם אתה חושב שלמערכת הפיננסית אכפת מהאיש הקטן שסובל ,אתה טועה.
אכפת לה להספיק להריץ ראשונה את השוק למטה ולאסוף בתחתית….

תושב חוזר 22 במרץ 2011

עמית, אתה צודק במאה אחוז. הם גם רוצחים ילדים נוצרים ומכינים מהדם שלהם מצות

עמית פרוס 22 במרץ 2011

הבנתי.אתה לא ממש מכיר את התחום.
בסדר.

תושב חוזר 21 במרץ 2011

רונן – מבריק. היכולת שלך להאיר אספקטים חברתיים דרך האספקלריה של הספורט מרשימה תמיד, ובמיטבה בפוסט הזה.
עמית – אל תחמיר, אתה קצת נתפס לקלישאות בעיני. כששואלים את וורן באפט שאלה, זה כי הוא גורו השקעות, ומצפים לתשובה בנושאים כלכליים. כך ביחס לארועים בלוב, לעליית מחירי הסוכר או לאסון ביפן. אני מהמר, בלי להכיר איש מכם, שלבו לא גס בטרגדיה יותר מלבך.
גם אני ראיתי הרבה התייחסויות בתקשורת האמריקאית לאסון כאסון, כפי שכתב גיל למעלה.

גיל 21 במרץ 2011

נכון. בסופו של דבר צריך למלא זמן אוויר בטלביזיה אז מדברים על כל דבר. תוסיף לזה שהגישה לכתבים כנראה מוגבלת ויש גבול לכמות הצילומים שאפשר להראות.

דורפן 21 במרץ 2011

תודה.
אני לא מתייחס לבאפט אישית. אני חושב שמי ששאל את השאלה יש לו סדר יום מעוות.

אריק 22 במרץ 2011

כשהבורסות יורדות וחסכונותיהם של אנשים בסכנה, צריך לצנן את השוק. המטרה היא למנוע את המצב מלהפיל את השווקים, ולכן מנסים להרגיע כדי שאנשים לא יאבדו את כספם. בנוסף זאת עזרה כלכלית ליפן כי אם אנשים ימשכו את כספם מהבורסה בטוקין הכלכלה היפנית תסבול. אז אפשר להמשיך לצקצק, אבל אנחנו לא ילדים, העולם הוא מורכב. המערב דווקא מפתיע לטובה עם העזרה בלוב…

אנונימוס 22 במרץ 2011

למה לא להתייחס?
בנאדם נורמלי היה אומר "חבר'ה, אנשים שם עומדים בפני שואה רדיואקטיבית. תשאלו אותי על מניות והשקעות עוד חודש בבקשה, כרגע אני מרגיש שזה חילול הקודש לדבר על זה בכלל". זה כזה קשה?

עמית פרוס 22 במרץ 2011

תושב,אני מקבל את מה שאתה אומר ,אבל צריך להבדיל.
במערכת הפיננסית האמריקאית יושבים האנשים הכי ציניים בעולם,מספיק להזכיר את סיפור אגח חברת החשמל בקליפורניה של מריל לינץ' בשביל להבין איזה מוסר ירוד …

צור שפי 21 במרץ 2011

רונן, הפוסט הזה נראה כמו פתיח לדיון יותר רחב ומשאיר טעם של עוד. במהות אני חושב כמו גיל, כלומר שהאתום המניע את האנשים בכורים הוא של להיות חלק מחברה, אבל זה לא עומד בסתירה לכך שמדובר ב"אנושיות ברגעים נדירים" כמו שכתבת.

באשר להיסטוריה: צריך להיזהר ממסקנות גורפות בעקבות ספר כזה או אחר. אין לי מושג כמה מטייסי הקמיקאזה אולצו לעשות מה שעשו וכמה היתה התופעה משמעותית. האם הספר מציין זאת? בשדה ההיסטוריה תמיד קיימות סכנות של רביזיוניזם או רלטיביזם כשהרבה מאוד פעמים נוטלים מקרים בודדים ומנסים להקיש מהם על הכלל כדי לרחוץ כתמים קולקטיביים. אני לא חושב שהפשיזם היפני יכול להתנקות מכתם הקמיקזות בגלל שהיו כמה טייסים שאולצו לכך ו/או כתבו מכתבים יפים. זה היה חלק מאתוס אפל ודי אם נזכיר גם את פשעי המלחמה ומעשי האונס בקוריאה, טראומה שנשארה פתוחה עד היום.

בכל מקרה אני לגמרי מסכים שאין שום מקום להשוואה בין אז והיום ומה שקורה עכשיו מהווה דוגמה לרתימת האתוס החברתי הקולקטיבי למטרה נעלה של קדושת החיים תוך הפגנת אומץ לב אישי ואזרחי נדיר.

red sox 22 במרץ 2011

בניגוד לפשעי המלחמה בקוריאה (או הטבח בננג'ינג ב-37' לצורך העניין), הקרבת הקמיקאזה היא לא כתם קולקטיבי שצריך לרחוץ. דווקא העובדה שאותם ערכים באים לידי ביטוי בהקרבה האזרחית שאנחנו רואים בימים אלו מעידה על כך שהערכים הללו הם לא משהו שיש להתבייש בו. הייתי אפילו אומר שהיפנים גאים בתפיסת האחריות החברתית שלהם, ובניגודיות שלה מול זו של המערב.

אוסטרלי 22 במרץ 2011

הייתי מתקן ואומר שהיפנים לא רואים שום דבר חריג בתפיסת האחריות החברתית שלהם. המשך קיום ההרמוניה הסוציאלית היא נקודת המוצא של היפני.
זה הדבר הטבעי ביותר עבורם. בדיוק כמו שעבור ישראלים רבים הדבר הטבעי ביותר הוא… לא לצאת כבש.

אמחיש:
האם אדם מערבי גאה בזה שאין לו תשוקות כלפי נשים ממשפחתו?!
הרי הוא ירגיש חולה אם יעז לפתח תשוקות כאלו.
כך אדם יפני מתייחס לאחריות החברתית שלו.
במידה ולא היה לו את זה הוא היה מרגיש שפל ביותר.

במאמר מוסגר:
מערביים רבים נוטים לייחס ליפנים קור ואפטיות בעקבות יחסם (או חוסר יחסם לדרי הרחוב ביפן).
דר רחוב יפני בפירוש אינו מצפה לעזרה. אינו מצפה לתרומה ואינו מצפה שהממשלה (או כל גוף פרטי או ציבורי אחר) תשים קורת גג מעל ראשו.
הוא יודע שהוא האחראי הבלעדי למצבו.
לכן קשה לדרוש מאדם יפני(עובד תאגיד) שיפגין חמלה כלפיו.
איש התאגיד היפני ממשיך למרות שקשה(התפוצצות הבועה)
דר הרחוב היה עובד תאגיד שבחר להישבר (פוסט התפוצצות הבועה) ולהפוך לנטל על החברה .

היווי נטל על החברה/אי מילוי חובות אזרחיות/השתמטות/הפרת הרמוניה ציבורית הם דברים חמורים מאוד שיפנים יימנעו מהם בכל כוחם(גם מהסיבה של ההשפלה של לחיות עם עצמם אחר כך).

זה מתבטא קטנה כגדולה:
יפנים שנמלטו מבנינים רועדים בטוקיו המתינו בצמתים ריקים לרמזורים ירוקים, כנל כלי רכב שנמלטו מהצונמי בעיירות מיאגי.
רק לא להפר את ההרמוניה… עד לרמה שלנו נתפסת כמעט כחסרת היגיון.
כך הכבאים, מוציאים לפועל את תפקידם ועושים את המוטל עליהם כדי לא להפר את ההרמוניה הציבורית של מילוי מוחלט של כל תפקיד (על אחת כמה וכמה כשהם יודעים שהם מצילים את המולדת).

אגב, כל מי שביקר ביפן יכול להעיד שיפני "מנצנץ" ולא עושה מלאכתו במחויבות מוחלטת זה דבר נדיר עד כדי לא קיים.
לא משנה אם מדובר בעובד זוטר של 4 בבוקר בחנות נוחות(קומביני) או בפנסיונר שמכוון תנועת רכבים במגרש חניה שומם. כולם מחויבים.

אגבII אני מסייג את כל האמור לעיל ליפנים ביפן בלבד.
יפנים מחוץ לפין זו חיה קצת אחרת( אבל על כך בפוסט אחר)

עמית 22 במרץ 2011

אוסטרלי – תודה על תגובה בהירה ומאירת עיניים.

צור שפי 22 במרץ 2011

אני מצטרף לתודה

גמל (סתם גמל) 22 במרץ 2011

מדוע אנשים מזכירים את הקמיקזות באותה שורה עם הפשעים שביצעו היפנים במלחמת העולם השניה ולפניה?
אתם אומרים קמיקזות ואני אומר טייסים שנשלחו להשמיד מטרות צבאיות במהלך מלחמה.
ואני באמת לא מבין את הקשר בין פשעי המלחמה של היפנים במזרח לאסון הנוכחי. אסור לשכוח שאנחנו מדברים על אומה שחזרה בתשובה.

הסיפור של העובדים בכור עושה לי צמרמורת.

יואב 22 במרץ 2011

רונן,
בכדורגל כדי להצליח, תנאי הכרחי הוא לבטוח בחברים שלך לקבוצה.זה לךא יכול לעבוד אחרת.
פרגי ולא מעט שחקני יונייטד השתמשו במשפט הזה(ומין הסתם גם אחרים שאני לא עוקב מחוסר עניין).יש כל כך הרבה דוגמאות לזה, בכל משחק ליגה רגיל-לחיוב ושלילה.
אולי נאני בשבת(אם נחזור לדיון ההוא),כבר לא סמך על אף אחד בזמן נתון.מה שמעניין ברוני בהקשר הזה שהוא אולי השחקן הכי קבוצתי וסומך על חבריו ביחס לכישרון.לפעמים גם יותר מידי….

מנחם לס 22 במרץ 2011

רונן, אני אוהב אותך ואתה יודע זאת, אך לפעמים אתה בא עם הצהרות מהגיהנום. אז הרשה לי לחזור לספורט לרגע מהקמיקזים האלה, ולהגיב על המשפט שכתבת (כנראה בהשפעת Palinka – הליקר ההונגרי הנהדר לאלה שלא יודעים! פעם השתכרתי עליו עם איזו הונגריה בבודפשט בימים הרעים שלי):

"בהתקפה יש ניואנסים של קבוצתיות – כמו להעדיף RBI על הום ראן במצבים מסויימים".

זה כמו לכתוב שבכדורגל לפעמים יותר כדאי למסור מלהכניס גול, 'במצבים מסויימים'!

דורפן 22 במרץ 2011

מנחם מנחם – התכוונתי לחפש את ההום ראן. אם שחקן ניגש לחבוט, חבר על השלישי ואנחנו 1-1 בתשיעי. הוא לא צריך לנופף בטירוף את המחבט ולחפש את הבומבה של ההום ראן אלא רק חבטה מנצחת.

moby 22 במרץ 2011

הטענות על אי הגעת צוותי החילוץ בזמן נראית לי מאוד מתאימה ליפנים. האזרח הקטן ביצע את המוטל עליו (הכין תיק, התפנה למקום שהורו לו וכד) אמרו לו שיבואו לפנות, מים ואוכל.אז הוא מצפה לכך. לא מעניין אותו שרוב האנשים שאחראים לחילוץ ולפינוי באזור האסון קבורים גם כן בתוך הבוץ. היות ורעידת האדמה והצונמי לווה באי ידיעה לגבי רמות רעשי ההמשך.
גמישות של העברת כוחות ושינוי מחשבתי לא הצד החזק ביפנים.

אריאל 22 במרץ 2011

הסיפור של הקמיקאזה הוא סיפור מזעזע הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. כולם חושבים שאלו היו בודדים שהקריבו את עצמם למען המדינה אבל המציאות היא ממש לא ככה.
בהתחלה היה מדובר באמת בבודדים אבל ככל שנקף הזמן והמערכה לא השתפרה לטובת היפנים, הפיקוד הפך את הקמיקזה לאסטרטגיה הרשמית שלו והכריח אנשים להקריב את עצמם בשביל המדינה. בצורה פטתית משהו, הם לקחו טייסים טובים והכריחו אותם להתאבד. היה מרמור עצום בקרב היפנים על האסטרטגיה הזאת.

אני דרך אגב חושב שמה שקורה שם עם הכור הוא מה שהיה קורה בערך בכל מדינה בעולם. כשאנשים מרגישים שגורל מדינה שלמה על הכתפיים שלהם, הם ייקחו אחריות ויהיו מוכנים להקריב את עצמם למען המדינה. אין הבדל גדול בין האנשים שעובדים בכור ביפן לבין הכבאים שרצו לבנין התאומים הבוער בארה"ב.

ארז (דא יונג) 22 במרץ 2011

אני מצטער על נתינת זווית צינית לטקסט סנטימנטלי משהו, אבל האנשים האלה, במסיכות, שמסכנים את חייהם בכור היפני, עושים את תפקידם ו/או את מה שאמרו להם לעשות.
במאמר מצוין שקראתי אתמול בהארץ על המאפיה היפנית מדגיש המרואיין כיצד יפן (כמו מדינות אחרות באסיה, אם כי כנראה יותר במזרחה מאשר במערבה) היא מדינה שבה בושה היא מניע עיקרי. אני לא יודע אם האנשים האלה היו מתנדבים מרצונם החופשי לעשות זאת, אולי כן, אבל אני בטוח שמרגע שיש מהם ציפייה לעשות זאת – או בשל פקודה, מחוייבות לתפקיד או רמיזות מצד מישהו בדרג שמעליהם – אי מימוש של הציפייה הזו יגרור "איבוד פנים" והשפלה בלתי נסבלת.

דורפן 22 במרץ 2011

זה סתם מצטרף לכיעור של הכיסוי המערבי של הפרשה. אלו אנשים גיבורים ואציליים ועיתון הארץ לא היה מעיז לפרסם מאמר כזה על אמריקאים או ישראלים שמסכנים את חייהם למען הכלל.

ארז (דא יונג) 22 במרץ 2011

סליחה שלא הבהרתי את עצמי . הכתבה לא קשורה לעניין הכור (זה הלינק: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1220806.html).

מתוך מה שנאמר בכתבה על עניין הבושה, אני מעלה את הטענה הנ"ל שלי.
אני לא בא לזלזל, חלילה, באותם אנשים שאכן עושים כמיטב יכולתם ומסכנים את חייהם, אולם אני חושב שראוי להזכיר גם את העניין והזווית הזו.

אני חייב גם לציין שמתוך כל העמים שהם לא צפון אמריקאים/מערב אירופאים, אני חושב שהיפנים זוכים לכבוד הרב ביותר הן בתרבות והן בתקשורת המערבית, לפחות למיטב זכרוני.
נכון שיש סטריאוטיפיזציה שלהם, כמו שעושים לכל עם ומדינה כמעט, אולם אני לא חש שיש התנשאות על רקע גזעי או תרבותי כלפיהם.

תושב חוזר 22 במרץ 2011

ארז אתה מעלה שאלה רחבה יותר על אלטרואיזם ומניעיו. רבות נכתב על כך שמה שמניע חיילים למעשי גבורה בקרב הוא הבושה, יותר מכל. האם זה גורע מהאצילות ומהגבורה? לכולם ידוע שהרבה ממעשי הצדקה נעשים כי הם טובים ליחסי ציבור והם גורמים לאנשים להרגיש טובים ונעלים. האם זה מבטל את ערכם?
אני אתן דוגמה הכי אישית – אני תורם באופן די סדיר (סכומים מאד צנועים) לכל מיני ארגונים ומטרות הקרובים ללבי (מותר לציין – להבדיל אלף הבדלות מהכורים שם ביפן, שלא יהיה ספק…רק משתף בדוגמה שלי). לזה עשרה שקלים בחודש, להוא מאה שקל פעם בשנה, ברמה הזאת. גיליתי משהו על עצמי – כשאני עושה את זה, יש לי רווח אגואיסטי מיידי. אני מבסוט מעצמי, אני מרגיש עשיר, רב כח, נדיב ונאצל (וגם טוב מראה). זאת אומרת, אקט התרומה בעיקר עושה לי הרגשה טובה ,כמו שללכת למסעדה או למשחק טוב. האם באמת כל כך איכפת לי מיעדי התרומה או שאני עושה את זה רק כדי להרגיש שאני תותח? אני באמת לא יודע, ואני לא בטוח שזה משנה.

ארז (דא יונג) 22 במרץ 2011

אני מסכים שאפשר לייחס אגואיזם לכל עניין, אולם להבדיל ממקרה התרומות שלך (כל הכבוד, דרך אגב), ליפנים בכור יש גם הרבה מה להפסיד, כך שזה לא משחק שבו או שתרוויח (דרך הרגשה יותר טובה אחרי תרומה, הערכה מהקהילה – מה שלא רלוונטי אם מדובר במתן בסתר או דרכים אחרות) או שפשוט לא תפסיד, אלא מקרה בו ישנו נזק, לפחות מינימלי, שייגרם להם ברמה ודאית מעצם עשיית מלאכתם.

סימנטוב 22 במרץ 2011

אני עובד בחברה יפנית די גדולה ובאחת השיחות עם יפני הוא סיפר לי שביפן אחריות היא מחלקתיתקבוצתית, ואם יש (לדוגמא) טכנאי שהוא ממש טוב ברוב המוחלט של המקרים הוא לא יקודם למחלקה ששם יוכלו לנצל את הכישורים יותר טוב מאחר והוא חלק מהקבוצה והוא צריך לדחוף אותה קדימה.
היו לנו גם בעבר כמה מקרים בהם היפנים שעבדו (בארץ) עם ישראלים וברגע שאחד מהישראלים לא עבד לפי הנהלים הם דיווחו אותו לחברת האם ביפן – הם לא ראו בזה פגיעה אישית אלא פגיעה באינטגריטי של החברה (נהלים זה נהלים).

mirage 22 במרץ 2011

קשה לי להחליט אם בייסבול הוא יותר קבוצתי או יותר אישי. אבל הנה המערכון הקלסי של הקומיקאי המנוח ג'ורג' קרלין בו הוא משווה בין בייסבול ופוטבול:
http://www.youtube.com/watch?v=om_yq4L3M_I

ניב שטנדל 25 במרץ 2011

מעולה, בדיוק כמו שאני מרגיש לגבי שניהם (ומה שאני אוהב לגבי כל אחד מהם). בתמצית: בייסבול זה שכונה. פוטבול זה מלחמה.

תושב חוזר 23 במרץ 2011

ואחרי כל הדיונים שלנו והתיאוריות המלומדות שלי, הרי לכם כתבה מכלכליסט מהיום – כיצד ישפיע האסון ביפן על הליסינג בארץ. אין גבול אני אומר לכם, אין גבול. אפילו קיבה חזקה וצינית כשלי מתהפכת

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3512486,00.html

Comments closed