על מצבו התחרותי של הספורט האמריקאי

תוצאות הגולף אתמול סימלו עוד נקודת שפל לספורט האמריקאי. נכון, זה בעיקר בגברים. נכון, בפוטבול וכדורסל אין להם שום בעיה

In כללי

על גדולת הספורט האמריקאי, אין חולק. ובצדק רב – ובעיקר על הארגון שלו. במבנה הכלכלי של הספורט המקצועני (חוץ מהעניין הזה שלפעמים הם שובתים ואין ספורט) ובהפרדה המאד נכונה בין ספורט עד גיל 20-22 וספורט מקצועני. וכמובן במעורבות הקהל ובמקום הספורט בתרבות הכללית.

אבל הפוסט הזה עוסק במשהו קצת אחר: מצבו התחרותי של הספורט האמריקאי. כלומר כמה ארצות הברית מצליחה בענפים בהם היא מתחרה ברצינות במדינות אחרות. לא בפוטבול ולא ממש בכדורסל ולא במכוניות מתנגשות. אלא בענפים בהם כולם משחקים בהיקף נרחב וכולם עוברים את אותן בדיקות סמים.

1. אחרי המאסטרס אתמול – מה שנתן לי את הרעיון לפוסט הנוכחי – הגברים האמריקאים לא מחזיקים באף תואר מייג'ור בגולף. למרות שהיסטורית מעשרה שחקנים שזכו ב-7 מייג'ורס מאז תחילת המאה העשרים תשעה הם אמריקאים. התופעה הזו הגיעה אתמול לשיא, אבל למעשה העולם סגר על ארצות הברית בגולף כבר מזמן. אלא שטייגר וודס לבדו די שינה את התמונה. ארצות הברית זכתה ב-25 מ-45 טורנירי המייג'ור במאה ה-21 בלי טייגר הייתה מאבדת 5 מהם (אני מונה טורנירים בהם ניצח והשני לא היה אמריקאי). את מגמת העליה של שאר העולם רואים בברור גם בריידר קאפ.

2. הגברים האמריקאים כמובן לא מחזיקים בשום תואר אינדיוודואלי בטניס. ואף אחד שפוי גם לא זוכר מתי לאחרונה הם החזיקו. אנדי רודיק מתישהו. כרגע השחקן האמריקאי הבכיר ביותר מדורג 11 בעולם.

3. באולימפיאדת 2008 זכו הגברים האמריקאים ב-19 מ-36 מדליות הזהב של ארצות הברית. במשחקים יש קצת יותר מ-300 תחרויות כיום. זה 50% כי עדיין יש יותר תחרויות לגברים. לשם השוואה: באולימפיאדת 1988 זכו הגברים האמריקאים ב-25 מ-36 מדליות הזהב של ארצות הברית. כשבמשחקים האולימפים היו 200 תחרויות. זה היה יותר משני שליש. ואם משווים לעולם: יחסית למספר התחרויות ארצות הברית איבדה חצי מהאליפויות האולימפיות שלה בגברים.

וגם ההישגים הנוכחיים בנויים באופן לא פרופורציוני על ספורטאי אחד – ושמונת מדליות הזהב של מייקל פלפס. בדקתי את העניין לעומק. בכל חמשת המשחים האישיים בהם ניצח, המקום השני לא היה אמריקאי (את זה יודעים בהונגריה מצויין) וארצות הברית הייתה זוכה בלעדיו ב-2 מ-3 משחי השליחים. אז בלעדיו הגברים האמריקאים היו זוכים רק ב-13 מדליות זהב. שפל היסטורי בלתי ניתן לתיאור.

4. חדי האבחנה והלא-פוליטקלי קורקט יגידו מיד: "אלו ענפי ספורט לבנים!". הלבנים האמריקאים אולי לא נורא גרועים אבל גם לא ממש טובים בספורט כמו השחורים האמריקאים. אבל זה לא נכון שהירידה בהישגים היא רק תופעה לבנה. אפשר לראות למשל איך ג'מייקה, ולא רק אוסאין בולט, לקחה מארצות הברית את הדומיננטיות המוחלטת במיאוצים.

בדרוג הפאונד-פור-פאונד באגרוף – לקחתי את זה של מגזין רינג האמריקאי – יש רק שלושה אמריקאים בתוך עשרת הראשונים. ואחד מהם (פלוייד מייוות'ר) אולי לא פעיל. אם הולכים לדרוג כל הזמנים – סביר שלפחות 8 מ-10 הטובים בהיסטוריה הם אמריקאים. למעשה מלבד פאקיו אני מתקשה לחשוב על לא-אמריקאי אחר ברשימה כזו.

*

למה זה קורה?

1. העולם באמת משתפר וסוגר פערים. אין שאלה בכלל.

2. הספורט המקצועני האמריקאי הפך כל כך גדול שהוא "בולע" הכל. ספציפית אשם הפוטבול. הכדורסל לוקח את רוב הספורטאים רק מהאחוזונים הגבוהים הבודדים באוכלוסיה מבחינת גובה. הבייסבול פחות אמריקאי מבחינת אוכלוסיה ויש בו פחות ספורטאים שהיו מצליחים בענפים אחרים. אבל הפוטבול לוקח את הקצפת שבקצפת של הכשרון האתלטי וגם צריך כמות עצומה של ספורטאים.

זו לא איזו מגמה כללית מרוחקת. אם באוניברסיטת נברסקה יש בחור שיכול להיות מתאבק אולימפי או ליינבקר מקצועני אין בכלל שאלה במה הוא יבחר. אגב, יש כמובן כניסת ספורטאים זרים במשורה גם לפוטבול. בעיקר בתפקידים שדורשים פחות קוארדינציה ואימון מילדות. אני מנבא קווטרבק גרמני לפני 2020.

3. ג'אנק פוד.

4. שינוי בדפוסי הגירה. עד שנות הששים חלק עצום מההגירה לארצות הברית הגיע מאירופה עם נטיה להשתלב בספורט. אני יודע שאני קופץ כאן לספורט מקצועני אבל אנשים לפעמים לא שמים לב כמה מגדולי הספורט האמריקאי היו דור ראשון ושני להגירה: וויסמולר, ניטשקה, בטקוס, ניימת', מיוזיאל, גריג, האבליצ'ק. אלו היוו מאגר ספורטיבי קרוב באיכותו לזה של הספורטאים השחורים של סוף האפרטהייד האמריקאי.

היום לא רק שהמגמה הזו נחלשה, אלא גם אירופה נהנית מהגירה שמחזקת את רמתה הספורטיבית.

*

לא התייחסתי לספורט נשים כי שם דווקא המגמות שונות. בספורט האולימפי נשים אמריקאיות בעליה. למרות שגם הן אוכלות ג'אנק פוד.

בספורט נשים זה לא "העולם התקדם" אלא דווקא אמריקה התקדמה. טייטל 9, סעיף בחוקת הNCAA מתחילת שנות השבעים שקבע שספורט נשים אוניברסיטאי צריך להיות מתוקצב כמו ספורט גברים במכללות. המשמעות האמיתית של החוק הוא עודף תקצוב עצום לספורט נשים לעומת גברים. למה? כי לנשים אין פוטבול מכללות. ומכיוון שפוטבול מכללות לוקח חלק עצום כל כך מהתקציב, הכסף הזה והמלגות הללו צריכים ללכת לספורט נשים.

קצת אירוני לכל מכסחי-השמאלנים באמריקה. אבל תקצוב ציבורי הוא מה שהביא להצלחות הללו. כן, כמו אצל האירופאים הקומוניסטים.

במקביל, התמוטט הגוש המזרחי. נשות מזרח אירופה כנראה ממשיכות להיות הטובות ביותר בספורט באופן ממוצע, אבל המוטיבציות הפכו מפוליטיות לכלכליות. הן פשוט עברו מהאתלטיקה והספורט האולימפי לטניס.

במקביל, אין באמריקה ספורט מקצועני קבוצתי משמעותי לנשים. יש ליגת קיץ בכדורסל אבל אפילו הליגה הזו לא מספקת פרנסה מלאה וספורטאיות צריכות לחפש פרנסה באירופה, שם דווקא נשים יכולות להתפרנס מספורט קבוצתי.

דמיינו לכם את מריון ג'ונס (נתעלם מהסוף הטרגי של הקריירה שלה). הרצה הטובה בעולם, כדורסלנית ברמה מקצוענית. היא הלכה לאולימפיאדה. בגברים היא הייתה הולכת בוודאות לכדורסל.

אבל לכו תדעו, אולי סוגרים בקרוב את הפוטבול?

*

ובהמלצה הגיונית של קורא – שיר!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

73 Comments

ארז 11 באפריל 2011

לדעתי, הצלחה במישור הבינלאומי היא רק חלק קטן ולעתים די שולי בסיפור כולו.

למשל, הכדורסל הישראלי במצב לא רק באירופה, כבר 20 שנה הנבחרת מעפילה לאליפות אירופה אבל רמת העניין בליגה נמוכה אז מה זה משנה אם הנבחרת תזכה במקום הראשון באליפות אירופה 2011 ואחרי זה במדליית ארד בלונדון 2012?

לפעמים רואים בטלוויזיה משחק כדורסל בין אורגון לאריזונה סטייט או תחרות אתלטיקה של הביג-טן במיניאפוליס. הספורטאים שמופיעים שם הם ממש לא מהטובים בעולם ואולי איש מהם לא יגיע בכלל לרמה המקצוענית אבל שאני רואה את האווירה, את הרצינות של כל המעורבים כולל הפרשן שמתלהב מזה שאיזה אתלט אלמוני שבר את שיא בית הספר לקפיצה במוט באולם אני חושב לעצמי: "וואו, איזה כיף להם!". יש את הדבר הערטילאי הזה שקוראים לו "רמה". תגדירו את המונח הזה אך שתרצו הוא ממש לא הכי חשוב. ה"רמה" בפיינל פור של היורוליג כנראה יותר גבוהה מהרמה של הפיינל-פור במכללות, אבל באמת, מה יותר כיף לראות?

דורפן 11 באפריל 2011

ברור שפינל פור של מכללות. לספורט האמריקאי אין שום בעיה תרבותית או תדמיתית.

ליבר 11 באפריל 2011

אני ממש לא חושב שפיינל פור המכללות יותר מעניין מאשר היורוליג.
הרמה במכללות לפעמים משכירה כדורסל נשים. החלטות נוראיות של שחקנים שחורים די מוגבלים, כאשר המאמנים הלבנים מנסים לשלוט בהם לא ממש בהצלחה. חוץ מהקהל שנותן אווירה שמזכירה את אירופה הכל די משעמם. ושלא נזכיר את זה שכל התקפה היא 35 שניות!!! אפשר להירדם באמצע התקפה ועוד לקלוע סל במצב נמנום.
הרמה ביורוליג גבוהה בהרבה והכדורסל הרבה יותר קבוצתי ואינטילגנטי.
ובנוסף האוהדים באירופה מטורפים יותר מהאמריקאים!

גמל (סתם גמל) 11 באפריל 2011

אני לא חושב שיכולת קבלת ההחלטות של חלק גדול מהשחקנים נמוכה בגלל שהם שחורים, היא נמוכה בגלל שהם ילדים.
וזה לא קשור לפוליטיקלי קורקט זה סתם נשמע לי כמו משפט גזעני

YB 11 באפריל 2011

מאמר מרתק. הפוטבול אכן בסכנה אך היא לא ה-CBA אלא דווקא זעזועי המוח שגורמים למעמד הבינוני פחות להפנות את הילדים שלהם למשחק. אין ספק כי האמריקאי הלבן הלך לאחור בכל ענפי הספורט. ההסבר: בספורט האולימפי אין מספיק כסף (והתחרות קשה מול כל העולם) ולספורט המקצועני הוא לא מספיק אתלטי. האמריקאי השחור רלוונטי כמעט רק לספורט המקצועני. לכן כפי שאתה מסביר מעבר לפוטבול, לכדורסל ובמידה מסוימת לבייסבול, אין לאמריקאים להציע מספיק ספורטאי-על ביתר ענפי הספורט. וגם אסור להתעלם מהעובדה שפעם הספורט האולימפי היה יותר פופולארי מכפי שהוא היום (כשאין בו בכלל התעניינות ובקושי יש בו כסף באמריקה).
מאידך, קיימת בעייה נוספת בענפים כמו טניס וגולף כיוון שהעלויות בפיתוח ספורט בהם כה גבוהות שהם למעשה דוחקים את כל המעמד הנמוך והבינוני. זו הסיבה העיקרית לכך שהאמריקאים הרבה פחות טובים מטניס מבעבר. זה פשוט ספורט יקר מדי בעבור 80-90% מהאוכלוסיה (בעל הנוגע לפיתוח שחקן מקצוען. כי לשחק טניס כמעט לא עולה כסף במרבית ארה"ב). אותו כנ"ל כמובן בנוגע לגולף.
לכן בבואנו לדון בספורט אמריקאי עלינו להבין שאת כמעט כל האוכלוסיה מה שמעניין זה פוטבול, בייסבול וכדורסל. לאחר מכן מירוצי מכוניות וגולף. אלה המייג'ר-ספורטס.
כל הספורט האולימפי וגם טניס משתרכים מרחק רב מאחור ולכן את האמריקאים ממש לא מעניין שהם פחות טובים בענפים הללו. כי הענפים הללו פשוט לא מרכיבים את היום יום הספורטיבי שלהם.

דורפן 11 באפריל 2011

זה נכון. אבל השאלה היא כזו: נחזור רק 15 שנים לאחור. כשלאמריקאים יש את אגאסי וסמפראס ואובריאן ומייקל ג'ונסון – האם אז היה עניין יותר גדול בטניס או באתלטיקה?

ד"ר א 11 באפריל 2011

אהבתי את סעיף מס' 3.
נכון ל-2007 היו כ-75% מהציבור בארה"ב במצב כלשהו של משקל יתר. 25% היו מה שנקרא obese (נורא, נורא שמנים).
לפני 20 הנתונים לא היו קרובים לזה אפילו.

אריק 11 באפריל 2011

כן כן! וכמובן שההשמנה היא משהו שהוא רק ביטוי למשהו חמור הרבה יותר. ארצות הברית היא מקום שהשתגע, זה מתבטא בהמון דברים. אבדן הקשר עם ה"אדמה" הצריכה האינסופית שברננקי רק מעודד עוד יותר כל אלו מביאים את האמריקאים למצב של צריכת יתר משוגעת. זה לא שאין מהגרים לבנים, אין מהגרים לבנים רעבים. אמריקה שבעה מדי, היא אימפריה שהמנוע שלה נשחק מעמד הביניים כבר לא יכול לדחוף אותה קדימה. ספורטאים מחוננים מגיעים לרוב משכבות הוכלוסיה הרעבות ולכן אצל השחורים עדיין יש יצור קבוע של ספורטאים מוצלחים. הלבנים שבעים מדי…

יובל שהוא אחר עד כדי כאב 11 באפריל 2011

לא הבנתי את העקיצה בעניין התקציב הציבורי. בעצמך אמרת שיש עודף תקצוב עצום – מה שאומר שכנראה יותר משתלם להשקיע אותו באפיקים אחרים, לא?

דורפן 11 באפריל 2011

לא. מה שאני אומר שמדיניות ממשלתית והשקעה ציבורית יכולים להביא לתוצאות.

dice 11 באפריל 2011

מאמר מעולה. אני חושב שכל הסיבות האפשרויות כוסו כאן. אולי אפשר היה לפרט יותר על הכיוון הסוציו-אקונומי שגורם לאותו מאגר כשרון אתלטי (שחור)ללכת לפוטבול וכדורסל ולבייסבול (היספאנים?).

בנוסף, בעבר דור המהגרים היה נטמע מיידית במולדת החדשה. קראתי שיש מהגרים שמעדיפים לייצג את מקסיקו – אולי התופעה הזאת קיימת גם בארה"ב? (דוגמה קיצונית – נבחרות אפריקאיות בכדורגל. או טורקיה).

זיזו 11 באפריל 2011

את הפער שהאמריקאים יצרו בהשבחת הגזע השחור בשילוב עם המסגרות והכסף הלבנים קשה לראות מישהו משווה.

ג'מייקה והסביבה חריגים בעניין הגזע, אני מניח שאין הבדל משמעותי בין האוכלוסיות השחורות שלהם לשל האמריקאים.

אני עוד לא מזהה שום ספורט בו שלושת המרכיבים הללו מתרכזים והאמריקאים לא דומיננטים באופן מוחלט.

אבל, המרכיבים הללו בהחלט הולכים ומתכנסים סביב מספר מצומצם של ענפים.

אני חושב, בלי עובדות להתבסס עליהם, שרמת המתקנים והמסגרות בשאר העולם עשו זינוק קדימה בעשורים האחרונים לעומת האמריקאים שכבר היו שם.

לדוגמה, מגרשי גולף וטניס שפעם היו נגישים רק לאלפיון העליון פורחים סביב הגלובוס.

בתאילנד אתה רואה את הגולף עוד לפני שאתה יורד מהמטוס, השרוטים האלו משחקים בין המסלולים!

אקדמיות הכדורגל הם דוגמה נוספת למיסוד פיתוח בספורט.

בקיצור, העולם קופץ קדימה בתנאי הסביבה אבל את מה שעשו האמריקאים עם העבדים השחורים קשה לי לדמיין מישהו עושה.
כמובן בתנאי שהקומניזם לא יחזור, אז נראה הרבעה של שחורים עם סוסים.

דורפן 11 באפריל 2011

זיזו – למרות חוסר הפוליטקלי קורקט, אין כמובן ספק שסחר העבדים יצר גזע חזק. אגב, בג'מייקה לא מתביישים לדבר על כך. קראתי מאמר של שר הבריאות של ג'מייקה שאמר שמכיוון שהיא הייתה תחנת העבדים האחרונה במסע, רק החזקים שבחזקים שרדו את המסע לשם.

אבל, אם העניין הגנטי משמעותי בכמה ענפים, ייתכן שעוד לא ראינו את הגזע החזק ביותר. כי עירוב עם גזעים נוספים אמור לפשר תכונות ובעולם בו מספר בני התערובת עולה, זה אפשרי. קח למשל את בלייק גריפין.

זו הטפשות של תורת הגזע הנאצית, מעבר לחוסר המוסריות שלה. טוהר גזע יוצר גזעים חלשים יותר, לא חזקים יותר.

כסיפוביץ 11 באפריל 2011

"טוהר גזע יוצר גזעים חלשים יותר, לא חזקים יותר."
גם אצל כלבים זה כך

אורי המקורי 12 באפריל 2011

עוד לא ראינו את הגזע החזק ביותר כי עוד לא התחילו להנדס ילדים מושלמים. מזכיר לי סצינה מ-starship troopers ("גברים בחלל" לצורך העניין) בה הם משחקים משחק דמוי פוטבול וכולם עושים סלטות. או את "מה קרה בגטקה" שמדבר על עתיד בו יוצרים ילדים ללא פגמים גנטיים. אני מאמין שילדיי יזכו לראות מישהו יורד מ-9 ב-100 מטר.
מצד שני, יכול להיות שבעתיד נחליט שספורט אמיתי עם פציעות והכל הוא מיותר.

matipool 11 באפריל 2011

דורפן – פוסט מעולה ומחכים . קראתי בשקיקה .
דרך אגב – כמיטב המסורת ב"דה באזר" , אתה יכול לצרף את הקליפ של הבוס ( התמונה ששמת בכותרת ישר הזכירה לי את עטיפת האלבום )- "נולד בארה"ב " .

דורפן 11 באפריל 2011

הוספתי את זה!

יובל (אחר) 11 באפריל 2011

לגבי הסבר 2 – בארה"ב מדברים היום על עד כמה הפוטבול המקצועני מרוקן ענפי ספורט אחרים מכשרון. ה-NFL הוא מפלצת רייטינג וכסף, והוא בלי ספק ענף הספורט הפופולרי ביותר היום בארה"ב. זה גורם לכך שכבר מגיל צעיר יחסית אתלטים נוטים להתמקד במקצועות הללו. בשנה שעברה כשג'ייסון היוארד פתח את עונת הרוקי שלו קראתי מאמר עליו והתייחסו לכך שבשנים האחרונות זה מאוד נדיר שספורטאי בפרופיל פיזי כזה בכלל ישקול קריירת בייסבול ולא ילך לפוטבול.

ועוד הערה: ההשוואה לגבי המקצועות שבחרת מעניינת, אבל למה הזנחת את אולימפיאדת החורף? אלו מקצועות ספורט שזוכים לפופולריות רבה באזורים נרחבים בארה"ב. או אולי בגלל שגם זה "ספורט של לבנים" (מלבד שאני דיוויס.)

דורפן 11 באפריל 2011

התחרות העולמית קטנטנה. זו לא כל האוכלוסיה האמריקאית, אבל אפילו קח אוכלוסיית המדינות המושלגות בארצות הברית גדולה דרמטית מזו של סקנדינביה, ויחסית לגודל האוכלוסיה סקנדינביה וגם קנדה מצליחות בהרבה. מדובר בכל מקרה – בכל המדינות – בתחרות של מעמד בינוני וגבוה. או סקנדינביה בה אין עוני בהיקפים משמעותיים.

Amir A 11 באפריל 2011

וכמובן יש גם את העובדה שהספורט היום הרבה יותר נגיש בתקשורת. האולימפיאדה היום היא רק אירוע אחד מיני רבים. ומכיוון שהיא מגיעה רק פעם אחת בארבע שנים היכולת שלה למשוך צעירים פחותה מאשר הסופרבול שמגיע כל שנה, וכמוהו גם גמרי הכדורסל, הבייסבול, טורנירי הגולף, ועוד ועוד.

עוד נקודה לגבי הספורט האינדיבידואלי היא שלצופה קשה לדמיין את עצמו משתלב בספורט. אני יכול לדמיין את עצמי רץ בין הבסיסים בבייסבול (אחרי הכל, אני בכושר טוב יותר מהרבה שחקנים מקצועניים), חובב כדורגל יכול לראות את עצמו משחק בליגה האנגלית וכן הלאה. אבל לא הרבה יכולים לראות את עצמם שוחים כמו פלפס או קופצים לגובה כמו סוטומאייר. אז נכון שלא כולם יכולים להטביע כמו לברון, אבל בכדורסל יש גם פעולות אחרות מלבד לקפוץ לגבהים. בקפיצה לגובה אין. הקסם של הספורט האישי אבד בערך כמו שאבדה ההתעניינות בטיסות לירח בתוך 4 שנים. לראות את זה בפעם הראשונה היה מרגש. בנחיתה השישית כבר לאף אחד לא היה איכפת. אחרי הכל, לכמה מאיתנו יש סיכוי, גם אם קלוש, לעשות את זה בעתיד?

תמיר 11 באפריל 2011

סיכוי די גדול אמיר. סיכוי די גדול. כבר היום אנשים פרטיים טסים לירח וקיימים הידע והיכולת לגרום לבן הבא שלך לקפוץ כמו סוטומאייר.

העתיד כבר כאן אם לא שמת לב.

:-)

עמיר 11 באפריל 2011

השאלה אם יבוא יום שנוכל לקפוץ לירח

דובי מילר 11 באפריל 2011

דורפן – פוסט מעולה. באם אני לוקח את התחום "שלי" , ספורט מוטורי, האמריקאים מפגרים בצורה ענקית אחרי העולם.
כבר שנים שלא היה נהג אמריקאי "אמיתי" שמהווה אתגר לנהגי הפורמולה-1, הם פשוט לא ברמה המתאימה. כל אלו שניסו דוגמת מייקל אנדרטי, לאחר שהיה אלוף אינדי, לא היו טובים מספיק ולא תחרותיים מספיק.
גם כיום, נהג אמריקאי שרוצה להתקדם לפורמולה-1 מגיע כבר בגיל צעיר לאירופה ולמעשה מקבל חינוך אירופי בתחום זה.
בסדרה האמריקאית שכביכול מקבילה לפורמולה-1 הנהגים המובילים הם זרים גם כן.
גם לסדרת ה-NASCAR יש זליגה של נהגים "זרים" ולא רחוק היום שהכתר יעבור גם שם.

גיל שלי 11 באפריל 2011

אחלה פוסט. אני חושב שזה מסמן יותר את התקדמות העולם מבחינה כלכלית. סין היא יצרנית אלופים אולימפיים גדולה הרבה יותר מאז שהצטרפה למעצמות הכלכלה העולמיות. מדינות מתפתחות עשירות רוצות להוכיח עצמן דרך הספורט, בארצות הברית זה לא קיים, וכך גם התקציבים הממשלתיים המופנים לכך. כנראה שגם התעשרו האוכלוסייה באופן כללי מורידה מהמאגר הפוטנציאלי של האלופים.

תהליך זה קרה גם למעצמה הכלכלית הגדולה לפני ארצות הברית והיא אנגליה. גם אצלה יש נסיגה בהישגים מאז ירידתה מגדולת מאז מלחמת העולם השנייה. מעניין מה יקרה עם גרמניה בעוד כמה עשורים.

דורפן 11 באפריל 2011

גיל שלי – זה נכון שזה מתבטא בהתחזקות כלכלית של יריבות. בגלל זה השוותי את הגברים האמריקאים גם לנשים האמריקאיות.

אנגליה שלטה בהרבה ענפי ספורט לתקופה פשוט מכיוון שהמציאה אותם, אבל האמת שברוב הענפים לא לתקופה ארוכה. כבר בתחילת המאה העשרים הקולוניות, עם האוכל היותר טוב ומזג האוויר היותר טוב, החלו להביס אותה בקריקט ובראגבי.

כיום הספורט הבריטי דווקא עושה קאמבק – יש שיפור בראגבי ובקריקט ושיפור דרמטי בספורט האולימפי. אבל המעניין, ואולי הטרגי, שאנגליה משתפרת בענפים של עשירים ובענף שמעניין את רוב האוכלוסיה היא הולכת לאחור. כמובן שבמקרה של כדורגל הכסף כנראה יותר משחית מאשר מקדם.

Avg. Joe 11 באפריל 2011

אבחנה נכונה בפוסט טוב. 2 הפקטורים העיקריים המובילים להצטיינות בספורט תחרותי הם מאגר הכשרונות הפוטנציאלים מתוך כלל אוכלוסיית היעד (ילדים/נערים) ורמת הידע הענפי הקיים (איתור כשרונות ופיתוחם ואימון האתלטים).
השילןב של השתיים יוצר נישות בהן צומחים האלופים. לדוגמה הרצים של קניה, השחיינים של הונגריה ונבחרת הנשים בהוקי השדה של ארגנטינה.
אין ספק שכיום בעולם יש פריסה רחבה יותר של ידע אימוני ברחבי העולם: מאמנים עוברים ואיתם הרופאים והרוקחים, אתלטים מקרואטיה מתאמנים עם שחיינים מברמודה במכללות האמריקאיות וחלקם אף זוכים במדליות המשחקים האולימפיים 'על חשבון' ספורטאים אמריקאים.
ברור שהספורט המקצועני האמריקאי עם הסלביות המהירה והכסף הגדול (ראה רוקיס) שואבים את מיטב הכשרונות מתוך אוכלוסיית השחורים בעוד שענפים אחרים ויקרים יותר כמו גולף וטניס בעצם לא ממש זמינים לאותה אוכלוסיה (בניגוד לאיקונים הבולטים כמו וודס והאחיות ויליאמס).
אז בעצם נשארים עם מאגר כשרונות מדולל משמעותית מול תחרות צמודה יותר ממדינות עם מסורות חזקות וכלכלה חופשית (אוסטרליה, גרמניה) וממדינות עם מסורות חזקות ורצון עז להצליח כלכלית (ברה"מ לשעברים) ועם הסינים….

גיל שלי 11 באפריל 2011

ההתחזקות של אנגליה בענפים שהזכרת מחזקת את הקשר של הצורך של מדינה להוכיח את עצמה. אנגליה משקיעה יותר משאבים לקראת אולימפיאדת לונדון, וכנראה המיקום הנמוך שלה בקרב המובילות העולמיות, מחזקת את הרצון שלה לחזור לעניינים בספורט האולימפי

דורפן 11 באפריל 2011

אנגליה כבר חזקה בספורט אולימפי. בבייג'ינג היא הייתה ראשונה ממערב אירופה. וכן – אלו משאבים.

לונדונאי 11 באפריל 2011

פוסט מצויין ובמיוחד ההסברים שנתת. מה דעתך על הסבר נוסף, יותר קונספירטיבי, שאתה רומז אליו:

אולי אלו בדיקות הסמים בספורט בינלאומי?

נהוג לחשוב שרוב השימוש המופרז בסמים זה מזרח גרמניה. אבל יש בימינו רמזים לשימוש די נרחב בסמים ע"י ספורטאים אמריקאים, כולל הגדולים שבהם, לאורך השנים ואפילו בתמיכה של הממסד. יתרה מכך, סביר להניח שהמעבדות האמריקאיות היו מהמוצלחות ביותר בעולם בפיתוח סמים יעילים שקשה מאוד לתפוס (ראה מקרה מעבדת בלקו שלמיטב ידעתי אף אחד מהספורטאים שהשתמש במוצריהם לא נתפס בזמן אמיתי, אלא רק לאחר מכן בעקבות חקירה משטרתית).

בעשור האחרון הבדיקות הוחמרו באופן משמעותי , ולכן קשה יותר להסתמך על היתרון של גישה למעבדת חומרים טובה יותר. ההבדל הוא בעיקר, למיטב הבנתי, כשמדובר בבדיקות מחוץ לתחרויות. לכן, אם מקבלים את התאוריה הקונספירטיבית שאחוז מסויים מהספורטאים האמריקאים הטובים ביותר השתמשו בסמים, אז במידה ועכשיו קשה יותר לעשות זאת אין להם את אותו יתרון מובנה.

אני כלל לא בטוח שאני מקבל את התאוריה, אבל יש לא מעט אנשים שמאמינים שחלק נכבד ממסד האתלטיקה האמריקאי היה לחלוטין "נגוע" בסמים בשנות ה-80 וה-90 (ספציפית שמעתי על קרל לואיס). ואם זה נכון וה-"עזרה" הנוספת ירדה, זה יכול להסביר את הירידה בתוצאות.

דורפן 11 באפריל 2011

הם כבר הודו שהסתירו בדיקות של קרל לואיס. הם בוודאי הסתירו בדיקות של גריפית' ג'ויינר. יש לאתלטיקה האמריקאית, כמו לפוטבול ולבייסבול, מספר גבוה של מקרי מוות שנראים כמו בעלי קשר לסמים.

ירון ב. 11 באפריל 2011

פוסט מעולה ומחכים כאחד. אשקול בחיוב להאריך את המינוי שלי בדה באזר בעקבותיו.

אריאל 11 באפריל 2011

לונדונאי לקח לי את מה שרציתי להגיד. סך הכל מאמר מצוין, אבל יכול להיות מאוד שבדיקות סמים יותר קפדניות בארה"ב ביחס לשאר העולם גורמות לירידה ביכולת שלהם. הדוגמא הכי פשוטה – מאריון ג'ונס. לך תדע איפה קארל לואיס או מייקל ג'ונסון היו עם יותר בדיקות סמים. לעומת זאת, איפה יוסיאן בולט היה היום עם בדיקות סמים יותר מחמירות?

דורפן 11 באפריל 2011

בדיקות הסמים היום יותר מחמירות בהרבה מבשנות השמונים והתשעים, ובעקבותיהן יש הפסקה כמעט טוטאלית בשבירת שיאי עולם. ייתכן שהיום בדיקות הסמים באמריקה יותר חמורות מבעבר, אבל עדיין ענפי הספורט האמריקאים לא כפופים לWADA. מבחינת ספורטאי העילית האולימפיים – כולם על מדיניות סמים זהה – כשאת הבדיקות מבצעת WADA אז כשאתה ברמת אלוף אולימפי זה לא כל כך משנה מאיזו מדינה אתה.

זה כמובן לא אומר שמישהו אחד משתמש ומישהו אחר לא.

יובל (אחר) 12 באפריל 2011

רונן: אבל סמים מסייעים גם בהתפתחות הספורטאי ולא רק בתחרות עצמה. ספורטאי יכול להשתמש בסמים כדי להגיע לרמת אלוף אולימפי ואז להפסיק להשתמש בהם (במיוחד מבחינת אינטנסיביות האימונים ששימוש בסמים מאפשר לאתלט.) אם יש הבדל משמעותי במדיניות הסמים ברמות הנמוכות ובגילאים הצעירים בין מדינות שונות אז סביר להניח שתהיה לזה גם השפעה על מי שמגיע לטופ – גם אם אז מדיניות הסמים אחידה כלפי כולם.

גיל 11 באפריל 2011

אני חושב שיש סיבה נוספת והיא עצלנות אמריקאית, שנובעת בין השאר ממחסור במיעוטים אמריקאים שצריכים להוכיח את עצמם דרך הספורט. ענפי ספורט אינדיבידואליים הם ענפי ספורט קשים, בודדים והרבה פעמים לא מתגמלים. למה שמישהו ישחק טניס וינדוד ברחבי העולם כשהוא יכול לשחק רק בארה"ב? מאוד קשה לקיים אורח חיים ספורטיבי כשאתה ספורטאי בודד בלי התמיכה של הקבוצה. ספורטאי בודד גם ירוויח פחות כסף ותהיה לו פחות חשיפה ציבורית (חוץ מגולף) שזה אומר גם פחות כסף מפירסומות.

ניר 11 באפריל 2011

יכול להיות שגם לסיום המלחמה הקרה יש חלק בזה. פעם היה אתגר מיוחד להתחרות באולימפידה מול הגוש המזרחי, והיה בזה עניין ופרסום שמשכו אנשים והיום לא קיימים יותר, מה שמן הסתם משפיע על ספורטאי צעיר בארה"ב כשהוא בוחר את הענף שיתמקצע בו.

YB 11 באפריל 2011

חייתי באמריקה בשנות ה-90, בתקופה שמייקל ג'ונסון ודן אובראיין עדיין היו פעילים, וגם אז ההתעניינות באתתלטיקה קלה הייתה כאל ענף פחות מאיזוטרי. אף אמריקאי לא מתרגש ממדליות אולימפיות אלא אם מדובר בשמונה מדליות כמו של פלפס. גם שיאים עולמיים (אפילו כמו זה של ג'ונסון באטלנטה) לא מרגשים אותם יותר מדי. כולים מדברים על זה יום, מקסימום יומיים, ואז זה נעלם. הנער האמריקאי הממוצע שמוכשר בספורט לא מעריך את מייקל ג'ונסון ובוודאי שלא את דן אוברייאן.
כמובן שגם כך בנוגע לאגאסי וסמפראס. הטניס לא היה פופולארי יותר באמריקה בשנות ה-90 מאשר כיום, לפחות לא באופן משמעותי, כי טניס מעולם לא היה שם מייג'ור ספורט. רק בימים של מקנרו וקונורס הטניס היה גדול מאוד, וגם אז בעיקר באיזור ניו יורק.
סמפראס היה דמות סמי איזוטרית באמריקה ואגאסי קיבל כבוד יותר כסלבריטי צבעוני מאשר כטניסאי.
שורה תחתונה: פוטבול, מקצועני וקולג', בייסבול מקצועני, כדורסל, קולג' ומקצועני, נאסקר, גולף, ופוקר. אלו ענפי הספורט שמעניינים את האמריקאים. וכל היתר שטויות.

דורפן 11 באפריל 2011

כלומר העניין הוא לא סיבה לירידה – כי גם כשהצליחו העניין היה נמוך

YB 11 באפריל 2011

ושכחתי: גם הוקי. בערים הגדולות בתקופת הפלייאוף.

YB 11 באפריל 2011

טעות כתיב: הנער האמריקאי לא מעריץ את ג'ונסון ואוברייאן. כמובן שמעריך אותם (למרות שאת אוברייאן הוא לא ממש הכיר).

תבורי 11 באפריל 2011

דורפן,
איפה מצאת קורא שאוהב את ספרינגסטין? חשבתי שבדה באזר אוהבים מוסיקה…

ניר 11 באפריל 2011

עכשיו לכלכת בגדול. אם לא היית בהופעה של ספרינגסטין (בארה"ב, רצוי בחוף המזרחי, עדיף בניו ג'רסי או, אם אי אפשר, ניו יורק) כאילו לא ראית הופעת רוק מימיך.

matipool 12 באפריל 2011

תבורי – אני בהלם .
אני הוא אותו קורא והייתי בטוח שגם אתה אוהב אותו או לפחות מעריך ..
הלוואי שהוא יגיע בהקדם להופעה כאן . מלך ההופעות החיות .

גלן חזר מהאינקויזיציה 11 באפריל 2011

אולי נתחיל בסדרה כזאת? למה באמת אין רוכב טור גדול צרפתי מאז הינו ופיניון? למה אין נהגים איטלקים אליליים בפורמולה? כוכב טניס בריטי עם גרנד סלמים? האם אורגוואי תחזור למה שהייתה?
וכמו תמיד השאלה- אולי זה שכל העולם השתפר ולא שמישהו נחלש?

כסיפוביץ 11 באפריל 2011

כיף לקרוא את כולם כאן!
דבר אחד אני לא מבין. הם לא שמעו על משחק כזה שנקרא כדורגל?

ותבורי: אני מוחה נמרצות!!!

זיזו 11 באפריל 2011

רונן,

אני מתפלא עליך.

לא פוליטיקלי קורקט היה להשתמש במילים רעות.

הרוע פה טמון בנושא ולא במילים וכמו כל מעשה נבלה שכזה ראוי שיזכר ויוזכר.

במיוחד כשאלו שעשו אותו הם אלו שמשליכים עלינו את הפוליטיקלי קורקט המתחסד שלהם.

דיזי דין 11 באפריל 2011

ועוד סיבה: בענפים מסוימים בעולם למדו את השיטה – לוקחים את הכשרונות הכי גדולים ושולחים אותם להתאמן באמריקה.

אנונימוס 11 באפריל 2011

באמת לא התייחסת רונן למגמת נגד מאד חשובה, והיא שנראה שהאמריקאים עושים עבודה די יסודית ומראים התקדמות נאה מכל הבחינות בכדורגל, הענף היחיד שבאמת מעניין את שאר העולם

דורפן 11 באפריל 2011

אנונימוס – הדיעה שלי שבכדורגל הם התקדמו עד לנקודה שיכולה עבודה נכונה להביא אותך. עכשיו צריך מסורת – בשביל כשרונות על צריך ילדים משחקים ברחוב. וזה אין להם.

עמית פרוס 12 באפריל 2011

רונן-אני משוכנע שיש מספיק ילדים ממשפחות מהגרים עניות בארצות הברית שמשחקים כדורגל ברחוב.זה יקח עוד עשר שנים אבל בסופו של דבר נראה גם שחקני על אמריקאים.השאלה היא האם הם יסכימו לייצג את ארצות הברית או את מקסיקו ,מרכז אמריקה וכו

אריאל 12 באפריל 2011

דווקא כדורגל היום הוא המשחק השני הכי משוחק בקרב ילדים באמריקה. אבל ברגע שהם מתבגרים, הם עוזבים את הספורט הזה. הסיבה העיקרית היא שאין מה לעשות עם זה אחר כך, פוטבול ובייסבול יותר מענינים ורווחיים.
אני מאלו שחושבים שכדורגל אף פעם לא יהיה פופולרי בארה"ב. אי אפשר לבנות מסורת מכלום, ואם הנבחרת שלהם מגיע לרבע גמר וזה עדיין לא מקדם כלום (למרות שכולם שם דיברו על זה כשזה קרה), אז כלום כבר לא ישנה את זה.

דורפן 12 באפריל 2011

אני גם מאלו שחושבים שהכדורגל שלהם לא יתקדם דרמטית. כלומר ייתכן הישג מונדיאל נקודתי אבל לא מצב שהמשחק מאיים על הפוטבול בארצות הברית. רשתות הטלוויזיה השקיעו כל כך הרבה בלהפוך את הפוטבול למשחק מספר 1 והם לא מתכוונים לוותר על הטריטוריה הזו.

הסיכוי היחיד הוא אולי ביצירת ליגה כלל-אמריקאית עם ברזיל וארגנטינה ומקסיקו, ועם התחזקות השווקים שם אולי תאיים בכסף על אירופה

עוד יובל 12 באפריל 2011

עוד עיניין זה שהרבה ספורטאים באים לארצות הברית ללמוד בבתי הספר והמכללות, נשארים שם, אבל מופיעים תחת מדינת המוצא. כיום יש הרבה יותר זרים בבתי הספר והמכללות. בעבר שחקנים כאלו פשוט התאזרחו בארה"ב. אבל בגלל שהתחרות בארה"ב כל כך גדולה והאטרקטיביות של ארה"ב מבחינת הגירה ירדה הרבה בוחרים לא להתאזרח.
באתתלטיקה ושחיה זה מאוד בולט. אבל גם בספורט יותר פולולארי כמו טניס זה קורה הרבה. לדוגמה מריה שראפובה עברה בגיל 7 לארה"ב והיא מבלה את רוב זמנה שם. לפני 30 שנה היא היתה מתאזרחת ונחשבת אמריקאית לכל דבר, כמו רבים שהזכרת בנקודה 4. יש עוד הרבה דוגמאות כאלו.

דורפן 12 באפריל 2011

יובל – אולי. לא בטוח. אבל בכל מקרה אין שום עדויות לכך שבארצות הברית בודקים ספורטאים בגילאים הצעירים. להיפך – מספר מקרי המוות של תיכוניסטים שחקני פוטבול מבעיות לב הוא מפחיד.

כלל אצבע: אם יש יותר כסף בספורט, יש יותר מוטיבציה לרמות. באתלטיקה ושחייה מרמים ברמה האולימפית והבינלאומית. בפוטבול מרמים כדי להשיג מלגה לקולג'

יובל (אחר) 12 באפריל 2011

אין לי מושג לגבי חומרת הבדיקות, ואני נוטה להאמין שיש סימום בגילאי תיכון, משתי סיבות: התחרות על הקבלה לקולג'ים מתחילה שם, אז יש הרבה מוטיבציה לרמות, ובנוסף לכך הגוף נמצא בנקודה קריטית מבחינת התפתחות. דרך אגב – בעבר היו שמועות שלברון ג'יימס הפגין גידול לא-טבעי בתקופת התיכון הודות לשימוש בסטרואידים אנבוליים.

אבל אם כבר העלית את נושא מקרי המוות של תיכוניסטים שחקני פוטבול, אני חושב שזו דוגמא מצוינת לעובדה שהתמקדות בסמים מחמיצה לעתים את כל התמונה. גם ללא סמים אורח החיים, ובעיקר התזונה, של חלק משחקני הפוטבול רחוק מאוד מלהיות בריא או מומלץ. שחקני קו משמינים בכוונה, ומטילים על גופם עומסים עצומים. מייקל אור שוקל 142 ק"ג (אם לבחור דוגמה פופולרית ומייצגת.) גם בגובה 1.93 זה לא בריא. מכיוון שהלחץ על שחקנים צעירים והתחרות בקרבם גדולים מאוד, ובהתחשב במגבלות הפיקוח הרפואי ברמה החובבנית, אני מתאר לעצמי שלא כל מקרי המוות מבעיות לב נגרמים מסמים. רק שלפקח על מס' הצ'יזבורגרים שאוכל תיכוניסט בן 17 זה יותר בעייתי.

ובכלל בשנים האחרונות אני מתקשה יותר ויותר לצפות בפוטבול (שהיה הספורט החביב עלי בעבר), ככל שנחשפים הנזקים הבריאותיים העצומים שנגרמים לשחקנים שם. הרבה יותר חמור בעיני מאשר שימוש בסמים, מבחינת ההשלכות הרפואיות.

יובל (אחר) 12 באפריל 2011

ורק כדי לראות שאור הוא אכן מקרה מייצג, הסתכלתי על חבריו לקו ההתקפה בנבחרת ה-All-American ב-2008: אנדרה סמית' 156 ק"ג על 1.93 מ', דיוק רובינזון 150 ק"ג על 1.96 מ', ברנדון קרטר 145 ק"ג על 1.98 מ', אנטואן קלדוול 138 ק"ג (בחור דקיק ממש!) על 1.91 מ'. בקו ההגנה הנוז-תאקל היה טרנס קודי (גם הוא כיום בבולטימור רייבנס) ששוקל 158 ק"ג וגובהו 1.92 מ'.

כסיפוביץ 12 באפריל 2011

רונן- שאלה שעולה לי היא מה היה קורה אם פוטבול לדוגמה היה הופך גם לספורט אולימפי.
האם הפופולריות שלו הייתה עולה בעולם, והעולם כדרכו היה מצמצם פערים מול האמריקאים גם בספורט הזה?
האם המסורת של האירופאים/אוסטרלים/ניו זילנדים ברגבי יכולה לחלחל גם לאמריקאים?
וזו בהנחה כמובן שהתקשורת תפתח לספורט הזה

OR-N 12 באפריל 2011

דווקא ב-MMA המצב של האמריקאים נכון להיום לא רע.ודגש על "לא רע" ולא "טוב" – בכל זאת, שני הלוחמים הכי דומיננטיים היום (בהפרש עצום) הם אנדרסון סילבה הברזילאי, וג'ורג' סנט-פייר הקנדי, כשגם ז'וזה אלדו שולט ביד רמה בקטגוריית המשקל שלו.
אבל מלבד שלושתם, האלופים בארבע קטגוריות המשקל האחרות הם אמריקאים, הטוענים לכתר בחמש מתוך שש הקטגוריות בהן יש היום טוען לכתר הם גם כן אמריקאים.

אולי MMA זה בכל זאת העתיד של הספורט האמריקאי.ובצדק, כי זה ענף ספורט המקדש בעיקר עבודה קשה בניגוד נניח לכדורסל שמבוסס יותר על יכולת אתלטית מולדת.

matipool 12 באפריל 2011

אוף טופיק – כמה מילים על הניצחון של ליברפול אתמול על סיטי .
מודה שחששתי לפני המשחק מתבוסה ביתית . כשבהרכב שלך מככבים שמות כמו ספירינג ולוקאס במרכז הקישור , המגן הימני שלך הוא בן 17 שיומיים לפני כן התאמן פעם ראשונה עם הבוגרים ואין לך אפילו שחקן כנף אחד טבעי ואצל היריבה מככבים שמות שאתה רק יכול לחלום עליהם , אז אין סיבה להיות אופטימי .
אבל הח'ברה אתמול הוכיחו רצון ומחויבות וגם יכולת יוצאת דופן . מי שראה את המחצית הראשונה חשב שברצלונה ( סליחה ומחילה על השימוש בשם הזה ) לובשת אדום . איזו הנעת כדור נפלאה , הבנה בין השחקנים , מלחמה על כל כדור . כל מטאטא יורה .
אני מניח שפרגוסון ראה את המשחק ונהנה מכל רגע לקראת הדרבי הקרוב .
יש סיבה לאופטימיות באנפילד ביחס לעונה הבאה . שיתנו לדלגליש להמשיך + תקציב ל-4 שחקנים חדשים להרכב ואנחנו מסודרים .

דורפן 12 באפריל 2011

אתם תסיימו מעל סיטי בעונה הבאה. אלא אם הם יעשו משהו קיצוני כמו להביא את מוריניו או גווארדיולה. עד אז הם בדיחה.

אבי 12 באפריל 2011

אסור לתת להם להגיע לאלופות במקום טוטנהאם!

אריק 12 באפריל 2011

דורפמן למה אתה לא מעלה טור לפני המשחק?

דורפן 12 באפריל 2011

קודם כל תדייק באיות שמם של אנשים. אחר כך תשלח לי לוח זמנים של הוראות לגבי מתי לפרסם מה

אריק 12 באפריל 2011

למה אתה כל כך רגיש. נכנסתי לרשת לחפש משהו על המשחק והנחתי שאצלך יהיה, אף אחד לא אומר לך מה לפרסם ומתי בסה"כ שאלה chill

אריק 12 באפריל 2011

דורפן

שמוליק 12 באפריל 2011

סט

תושב חוזר 13 באפריל 2011

טור מענין שאני מגיב לו באיחור מאד לא אופנתי – אני סקרן לדעת עם טור דומה עם מסקנות דומות יכול היה להיכתב גם בתחומים אחרים כמו מדע, טכנולוגיה, כלכלה. אני מנחש שכן, ושנות מגורי בארה"ב תרמו לחיזוק התחושה הזו.
הדומיננטיות האמריקאית דועכת, וזה סוד לא סודי כלל, בכל התחומים. מענין אם היו עושים השוואה דומה לזוכי פרס נובל למשל, אם המגמות שאיתר דורפן היו מתקיימות גם שם.

מגיב חדש [שם עדיף יבוא ...] 14 באפריל 2011

דיון מרתק, שאנסה להוסיף לו 3 נקודות קצרות:

1. בפוסט ובתגובות הראשונות נדון עניין הגזע – ממליץ על ספרו של ENTINE, "TABOO – WHY BLACKS ARE BETTER ATHLETES AND WHY WE'RE AFFRAID TO TALK ABOUT IT" (בתקווה שזכרתי במדויק את השם), שבין היתר מדגים את הדומיננטיות השחורה לאורך השנים, ומספר על הדיון האקדמי – מדעי הנרחב בסוגיית ההבדלים בין הגזעים, שנקטע בנסיבות ברורות בשנות ה – 40'.

2. אגב דומיננטיות האמריקאיות השחורות, ממליץ גם על סרט שהוקרן לאחרונה ב – ESPN, לא מופת אך עדיין מעניין, על מריון ג'ונס פוסט הכלא;

3. אגב ג'ונס ובאלקו – הכיצד יצא בונדס זכאי, וגרוע יותר, האם הנוער יראה זאת כמסר "גם אם מרמים ונתפסים, לא בהכרח נענשים" ?

Jessie 18 בינואר 2012

An answer from an expert! Thanks for cotrnbiuitng.

Comments closed