בכל שחקן היסטורי יש עובדות ויש מיתוס. לטעמי אפילו אין משמעות עצמאית לעובדות בלי המיתוס. אי אפשר להיות כדורגלן היסטורי מבלי לשנות במשהו את ההיסטוריה. אחרת אתה שחקן מצויין. אני מתקשה לחשוב על השחקן שזוכרים ומעריצים אותו במשך דורות אחרי ששיחק רק כי היה שחקן מצויין. אבל המצויינות כמובן שהיא העיקר. בלעדיה בכלל אין דיון.

דנקן אדוארדס הוא בוודאי יותר מיתוס משחקן שהספיק לעשות קריירה גדולה. הוא מת בן פחות מ-22. כששואלים את בובי צ'רלטון עליו הוא בוכה למצלמות ואומר שדנקן היה השחקן היחיד שגרם לו להרגיש נחות. כולל המשחקים נגד פלה. מי ששיחקו בתקופתו בנבחרת האנגלית סיפרו שהמנג'ר ווינטרבוטום היה רושם את שמו ראשון על לוח ההרכב. והוא נתן לאנגליה אביב אחד נדיר עשור לפני שזכתה בגביע העולם בביתה. ב-1956, אחרי כשלונות קשים מאז מלחמת העולם, היא ניצחה 1-3 בחוץ את אלופת העולם מערב גרמניה, ו-2-4  בוומבלי את אלופת העולם המיועדת ברזיל. אדוארדס הצעיר הביא את האביב הקצר.

את יונייטד הוא הוביל לשתי אליפויות ופעמיים לחצי גמר גביע אירופה. ב-57' היא נתנה קרב טוב לריאל מדריד שהייתה קבוצה בינלאומית עם שחקנים שהרוויחו בערך פי חמישים משחקני יונייטד. ב-58' היא שוב עלתה והייתה מועמדת רצינית לאיים על ההגמוניה של ריאל. אבל מי שישחקו את חצי הגמר מול מילאן יהיו אוסף של שחקנים שנקנו בחופזה, הועלו מהנוער או שרדו את תאונת המטוס ממנה אדוארדס לא התאושש. בניגוד להרוגים האחרים הוא נלחם 15 יום על חייו.

עוד נתון: בסוף 1957, בן 21, נבחר במקום השלישי במשאל הבלון ד'אור השני. אבל זהו. אין סיפור כדורגלני מעבר לזה. היתר הן הערכות על מה שיכול היה להיות ומיתוסים.

*

אבל המיתוס עצמו הוא העניין. כי החשיבות של דנקן אדוארדס היא לא בצ'יזבטים. לא הסיפור שפעם הביאו את מכשירי הרדאר של חיל האוויר המלכותי ומדדו לו בעיטה של 130 קמ"ש בכדור עור כבד עם שרוכים ופנימית. לא הסיפור שסקולארץ' היוגוסלבי הגיב לתיקול של אדוארדס במלים "הוא השחקן הטוב בעולם. סוף סיפור". אילו סתם אנקדוטות שיש לגבי כל כדורגלן אגדי.

המיתוס של אדוארדס הוא מיתוס היסטורי במשמעות העמוקה והאמיתית. כמו במאמרו של אחד העם על משה שאלת קיומה העובדתי של גדולתו של אדוארדס היא לא כל כך חשובה. כי הסיפור שלו מכונן את מנצ'סטר יונייטד לדורות. הוא שבה את המליונים. הוא הדריך את פרגוסון ואנשי המועדון.

*

כשהשעון צלצל חצות ביום הולדתו ה-16 מאט באזבי דפק בדלת. הוא החתים אותו על חוזה. מין מעמד מתלמד שקיים בהרבה מלאכות בבריטניה. הוריו של אדוארדס שוכנעו שיונייטד היא הקבוצה הנכונה כי באזבי הבטיח להם שבצד היותו כדורגלן ישלים את לימודי הנגרות. שיהיה לו מקצוע אם לא יצליח בכדורגל.

הסיפור של המנג'ר שמגיע בעצמו ביום הקובע אל תחתית הפירמידה למצוא את הנער חוזר על עצמו כמה פעמים. המרצדס של פרגוסון שמופיעה מחוץ לבית משפחת גיגס. דארן פלטשר, שגם היה מבוקש בכל בריטניה, בכלל ישן את הלילה אצל הפרגוסונים כשהגיע מסקוטלנד. הסיפור על ההבטחה "שיהיה לו מקצוע" משתנה קצת עם השנים. כיום פרגוסון מבטיח להורים שהילד "יהיה שחקן כדורגל" – גם אם לא ייצג את יונייטד.

אדוארדס הוא גם הBoy Wonder המקורי. זה שאומרים עליו "שאם אתה טוב מספיק אתה מבוגר מספיק" או “שילדים לא מפחדים”. בסט וגיגס יילכו בדרכו. והוא גם היה "הילד הגדול" המקורי, גדול גוף ושתלטן במגרש. כפי שיהיו בקהאם אחריו ורוני בימינו. סוג של גדולה שקיימת בעיקר באנגליה – של 50 אחוז טכניקה ו-50 אחוז דומיננטיות פיזית. סיפור יפה עליו: בבית הספר חוץ מעילוי כדורגל, קפטן בתי הספר של אנגליה, היה גם אלוף בתחרויות ריקודים.

*

פעם כתבתי על אדוארדס ודיברתי עם יהודי-אנגלי בשם ג'ף גודמן. חבר קיבוץ שגדל באנגליה כאוהד לידס יונייטד. הוא סיפר לי דבר כמעט דמיוני – על האהבה בה התקבלו ה'באזבי בייבז' במשחקים בלידס. הוא אמר לי שאני צריך להבין משהו על התקופה. שאנגליה הייתה בצנע. עריה בהריסות המלחמה. ילדיה כחושים וחיוורים. ואז מופיע אדוארדס כמו אור: תופעה פיזית מנצחת. משחקי מנצ'סטר יונייטד באירופה היו המשחקים הראשונים מלבד גמר הגביע להיות משודרים בשידור ישיר בטלוויזיה.

לעניין הזה יש גם הקשר חברתי. באופן אירוני מצבה של אנגליה גרוע דווקא כי ניצחה במלחמה. המדינות המנוצחות נהנו מתכנית שיקום אמריקאית. ובניגוד לימי המלחמה הקשיים לא התחלקו בשווה. אם תבקרו פעם בקברו של אדוארדס בדאדלי יש סיכוי שתראו צעיפי מנצ'סטר יונייטד טריים – בשתי הפעמים שהייתי שם ראיתי כאלו. אבל תראו גם כתובת קטנה שמשקפת את חיי התקופה. היא מציינת שבקבר טמונה גם אחותו היחידה, שמתה בת מספר שבועות. אלו הם חיי מעמד הפועלים במקום כמו הבלק-קאנטרי, בין בירמינגהם לוולברהמפטון למרגלות גבעות חשופות של פחם. ובאופן סמלי גם הכדורגל היה מדוכא. מקבל סיקור מופחת בעיתונים לעומת קריקט או ראגבי או אתלטים או מטפסי הרים – שסימלו את חיי המעמד הגבוה יותר. זה שהתאושש מהר יותר מהמלחמה.

המשחקים הללו של יונייטד באירופה שודרו ממיין רואד, איצטדיונה של מנצ'סטר סיטי. כי הם היו בימי רביעי וליונייטד לא הייתה תאורה באולד טראפורד שהוחרב גם הוא במלחמה. וכשהתפנו הכספים למערכת תאורה באזבי אמר להתקין אותה ב'קליף' – מגרש האימונים – כדי שהילדים יוכלו להתאמן.

כיום יש ליונייטד מתקן אימונים מהטובים בעולם – בקארינגטון – עם אקדמיה ומתקני כושר ובריאות עתידניים. אבל בקליף גדלו אדוארדס וצ'רלטון ובסט ובקהאם, וגיגס וסקולס. ובקארינגטון, כך נדמה, יש בית חרושת לשחקנים סטנדרטים יותר. פחות אלמותיים. אולי כי כל קודמיהם גרו ב'דיגס' – המעונות הפשוטים שליד הקליף. באזבי היה דואג שלא יהיו שם יותר מדי מים חמים. אם הבית הייתה מרגלת עבורו. ופרגוסון הלך בדרכו. בדיגס גדלו הספרטנים. אלו שיילחמו עד כלות.

*

בימים שאחרי תאונת המטוס העיתונות האנגלית מדווחת שאדוארדס כנראה ישרוד ובאזבי כנראה ימות. מה שקרה היה ההיפך.

לא צריך כמובן לייחס חשיבות כדורגלנית אמיתית לסיפור הזה. אדוארדס לא היה משחק יותר כדורגל גם אם היה נשאר בחיים. אבל נוצרה התבנית ונוצר האידיאל. פרגוסון הוא לא בדיוק באזבי אבל הוא דומה לו בהמון. סיפורי בסט, בקהאם, גיגס, רונאלדו, סקולס הם לא בדיוק סיפור דנקן אדוארדס אבל הם דומים. כמו שיש משהו ממנו גם בצ'יצ'ריטו או וידיץ'. והיו גם אגדות יונייטד מסוג אחר לחלוטין – כמו אריק קנטונה או בריאן רובסון או דג'מבה-דג'מבה.

אבל הסתכלו בתמונה בראש הטקסט. הסיפור של מנצ'סטר יונייטד הוא לעולם המנג'ר הנצחי שמחפש את הדנקן הבא.

הקלאסיקו השני של אפריל
אברטון. מלך! שערים! צ'יצ'ריטו!