הסיפור המכונן. על דנקן אדוארדס

דנקן אדוארדס הוא הרבה יותר ממשהו כמו "השחקן הגדול ביותר של מנצ'סטר יונייטד". הוא הסיפור המכונן. האידיאל שאותו המועדון לעולם מנסה לשחזר. סדרת הגדויילים

בכל שחקן היסטורי יש עובדות ויש מיתוס. לטעמי אפילו אין משמעות עצמאית לעובדות בלי המיתוס. אי אפשר להיות כדורגלן היסטורי מבלי לשנות במשהו את ההיסטוריה. אחרת אתה שחקן מצויין. אני מתקשה לחשוב על השחקן שזוכרים ומעריצים אותו במשך דורות אחרי ששיחק רק כי היה שחקן מצויין. אבל המצויינות כמובן שהיא העיקר. בלעדיה בכלל אין דיון.

דנקן אדוארדס הוא בוודאי יותר מיתוס משחקן שהספיק לעשות קריירה גדולה. הוא מת בן פחות מ-22. כששואלים את בובי צ'רלטון עליו הוא בוכה למצלמות ואומר שדנקן היה השחקן היחיד שגרם לו להרגיש נחות. כולל המשחקים נגד פלה. מי ששיחקו בתקופתו בנבחרת האנגלית סיפרו שהמנג'ר ווינטרבוטום היה רושם את שמו ראשון על לוח ההרכב. והוא נתן לאנגליה אביב אחד נדיר עשור לפני שזכתה בגביע העולם בביתה. ב-1956, אחרי כשלונות קשים מאז מלחמת העולם, היא ניצחה 1-3 בחוץ את אלופת העולם מערב גרמניה, ו-2-4  בוומבלי את אלופת העולם המיועדת ברזיל. אדוארדס הצעיר הביא את האביב הקצר.

את יונייטד הוא הוביל לשתי אליפויות ופעמיים לחצי גמר גביע אירופה. ב-57' היא נתנה קרב טוב לריאל מדריד שהייתה קבוצה בינלאומית עם שחקנים שהרוויחו בערך פי חמישים משחקני יונייטד. ב-58' היא שוב עלתה והייתה מועמדת רצינית לאיים על ההגמוניה של ריאל. אבל מי שישחקו את חצי הגמר מול מילאן יהיו אוסף של שחקנים שנקנו בחופזה, הועלו מהנוער או שרדו את תאונת המטוס ממנה אדוארדס לא התאושש. בניגוד להרוגים האחרים הוא נלחם 15 יום על חייו.

עוד נתון: בסוף 1957, בן 21, נבחר במקום השלישי במשאל הבלון ד'אור השני. אבל זהו. אין סיפור כדורגלני מעבר לזה. היתר הן הערכות על מה שיכול היה להיות ומיתוסים.

*

אבל המיתוס עצמו הוא העניין. כי החשיבות של דנקן אדוארדס היא לא בצ'יזבטים. לא הסיפור שפעם הביאו את מכשירי הרדאר של חיל האוויר המלכותי ומדדו לו בעיטה של 130 קמ"ש בכדור עור כבד עם שרוכים ופנימית. לא הסיפור שסקולארץ' היוגוסלבי הגיב לתיקול של אדוארדס במלים "הוא השחקן הטוב בעולם. סוף סיפור". אילו סתם אנקדוטות שיש לגבי כל כדורגלן אגדי.

המיתוס של אדוארדס הוא מיתוס היסטורי במשמעות העמוקה והאמיתית. כמו במאמרו של אחד העם על משה שאלת קיומה העובדתי של גדולתו של אדוארדס היא לא כל כך חשובה. כי הסיפור שלו מכונן את מנצ'סטר יונייטד לדורות. הוא שבה את המליונים. הוא הדריך את פרגוסון ואנשי המועדון.

*

כשהשעון צלצל חצות ביום הולדתו ה-16 מאט באזבי דפק בדלת. הוא החתים אותו על חוזה. מין מעמד מתלמד שקיים בהרבה מלאכות בבריטניה. הוריו של אדוארדס שוכנעו שיונייטד היא הקבוצה הנכונה כי באזבי הבטיח להם שבצד היותו כדורגלן ישלים את לימודי הנגרות. שיהיה לו מקצוע אם לא יצליח בכדורגל.

הסיפור של המנג'ר שמגיע בעצמו ביום הקובע אל תחתית הפירמידה למצוא את הנער חוזר על עצמו כמה פעמים. המרצדס של פרגוסון שמופיעה מחוץ לבית משפחת גיגס. דארן פלטשר, שגם היה מבוקש בכל בריטניה, בכלל ישן את הלילה אצל הפרגוסונים כשהגיע מסקוטלנד. הסיפור על ההבטחה "שיהיה לו מקצוע" משתנה קצת עם השנים. כיום פרגוסון מבטיח להורים שהילד "יהיה שחקן כדורגל" – גם אם לא ייצג את יונייטד.

אדוארדס הוא גם הBoy Wonder המקורי. זה שאומרים עליו "שאם אתה טוב מספיק אתה מבוגר מספיק" או “שילדים לא מפחדים”. בסט וגיגס יילכו בדרכו. והוא גם היה "הילד הגדול" המקורי, גדול גוף ושתלטן במגרש. כפי שיהיו בקהאם אחריו ורוני בימינו. סוג של גדולה שקיימת בעיקר באנגליה – של 50 אחוז טכניקה ו-50 אחוז דומיננטיות פיזית. סיפור יפה עליו: בבית הספר חוץ מעילוי כדורגל, קפטן בתי הספר של אנגליה, היה גם אלוף בתחרויות ריקודים.

*

פעם כתבתי על אדוארדס ודיברתי עם יהודי-אנגלי בשם ג'ף גודמן. חבר קיבוץ שגדל באנגליה כאוהד לידס יונייטד. הוא סיפר לי דבר כמעט דמיוני – על האהבה בה התקבלו ה'באזבי בייבז' במשחקים בלידס. הוא אמר לי שאני צריך להבין משהו על התקופה. שאנגליה הייתה בצנע. עריה בהריסות המלחמה. ילדיה כחושים וחיוורים. ואז מופיע אדוארדס כמו אור: תופעה פיזית מנצחת. משחקי מנצ'סטר יונייטד באירופה היו המשחקים הראשונים מלבד גמר הגביע להיות משודרים בשידור ישיר בטלוויזיה.

לעניין הזה יש גם הקשר חברתי. באופן אירוני מצבה של אנגליה גרוע דווקא כי ניצחה במלחמה. המדינות המנוצחות נהנו מתכנית שיקום אמריקאית. ובניגוד לימי המלחמה הקשיים לא התחלקו בשווה. אם תבקרו פעם בקברו של אדוארדס בדאדלי יש סיכוי שתראו צעיפי מנצ'סטר יונייטד טריים – בשתי הפעמים שהייתי שם ראיתי כאלו. אבל תראו גם כתובת קטנה שמשקפת את חיי התקופה. היא מציינת שבקבר טמונה גם אחותו היחידה, שמתה בת מספר שבועות. אלו הם חיי מעמד הפועלים במקום כמו הבלק-קאנטרי, בין בירמינגהם לוולברהמפטון למרגלות גבעות חשופות של פחם. ובאופן סמלי גם הכדורגל היה מדוכא. מקבל סיקור מופחת בעיתונים לעומת קריקט או ראגבי או אתלטים או מטפסי הרים – שסימלו את חיי המעמד הגבוה יותר. זה שהתאושש מהר יותר מהמלחמה.

המשחקים הללו של יונייטד באירופה שודרו ממיין רואד, איצטדיונה של מנצ'סטר סיטי. כי הם היו בימי רביעי וליונייטד לא הייתה תאורה באולד טראפורד שהוחרב גם הוא במלחמה. וכשהתפנו הכספים למערכת תאורה באזבי אמר להתקין אותה ב'קליף' – מגרש האימונים – כדי שהילדים יוכלו להתאמן.

כיום יש ליונייטד מתקן אימונים מהטובים בעולם – בקארינגטון – עם אקדמיה ומתקני כושר ובריאות עתידניים. אבל בקליף גדלו אדוארדס וצ'רלטון ובסט ובקהאם, וגיגס וסקולס. ובקארינגטון, כך נדמה, יש בית חרושת לשחקנים סטנדרטים יותר. פחות אלמותיים. אולי כי כל קודמיהם גרו ב'דיגס' – המעונות הפשוטים שליד הקליף. באזבי היה דואג שלא יהיו שם יותר מדי מים חמים. אם הבית הייתה מרגלת עבורו. ופרגוסון הלך בדרכו. בדיגס גדלו הספרטנים. אלו שיילחמו עד כלות.

*

בימים שאחרי תאונת המטוס העיתונות האנגלית מדווחת שאדוארדס כנראה ישרוד ובאזבי כנראה ימות. מה שקרה היה ההיפך.

לא צריך כמובן לייחס חשיבות כדורגלנית אמיתית לסיפור הזה. אדוארדס לא היה משחק יותר כדורגל גם אם היה נשאר בחיים. אבל נוצרה התבנית ונוצר האידיאל. פרגוסון הוא לא בדיוק באזבי אבל הוא דומה לו בהמון. סיפורי בסט, בקהאם, גיגס, רונאלדו, סקולס הם לא בדיוק סיפור דנקן אדוארדס אבל הם דומים. כמו שיש משהו ממנו גם בצ'יצ'ריטו או וידיץ'. והיו גם אגדות יונייטד מסוג אחר לחלוטין – כמו אריק קנטונה או בריאן רובסון או דג'מבה-דג'מבה.

אבל הסתכלו בתמונה בראש הטקסט. הסיפור של מנצ'סטר יונייטד הוא לעולם המנג'ר הנצחי שמחפש את הדנקן הבא.

הקלאסיקו השני של אפריל
אברטון. מלך! שערים! צ'יצ'ריטו!

תגובות

  • בני תבורי

    מרגש. שמעתי פעם את השם בהקשר הנכון, אבל לא העמקתי. תודה.

  • ID במולדת

    יפה כתבת רונן.
    תמיד כיף לקרוא סוג הכתבות הזה שלך שמתכתבות עם העבר.
    שבת שלום

  • אלי

    נפלא!
    בהקשר של תאונת המטוס צריך להזכיר שהיו עוד שחקנים גדולים שנספו כמו טומי טיילור שהיה חלוץ ענק ואימתני שגם אותו החתים באזבי עם הקסמים שלו.

  • גלן

    יפה. אחד הדברים הזכורים לי שקראתי זה שמי ששכנע את באזבי להחתים אותו היה ג'ו מרסר. ג'ו מרסר היה יכול להיות מין באזבי כזה במקום אחר (ככה נח לי לחשוב). היה מי שהפריע לו לצערנו. תמיד כנראה יש מי שיפריע אצל אלו שלהם זה לא קורה.

  • רילקס

    אהבתי כרגיל
    תודה

  • איתמר

    כתבה נהדרת ומרגשת!
    הזכירה לי קטע נפלא מתוך ספרו של אמיר גוטפרוינד "שואה שלנו". הקטע מסופר מפיו של גיבור הספר, בן דמותו של גוטפרוינד, שהיה הולך בשנות השישים למספרה של אחד מחבריו של אביו, יהושע, ניצול שואה: "במספרה אצל יהושע היה בעיקר קיר מראות, מול כיסאות המסתפרים...המראות היו גדולות, מן הגובה שלי השתקפו בהן הוונטילטור הלבן, רשת העכביש, המנורה. לפינותיהן הוצמדו תצלומים ישנים, שני שחקני כדורגל בשחור לבן, לוחצים ידיים, מחליפים דגלונים, וסצינה ברחבת השער, כדורגלן מתרומם לנגיחה לא מתממשת לעולם.
    לא שאלתי אף פעם מי השחקן; הרגשתי - אסור....
    מי זה? העזתי סוף סוף, מצביע...אבא ויהושע דיגלו את מבטם. התעצבו.
    הרבה שנים של יציעי אבן וטופסי טוטו, האזנה לרדיו קטן במוצאי שבת וזיכרונות מהאיצטדיונים בפולין, הכול התמצק בתשובה:
    - זה דאנקן אדוארדס ממנצ'סטר יונייטד.
    - השם ייקום דמו, אמר יהושע...
    ומתברר שדאנקן אדוארדס לא נרצח אלא נספה, בתאונת המטוס של פברואר 1958, כשכל קבוצת מנצ'סטר יונייטד נהרגה. ואני למדתי על דרכים חדשות לאהבה, לקיבוע הלב בנקודה, לתבוסות ההיגיון מול מסירות הנפש. מנצ'סטר יונייטד, החרוטה על לבו של יהושע, על לבבות הממתינים לתורם אצל יהושע, נחקקה גם על לבי. טקס ההשבעה המנצ'סטרי - פתח לעולמן של אהבות עולם."
    וכל מילה נוספת מיותרת כמו הרמה לראשו של שחקן שנשמר אישית ע"י וידיץ'.
    עכשיו רק נשאר לנצח מחר את אברטון ולזכות כבר באליפות הזאת.

    • דורפן

      איזה יופי. תודה על הקישור הספרותי. רמי רוטהולץ פעם סיפר לי איך אביו היה מספר על דנקן אדוארדס אבל מבטא את שמו ED-VARDS

      • אבירם

        תודה לכם דורפן ואיתמר. רונן, אני לא מצליח להבין למה היית בקבר של בחור אנגלי שנהרג בגיל 22, פעמיים...?!

        • דורפן

          אבירם - כי קצת קשה להגיע לשם. תמיד מסתבכים בלמצוא את המקום.

    • סימנטוב

      לייק!!

    • אבי

      אחת התגובות המדוייקות בהיסטוריה.

  • סימנטוב

    מרגש תודה!

  • יואב

    רונן,
    נפלא.
    איתמר,
    תודה.

    בקשר לתמונות,
    התמונה המרגשת ביותר של פרגי(תמונה שמפרקת אותי כל פעם מחדש) היא שהוא צופה במשחק מהספסל , פניו עגומות והוא נשען באבהות על כתפיו של שחקן ג׳ינג׳י לבוש בטרנינג הקבוצה, גם פניו עגומות. האינטימיות המפתיעה בין מאמן לשחקן, הביישנות שאין לטעות בה של סקולסי, התחושה של פרגי שעם הילד הזה שלידו-הפנים יהיו פחות עגומים בעתיד.
    אני לא מוצא את התמונה הזאת ברשת, ראיתי אותה רק בוידאו....

  • גיל

    פוסט משובח וגם אני חשבתי עליו בהקשר של המאמר המפורסם של אחד העם על משה. אלמלא האסון מנצ'סטר שאנחנו מכירים הייתה קבוצה אחרת לגמרי כנראה ואולי גם הכדורגל האנגלי לא היה מה שהוא. הוא אגב מזכיר את הסיפור של ג'יימס דין שגם מת באותה תקופה צעיר והמיתוס שלו ממשיך להלהיב את העולם.

    • טל

      זאת נקודת מענינת.

      דורפן בעצמו כתב שיונייטד הפכה לקבוצה האהודה ביותר אנגליה מאז האסון במינכן. מצד שני, עובדה שבאיטליה היה מקרה דומה שלא הייתה לו השפעה דומה על הפופולריות של הקבוצה נפגעת, כך שבאמת אי אפשר לדעת.

      • דורפן

        אני חושב שמה שבנה את סיפור יונייטד הוא לא האסון אלא ההתאוששות ממנו.

        יש הבדל בין התאונות. המטוס של יונייטד התרסק בהמראה, אז היו ניצולים ואנשים שנאבקו על חייהם ואנשים שחזרו לעצמם. המטוס של טורינו התרסק באוויר, כולם נהרגו, רק שחקן מחליף שלא נסע לליסבון שרד. אז לא היה ממה לבנות מחדש.

        • גיל

          אני חושב שזה גם היה עידן תקשורתי אחר. אגב, גם בפרו היה אסון דומה עם הקבוצה המובילה אלינסה לימה שנמחקה כולה בהתרסקות מטוס ב1987.

  • Z

    אני חושב שדג'מבה-דג'מבה אמנם יזכר כשחקן מצוין, אבל לא יודע אם הוא מיצה את עצמו לכדי אגדה.

  • שחר ע.

    עונג שבת אמיתי ומרגש.

  • זנדר

    המיתוס של אדוארדס די יוצר את עצמו, במעגל קסמים. זה הסיפור שליווה את התחייה של מנצ'סטר יונייטד, שהיא היא הסיפור - ולאו דווקא האסון שכמו שנאמר פה היו כמותו. התחייה עצמה לוותה בשידור חי, לראשונה אי פעם שזה קרה. התחייה המתוקשרת צרבה את עצמה אצל הצופים, והתגבשה לכדי הסיפור הענק, המיתוס שהוא היום. סיפורו של אדוארדס, בגלל שליווה את הסיפור, התעצם במקביל, והפך לאבן יסוד של המיתוס. ומאז זה ממשיך. מה שכן, מסתבר שהיה חתיכת שחקן כדורגל.

  • אדום עתיק

    נפלא. מזכיר לי שאני אוהד יונייטד למרות הדומיננטיות שלה (זו אינה טעות הקלדה).

  • לון

    יפה ומרגש.

    ברור לי שעיתוי הפוסט קשור לחג וזאת משום הטעמים הבאים:

    רַבִּי רוֹנן הַבודפשטי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַאירופאים בְּאירופה עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּאירופה מָה הוּא אוֹמֵר? וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל ברנבאו: רגל באזבי הִוא, וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא מנצ'סטר אֶת הַרגל הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה באזבי בְּאירופה, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת מאט באזביָ, וַיַּאֲמִינוּ בַּמאט באזבי וּבְדאנקן אדוארדס עַבְדוֹ. כַּמָּה לָקוּ בְרגל ? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּאירופה לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

    בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִאנגליה לליגת האלופות, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה מאט באזבי לִי בְּצֵאתִי לליגת האלופות. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל מאט באזבי, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָליגה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.

    לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵכישלונות לְאליפויות, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּ מאן יוּ.

    • דורפן

      likex2

  • צור שפי

    יש את האמירה המטומטמת הזו "במותו ציווה לנו את ה...." וכאן כל אחד שמשתמש בה מרשה לעצמו לדבר בשם המנוח שמן הסתם רק רצה לחזור הביתה בשלום. אז ברור שהילד בן ה-22 אדוארדס רצה רק להמשיך ולשחק כדורגל אבל מותו כנראה יצר מיתוס גדול מכל מיתוס שהיה יכול להיווצר סביב אדוארדס החי, המזדקן והפורש לבסוף. אני מסייג ב"כנראה" כי, כמו שרונן הזכיר, יש כמובן מיתוסים גם סביב שחקנים שהאריכו ימים ולא מן הנמנע שגם אדוארדס היה נכנס לרשימת האגדות אבל יכול גם להיות שלא. במקרה הזה המוות הטראגי והמוקדם מהווה חלק מרכזי ומעצים במיתוס ובאגדה, ממש כמו שקרה בעולם המוזיקה עם דמויות כמו הנדריקס, ג'ופלין, מוריסון, קוביין וכו'...

  • אריק

    נהדר. ועכשיו הביאו לנו את ה-19

  • עופר

    כתב הספורט הטוב בישראל. נקודה.

  • אבי

    פוסט נהדר, תודה.

    האם הנקודה באמצע הכותרת באה לרמוז ש"הסיפור המכונן" הוא שם של סידרת פוסטים? - הלוואי.

    התרומה שלי היא חשיפת הצד האפל של אוהדי לידס. גם אני מכיר יהודי-אנגלי שגדל בלידס, ועכשיו מחפש כלה יהודיה בת"א. בחור נחמד ושקט שמשוטט עם כלב מרופט שמסתכל לרצפה. בניגוד לרובנו, האהדה שלו היא שורשית - היה ביציעים בלידס כילד. יצא שדיברנו איתו על כדורגל, וכשאמרנו את מי אנחנו אוהדים סינן מייד: "שונא אותם!". מדובר, כאמור, בבחור מאד נחמד, לכן התנצל והסביר שככה זה בלידס, ושלעולם לא נבין, וש"לא תאמינו מה שרים", ואז, אחרי עוד הרבה התנצלויות, וממש בלחישה, שר לנו כמה דגימות משירי אוהדים עליהם גדל; אמר שאת הקטעים הקשים ממש הוא לא מסוגל לשיר.

    קטע אחד הלך בערך ככה: (לחן שמח) "איפה תינוקות באזבי, איפה? - כולם התרסקו; הלכו". משהו כזה.

    קטע אחר היה פלוס מינוס: (שוב באוירה קרנבלית) "זה הדם של דאנקן אדוארדס זורם. הוא לא ישרוד; הוא הולך למות". ממש כך.

    כאן הסמיק, הפסיק, ונמשך בעקבות הכלב. ושוב, מדובר באדם עדין מאד.

    חבל שאני לא זוכר יותר. אולי אדובב אותו בפעם הבאה שניתקל (כל חודש בערך). מישהו בבלוג יודע?

    עזי דן חייב לדעת משהו - הבנאדם יודע הכל, וגם אוהד את הקבוצה ההיא.

    • cookie-monster

      אהדה לטעמי היא לא שאלה של בחירה על סמך ידע, היא שאלה של רגש ושל קשר שלא תמיד ניתן להסביר במילים.

  • טל המנצ'סטרי

    אבי

    לאוהד לידס קוראים אדי במקרה?

    לגבי דנקן,אני לא זוכר איפה קראתי את זה ומי אמר את זה ויכול להיות שזה סתם איזה חיבור של אוהד ואני גם לא זוכר בדיוק את הנוסח המדויק אבל זה הלך משהו כמו:
    קח את רגל שמאל של גיגס,רגל ימין של רונאלדו,הנגיחה של יוז,המהירות של קונצ'לסקיס,המוח של סקולס,הכוח של קין והתשוקה של רוני ותקבל את דנקן אדוארדס.

    ובהחלט פוסט מרגש.

    • אבי

      לא יודע את שמו. עוד לא הגענו לשלב הזה...

  • תומר חרוב

    טקסט מופתי. תודה.

  • הופ

    יפה.

  • שרון רזניק

    פוסט עצום, רונן!
    כמו הקבוצה הזו והמאמנים הללו.
    מרגש עד דמעות.

    הבא נקדיש להם את התשע עשרה!

    BELIE19VE!!!

  • mirage

    צור שפי הזכיר בתגובתו דמויות מסויימות מעולם מוסיקת הרוק שהפכו לאגדות ומיתוסים לאחר מותם בגיל צעיר. ואני נזכרתי במקרה שדומה הרבה יותר למקרה בפוסט. גם כאן מדובר בנפילת מטוס שהתרחשה שנה כמעט במדוייק לאחר המקרה של מנצ'סטר. גם הם הפכו לאגדות בעולם הרוק-נ-רול. באדי הולי לדוגמא השפיע על כל להקות ה"פלישה הבריטית". כל זאת למרות העובדה שהוא נהרג בגיל 22 ולהקתו (הצרצרים) התקיימה רק שנתיים! http://en.wikipedia.org/wiki/The_Day_the_Music_Died

  • B. Goren

    נפלא דורפן. את הסיפור על דנקו אדוארדס הכרתי בזכותו של עלי מוהר עליו השלום שכתב עליו פעם בעיתון העיר.
    חג שמח.

Comments are closed.