מחשבות בזמן קונצרט של פרינס

אוהד הספורט שואל את עצמו למה בעצם לא הלך לרוקנרול?

הייתי אתמול בקונצרט רוק, או פופ, גדול – של פרינס. כבר הרבה שנים שלא הייתי בסוג כזה של אירוע. הייתי קצת בהופעות ופסטיבלים אבל לא זוכר מתי ראיתי את אחד האגדיים באמת. זו בהחלט לא המוסיקה שלי אבל אני חייב להגיד – מקצוען ופרפקציוניסט שבגיל 53 ממחיש היטב עד כמה מוצדקת ההצלחה שנפלה בחלקו. לשמוע את purple rain מפי יוצרו זה מיוחד.

יש איזשהי נקודה בהיסטוריה של אנשים בני גילי ובעלי רקע דומה לשלי בה הם התעניינו גם ברוקנרול וגם בכדורגל. ואחר כך מטבע הדברים אצל חלק מהאנשים המשיך הרוקנרול ואצל חלק הכדורגל. כלומר האהבה לשניהם נשארת אצל רבים. אבל ההתמצאות בפרטים אצל מעטים.

אני נזכר בימים שהקדשתי מאמץ לשניהם. חיכיתי למגזין Shoot בן חודש שיגיע לחנות של פומפן בנתניה – שלימים התברר לי שבעל החנות היה קשור להכח וינה – כמו שהזמנתי מראש את Born in the USA ביום שיגיע אל חנות תקליטים ליד התחנה המרכזית ששכחתי את שמה. 27 שנים אחר כך ראיתי את מנצ'סטר יונייטד פעמים רבות במגרש ועדיין לא את עשיתי המסע לצפות בברוס ספרינגסטין. וכשקלרנס קלמונס הלך לעולמו לפני כמה שבועות הבנתי איזה אדיוט אני.

הייתי אמור כנראה להבין את זה קודם. מכל מיני ניואנסים קלים. כמו שבסיום הופעת רוק מישהו מגיש לך ג'ויינט ובמשחק כדורגל הוא מתווכח איתך על פנדל ליד סוס משטרה מחרבן. או בגלל זה שבמשחק כדורגל אתה לעולם לא מוצא זיון. ובהופעת רוק כמחצית מהבחורים מסיימים את הלילה בשק שינה עם הולנדית או הונגריה או ניו זילנדית צעירה. חמישים אחוזים זה כי זה לידך כן ואתה לא.

בכלל היחס שלנו לסקס משתנה בין שני התחומים. האם שמעתם פעם על זעזוע ציבורי מכך שאיזה גיטריסט בלהקה שכב עם חברתו של המתופף? הספורט מתיימר לאיזשהם ערכים ישנים, ולא חי לפיהם, בעוד המוסיקה מתיימרת לנפץ אותם. כנראה שרק מתיימרת.

*

אבל אני חייב לומר שחוץ מהקטע הזה של הסקס יש מה להגיד גם בזכות הכדורגל. הופעת רוק מתעלת רגשות ומנסה לשחזר אותם. כדורגל הוא צפוי הרבה פחות – הוא בוחן את הרגשות שלך בהרבה יותר סיטואציות. הוא חושף אותך פחות להתבגרות. בכדורגל אני לא מרגיש שהנוסטלגיה מכה בי. להיפך: אני מאושר שזכיתי לראות את מראדונה או ואן באסטן בזמן אמיתי. ברוקנרול אני כמעט נבוך מהטעם המיושן שלי. למרות ששמעתי שכל מה שעשו מאז שנות התשעים זה זבל אורגני.

הנה משהו אחרון שחשבתי עליו בזמן שהאנשים סביבי מחו דמעה בגלל הסופרסטאר האמריקאי שחום העור. בעשורים האחרונים נדמה לי שעלתה חשיבותו של הספורט וירדה חשיבותו של הרוקנרול וייחסתי את זה תמיד לקנוניה פוליטית. שעדיף לכוחות הכלכליים שצעירים יעריצו את מייקל ג'ורדן מאשר את דילן או ספרינגסטין או אפילו את אנטון ניוקומב. ושכנראה כיום אין מוסיקאי מודרני שיכול לחלום על הפופולאריות של ליאו מסי בעוד בשנות הששים שום כדורגלן לא היה פופולארי כלנון.

אבל אולי זו לא רק קנוניה. הטכנולוגיה במידה רבה איחדה את עולמם של חובבי הספורט. היא חשפה את כולם לליונל מסי ובלייק גריפין ורפאל נדאל בכמות שלא הייתה לנו בעבר. היא יצרה פירמידה שפגעה אנושות בספורט ברמה המקומית והאדירה את הנמצאים בפסגה.

גם במוסיקה גלובליזציה הביאה למסחור. כשראיתי אתמול את כמות הביתנים והמבצעים של נותני החסות בפסטיבל הסיגט התחלחלתי. אבל לטכנולוגיה היה אפקט קצת אחר. המוסיקה באפשרות להקליט או להפיץ או אפילו להופיע עם ציוד יחסית איכותי. נכון – זה אולי מקטין את האפשרות לעשות את זה ביג-טיים בדיוק כמו בספורט. אבל זה מגדיל את האפשרות ליצור. וזה נראה לי בכל זאת די מבורך וטוב. כי בספורט הטכנולוגיה ממיינת. מאז שיש כדורגל אירופי בטלוויזיה המקומי נראה רע. אני לא בטוח שמוסיקה אחת עושה את זה למוסיקה אחרת.

וזו המסקנה שלי: מוסיקה מתיישנת טוב בהרבה מאשר ספורט.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

לעמוד הפייסבוק של דה באזר

56 Comments

גיל 10 באוגוסט 2011

קליפ נפלא. חלק מענקי הרוק והפופ ידעו להתבגר ולהיות מודעים למעמדם, כולל הומור עצמי. מה שהם שכחו הצעירים של היום לעולם לא ילמדו.

דורפן 10 באוגוסט 2011

איזה מהם, רוד סטיוארט או פרינס?

גיל 10 באוגוסט 2011

רוד סטיוארט. פרינס אני יודע שהוא ענק.

אבי ש 10 באוגוסט 2011

ממיינת גם ממיינת. אלמלא הגיעו לאוזניי צלילי הפיקסיז וסוניק יות', כנראה שעד היום לא הייתי מבין שאביב גפן הוא צנון.

r 10 באוגוסט 2011

אהבתי את ה50%, שמזכיר אגב את העובדה שעשית סקס עם 50% מהבחורות השוות שאתה רואה – אתה רצית והן לא, מה שנקרא השקר שהוא הסטטיסטיקה.

שלו 10 באוגוסט 2011

האלבום האחרון הממש טוב שזכור לי ששמעתי היא '10' של פרל ג'ם,
שלא מזמן חגג 20 שנה.
מה שמראה כמה אני מחוץ לעניינים.
המשחק האחרון שראיתי היה רומא – אינטר באוקטובר שעבר.
מאז פרל ג'ם ראיתי יותר ממאה משחקים של רומא(כולל שניים נגד היוניטד ), אני מאמין שגם מספר שקול של משחקים של מכבי (בבלוג הזה אני מניח שמכבי זה עדיין ת"א :)),
אני לא יודע לגבי כדורגל אבל במוזיקה אני כנראה מקרה פתטי.

גיא וינטרוב 10 באוגוסט 2011

טעות, האלבום יחגוג 20 שנה בסוף חודש זה.
מה שיצא לפני מספר חודשים זו מהדורה חדשה ומשופעת בבונוסים (כולל ה-די.וי.די. המיתולוגי של MTV אנפלאגד) של האלבום המקורי.

גיל 10 באוגוסט 2011

הבעייה היום שהאינטרנט מונע יצירת אלבומי מופת. אין כמעט להקות או זמרים עם זהות, ואין מי שיצור אלבומים מורכבים. אני תוהה אם יוטיוב והורדות שירים היו קיימים בשנות ה60 וה70, האם אלבומים כמו סרג'נט פפר או הצד האפל של הירח היו בכלל אפשריים. הכל צפוי במוסיקה אבל בספורט עוד אפשר להפתיע וזה ההבדל העיקרי בעיניי.

דורפן 10 באוגוסט 2011

גיל – מוזר שאתה חושב שספורט יכול להפתיע. הרי אין אפשרות ליצירת קבוצת כדורגל גדולה במועדון שאין לו המון כסף. מספר האלופים הסדרתיים גדל. במוסיקה אני חושב שהתנאים לאלבום מיוחד הם טובים כתמיד – הסיכוי שהוא ישווק על ידי לייבל גדול – זה סיפור אחר. אבל מה זה משנה?

גיל 10 באוגוסט 2011

אני מסכים שיש היום מגבלות שלא היו בעבר, אבל אתה מסתכל על המקרו ואני מסתכל על המיקרו. במשחק בודד אתה לא יודע מה עומד לקרות, איך גולים יובקעו, מי תנצח וכו'. אמנם זה יותר צפוי מבעבר אבל עדיין יש מקום לאופטימיות.

דניאל 11 באוגוסט 2011

גיל, אני לא מסכים:
האינטרנט ודרכי ההפצה יוצרים פילוחי שוק מאוד ייחודיים.
יש המון המון אלבומים מורכבים שם בחוץ בזכות זה.
thru you, של קותימן, לדעתי הוא אלבום מופת, והוא הכי אינטרנט שיש.

גיל 11 באוגוסט 2011

כנראה שההגדרה שלנו לאלבומי מופת שונה, אני לא רואה כמות כזו גדולה של מוסיקה טובה היום.

נועה 10 באוגוסט 2011

א. אחלה פוסט. בגדול מאוד, הרי יש משהו שמאחד בין הופעות, כדורגל וגם הפגנות – ההמונים שזורמים לאותו כיוון, צועקים את אותן סיסמאות/ שירים – באותו המקצב, מרגישים נורא ביחד וביחד שותפים לעוד דף שנכתב בהיסטוריה של משהו
ב. הכי מקנאה. להיות בהופעה של פרינס זה סוג של חלום.
ג. מצחיק שאתה כותב "מסיימים את הלילה" כשמדובר בזיונים (תוחזר המילה לגמור לאלתר)

עומרי 10 באוגוסט 2011

זה לא נכון- אלבומי מופת נעשים כל הזמן, העשור האחרון היה מעולה. המוזיקה לא פחות טובה, והיצירתיות רק עלתה מדרגה בגלל הטכנולוגיה.
אז כן, האמנים קצת פחות גדולים מהחיים כמו שלראות את כריסטיאנו כל שבוע זה פחות מרגש מלראות את זיקו במונדיאל ומקסימום בשלבים הגבוהים של גביע אירופה.

הסטרוקס, הוויט סטרייפס, ארקייד פייר, הארקטיק מאנקיז שומרים יפה על גחלת הרוק ולא מביישים את קודמיהם.
ג'יי זי, קניה ווסט, הרוטס ועוד לוקחים את הפופ למקומות חדשים ולא פחות מופתיים.

צור שפי 11 באוגוסט 2011

בשנים האחרונות ראיתי די הרבה הופעות רוק. היו הופעות של ותיקים אליהן הגעתי עם רמת ציפיות גבוהה וקצת התאכזבתי – ברוס ספרינגסטין וואן מוריסון הם שתי דוגמאות (למרות שהשני לא כל כך רוק). לעומת זאת היו גם ותיקים שמבחינתי סיפקו את הסחורה ולמעלה מזה – U2 (למרות הבומבסטיות) ובעיקר מטליקה שראיתי בהופעה מהממת ממש (אני יודע שברמת גן זה היה קצת אחרת).

בדור הצעיר נהניתי מאוד בהופעה של ארקטיק מנקיז ב-2007 ואח"כ ראיתי אותם שוב ב-2009 ונהניתי הרבה פחות. ארקייד פייר מנגנים טיפה יותר מדי מהראש ופחות מדי מהביצים. קינגס אוף ליאון היו מצויינים וכנ"ל גם הפו פייטרס. בקיצור, למרות שמבחינתי אין, לא היו ולא יהיו כמו לד זפלין, לא אלמן הרוק.

אבל בסה"כ כיום אני יותר אוהב כדורגל מאשר רוק (או פופ). ראיתי בויסנטה קלדרון פעם אחת את מדונה והרבה פעמים את קון אגוורו. מעדיף את הארגנטינאי.

יניב 20 בספטמבר 2016

אם אתה מוריד את הרמה, אז יש אלבומי מופת. האמת שאין כמעט אם בכלל. קניה ווסט הוא מפיק..להשוות אותו לפרנק זאפה? נו, באמת…

גפן 10 באוגוסט 2011

לעשות השוואה בין מוסיקה לכדורגל זה לא פייר.זה כמו לשאול ילד קטן,את מי אתה יותר אוהב?את אמא או את אבא…

ההבדל,לפחות אצלי,הוא שבמוסיקה אתה יודע בדיוק מה אתה אמור לקבל בהופעה חיה,כלומר זה תהליך די מונוטוני.
כדורגל הוא הרבה יותר "חי".אתה תמיד מופתע מחדש.היצירתיות והדימיון תמיד יותר בולטת ואקטיבית.

ודרך אגב,יש הורבה מוסיקה משובחת גם אחרי שנות ה 90.הבעיה שלא תמצא אותה בחלון הראווה של המוסיקה – MTV

דורפן 10 באוגוסט 2011

מסכים עם גפן ועמרי. גם אני חושב שיש מוסיקה איכותית ולמי אכפת אם היא בMTV או קיבלה חוזה גדול.
המוסיקה בבסיסה קיבלה יותר הזדמנויות והספורט פחות.

בני תבורי 11 באוגוסט 2011

ובמוסיקה אין רמאות כמו גולים ביד או חלמאות כמו שופט עיוור. יש כשרון, או לא.

נינו 11 באוגוסט 2011

שתי מילים – מילי ונילי

בני תבורי 11 באוגוסט 2011

נינו, נכון מאוד. שכחתי על קיומם.

עומרי 10 באוגוסט 2011

MTV הוא היום חברת הפקות די מצליחה שגם מפעילה מספר ערוצי טלוויזיה שניחים. חלון הראווה של המוזיקה כבר מזמן לא שם. הוא ביו-טיוב ופייסבוק ובאיי-טיונז

גפן 10 באוגוסט 2011

הכוונה שלי הייתה שלרוב,הצופה הממוצע ניזון ומתוודע למוסיקה דרך MTV,ומה לעשות שרוב החומר ב MTV הוא די ירוד ובעיקר ממורכז סביב "אמנים" כגון ליידי גאגא,בריטני ספירס וג'סטין ביבר?

אני אוהב אתרים כגון – last.fm ואת discogs.com

ולא שכחת שם בהודעה למעלה את THE xx?

גיל 10 באוגוסט 2011

אני לא אומר שאין מוסיקה טובה, אבל הדיון היה על רוקנרול לא? ברוק, יש ירידה ברורה באיכות. פופ לעומת זאת פורח. אבל אני כן חושב שהתרבות הפופולרית היום מקדשת להיטים על חשבון עומק. האם לאמנים כמו לו ריד, ניל יאנג ואפילו בוב דילן היה סיכוי ממשי להצליח היום? אני חושב שזה היה הרבה יותר קשה.

ניר לוי 10 באוגוסט 2011

גיל- אתה לא יכול להיות יותר רחוק מהאמת. בפרספקטיבה של בערך עשור פלוס-מינוס מאז ימי נאפסטר, אני יכול להגיד לך שהאינטרנט זה הדבר הכי טוב שקרה לעולם המוזיקה.
לא חושב שהיתה תקופה בהיסטוריה עם היצע ומגוון כל כך גדול, עם מבחר כל כך גדול ואומץ ויצירתיות מצד כל כך הרבה אמנים, פשוט כי הרבה יותר קל להקליט ולהפיץ אלבום. הכל צפוי במוזיקה?? תסתכל על שינויי הכיוון מאלבום לאלבום של רדיוהד או קניה ווסט, זה צפוי?

מה שנעלם זה לא אלבומי המופת, אלא המיינסטרים (וגם הוא לא לגמרי, המיינסטרים האמיתי נמצא היום דווקא בשוליים, אצל עכברי מוזיקה ששורצים באתרים כמו פיצ'פורק וסטראוגאם). בעשור האחרון היו לא פחות יצירות מופת מאשר בעשורים שלפניו, רק צריך להתאמץ יותר בשביל לברור אותם משאר האלבומים.

גיל 10 באוגוסט 2011

זה שיש היצע לא אומר שיש איכות. היום כל ילד בן 10 יכול להעלות קליפ ליוטיוב, זה אומר שהוא טוב?

שלא תבין לא נכון, אני לא יוצא נגד הטכנולוגיה ובסך הכל היא חיובית בעיניי. הנקודה היא שאלבומי מופת דורשים השקעה מצד אמנים, מצד אולפן הקלטות (למרות שהיום אפשר להקים כזה בבית) ותמיכה של לייבל. כשאמנים לא מרוויחים כמעט ממכירת אלבומים או שירים אז המוטיבציה ליצור משהו איכותי קטנה ויש הרבה יותר זבל.

רדיו הד באמת יוצאי דופן אבל כמה כאלו יש?

ניר לוי 10 באוגוסט 2011

כמו רדיוהד אין הרבה, אבל גם לא היו הרבה בעשורים הקודמים…
אבל לא חסרות היום להקות מעולות ואלבומי מופת. זה נכון, יש הרבה מאוד זבל היום, הקלות בהקלטת אלבום מורידה את הרמה הממוצעת. אבל למי אכפת מהממוצע אם בשנה יוצאים 20-30 אלבומים מעולים שזמינים לך באינטרנט בשנייה? אמרתי קודם, צריך להתאמץ בשביל לברור אותם מהשאר, אבל להגיד שהמוזיקה מתה זה פשוט לא נכון.

גיל 10 באוגוסט 2011

20-30 אלבומים מעולים בשנה? הלוואי שזה היה ככה.

דניאל 11 באוגוסט 2011

כמובן, 30 אלבומים מצוינים בשנה. כל שבוע אתה יכול למצוא אלבום מעולה ברשת.

גיל 10 באוגוסט 2011

ואגב, לא אמרתי שהמוסיקה מתה, מאיפה הבנת את זה?

יניב 20 בספטמבר 2016

איזה אלבומי מופת? יש דוגמאות?

גיא וינטרוב 10 באוגוסט 2011

נכון שכותב שורות אלו אוהד את האדומים ששוכנים לצד נהר המרזי, אבל גם אני ידעתי לעשות כבוד לשרימפסים כשלקחתם אליפות לפני שנתיים, בתוכנית הרדיו שלי – http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=322063&cid=343338.

תומר חרוב 10 באוגוסט 2011

מעניין מאוד.
אני חושב שהעניין הזה שכשאתה הולך להופעה אז אתה פחות או יותר יודע תקבל זה ההבדל הרציני, למרות שהיו כבר הופעות שהופתעתי מהן לטובה ולרעה. אבל החוויה של הופעת הרוק היא אישית יותר בתודעה לאורך זמן, אם תשאל מאה אוהדי כדורגל מה המשחק הגדול ביותר בכל הזמנים תקבל תשובות פחות או יותר זהות של מספר משחקים מצומצם כי הגדולה הזו נמדדת רק במדדים מקצועיים, לעומת זאת החוויה של הופעה יכולה להימדד בעוד משתנים כמו איזה סמים לקחתי/כמה שיכור הייתי/ המרחק בו עמדתי מהבמה/ עליתי לרקוד עם איגי פופ (נורא רציתי אבל לא קרה)/ עם מי חוויתי את ההופעה ועוד…
השאלה היא איך מכריעים בין משחק גדול להופעה טובה, אני זוכר שבני כתב על ההופעה של מטליקה אל מול גמר הצ'מפיונס (אם כי הבמחן האמיתי היה אם זו הייתה ליברפול או הפועל פתח תקווה בגמר הצ'מפיונס מול מטליקה). ואם כבר הזכרתי לעצמי, אז אני אספר על פעם שבחרתי את הבחירה ההפוכה. במונדיאל 2006 הייתי בגרמניה ותוך כדי המונדיאל היה פסטיבל רוק גדול ליד ברמן שהגעתי אליו. ביום השני בשעות הצהריים הייתה הופעה של הרקנטורס של ג'ייק וויט ובאותו הזמן משחק של גרמניה-שבדיה בשמינית הגמר. לא היה לי ספק שאני מעדיף לראות את ג'ק וויט אבל בכל זאת הגעתי למתחם בו שידרו את השחק של גרמניה. בין עשרת אלפים לעשרים אלף גרמנים באווירת פסטיבל מול המסך, בירות ביורו וחצי וג'ויינטים באוויר ובחורה חמודה מאוד בשם אינה שלחו את ג'ק וויט לחפש ת'חברים שלו מדטרויט. גרמניה ניצחה 2-0, בפעם הראשונה בחיי נהנתי לראות את גרמניה מנצחת ומאז אני די מחבב את הבני זונות, את הרקנטורס ראיתי שלושה חודשים לאחר מכן בלונדון(היו מעולים) ואינה נעלמה אחרי המשחק.

יואב 10 באוגוסט 2011

אני בברלין כרגע וחלק מהותי מהטיול זה שיטוט בחנויות דיסקים כך שאצלי כנראה שום דבר לא ממש השתנה וכדורגל ומוסיקה ממשיכים ללכת יד ביד.
יצאו לא מעט דברים נהדרים בשנים האחרונות(גם ותיקים וגם אמנים חדשים) וכך כנראה ימשיך להיות. שום דבר לא עומד במקום, בטח במוסיקה. מי שמשתנה הם האנשים. איכות תמיד קיימת.
אני קורא עכשיו ביוגרפיה של דיוויד בואי בעברית(נדיר במחוזות המו״לות המקומית וכל הכבוד על כך)-מומלץ מאד.

ניצן נ. 11 באוגוסט 2011

את הפוסט הזה קראתי כמה פעמים כדי להבין שהוא בעצם מכיל בתוכו כמה נושאים: האחד, יש רוק מצויין היום. רק לפני שבוע האזנתי בפעם הראשונה לאחרון של אינטרפול והוא דיסק מדהים. באמת יוצא דופן. השני, אני חושב שיש לך, רונן, תפיסה קצת מיושנת למי הוא כוכב רוק נ' רול. מה שיפה במוזיקה כיום הוא שכוכב רוק יכול להיות גם ראפרר או די ג'יי. זה קצת מזכיר לי את הטיעונים של כל מעריצי ברצלונה הנוכחית שלא מעריכים כדורגל איטלקי או אנגלי. אם ג'יימס בראון נחשב לכוכב רוק אז גם אמינם.
שלישית, בעשורים האחרונים אנחנו עדים בכל שנה להכתרה מחדש לפלה ומרדונה החדשים. שנים שנערכו כאלה השוואות לא רלוונטיות עד זכינו למישהו שבאמת ראוי, כמו מסי. בעיני, כזו גם המוזיקה כיום – מי הלהקה או הדיסק שעליו ידברו בעוד שני עשורים. רבות מהן ישכחו, אבל אני בטוח שמתישהו יקום עוד אומן שבאמת יערער על הסדר הקיים כמו שאמינם עשה לפני מספר שנים ובאמת שינה את ההיפ הופ.

גפן 11 באוגוסט 2011

וואו !

נדאל מפסיד בסיבוב השני (!) של טורניר מונטריאול למדורג 41 בעולם, איבן דוגיץ'

צ'רלטון HD שווים כל שקל

דורפן 11 באוגוסט 2011

בדיוק כמו בשנה שעברה, לפני הזכיה בניו יורק ובדיוק כמו בקווינס. נדאל הפסיק לשחק סבב מאסטרס מזמן, רק שלא שלח לך הודעה

אסף רביץ 11 באוגוסט 2011

כמה דברים:

1. נדמה לי שההבדל הבולט בין התהליכים שעברו על המוזיקה והכדורגל בעשורים האחרונים הוא שבכדורגל תמיד יישאר קשר ישיר בין איכות להצלחה ובמוזיקה לא. אמנם לא חוויתי אותם בזמן אמת, אבל אני חושב שהגדולה של הסיקסטיז והסבנטיז במוזיקה (וגם בקולנוע) היתה שמה שהיה טוב היה גם זה שהצליח. היום יש כל מיני פרמטרים אחרים ואנשים שמומחים בלתרגם אותם להצלחה מסחרית עם קשר קטן מאוד לאיכות המוזיקה. לכן, כמו שאמרו פה, יש המון מוזיקה טובה מכל מיני סוגים, אבל הרבה יותר קשה להגיע אליה, היא הפכה לסוג של סוד שמור של מי שמוכן לעשות מאמץ כדי למצוא אותה, ורוב האנשים לא מוכנים לעשות מאמץ. הרבה יותר קל לפתוח טלוויזיה ולראות את הכודורגלנים הטובים בעולם כמעט בכל רגע נתון.

2. אני חושב שגם ההבדל בסגנון הרבה יותר משמעותי במוזיקה. שחקן גדול הוא שחקן גדול ב-1970 וב-2010, אבל המוזיקה הגדולה שעשו אז שונה לחלוטין מזו שעושים היום. מי שגדל על שירים גדולים מהחיים וסולואי גיטרות של סלאש יתקשה להתחבר למוזיקה האיכותית היום שבשבילה דברים כאלה הם קללות. פרינס היה הופך לכוכב בכל תקופה, אבל אני מניח שאם הוא היה פועל כיום הוא לא היה כותב שיר כמו פרפל ריין.

3. עבורנו גם במוזיקה וגם בספורט ההופעות החיות הם רגעים יחסית נדירים ולכן גם חשובים במיוחד, את הרוב אנחנו צורכים בבית. ההבדל הוא שספורט בכל מקרה מתרחש באצטדיונים, מול קהל, בזמן שמוזיקה הופכת ליותר ויותר מתאימה לצריכה ביתית אישית. אין להופעה חיה סיכוי להכיל את עושר הצלילים וההפקה שיש בשירים גדולים כיום, בטח לא להופעה באצטדיון. פעם מוזיקה הייתה הרבה יותר מכוונת להופעה, כיום זה הרבה פחות משמעותי. אני חושב שגם לנקודה הזאת יש חלק בירידה של כוכב הרוק.

4. וסתם דוגמא לכך שגם כיום עושים מוזיקה מצוינת:
http://www.youtube.com/watch?v=jxczVhG0os8&ob=av2n

אביעד 11 באוגוסט 2011

3. סלח לי, אבל בולשיט.
תסתכל בקישור הזה, במיוחד בסוף:
http://www.youtube.com/watch?v=pRs3_NGaE_o
הייתי מוכר כליה, ריאה וכבד בשביל להיות שם כשדייב גרוהל בכה מול הקהל ובכ"ז סיים את ההופעה עם כל העוצמה שלו. היו שם 85,000 איש ונראה לי שאין אחד מהם שיתחיל לדבר על זה שחסר לו עושר הצלילים מהאלבום.

תומר חרוב 11 באוגוסט 2011

הופעות באצטדיונים הם כבר לא שכיחות כמו פעם אבל עדיין קיימות, אבל ההופעות הטובות ביותר מתקיימות במקומות קטנים יותר(יחסית לאצטדיון) או אפילו קטנים מאוד (מי שראה את המונוטינקס בלבונטין או משהו כזה יודע על מה אני מדבר).

martzianno 11 באוגוסט 2011

חשוב לזכור:
מוזיקאים כבר לא מרוויחים ממכירת דיסקים. הדיסק הוא רק פרומו להופעה. אמן שלא ישקיע היום בהופעה, או שלכל הפחות יהיה לו איזה גימיק (המונוטוניקס הם דוגמה מצויינת) שימשוך את הקהל, אין לו כבר כמעט זכות קיום.
הופעות טובות לא נמדדות ברמת הדמיון שלהן לדיסק המוקלט, אלא להיפך.
כשאתה בא להופעה אתה מצפה לשמוע משהו שונה, אחרת למה לעמוד שעות על הרגליים, להידחף עם עוד אלפי אנשים ולשלם 140 שקל על מים? באמת עדיף להישאר עם הרמקולים בבית.
וזאת למרות שאין שום בעייה להגיע היום בלייב להפקות מרשימות כמו באולפן. זה הכל מחשב בסופו של דבר.

עופריקו 11 באוגוסט 2011

אהבתי את אנטון ניוקומב באותה שורה עם דילן וספרינגסטין, ללא ספק היה יכול להמשיך את דרכם אם היה לוקח טיפה פחות סמים.

matipool 11 באוגוסט 2011

דורפן – ממש מדויק גם לגבי .
2 האהבות הגדולות שלי ( לצד האהבה השלישית – קולנוע ) לאורך שנות נעוריי ושנות העשרים שלי .
המוסיקה והקולנוע נתקעו אצלי בשנות ה-80' וה- 90' והכדורגל ממשיך עד היום ( למרות שגם לגביו – ההתמקדות היא בעיקר בכדורגל האנגלי ובליברפול בפרט לעומת התעניינות הרבה יותר רחבה בעבר ).
במוסיקה של היום אני ממש לא שולט , לא מכיר כמעט אלבומים שלמים אלא רק שירים שתפסו את האוזן שלי ואז אני רואה ושומע אותם ביוטיוב .
צריך אמן מהסדר גודל של ספרינגסטין , אר.אי.אמ או איחוד של פוליס בשביל להוציא אותי היום מהבית להופעה .
כשאומרים לי אלבומי מופת , אני חושב על "אוטומטי להמונים" של אר.אי.אמ או "זיגי סטארדאסט" של בואי .
כשאומרים לי סרטי מופת , אני חושב על "שיער" , "בלייד ראנר" , "מועדון קרב" , "אמריקה X " , "חומות של תקווה" , "שדה החלומות" , "שושנת קהיר הסגולה " וכו' .
כדורגל ( או יותר נכון – ליברפול ) נשאר רלוונטי , מרגש ועם התמצאות בפרטים . החוויות שחוויתי באותו לילה באיסטנבול , התהומות שהייתי בהם והשיאים לאחר מכן – ספק אם אחווה שוב באותן עוצמות .
הייתי בהופעות של יו-2 , אר.אי.אמ , רדיוהד , הפריטנדרס , סטינג ועוד . נהניתי בכולן אבל הן לא ברות השוואה עם אותו שיא מאיסטנבול .

אזי 11 באוגוסט 2011

אני חושב שהבעיה היא קצת אחרת, כי בעצם כולכם צודקים.
יש אלבומי מופת, ובכל זאת רוב המוסיקה שאנחנו צורכים היא חרא.
הבעיה היא שאין בעשורים האחרונים אלבומי מופת שנכנסו למיינסטרים.
מי שהוא לא עכבר מוסיקה לא נכנס לאינטרנט להוריד אלבום של מישהו שאפחד לא שמע עליו.
מי ששמע את מצעד העשור בגלגלץ קיבל את זה ישר לפנים כשלפני כל שיר מהעשור האחרון שמו את השיר מאותו מקום במצעד שנות ה90. זה היה די עלוב. כל ה100 שירים משנות ה90 היו יכולים להכנס במקום הראשון.

אגב דווקא לינקין פארק התחילו מהרוק/פופ והיום עושים דברים איכותיים בהרבה ופשוט מעוררי השראה. הפקה מוסיקלית גאונית.
זה התחיל בריאנימיישן שעשה גרסאות מופתיות לטעמי לכל הלהיטים שלהם, ןעכשיו האלבום האחרון שכמעט הזכיר לי את dark side of the moon בעיבודים המינימליסטים הגראנדיוזים.

סימנטוב 11 באוגוסט 2011

מסכים עם יואב המוזיקה שמרגשת קשורה לתקופה בחיים. תמיד יש מוזיקה טובה השאלה אם היא מדברת אלינו וזה משהו אחר. מה שמיוחד בשנות השישים והשבעים זה שהמוזיקאים הובילו את המוטיב ולא החליפות במשרד או תכנות הרדיו(… סליחה בני :) ) מוזיקה נסיונית היתה במרכז (בתוספת האפשרות של רצועות באורך של 8-10 דקות).
מבחינתי לפרינס מגיעה תהילת עולם לו רק מבחינת מהגבהים שהוא הגיע אליהם בתקופת sign of the times
עם השנים קשה יותר למצוא דיסקים חדשים "שאקח איתי לאי בודד" אבל מידי פעם יש הפתעה נעימה
אחלה פוסט רונן הפיסקה על הופעת רוק ושחזור רגשות אל מול והכדורגל שבוחן את הרגשות אלמותית.
Shoot שחקנים עם חולצות מחוץ למכנס והפוסטרים על הקירות.

martzianno 11 באוגוסט 2011

היתרון של הספורט על-פני כל מוצר צריכה אחר על הפלנטה (וספורט הוא מוצר צריכה לכל דבר), הוא העובדה שצריך לצרוך אותו לייב.
אי-אפשר לראות משחק כמה שעות אחרי שנגמר (אפשר, אבל זה כרוך בהרבה כאב ראש, ניתוק מוחלט מהעולם וכו').
לכן ערוצים כמו ספורט 1 ו-2 מחזיקים את הקהל השבוי שלהם בביצים.
הטכנולוגיה הפכה את הספורט והמוזיקה לזמינים בכל רגע נתון – לפעמים בא לך להקיא מזה, אבל לרוב זה יתרון וכיף עצום.
חלפו ימי הדינוזאורים – לא יהיו כבר להקות אצטדיונים כמו הסטונז ואפילו U2 או REM. זה כבר לא קיים. חיי המדף של מוזיקאי התקצרו, כמו אלו של הכדורגלן. לייבלים גדולים? גם זה כבר לא קיים. כל אומן הוא הלייבל של עצמו. האם יש אלבומי מופת? יש ויש, צריך לדעת היכן לחפש.
ובקשר להבדל בין הופעה חיה למשחק כדורגל?
על-פי הכיוון שהכדורגל תופס בשנים האחרונות, לפחות ברמות הגבוהות של ליגת האלופות – נדמה שההבדל הולך ומצטמצם.
ברצלונה עולים למגרש, המופע מתחיל עם שירים קלילים שכולם מכירים, אולי מסי יעשה איזה קאבר לשער של מראדונה מלפני 30 שנה, אורחים מיוחדים: רונאלדו, פפה ומוריניו. הדרן של וייה.
ככה זה נראה כבר די הרבה זמן.
לפעמים בא לך להקיא מזה. לרוב זה כיף עצום.

בני תבורי 11 באוגוסט 2011

ממממ….ניל יאנג? הסטונס?

martzianno 11 באוגוסט 2011

הסטונז הוזכרו כאמור – בבחינת לא יהיו יותר.
יאנג, דילן, לאונרד כהן, אלה הדינוזאורים.

אביעד 11 באוגוסט 2011

יש המון קווים מקשרים בין השניים. המשחק שווה להופעה חיה בעוד שברוב הזמן אנחנו צופים בטלויזיה (שזה מקביל לשמוע את האלבום).
ההבדל הגדול הוא שאתה אף פעם לא יודע מה תקבל במשחק בעוד שבהופעה חיה של אותו אומן באותו מסע הופעות, אמנם יש הבדלים אבל אתה כבר יודע מה תקבל.
אחוז האוהדים שיילכו לכל משחק בעונה מסויימת (אם יוכלו להרשות לעצמם) הוא להערכתי גדול מאחוז הגרופיז שיילכו לכל הופעה של אומן בסיבוב הופעות מסוים.
מי שאמר שהרמה במוזיקה ירדה טועה. זה פשוט שההיצע עלה בצורה מטורפת אז קשה יותר לברור את המוץ מן התבן. זה לא אומר שהאיכות כבר לא שם או ירדה אלא שצריך לפעמים יותר להתאמץ למצוא אותה. ולפעמים ההיצע הגדול משמעו שמישהו שבעבר לא היה מגיע ללייבל, יכול להפיץ את שלו. כמו למשל לילי אלן (שהיא לא הטעם שלי).

דורפן 11 באוגוסט 2011

Matiol- אמרת דבר נכון שלא חשבתי עליו. פעם כשנאלצנו לקנות כרטיסים גם למדנו להתחייב לאומן ולתהליך שלו וגם הקשבנו לאלבומים שלמים ולא לשיר אחד שתפס את האוזן.

שלו 11 באוגוסט 2011

אני לא יודע באיזו מאה אני תקוע או באיזה עשור.
אבל הופעה של לאונרד כהן (שראיתי פעם בלייב ועכשיו ב dvd), נראה כשיא השיאים.
אולי רק החיפושיות ופינק פלויד מתחרות לה מבחינת התשוקה שלי.
מצד שני גם אם היו מעלים היום לשחק את מכבי של 77׳ הייתי מרגיש אותו דבר.

כסיפוביץ 11 באוגוסט 2011

אף פעם לא הבנתי את הקנדי המרטיב…
פינק פלויד המציאו מחדש את המושג מופע איצטדיונים כשביצעו את "החומה" בתחילת השמונים.

כסיפוביץ 11 באוגוסט 2011

ההבדל הגדול בשבילי בנוסף הוא מה אותו אומן מייצג.
כמעט כל הגדולים של שנות ה-60 ועד ה- 90 ייצגו סוג של מהפך חברתי או רוחני.
החיפשיות, הסטונס והפינק פלויד היו מחוייבים לרוח של המוזיקה שלהם.
אפילו להקות חדשות כמו רדיוהד ונירוונה.
היום אתה מוצא דברים כאלו רק במוזיקת אנדרגראונד, וההופעות הטובות ביותר והעוצמתיות ביותר הן דווקא ההופעות במרתפים שכוחים ומקומות קטנים.
הכדורגל תמיד היה מוצר צריכה להמונים ובגלל זה יש חיבור מאוד רחב באוכלוסיה למשחק. מכל המינים והצבעים.
מסי שהוא גדול אומני הכדורגל כיום לא מייצג שום מהפך חברתי או אידיאולוגיות נשגבות, ועדיין הוא ההצגה הטובה ביותר בעיר.

גיימס סלט טורקי 11 באוגוסט 2011

אני חושב שהטכנולוגיה עשתה למוזיקה בדיוק ההפך ממה שעשתה לספורט. אם בספורט היא הביאה את הטופ להמונים אחרי במוזיקה קרה תהליך ההפוך. את הגדולים כבר הכרנו – יו-2, רולינג סטונס, פוליס, דפש מוד , בואי, לא היה בעיה למוצא תקליטים שלהם או שירים שלהם ברדיו או אפילו קליפים שלהם בעד פופ. הטכנולגיה , על זנבה הארוך, הביאה את הקטנים והבינוניים (לא פחות טובים ,אבל םחות מפורסמים ) לכל מקום בו יש חיבור יו אס בי.

מה גם שחלק מהכיף בספורט היא הפגרה, לראות איך השתנות הקבוצה. בעוד אין דבר שחובב מוזיקה חושש יותר הוא שינוי בהרכב הלהקה שהוא מעריץ.

גיימס סלט טורקי 11 באוגוסט 2011

אף אחד לא מסמן בכוכבית שיאים מוזיקלים שנשברו בזכות שימוש בסמים. נהפוך הוא.

Comments closed