הרגע שהגדיר את הקריירה הספורטיבית שלכם

למצולמים אין קשר

במסגרת ההספדים לסנטור טד קנדי שמת מוקדם יותר השבוע, ציינו היום בESPN את רגע התהילה הספורטיבי שלו. קנדי שיחק טייט-אנד ותפס טאצ'דאון להראוורד "במשחק הגדול" נגד ייל, אי שם בשנות החמישים. זה אמנם היה בהפסד של הרווארד אבל באותה תקופה המשחק היה משמעותי הרבה יותר ספורטיבית מאשר היום. ומסתבר שהוא תיאר את הרגע לא פעם כהתעלות שחווה מעט פעמים בימי חייו. למרות שהשיג דבר או שניים גם אחר כך.
*
אני בהחלט יכול להתחבר לסוג התחושה הזו של הסנטור קנדי. כי רגעי התהילה הספורטיבית הפרטיים של כל אחד הם משהו שהוא יזכור כל ימי חייו. אני זוכר כמה: למשל שער ניצחון לנבחרת שאר העולם נגד נבחרת אנגליה בעיירת קטיף בקווינסלנד. וגם ניצחון בתחרות שחמט בתיכון לבתי הספר של ההתיישבות העובדת. שזה כמו אליפות כדורסל ללבנים.

אבל שום דבר לא דמה לאפריל 1987.

זה היה היום המעשי האחרון של טירונות שריון, לפני איזה מסע מסכם בהרי ירושלים, כשהתברר שצריך לאסוף את כל החיילים שלא ביצעו עדיין בוחן בר-אור. למה הם לא ביצעו בוחן בר-אור? כי הם היו פטורניקים! פטורים מנעליים, פטורים ממאמץ, פטורים מאבק. אני דווקא לא הייתי פטורניק אבל החמצתי את בוחן בר-אור בגלל ימי ג'. כך שזה היה אירוע מעורב לפטורניקים וגימליסטים. חיל השריון הוא לא חייל ספורטיבי במיוחד. ואם יש גאווה מצ'ואיסטית זה בענייני מכונאות ולא הישגים ספורטיבים. וכך עשינו כמה עליות מתח וכפיפות בטן סמליות לפני שעברנו לאירוע המרגש:

ריצת 2000 לפטורניקים בטירונות שריון!

במקרה עבר במקום אפילו קצין בדרגת רב סרן או משהו כזו – הייתה לו פג'ו 205.

– "מה קורה פה", הוא שאל את הסמל שהכין אותנו לריצה.
– "זה הריצת 2000 של כל הפטורניקים", אמר אותו סמל ולעולם לא אדע אם הרעד בקולו היה בגלל ציניות או בגלל שגיבותו של האירוע.
– "יפה", נהם פג'ו 205 והמשיך בדרכו. כזה היה האיש, מסתפק בביטויים מינימליסטים. ודאי חש שהאירוע מדבר בעד עצמו.

*

הריצה יצאה לדרך ממגרש המסדרים, כשכל שמונה המחלקות בטירונות נמצאות במקום. שזה כמה מאות צופים. משחק כדורסל בליגת העל פחות או יותר. המסלול היה מסלול של כאלף מטרים, אותו רצים פעמיים, וחלקו הגדול לא חשוף למסתכלים ממגרש המסדרים.

וכך, כפי שלפעמים קורה באירועים גדולים, התפתחה ריצה טקטית. לא היה שום נסיון להכריע אותה מוקדם בריצה חזיתית. לא היו מושכים שניסו להביא לקצב מהיר או אפילו בינוני. גם המונח איטי כנראה עושה חסד עם הקצב באותה ריצה. וגם זאת עד שיצאנו מטווח הראיה של הפיקוד הזוטר ושם האטנו עוד יותר. עד שהגענו לראש גבעה ממנה רצים בחזרה למגרש המסדרים ושם פתחנו שוב בריצה קלה.

לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים של הריצה, זמני ביניים וכיוצא באלו. אני מרגיש שגם בתחרויות בטלוויזיה מתעסקים בזה קצת יותר מדי ומפספסים לעתים את הצד האנושי. רק אציין שהמאבק של השריונר הפטורניק לסיים ריצה מפרכת למרחק המפלצתי של 2000 מטר הוא משהו מעורר השראה ספורטיבית. אבל איכשהו הגענו ארבעה רצים לראש הגבעה לפני היישורת האחרונה כמאתיים מטרים לסיום. ושם אני מבחין בכמה נתונים מעניינים. שניים מהרצים האחרים בפלוטון שוקלים המון. 120 קילו או יותר. ואחד נוסף באמת פצוע. עם נקע בקרסול עטוף תחבושת אלסטית.

בספורט מהירות המחשבה היא קריטית לא פחות ממהירות טבעית וזה היה הרגע להגיב. פתחתי בספרינט כשאני משאיר למתחרי אבק. ואבק של בסיס שריון הוא די מגעיל. חציתי ראשון את קו המטרה. בתוצאה…. המממ… 11:30 אם אני זוכר נכון. בריצה טקטית הזמן פחות חשוב. ובאמת את סמל המחלקה שלנו כלום לא עניין. הוא הורה לחיילים להריע לי וגם לצעוק את הצעקות האדיוטיות בדבר עדיפות סוג הטנק בו היינו אמורים לשרת.

והוא צדק! ניצחנו! מי זוכר את התוצאה? מי זוכר שזה לפטורניקים?
*
טוב, קשה להאמין שרבים מהקוראים חוו הישג כל כך מרגש. אבל אפילו אם הרגע הפרטי שלכם הוא רק ניצחון בגביע דייויס או איזה סל ניצחון בליגה, יהיה מעניין לשמוע. על הרגע שהגדיר את הקריירה הספורטיבית שלכם.

מרצ’לו ליפי יוצא מהארון
רגעי השיא בכדורגל העולמי

No Comments

sp 27 באוגוסט 2009

את האמת היו לי כמה רגעים טובים אפילו הטבעתי במשחק… אבל החלטתי לבחור את הרגע הראשון אותו אני זוכר. אני תלמיד כיתה ד בבית ספר איילון במועצה איזורית גזר. שיחקנו כמו בכל הפסקה כדורגל במשטח דשא שהוא בגודל 10 על 4 בערך אבל בזמנו הוא נראה ענק. היה משחק צמוד מאוד בין ד1 לד3. המשחק נערך עם כדור טניס מה שהקשה על יכולות טכניות גבוהות. אבל הרגע המכונן היה שתי דקות לפני הצילצול. התוצאה הייתה 0-0 מאכזב אבל עם מספר הזדמנויות נחמדות. ואז פתאום מגיע כדור גובה מה שלא קורה יותר מדי עם כדור טניס ואני מקפץ ומשפשף את הכדור עם הראש. שער בדקה ה-8.8 של ההפסקה עם הראש!!! פעם ראשונה ויחידה של שער עם הראש במשחק עם כדור טניס. נשאו אותי על הכתפים לכיתה והייתי הגיבור עד ההפסקה הבאה.

michaly 27 באוגוסט 2009

כיתה ד', מירוץ תל קציר, תחרות אמיתית ראשונה במסגרת חוג האתלטיקה האזורי. מעולם לא הייתי חזקה בתחומים פיזיים וגם לא ציפיתי מעצמי להיות. תהילתי נבנתה בתוך תחומי הכיתה ולא מחוץ לה. המירוץ ההוא היה ריצת שדה למרחק של כקילומטר ובניגוד לכל ציפייה הגעתי למקום השלישי (+מדליה).

זה נתן לי חיזוק גדול לבטחון, אבל לא ממש חשבתי לעשות מזה קריירה. כמה חודשים עד שנה (לכו תזכרו. ילדים הרי לא יודעים להעריך זמן) שוב היה מירוץ, הפעם היה זה מירוץ האביב באזור יקום. שם כבר הובלתי לאורך חלק ניכר מהמסלול, ומבחינתי עשיתי את שלי. כשעברו אותי שתי בנות לקראת הסוף זה כבר לא שינה מבחינתי כלום.

קצת אחר כך פרשתי מחוג האתלטיקה וחזרתי להצלחות הקלילות בכיתה.

חברי הטוב משכבר הימים 27 באוגוסט 2009

הרגע שלי היה כשחלוץ בעט ברגל שלי ושבר לי את האצבע בכיתה י'. זה גמר לי את הקריירה. אחחח, איפה הימים היפים ההם, כשהייתי מתאמן ועוצר פנדלים לרונאלדו…

אלכסנדר 27 באוגוסט 2009

בהפסקות בבית ספר יסודי לפעמים היינו משחקים גולף עם כדור טניס וענף עץ עקום בקצה שעם הרבה דמיון הזכיר מחבט. שיחקנו בקבוצות של שני שחקנים. כשאר נבחרו כל השחקנים הטובים, נותרנו אני ועוד חבר להרכיב קבוצת "בשר תותחים". באותה הפסקה ניצחנו כל קבוצה ששיחקנו מולה. כולם, כולל אותנו, היו המומים מההצלחה המסחררת שלא חזרה על עצמה, לא בציוות הזה ולא בציוותים אחרים.

פלד 27 באוגוסט 2009

נערים ג', טורניר הכנה לעונה במגרשה של הפועל רעננה בהשתתפות ארבע קבוצות. רעננה המארחים בוחרים לשחק בחצי הגמר נגד הקבוצה החלשה של בית"ר תל אביב (עונה לפני כן הם מחצו אותם בתוצאה 0-19, דבר שזיכה אותם באייטם במדור הספורט של ידיעות). בשורות רעננה משחקים עמי וזאנה האימתני והתאומים אלון וגדי ברומר, שניה לפני המעבר למכבי ת"א. למחצית בית"ר יורדת ביתרון מדהים של 1-2 מצמד שלי. במחצית השניה הוחלפתי לאחר פציעה ברגל שהתנפחה קלות, אז הצמידו לי קרטיב לימון לרגל הפצועה. החברים לא מאכזבים ומנצחים 1-3 באחת הסנסציות הגדולות בהיסטוריית טורנירי ההכנה לעונה של נערים ג'

דנידין 27 באוגוסט 2009

תחרות בית ספר תיכון כיתה יב' ריצת 2000. הגעתי שני אבל נתתי הכל…

martzianno 27 באוגוסט 2009

בכיתה ז' הייתי הסנטר של קבוצת הכדורסל של ביה"ס האזורי "משגב" שבצפון. בגלל שהייתי מפותח לגילי והכי גבוה במחזור – ועם ניתור מצויין (באמת!) – שמו אותי בעמדה מס' 5, למרות שבקושי גירדתי את ה-1.65מ'.
זה היה גובה מגוחך בהשוואה לשחקני היריבה העיקרית שלנו במחוז: מכבי כרמיאל. כרמיאל הייתה מעין בית גידול של מכבי חיפה באותו זמן – כל הטובים עברו לשם בסופו של דבר. השחקנים שלה היו מוטציות כדורסל של ממש – מאלה שבכיתה ט' כבר מגיעים לגובה 2.03מ'. היא עלתה על כל הקבוצות בבית שלנו בארבע דרגות לפחות והמשחקים מולם היו מסתיימים עפ"י רוב בתבוסות מחפירות (כנהוג בכדורסל בתי-הספר בארץ) – באולם בכרמיאל הם טחנו אותנו 92-8, כשאנחנו עוברים את החצי אולי פעמיים עד ההפסקה.
בבית, הסיפור היה אחר לגמרי.
באותו יום נתנו את משחק חיינו. הכל התחבר. אסיסיטים, מתפרצות, שליטה מוחלטת בריבאונד – אני נאבקתי בשחקנים של שני מטר ויכולתי להם. במחצית הראשונה קלעתי 18 נקודות, רובן בתוך הצבע, במה שהיה ללא ספק המשחק הטוב ביותר בקריירת הכדורסל שלי.
כל זה הספיק על-מנת להביא אותנו לשיוויון 49-49, ארבעים שניות לסיום, כשנפסק כדור ביניים אליו ניגשנו אנוכי והסנטר היריב. לורנס, המאמן השבדי שלנו, הזעיק פסק זמן.
"קפוץ. כומו שאתה יודע" – המילים האלה הן היחידות שאני זוכר מפסק הזמן ההוא, אבל אני אזכור אותם בשארית חיי.
"קפוץ", אמר לי לורנס. "כומו שאתה יודע".
ואני קפצתי.
לקחתי כדור ביניים משחקן שהיה גבוה ממני בשני ראשים לפחות. ניצחנו 51-50 והחגיגות שהיו אחר-כך בחדר ההלבשה, הן רגע שעד היום אני אני מסוגל להעלות בדמיוני, כאילו התרחש אתמול…

אילי מנינג 27 באוגוסט 2009

my finest moment was at the kids level beitar tel aviv near the yarkon I scored the last basket which made our loss to be only 48 points and not 50/. what an achievement. I was the leading scorer for my team with 10 out of the 12 points we had scored that day.

רונן דורפן 27 באוגוסט 2009

אילי – אני דווקא זוכר איזה ארוע אחר… משהו עם פלקסיקו.

אילי מנינג 27 באוגוסט 2009

thats my second best moment

שלו רומא 28 באוגוסט 2009

בבת-ים האופציה היחידה לתהילה באותם ימים הייתה כדורעף או הפועל תל אביב,
בחירה קשה כשאתה בן 15 ובגובה 1.50 מטר וצהוב.
בכיתה ט' היו שתי אפשרויות מגמת ספורט או ללמוד ערבית.
בחירה הרבה יותר קלה כשאתה אשכנזי שאפילו בעברית לא מצליח לבטא ע' וח' כמו שצריך.
בנבחרת הכדועף הייתי מחליף שני למגישים שזה בערך השחקן ה 12.
אם אין עוד כמה שחקנים לפניך.
באין כישרון, גובה או מספיק כוח בידיים העברתי את אליפות בת-ים בישיבה ממושכת על הספסל,
ואפילו בהחלפות ניחומים (אלה כשהמשחק כבר גמור) הייתי צופה מהצד.
ושיהיה ברור הרבה זיעה נשפכה באימונים והרבה מאוד מוטיבציה הופגנה.
מוסר עבודה לא היה חסר אבל זה לא עוזר לא ביסודות ולא בגובה,
ובטח שלא בכישרון.
אחרי אליפות בת-ים הגיע אליפות גוש דן שמי שמנצח אותה עולה לאליפות הארצית.
עולה להתחרות על השמונה הטובות ביותר בישראל.
עד גמר גוש דן הכל הלך חלק, אני מתחמם לכל משחק ויושב בחוץ לאורך הטורניר כולו.
ואז בגמר במצב 2-0 לטובתנו שתי נקודות לפני מדלית הזהב של גוש דן והכרטיס הנכסף לגמר הארצי.
המאמן מסתובב אלי ואומר להכנס להכות את הסרב.
עכשיו לא אמרתי את זה קודם, אבל הגנה וסרבים בכדורעף זה טכניקה, לא כישרון.
לא צריך הרבה כח, רק הרבה עבודה קשה שכמו שכתבתי הייתי ברוך בה.
הכאתי סרב כמו שרק המסטר יעקב הרשקו ידע לתת, מי סרב כזה מהצד, מה שקרוי סרב יפני נדמה לי.
ועכשיו נותרה עוד נקודה אחת למדליה ולטורניר הגמר.
כמו שכתבתי טכניקה ועבודה קשה שום כישרון, סרב נוסף אייס.
אלופי גוש דן.
מה עושה בן אדם נורמאלי (כלומר לא פולני), חוגג את הרגע שכנראה לא יחזור עוד.
אבל פולנים בנויים אחרת, באותו רגע הבנתי שאני עם כדורעף גמרתי,
שכל אחד יכל לעשות זאת והקבוצה הייתה מסתדרת גם בלעדיי.
שאני בכלל לא אוהב כדורעף.
בטורניר הגמר לקחנו מקום שישי אני חושב.
לא שחקתי יותר כדורעף במסגרת תחרותית.
שנה אחרי עזבתי את מגמת הספורט, ואת מערכת החינוך.
בטכניון קיבלתי 97 על השתתפותי בקורס כדורעף למתקדמים.
סמסטר אחריו כבר לקחתי כדורגל כמקצוע חופשי.
מאז אני כבר הרבה יותר גבוה, יש לי הרבה הרבה יותר כח בידיים,
ברמת השכונה אני עדיין יכול להשתלב בכל סוג של משחק כדור.
ההגדרה שלי לספורט מצטמצמת לשתי קבוצות כדור מגע גופני ויכולת להבין את שיטת הניקוד בזמן סביר.
כל השאר יכול להיות יפה, מותח, תחרותי אבל לא ספורט בשבילי.

אביעד 28 באוגוסט 2009

אני לוזר, מה יש לומר:
1. גמר בי"ס תיכון בכדורגל. עבדכם הנאמן בשער. כל הקבוצה קפאה באותו יום. כולם מתחת לרמתם הרגילה. אבל לי היה יום שיא, הכל עצרתי. בגובה, על הקרקע, מקרוב, מרחוק. עד שדקה לסוף ההגנה נפלה שוב והגיעו מולי 2 על 1. הפסדנו 1:0.
2. חצי גמר אליפות בי"ס תיכון בכדורסל. 2 הכוכבים שלנו נעדרו. קלעתי שלשות על דאבל טים כמו כלום. הכדור האחרון הגיע אליי ליד. בחרתי בחדירה ע"פ שלשה והחטאתי…

zikit 28 באוגוסט 2009

יופי של פוסט ויופי של סיפורים, לצערי אין לי משלי לתרום

איתי נ. 28 באוגוסט 2009

חטפתי גול מהחצי בין הרגליים בתבוסה 4-0 לקבוצה מכתה י"א (אנחנו היינו בכתה י'). נדמה לי שהמבקיע הגיע בסוף לליגה א' (אז הליגה השלישית) ואולי אפילו לארצית (הליגההשנייה). עדיין עד היום אני מרגיש עם זה רע

odedkramer 28 באוגוסט 2009

טוב, אצלי זה קצת יותר מורכב.
אני התחלתי בתור ילד שמן, גדלתי להיות נער שמן והתבגרתי להיות איש שמן. וכשאתה שוקל 150 קילו, ההישג הספורטיבי הכי גדול שאתה יכול לשאוף אליו זה להגיע לקומה השלישית בלי להתנשף (וזה במעלית. במדרגות זה לא יכול היה לקרות).
חשוב להבין. לאורך השנים עשיתי ספורט. שיחקתי טניס, סקווש, גולף, קצת כדורסל. אפילו גלשתי רוח פה ושם. אבל יש דבר אחד שאיש שמן לא מסוגל לעשות. לרוץ. שיא הריצה שלי היה הקפה אחת של איצטדיון האתלטיקה הקטן ברמת השרון – 200 מטר. וגם אז, ראוי לציין, הגעתי אחרון. כולל הבנות.
ואז הגעתי ליאיר קרני. שלושה וחצי חודשים ועשרים ומשהו קילו אח"כ, יצאתי בוקר אחד לרכיבה על אופניים ליד המכון בהדר יוסף. אחרי שעה וחצי של רכיבה, מסיבה לא ממש ברורה, החלטתי לעצור שניה ולהיכנס לאיצטדיון האתלטיקה. סתם כדי להסתכל.
אבל באותו בוקר כשעליתי על "מסלול הרקורטן המשובח" קרה משהו. הסתכלתי מסביב, ולא היה אף אחד באזור. אז התחלתי לרוץ.
התחלתי בקצב אחיד. אני זוכר את הכניסה לקשת הראשונה כי באופן אוטומטי חתכתי למסלול הפנימי. כנראה ששנים לשמוע את גלעד וינגרטן, מלמד אותך דבר או שניים. אני זוכר את הקשת השניה מתקרבת הרבה יותר מידי לאט. אני זוכר את הכאב בצד ששיתק אותי לשניה כשנכנסתי אליה. אני זוכר את וינגרטן צורח לי בראש "הנה הרצים מגיעים לישורת האחרונה".
אבל אני בעיקר זוכר איך חציתי את קו הסיום עם דמעות של אושר בעיניים.
בפעם הראשונה בחיים שלי יכולתי להתגאות בהישג ספורטיבי – רצתי הקפה אולימפית.

שלושה ימים אח"כ רצתי קילומטר. שבוע אח"כ רצתי עשרה. מאז כבר רצתי גם חצי מרתון. אבל מסתבר שלאו טסה צדק. גם ריצה של 21 קילומטר מתחילה בארבע מאות מטר.

חוץ מזה אני רוצה למחות על כך שהרמת משקולות היא מקצוע אולימפי ואילו הורדת משקל לא. חבל. זה היה הסיכוי היחידי שלי להיות תקווה אולימפית
 

redsox 28 באוגוסט 2009

מרציאנו-שועלי משגב הערמומיים הם אולי לא מאריות הכדורסל בצפון, אך ללא ספק מהמועדונים הערכיים והחינוכיים ביותר.
איך אמרו השלטים באולם שלכם? כדורסל אינו רק משחק-הוא דרך חיים!

יוני 28 באוגוסט 2009

רונן, רעיון נהדר לפוסט.
כשהייתי בן 8 הייתי בחוג קטרגל בפ"ת. שנת 1988. אייל לחמן המדריך הביא את כוכבי הפועל פ"ת לשחק נגד האבות.
אבא שלי היה בלם נוער בהפועל חולון. הוא לא ישכח איך הוא העביר את בני קוזושוילי בין הרגליים. גם אני לא…

הקורא 28 באוגוסט 2009

שני רגעי ספורט משמעותיים בקריירת הספורט הקצרה שלי:

1. אנחנו, כיתה ה1, שיחקנו נגד כיתה ו1 שהיתה טובה מאיתנו בשלוש רמות, הם הובילו עלינו 1:0 לאורך כל המשחק ואז שנייה לקראת סוף ההפסקה קפוש בעט בעיטה אדירה למשקוף, והכדור חזר למרכז הרחבה, בדיוק באמצע ביני לבין השוער. למעשה, לדעתי הוא היה קצת קרוב יותר, אבל אני רצתי עם מבט רצחני בעיניים לעבר הכדור והוא נבהל ולא יצא, בעטתי את הכדור לרשת וירדנו ב-1:1 בסיום.

2. למרות שהייתי ספורטיבי לאורך מרבית שנות היסודי והחטיבה, בתיכון איבדתי עניין, גידלתי שיער והתחלתי להסתובב עם חולצות שחורות ומבט של דכאון, מתבגר טיפוסי. כצפוי, גם הברזתי מבית הספר לא מעט וגם משיעורי הספורט, למרות הפינה החמה שהיתה לי בלב לתחום. בכיתה י"ב היתה תחרות ריצה ל-100 מטר של הכיתה שבה הייתי, ולמרות כל השנים של חוסר האימון הצלחתי להגיע למקום השני למרות התדהמה של כל הספורטאים בכיתה ושל המורה לספורט, מה שלא מנע ממני לקבל 6 בסוף אותה שנה.

יואב 28 באוגוסט 2009

רבע גמר גביע המדינה בכדורגל, נערים(גיל 14). קבוצתי, הפועל חדרה מארחת את מכבי תל אביב.
מכבי הובילה אחד אפס. לקראת סוף המשחק נכנסתי והייתי מעורב במהלך שהוביל לפנדל שהשווה את המשחק. בהארכה כבשנו עוד שער ועלינו(נעצרנו בחצי הגמר, מול בני יהודה מצמד של חזי שירזי).
עד היום עוברת לי בראשר החמצה שהיתה לי שם בהארכה שבמקום לבעוט, הוצאתי רוחב לא מספיק טוב.אבל ניצחנו והייתי שותך לחוויה אדירה(המגרש בחדרה היה מפוצץ באנשים).
כצהוב כל חיי,רק שם הבנתי מה זה לשחק מול מכבי ואת עוצמת התשוקה לנצח אותה.אז מה מרגישים השונאים באמת?

טדי 28 באוגוסט 2009

כיתה ז'. אף אחד לא מודע לקיומי (ומי שכן – אף אחד לא מודע לקיומו). שביתה של המורים, או משהו כזה – אין טיול שנתי, וגם אין ליגה של בתי הספר בכדורגל. רק שני משחקי ידידות נגד ליד-ה.
הראשון בבית. גשם זלעפות.
אני בשער, כי שם שמו אותי בכיתה ב' ומאז לא יצאתי משם.
באחת ההשתטחויות שלי המכנסיים נקרעים.
3-7 לנו. אולי 4-7.
בסוף אמיר בא אליי ואומר שהם כבר דיברו עם המאמן על כך שחייבים למצוא שוער אחר ושאני הוכחתי את טעותם.
המאמן שם יד מסביב לכתף שלי.
המורה לספורט מסיע אותי הביתה. לא בדיוק עד הבית, אבל עד הצומת שמשם הלכתי רבע שעה בגשם זלעפות, במכנסיים קרועים ובתחושת התעלות.

פרנקו 28 באוגוסט 2009

שיא הספורט שלי היה ממש לא מזמן!
אמנם לפני המון שנים הייתי ידוע בתור אחד הטובים בהורדות ידיים
אבל זה באמת היה מזמן וגם יותר מדי ספורט בשבילי…
אז השיא הנוכחי והחדש שלי זה במשחק הזה:
http://www.net-games.co.il/online-games/Tennis-Game.html
ניצחתי את GRAF בגמר עם ANNA… אז מה אם זה רק בכאילו?

גיל 28 באוגוסט 2009

1984, קאנטרי קלאב חולון. אנוכי בן 12, שני חברים שלי, אחי ובן דוד מארה"ב מרכיבים קבוצה ומשחקים כדורגל כנגד קבוצות פיק אפ אחרות. החוקים ברורים ואכזריים: מי שמגיע ראשון ל3 גולים מנצח וממשיך לשחק.

אחי, גדול ממני בשנתיים וחצי וחבר אחת מקבוצות הנערים של הפועל ת"א משחק בתור קשר אחורי התקפי, מגן וחלוץ מרכזי. הוא רץ למעלה ולמטה כל הזמן, ואנחנו מנסים לא להפריע. תפקידי היה כשל חלוץ רחבה קלאסי, סטייל ליניקר: לעמוד ברחבה ולחכות שהכדור יגיע אליי.

הזמן עובר והקבוצה שלנו בלתי מנוצחת. הקבוצות האחרות גועשות ואי הנחת מתפשטת. צריך לעשות משהו בשביל לבלום אותנו. החוקים משתנים. אם לא מגיעים ל3 גולים תוך 10 דקות יש פנדלים. משחק בא ומשחק עובר ואנחנו עדיין במנצחים.

השמש מתחילה לשקוע ואחי מתחיל להתעייף. 10 דקות חלפו עברו להן והתוצאה, אבוי, עדיין רק 1:1. אין ברירה וצריך ללכת לבעיטות הכרעה. כל קבוצה בועטת 3 פנדלים. בעיטה ראשונה שלהם – ובן דודי השוער הודף את הכדור! אחי ניגש בקור רוח ומשכין את הכדור ברשת.

המתנגדים נחושים מאי פעם. בעיטת פצצה לא משאירה לשוער שלנו סיכוי והתוצאה אחת-אחת. בן דודי הוא הבועט הבא. בעיטה חזקה אבל חסרת כיוון הולכת החוצה. הזיעה בקרבי מתגברת.

הבועט הבא שלהם בועט שטוח לפינה ובן דודי מותח את כל קצות האצבעות האמריקאיות שלו והודף את הכדור בשארית כוחותיו.

שני חבריי מפחדים לבעוט והמטילה מוטלת עליי. נאלצתי קבל את עול התנועה. אני לוקח איזה 20 מטר תנופה ורץ בכל הכוח. כשאני מגיע לכדור, אני מתנשם. העייפות כנראה הכריעה אותי ובמקום לבעוט בכדור אני משתטח על הדשא. הכדור פוגע לי בברך ומקפץ לו באיטיות לכיוון השער. כולם פורצים בצחוק גדול, אבל אבוי..השוער הוטעה על ידי תנועות הגוף הגמלוניות וקפץ לכיוון השני. כל מה שנותר לו לראות מצידו האחד של השער זה את הכדור בדרדלה קטן פוגש ברשת.

שאגות אדירות נשמעות מכיוון הקבוצה שלי, והחלטנו לפרוש מהטורניר בראש מורם. מאז לא בעטתי יותר פנדלים.

אראל 28 באוגוסט 2009

כיתה ב הייתה שנה משמעותית עבורי. בתור אחד מאלה שלא דיברו בכיתה א ושגם לא בדיוק שמו לב אליהם רוב הזמן הייתי זניח. אבל בכיתה ב החל בבית הספר שלנו חוג לכדורגל וכמו כל ילד קטן ששואף להיות מקובל וספורטיווי, הצטרפתי. לא הייתי טוב במיוחד אז נתנו לי להיות שוער. עשינו אימון פנדלים ופעם אחר פעם הדפתי את הבעיטות, ואז הגיע הרגע הגדול שלי. מולי עמדה הגר נדמה לי, ילדה מכיתה ד שכל מה שעשתה כל היום וכל הלילה היה לשחק כדורגל, אני לא יודע איפה היא היום אבל נאי זוכר שבכיתה ט היא היתה כבר קפטנית נבחרת הכדורעף של בית הספר. היא ניגשת לבעוט, ועם כל העוצמה שהיתה לה בעטה כדור חזק, בגובה בינוני, יחסית למרכז השער. עמדתי מולו בגבורה אולם העצירה (שהיתה כמובן בלי כפפות) גרמה לכך שהיד שלי נשברה. אני לא חושב שמעולם היה ילד מגובס בכיתה ב יותר מאושר ממני.

סימנטוב 28 באוגוסט 2009

שיחקנו נגד אחד המושבים במועצה, אני נער צעיר תרום זיפים יחד איתי פתחו רק חברי משק, התקפה ראשונה הכדור אצלי קלעתי שלשה (טוב לא היה קו של שלוש נקודות אבל המרחק היה תופס היום) מיד נצמד אלי הכאסחן ראשי. זה היה הסל האחרון שלי במשחק אבל הוא היה מתוק ואותם רגעים מועטים של הרמת גבות היו שוות את ההפסד :)
דר'א ביקשתי להכנס להיכל התהילה של המשק אך ועדת תרבות פסלה את בקשתי מאחר שבזמן המשחק היתי צריך להיות תורנות ברפת… (סתאם)

לרוד יש סיפור כזה שהגול שהכי ריגש אותו היה בנערים

סימנטוב 28 באוגוסט 2009

תורנות=בתורנות

martzianno 28 באוגוסט 2009

redsox- מדובר על הרבה שנים אחורה (אני מהמחזורים הראשונים במשגב), כשהתחלנו עם הקבוצה, האולם עוד היה רק בתכנון (זכיתי לשחק בו שנתיים) אבל את השלטים אני לא זוכר.
מה שכן – ידענו להפסיד בכבוד…

חצי גולדסטאר 28 באוגוסט 2009

חטיבת בינים, טורניר כדורגל. משחק בין הכיתה שלי לכיתה ח'1 (נדמה לי). היינו כיתת מחוננים ובהתאם גם הכי גרועים ספורטיבית בשכבה. אבל באותו משחק קרה נס. אני, ילד שמנמן עם כושר גופני לא מזהיר ויכולת כדרור פתטית בד"כ, מעביר לשהם, חברי לקבוצה, כדור בין הרגליים של שלומי אסינגר, אימת השכבה. שהם רץ עוד שני מטרים ומבקיע את שער הנצחון. הבאתי אותה בבישול מטורף. זה היה מהלך כל-כך מרשים, שהוכרתרתי כאיש המשחק; לראשונה בחיי זכיתי לתשבוחות על הישג ספורטיבי.
אני לא זוכר את המשחקים הבאים, וייתכן שאפילו לא שותפתי; אני די בטוח שהובסנו בהם. מאז רזיתי, שיפרתי את כושרי הגופני, ואני אפילו נהנה מריצה למרחקים בינוניים. בכדורגל אני כנראה עדיין גרוע, אבל אותו זיכרון מתוק לעולם לא יישכח.

עומרי 28 באוגוסט 2009

שנת 2002. המחזור שלי ביחידה עלומה בדרום בדיוק סיים את ההכשרה המפרכת ונכנס לשגרת הפעילות הרגילה.
ערב אחד אני מוצא עצמי במגרש הכדורסל היחידתי עם עוד כמה חיילים. מפה לשם מתארגן לו משחק בין 2 קבוצות- צעירים נגד ותיקים. סטריטבול 3 על 3. הסיכויים לרעתנו, למעשה הם כמעט ולא קיימים. מולנו התייצבו בן-שבת בן-ישי ובלחסן. גם שנים אחרי עוברת בי יראת כבוד כשאני פוגש אחד מהם באזרחות. שלושה מהוותיקים הכי מקושרים ומכובדים ביחידה ושחקני כדורסל מעולים. אנחנו היינו שלישיה די גמלונית כאשר אני הייתי הכישרון המוביל, וזה לא ממש היה סימן לטובה.

במשחק הראשון היממנו אותם עם 12-4 מהיר. 2 שלשות ומלחמה בריבאונד עשו את העבודה.

בלחסן היהיר, הוותיק הנבזה מכולם, מציע התערבות משולשת על פחית קולה מהמכונה.

במשחק השני והשלישי הם לא משאירים לנו סיכוי. שוטפים את המגרש באתלטיות ובכוח.

במשחק הרביעי אני מחליט לשנות פאזה. אני עובר לשחק מעין פוינט סנטר בגובה מטר ותשעים, ולוקח את בלחסן כפרוייקט אישי בהגנה. אנחנו משווים.

במשחק החמישי קהל רב יחסית של חיילים תועים כבר התקבץ מסביב לקווים. אפילו שומר הפטרול עצר לו להעיף מבט. זה לא היה אפילו קרוב- אנחנו מביסים אותם 12-2 כשאני נותן את הכדורסל הטוב בחיי. בלחסן ממהר למכונת המשקאות ומגיש לי את הפחית הקרה בהבעה זעופת פנים. אין מחיר לאושר.

עומרי 28 באוגוסט 2009

עוד רגע ספורטיבי גדול אך הפעם מהצד השני של המתרס.
בכיתה ו' נערך טורניר כדורסל בין ארבעת הכיתות בשכבה. טורניר רשמי תחת חסותו של המורה לספורט.
לגמר הגענו אנחנו, ו'1, ומולנו ו'2.
אם סוכנויות הימורים היו נותנות ליינים למשחקים של בתי ספר יסודיים בכפ"ס אני משער שהליין כאן היה ו'1+15 לפחות. וגם זה רק בגלל שהמשחק היה בן 20 דקות בלבד ברוטו..

מעולם לא התקבצו בכיתה אחת כל-כך הרבה כישרונות כדורסל. הפאב-פייב היו קטנים על החמישייה שהעמדנו שם עם אולסטאר פוטנציאלי בכל עמדה (כלומר שחקן בהפועל כפ"ס..) וספסל מכובד.

מולנו התייצבה ו'2, קבוצה מעוטת כישרון אך עם יתרון מרכזי אחד- ברנש בגובה 1.80 בשם רומן שגם שקל כמו מבוגר לא רזה במיוחד. הטקטיקה שלהם הייתה פשוטה- נותנים את הכדור לרומן בצבע ומסתמכים על העדרו של חוק 3 השניות.
אנחנו מנגד, כמו רוב קבוצות הגלקטיקוס שאני מכיר, נקלענו למאבקי אגו ולא הצלחנו להרים משחק התקפה מסודר אלא כזה שהתבסס על כישרון בלבד.

בסיום זו הייתה תבוסה כואבת במשחק שחיכיתי לו יותר מחצי שנה. אם יש סולם דרגות להפסדים ההפסד הזה מדורג גבוה בשלב העליון.
נזכרתי בו בפברואר 08' כשהפטריוטס הפסידו את הסופרבול.

cookie-monster 28 באוגוסט 2009

וואלה אפילו לי יש סיפור. כיתה ז' חטיבת ביניים.
מבחינתי אוכלוסיית העולם מתחלקת לשניים. אלה שרוצים את הכדור ואלה שבורחים ממנו. אני מאלה שבורחים. (אולי זה כי פעם נשברה לי בוהן בכיתה ב' מכדורסל. אבל ככה זה.)
אז נתנו לנו בשיעור התעמלות לשחק מחניים. היתה מלחמה קשה. היו כמה שחקניות עם זריקה חזקה בשני הצדדים. אני כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לברוח. ברחתי כל כך טוב עד שהקבוצה שלי ניצחה בזכותי.

ארז 28 באוגוסט 2009

תיכון בלב הרצליה, סוף שנות התשעים – ימים בהם, דמיינו לעצמכם, ריאל מדריד מתחילה את תהליך הפיכתה מחדש לגורם דומיננטי באירופה, ליברפול מקווה לזכות באליפות לראשונה מאז ימי רוזנטל ואבי נמני הוא הדמות הדומיננטית במכבי. כמדי שנה נערך במגרש הקט רגל טורניר בין כל כיתות השכבה כדי לקבוע מי תזכה בתואר הנכסף של אלופת השכבה בכדורגל. אולם השנה, עתידים היו סדרי עולם להשתנות.
כיתת המחוננים, בשורותיה שיחק כותב שורות אלה, הוגרלה נגד כיתת המב"ר (אחד מהשמות הפוליטיקלי קורקט של מערכת החינוך) שהייתה, ובכן, כיתת הערסים של השכבה. מחזורים קודמים של כיתתנו היו אולי מפסידים כבר ביציאה מאיזור הברזיות, אולם באותה שנה העמדנו סגל חזק ונחוש. אמנם הכשרון היה נחות במעט, אולם דורות של מאבק עיקש בקוזאקים ושאר פורעים לא סבלו לשווא, ורוח ההתנגדות שלהם פעפעה בעורקי צאצאיהם. המחוננים עולים ליתרון מהיר בן 2 שערים, שמותיר את המב"ר המומים עם סוף המחצית הראשונה. בחלק השני הם מצליחים לצמק, אולם אז מגיע הרגע בו ההשיג האישי שלי מצטרף לזה הקבוצתי ואני כובש (בנגיחה!) את השער שנועץ את המסמר האחרון בארון המב"ר ומעלה אותנו לשלב הבא.
אם לצטט את הדג נחש, אין ספק ש"זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך" – למצויינות, מחוייבות והקרבה….

מרקפוצ'ינו מארה"ב 28 באוגוסט 2009

שנה אחרונה באוניברסיטה. ההזדמנות האחרונה שלי בנסיון להביא את הנבחרת לאליפות ארצות הברית לאוניברסיטאות בטנ"ש בפעם הראשונה בהיסטוריה כמו ששנשבעתי לעשות כשקיבלתי את סרט הקפטן. אנחנו מגיעים למשחק המכריע מול אוניברסיטת וושינטון האימתנית כשאנחנו ראשונים בבית ואחרי שניצחנו אותם 4:1 במפגש הראשון. רק תוצאה דומה לטובתם תוריד אותנו למקום השני.

במצב של 1:1 במאזן הכללי אני עולה לשולחן, מנצח במשחק צמוד 2:3 ושם חותמת סופית על המקום הראשון בבית. אנחנו ממשיכים לניצחון 4:1 ומסיימים את העונה ללא הפסד אחד (עד האליפות הגדולה כמובן, שם אנחנו מסיימים במקום ה19 מתוך 25).

יורם אהרוני 28 באוגוסט 2009

הנאחס שלנו בנוער היו הקבוצות אותן אימן בוב גונן. תמיד הובלנו עליהן בהפרש מבטיח והפסדנו בנקודה או שתיים בשניות האחרונות. ב – 1971 כאשר אני עוד בנערים, ערכו בהפועל לקראת הכינוס טורניר בין המחוזות והוא היה המאמן של מחוז התיכון שהיה בעצם קבוצת הנוער של מעגן-מיכאל עם חיזוק של אחד או שניים מגן-שמואל. ביב' שיחקנו נגד גן-שמואל בסיבוב הראשון בבית. אותנו אימן הכוכב המזדקן של הבוגרים, משה'לה הכהן. הוא התעקש על שמירה אישית. הבעייה שאצלם שיחק יאיר צור שאותו לא יכולנו לעצור. כל פעם שמישהו היה עושה עליו 4 פאולים, היינו מחליפים שומר. בהפסקה, הם הובילו ב – 11 נקודות. משה פתח את התדרוך ואמר שהיום כבר לא ננצח…התקוממתי מיד ואמרתי שלא אבוד. עלינו למחצית השנייה ומיד עשינו מהפך ועברנו להוביל ב – 11 נקודות אבל אז עשה הכוכב שלנו עבירת תוקף ויצא והם התחילו לצמצם. חצי דקה לסיום עדיין הובלנו ב – 4 אבל אז צור קלע סלע, חטף עוד כדור והשווה. נותרו כמה שניות, רצתי מהר והייתי חופשי ליד הסל שלהם ולדתהמתי הרכז שלנו רק בזבז זמן ולא מסר לי עד שנשמעה שריקת הסיום. התברר שמשה'לה חשב בטעות שאנחנו עוד מובילים ואמר לרכז לבזבז זמן. בהארכה כמובן הפסדנו ואחר-כך הכהן התפטר. חיפשני מאמן אחר והמורה להיסטוריה הנערץ מיכאל פאר הסכים לקבל עליו את התפקיד. היה לו ברזומה כמאמן כבר את אליפות הנוער של הפועל לגילאי 18, קבוצה בכיכובו של דניאל צפוני שנפל במלחמת ששת הימים כאשר היה הסמ"פ של קהלני. גבי טייכנר לא עלה אצלו אפילו בחמישיה. לפני הגומלין בגן-שמואל הייתי חולה אבל החבר'ה הוציאו אותי מהמיטה. זו הייתה ההזדמנות האחרונה לנצח את גונן בנוער. סיכמתי עם מיכאל שהוא מחליף אותי כל כמה דקות כדי שאוכל לנוח בגלל המחלה. מיכאל נקט בהגנה איזורית ואמר לנו פשוט לא לזוז מול ההטעיות של צור.זה עבד וניצחנו, כאשר חזרנו הבייתה הייתי בריא לחלוטין. חוויה דומה של ניצחון הרוח על הגוף חויתי כמה שנים קודם בטיול מים אל ים. היינו בלילה בשקי שינה למרגלות הר מירון ורעדתי מקור כאשר חיכיתי לחדשות של 11 בלילה בהן הודיעו את תוצאות משחקי הכדורסל. כאשר הודיעו שבית-אלפא ניצחה הפסקתי לרעוד ופתאום נהיה לי חם ונעים.

עידן ס. 28 באוגוסט 2009

בתור ילד כבד משקל גם כן (עודד, לבי איתך), אין יותר מדי סיפורים. סיפור אחד משמעותי נישא מעל האחרים. בכיתה ה' בהפסקות הגדולות הכיתות של השכבה שיחקו ביניהן. לא נמניתי על ה"מקובלים" או הספורטיבים ולכן לרוב לא שיחקתי. פעם שובצתי כמגן ימני, למרות היותי שמאלי. המשחק עמד על תיקו (לא זוכר אם 1-1 או 0-0) והתקרב לסיומו, תוך לחץ של הכיתה השנייה, ה-2. כדור תועה הגיע לכיווני, קצת מחוץ לרחבה שלנו. אף שחקן אחר לא היה לידי. החלטתי לבעוט את הכדור חזק ברגל שמאל לכיוון השער שלהם, כדי לפחות להרוויח זמן.
בטעות ביולוגית מכרעת עצמתי את העיניים בזמן הבעיטה, אבל הרגשתי איך הכדור נוחת לי בדיוק על השפיץ. תוך הבעיטה הרגשתי רגל אחרת בועטת בי. פקחתי את העיניים וראיתי כדור קשתי מדהים שעובר מעל הראש של השוער ונכנס לשער. לא האמנתי בהתחלה ואז התחלתי לחגוג, עד ששמתי לב שכולם רצים אחרי ניר שטוען שהוא כבש. ניסיתי לרדוף אחריו כדי לתקן אותו לגרום לכולם להבין שאני כבשתי את השער המדהים, אבל לא היה לי אוויר.
כך נשלל ממני אחד השערים היפים שנכבשו אי פעם, לפחות על המגרש אצלנו בשכונה.

רועי שבא אחר-כך 28 באוגוסט 2009

השנה היא 1992. הכיתה היא ח'1, בעלת יריבות ספורטיבית היסטורית וארוכת שנים עם ח'2. העובדה שבאותה שנה התקיימו 5 משחקי דרבי בשבוע (ככה זה כשיש רק שתי כיתות ח' בבית ספר יסודי. החזקים משתלטים על המגרש. דרוויניזם) לא הפחיתה מעוצמת הרגשות המעורבים. באותו יום, נעדרו מרבית השחקנים הבכירים של שתי הכיתות בשל איזה יום ספורט עירוני כזה או אחר, וההרכבים היו חסרים מאוד. אז נתנו לי לשחק. אני זוכר שהבקעתי שלושער (היחיד בקריירה), אבל אני לא זוכר את שני השערים הראשונים. השער השלישי הגיע אחרי דאבל פס (אני מניח שגם הוא היה היחיד בקריירה, הן שלי והן של הבחור שמסר לי) שהשאיר אותי לבד מול מגן ושוער. הטעיתי קלות את המגן, ומ-7 מטרים בעטתי עם החלק החיצוני של הרגל. הכדור התלבש יפה וחזק, ועבר בין ידו המושטת של השוער ובין גופו. ניצחנו 3:1, וליומיים-שלושה הייתי גיבור.
כשהייתי בצבא, יצאתי לאיזה קורס בבית פלדמן בנתניה. בקורס השתתפו חיילים מבסיסים של היחידה בה שירתתי, והתארגן מונדיאל קטן בין נבחרות הבסיסים השונים. הורכבו שני בתים של 4 קבוצות, כאשר מכל בית עולות שתי קבוצות לפיינל-פור. הנבחרת שלנו שיחקה כדורגל ציני ומרושע, שהביא את הבית שלנו להראות כמו בית ו' במונדיאל 1990. עלינו שלב מהמקום השני, כשבמאזננו ניצחון 2:0, ושתי תוצאות תיקו מאופסות. בחצי הגמר פגשנו נבחרת חזקה מאיתנו בהרבה, אבל שברנו להם את הרגליים וניצחנו 1:0. בגמר נתקלנו בפייבוריטית הגדולה, שאיכשהו הצלחנו להוציא מולה תיקו בשלב הבתים. השאננות הרגה אותנו. לפני שהבנו מה קורה, היינו בפיגור 3:0. ואז החל המהפך. נפסקה לזכותנו בעיטה חופשית, כ-10 מטרים אלכסונית מהשער (מדובר במגרש קט-רגל, כמובן). ניגשתי לבעוט, ובמקום לסובב את הכדור מעבר לחומה, החלקתי קלות ויצאה לי בעיטה שטוחה. החומה קפצה! הכדור עבר מתחתיה! לפינה! גול! 8 שנים לפני השער של רונאלדיניו מול ורדר ברמן, אני עשיתי את זה בנתניה! השער הזריק בנו תנופה מחודשת. התחלנו להאמין שאפשר לצאת מזה בכבוד. חטפנו עוד שלישיה עד הסיום.

רן מרמת גן 28 באוגוסט 2009

כיתה א' תחרות שחייה מחוזית בבריכת השחייה skyview שבריוורדייל ניו-יורק. המירוץ הוא הראשון שפותח את יום התחרויות העמוס – תחרות שחייה עם מצופים (מצופי קלקר מחוברים בחגורה). אני מזנק לבריכה עם עוד 8 משתתפים ומנצח בפוטו פיניש !!! בטקס חלוקת המדליות אבא של החבר הכי טוב שלי (שהיה מעורער בנפשו) גונב את מדליית הזהב מדוכן המנצחים ואני נותר עם מדליה מוכספת וסיפור לכל החיים.

רן מרמת גן 28 באוגוסט 2009

(החבר סיים שני…)

חברי הטוב משכבר הימים 28 באוגוסט 2009

אגב, רונן, איפה היית בשריון? אני מתגייס לשם עוד חצי שנה, כנראה ל401, כמו מה שמתוכנן לכל ההסדרניקים.
עוד שני ציוני דרך שנזכרתי בהם: עונת הפריצה שלי בחוג קט רגל בכיתה ה', עם כשבעה שערים, רובם ככולם אחרי שהתפנתי מול שער ריק.
עוד ציון דרך: ליגת פנטזי. לקחתי את סיאטל סוניקס, החרבתי אותם, בניתי קבוצת נגרים אמיתית. עונה אחרי זה הקבוצה המריאה בלי אף סופרסטאר. הכוכב ההכי גדול היה אנטואן ווקר. נבחרתי לעוזר מאמן המערב באולסטאר (תפקיד ייצוגי בלבד). נתתי פייט על מקום בפלייאוף, נתתי בראש לאריות הליגה. בסוף היא נסגרה. חבל

אופיר הגבוה (כי יש יותר מאופיר אחד) 28 באוגוסט 2009

קט סל…
כיתה ו (אני חושב)אני ועוד שני חברים מהכיתה הוקפצנו כאילו לקבוצת הקט סל של אליצור נתניה (בימיה הגדולים)והצטרפנו לאלה שהיו ותיקים…(שזלזלו כמובן ביכולת המשחק שלנו)

איך זה הרשים אותנו להתאמן באולם ישורון המהולל…

עשו תרגיל כזה של שניים נגד שניים על מגרש שלם, כשמתחילים מהקפצת כדור באמצע ועד שנקלע סל אחד.

חייב לציין שרוב הזוגות נכנסו לקרב חפירות טקטי, כשכל משחקון נמשך איזה 10 דקות של כדרורים מצד לצד…בלי זריקות לסל

ואז הגיע תורנו, הקפצת כדור, ניתרתי לשמיים והורדתי אותו ישר לידיים של שי (אני חושב שקראו לו שי) ופתאום בהשראה אלוהית, עשינו מספר מסירות שהביאו אותנו לסיום של צעד וחצי מבריק.המשחקון נגמר תוך 10 שניות ולדעתי אפילו היה בחור מהקבוצה היריבה שנפל מאכזבה (סל ללא הקפצה אחת)

למעט שזה בערך היה סל הניצחון הראשון שלי… גם עצרו את האימון בשביל להגיד זה מה שאנחנו רוצים לראות…

אחחחח, איזה רגע של אושר ספורטיבי עילאי. תמצית הספורט בשניה אחת… לא הניצחון אלא סיפורו של האנדרדוג שבעזרת המוח והאמונה מנצח (עד היום לא יודע מה בדיוק עשינו שם…)

וכמובן שהיו עוד כמה רגעים (הצמד בראש באליפות כיתה ז בכדורגל… ה No Hitter שהגשתי במחנה הקיץ במשחקי הראשון כ pitcher … המקום השני באליפות השחיה כי שחיתי באלכסון…)

איתי 28 באוגוסט 2009

אז יש את אלו שיודעים לקלוע שלשות מעולה אבל מהעונשין מחפיר? יופי… אפילו זה אני לא.
מתחת לצבע, עם חצי סיבוב, חצי הוקשוט- סבבה עוד עובד.
אבל עונשין? מיי גוד איזה טווח מייגע.

טורניר כדורסל בטכניון. שלושה על שלושה- סטריט בול.
עברנו את השלב המוקדם,ועלינו לשלבים המאוחרים בהיכל הספורט ברוממה.
משחק ראשון- קבוצה לא רעה מולנו אבל חשבנו שאנחנו טובים יותר.
איכשהו הם הובילו כל המשחק, ואני מתכוון כל המשחק…
חמש שניות לסוף קבלתי כדור מתחת לסל. מסתובב לקלוע- פיצוץ לפנים שהעיף אותי לרצפה (ואני לא כבד קצוץ כמו ששימי היה אומר…)
השופט פוסק על עונשין. אני תופס את הראש. חבריי לקבוצה תופסים את הראש.
סל שלי= הארכה של שתי דקות. החטאה= ככל הנראה סוף דרכנו בטורניר.

נכנס. אלוהים יודע איך, דרדלה על הטבעת קרש טבעת שוב איכשהו הסתכל עליי, בקשתי ממנו יפה שהכנס- נכנס. בחיי. קלעתי עונשין, ועוד אחד כזה חשוב עם לחץ.
בהארכה הכל נכנס לי, היה כיף חיים.
הגענו עד לחצי גמר- שם קבלנו קבוצה של שחקני ליגה ב' כולם (מהקבוצות האלו שאיכשהו מגיעות לכל טורניר סטריט בול בארץ ואתה תוהה איך קיבלנו אתה לטורניר של הטכניון!!)
היה מביך:) לפחות לא הייתי צריך לזרוק עונשין שם…

אופיר הגבוה (כי יש יותר מאופיר אחד) 28 באוגוסט 2009

וכמובן גם הפנדל שמשום מה כולם התעקשו שאבעט באליפות תיכון שלנו (הגענו לגמר על בסיס כמה נצחונות טכנים)…
פנדל שפגע במשקוף ירד לקרקע, ואז השוער שלהם הרחיק לגובה… כדור שעלה לשמיים וירד בתוך השער שלנו…
כן הפנדל שלי הפך לגול שלהם תוך 10 שניות

דניאל 28 באוגוסט 2009

סוף שנות ה 80 בחולון.
אני ילד שמן ולגמרי לא ספורטיבי, שחולם שהוא קולע את סל הניצחון בגמר גביע אירופה אבל למעשה תמיד נבחר אחרון כשעושים כוחות לכדורסל.
שיעור התעמלות-המורה נותן לנו כדורסל.5 על 5. משחק צמוד.אני משתדל לא להפריע.מתרכז בהגנה ובחסימות לערן-כוכב הקבוצה. חצי דקה לסיום .שוויון. אני מוצא את עצמי לבד 6 מטר מהסל.עוצם עיניים וזורק.
הכדור ,כמו תמיד, בחוץ-פוגע בטבעת ועף בחזרה למגרש.
אף אחד לא תופס את הריבאונד.הכדור נופל לריצפה.
אני צולל לפארקט (טוב- זו היתה ריצפת בטון ,האמת)
ותופס את הכדור.
עם הגב לריצפה- אני רואה רק יער של רגליים
לשבריר שניה אני רואה את העיניים של ערן ומבין.
תוך כדי שכיבה, אני נותן מסירת הקפצה
הכדור פוגע בבטון, עובר בין הרגליים של שני שומרים
ומתרומם ברגע הנכון כדי לפגוש את הידיים של ערן
שמגיע בצעד וחצי מהצד
סל ניצחון !!!

במשך שעתיים,עד ההפסקה הבאה, כולם קראו לי מג'יק

גיל מזימבבואה 28 באוגוסט 2009

אליפות אירופה לנוער בכדורמים, פעם ראשונה בחו"ל!! משחק ראשון באליפות נגד יגוסלביה שהאגדות על גודל השחקנים היגוסלבים באמת התאים למציאות (כולם דלתות). אני שוחה לכדור הפתיחה ומשיג את היגוסלבי שנראה לי שקצת זילזל ומחצי מגרש זורק לשער, גול ו- 1:0 לישראל. לא להאמין, חגגנו כאילו זכינו באליפות. במובן שבסוף הפסדנו 18:2 אבל לפחות הובלנו נגד יגוסלביה הגדולה.

נדב גורדו 28 באוגוסט 2009

סוף שנות השמונים ברעננה, עוד משחק אול סטאר רווי יצרים בין המיטב של כיתות ה (ואני בתוכם) לבין המיטב כיתות ו. 2 דקות לסיום ההפסקה הגדולה התוצאה 1-1, קרן לכיתות ו. צביקה אני עומדים מעבר לחצי, השער של ו' נשאר מיותם (מעשה שמייכל). צביקה אומר לי "עוד בטעות יגיע אלינו הכדור ונחטיא מול שער ריק. פדיחות לכל החיים" ויורד לעשות הגנה. אני נשאר בחצי. כדור קרן יוצא, מגיע לחבר כיתתי שלומי וזאנה (האח הצעיר והיותר מוכשר של עמי וזאנה מהסיפור של פלד) שמרים ראש ומשחרר לי כדור פנטסטי. אני מתחיל בריצה לעבר השער הריק, משהו כמו 10 או 15 מטר ממני, כשכל העולם ואחותו רצים מאחורי ומקללים / מאיימים וכו'. אני מרים את הראש מתקדם 5 מטר, ושולח פס אנגלי מדוד לקורה השמאלית. הכדור חולף ומפספס בחצי מטר. צדק צביקה, פדיחה לכל החיים.

לפחות הבנתי (שוב) שאמא צודקת וכדורגלן כמו רובן עטר אני כבר לא אהיה.

לימור 28 באוגוסט 2009

הרגע הספורטיבי שלי קרה בכיתה ז'. בית ספר תחכמוני בבת ים, ממלכתי דתי, שיעור חופשי או איזושהי הפסקה גדולה, במגרש הגדול שיש מעליו כיום חתיכת בטון שמסתירה את השמיים.

אני עומדת במחצית המגרש מצד ימין (בחצאית ובתלבושת אחידה כמובן), כדור כדורסל בידי, מכוונת לסל, זורקת ו…הכדור נכנס! שלוש החברות שלי שעמדו שם הסתכלו עלי בתדהמה וגם אני הייתי בהלם לא קטן. מאז אני מחפשת עוד היי לייט ספורטיבי, תמים ומתוק שכזה.

אבישי 28 באוגוסט 2009

אהמממ… נדמה לי שהשנה היא 2000 או 2001. אני משחק כדורגל עם חברים שלי לבית ספר במדשאה שליד הספריה העירונית בחולון (ששכחתי את שמה). הרגע שאני הכי זוכר מהמשחק הזה, הוא רגע שבו אני רץ יחד עם חבר שלי דאז, בן, מקבל ממנו כדור רוחב (אחת הפעמים היחידות שאשכרה נתנו לי להתקרב לשער היריב, כיאה לכל מי שהיה אפס בכדורגל בבית ספר תמיד שמו אותי בהגנה) ובועט חזק – אחד מהשחקנים מנסה לעצור את זה על קו השער, אבל נכנס עם הכדור בתוך השער. אני זוכר את עצמי רץ כמו מטורף יחד איתו, שם עליו יד ושנינו רצים יחד, מנופפים לקהל דמיוני שלא היה שם, כמו חגיגה אחרי גול במשחק אמיתי. נדמה לי שהבקעתי עוד שער במשחק הזה, יצא בסוף 3:3, וזה המשחק שהוכיח לי – שעם כל הכבוד לכל הרגעים הקטנים שמרכיבים את החיים – אין כמו לתת גול. גם אם זה בחצר של בית ספר.

קורא ג 28 באוגוסט 2009

ספטמבר 1976
אליפות שחיה של המשק, כל הקיבוץ מעודד
תחרות לגילאי 6-7
אני קופץ לבריכה בנחישות אין קץ,
איפה שהוא במים העמוקים מתברר לי להפתעתי שאינני יודע לשחות.
למרבה המזל שופטי הקו נחלצים לעזרת מתחריי ומונעים ממני את המדליה.

אבו יו יו 28 באוגוסט 2009

"זוכרים כש… הוא הסוג הנחות ביותר של שיחה". טוני סופרנו.

חוות נוורלנד, קליפורניה. אני בן 8.
מייקל שואל אם אני רוצה לראות את הג'ימבורי שלו. הוא אומר שבאבלס הקוף משחק שם כל הזמן. ואורי גלר מכופף שם כפיות וילדים.
רצתי לכיוון שער החווה כמו שלא רצתי מעולם. מייקל אחז באשכיו בידו האחת, בידו השנייה אחז בראשו והפטיר: "וואו".
הגברתי את קצב הריצה.
אליזבת טיילור התחילה לרדוף אחריי בהליכת ירח.
אמא חיכתה לי בחוץ עם הפורד פיאסטה שלה.
למחרת תליתי בחדרי פוסטר של ג'ורג' מייקל מהקליפ
careless whisper.

יובל 28 באוגוסט 2009

כיתה ו', שיעור מבוטל. הנבחרת הכיתתית צריכה להתאמן לקראת הליגה השכבתית, אז היא משחקת נגד נבחרת הגרועים של הכיתה, ומפסידה לה 6-1. עבדכם הנאמן כובש חמישה שערים.
לא יודע אם מאז ועד היום כבשתי במצטבר כמות כזו…

רון 28 באוגוסט 2009

במקום השני – שלהי שנות השמונים. אליפות השרון בג'ודו לילדים. אחרי שנתיים של דומיננטיות באליפויות הפועל, לראשונה השתתפתי באותה התחרות עם הגוליית של מכבי – אורן בליטשטיין האיום.
במשך כל התחרות רעדו לי הביצים! כל ניצחון שמקרב אותי להתמודדות מול גוליית רק מעצים את האימה, כשמהצד השני אני רואה את אורן מדביק יריבים למזרן וחוזר לפינה שלו לקבל מסג' (אשכרה דראגו!!).
ואז חצי הגמר –
אני עולה למזרן וכל הגוף שלי רועד. הקרב מתחיל ללא שנייה של גישושים ואורן מיד נכנס לתרגיל. מבלי לחשוב אני זז מילימטר, מרים את גוליית באויר ומדביק אותו בעוצמה למזרון. הקרב נגמר, דממה של הלם בהיכל.
בין כל התחרויות והאליפויות, מעולם לא חוותי תחושת סיפוק כמו באותם 10 שניות. אולי בגלל זה הפסדתי בגמר..

ובמקום הראשון – גואה. אליפות חוף אנג'ונה ב-'9 בול' פברואר 2004. כמו בכל חודש נאספים בחוף הדרומי אצל צ'רלי מיטב השחקנים באיזור. אני, ילד חדש בשכונה, מצטרף עם שני חברים לטורניר.
סיבוב ראשון, אני מטאטא איזה היפי בריטי. סיבוב השני – סבי – האיש שבו תלויות התקוות של הקהל הישראלי. סבי היסטוריה. בסיבוב השלישי אני אוכל איזה איטלקי לארוחת צהריים.
ברבע הגמר אני מגלה שחוץ ממני ושני אוסטרלים כל מי שנשאר בתחרות זה העובדים של המקום. מסתבר שככה זה תמיד…(יתרון ביתיות). אחרי שקימבקתי פיגור רציני של 0-3 לניצחון מוחץ של 5-3, נשארתי הזר היחיד בתחרות ועליתי לחצי הגמר מול צ'רלי בכבודו ובעצמו. הפסדתי. צ'רלי (כרגיל) לקח את האליפות.
בדיעבד, שוב יצאתי לוזר, אבל את הכבוד שאני הרווחתי בגואה (והאופן שבו ניצלתי את זה בהמשך…: )) אף אחד לא ייקח לי אף פעם!!!

מיכאל 28 באוגוסט 2009

כל שנות ילדותי הורכבו מרגעים קסומים במשחק כדורסל במדי מכבי ת"א, אבל ממרומי גילי רגע ספורטיבי מכונן היה דווקא בקו הגמר של ריצת המרתון הראשונה שלי. הסיפוק העצום של חציית השטיח אחרי 42 ק"מ הביאה את הדמעות למורד הגרון. מאז הספקתי להשתתף בעוד ארבע ריצות מרתון, אך עצמת הראשוניות לא תשוב עוד.

matipool 28 באוגוסט 2009

היו לי כמה רגעים טובים שכאלה לאורך הילדות והנעורים כי הייתי טוב בכדורגל ( ברמה הכיתתית / שכבתית ) ולא רע בכמה דברים נוספים .
2 סיפורים :
אליפות השכונות בהוד השרון בכדורגל עד גיל 14 בשנת 82' על מגרש אמיתי בגודל מלא . בקבוצות האחרות יש שחקנים שיש להם תלבושות ונעלי כדורגל עם פקקים . אנחנו מגרדים איכשהו 11 ילדים מהשכונה , חלקם צעירים בכמה שנים ואני הקפטן והשחקן המוביל . בחינת מצב קצרה הביאה אותי למסקנה שיש לי שוער טוב , ארבעה שיודעים לשחק לא רע ואפילו די טוב ועוד שישה שאין הרבה מה לעשות איתם . בניתי קו ביצורים איתם על קו ה – 16 וארבעתנו שיחקנו "למעלה" מה שנקרא .
עברנו קבוצה ועוד קבוצה עד לגמר .
אמרו לנו שאין סיכוי בגמר , שמעתי אנשים מסביב מדברים על הכוכב של הקבוצה ממול אבל נלחמנו כמו אריות וזכינו בגביע השכונות אחרי 1:0 קטן בגמר משער שלי .

שנת 87' , גבעתי , אימון אחרי טירונות בחושנייה ברמת הגולן . אני כמעט הכי רזה במחלקה ( פק"ל ררנ"ט למי שזוכר )אבל מוביל את המחלקה והפלוגה בעליות מתח .
לפני הכניסה לחדר האוכל , מציבים לנו מבחן – עליות מתח עם מא"ג על הכתפיים . מתחילים כמובן המאגיסטים ואחריהם עוד כמה מהבריונים של הפלוגה .
אני מחליט לנסות גם ואיכשהו עובר את כולם ( נדמה לי עם 11 עליות מתח ) .
חגיגה גדולה עם הרבה מחמאות וגם זכייה בפטור משמירה באותו לילה …

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 28 באוגוסט 2009

רגע לא גדול אבל מכונן: עד נערים בהפועל פ"ת נחשבתי עילוי. גבוה, חזק, בועט הכי גבוה. בלם לתפארת. אימון ראשון בנוער, כבר אין הפרש גבהים, גם המהירות לא מזהירה ואני בקצה הספסל. יחיאל סאלם הרבה הרבה לפני. אני יוזם שיחה עם המאמן יצחק קוז'ידלו והוא, במבטא רומני מודגש אומר לי: "ילד, אתה לא מצחק טוב כדורגל, יותר טוב תלך הביתה לנגן על הפסנתר". הפועל פ"ת ניצלה!

יוסי 28 באוגוסט 2009

היתה זו אליפות דרג ב' באתלטיקה לתיכונים בתל-אביב, ואני כספרינטר הבכיר משכבת הגיל שלי (נדמה לי שהייתי בן 14), זכיתי להתחרות בריצת 80 מטר. לא היו חצאי גמר וגמר, אלא היה רק מקצה אחד ופשוט דירגו את המנצחים לפי התוצאות. ניצחתי במקצה שלי אבל גמרתי שני, כי מישהו אחר היה מהיר יותר במקצה אחר (נדמה לי שקראו לו יוסי אן. בולט, מתיכון קייפטאון שבדרום ת"א). אבל זה לא הסיפור.

בקפיצה לרוחק היתה קפיצה אחת בלבד שהצלחתי לא לפסול וגם היא הביאה אותי למקום השני (וזה לא הפתיע אותי, כי במבחני המיון למכבי ת"א בכדורגל, בניצוחו של מיקו בלו, הייתי אלוף המבחנים בקפיצה מהמקום. מיקו בלו אמר שאני מאוד מתאים להיות מגן ימני, אבל אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה לשלם 400 שקל בחודש בשביל שאני אהיה מגן ימני בילדים ג' של מכבי תל-אביב, למרות שאני כבר פינטזתי על החלפתו של אבי כהן הירושלמי בנבחרת ישראל). אבל גם זה לא הסיפור.

הסיפור התרחש במרוץ שליחים שבדי. ככה קוראים לזה? הראשון רץ 400, השני 300, השלישי 200 והרביעי 100. אני רצתי את המאה האחרונים. קיבלתי את המקל כשהיינו מקום שלישי בהחלפת מקל מושלמת והתחלתי לרוץ בסגנון עדות הקרל לואיס. כנראה שיוסי אן בולט רץ את ה-200 או את ה-400, כי כשגמרתי את ריצת המאה הבאתי אותנו אל המקום הראשון. לכמה שניות, בבית-הספר תיעבו אותי קצת פחות. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהערסים מבית-הספר, שהיו משחקים בנוער שמשון, התקרבו אלי ולא במטרה לדקור אותי.

בצבא קרעתי את הרצועה הצולבת בברך בפציעת כדורסל, הניתוח לאיחויה נכשל, שרירי הרגליים שלי מעולם לא שבו לנפיחותם המקורית, ואני איבדתי את הסיכוי להפוך למסומם רב תהילה. לפחות הצבא שילם לי פיצויים שאיתם קניתי את המכונית הראשונה שלי. הצבא הכי מוסרי בעולם או לא הצבא הכי מוסרי בעולם?

תומר חרוב 28 באוגוסט 2009

גם אני השתתפתי בבר אור פטוריסטים בשריון,אבל זה לא היה הרגע הגדול שלי. גם לא הטיל שחטפתי מלירון וילנר בגיל 8(הוא היה בן 14) שהיה בעצם סופר סייב שכמעט שלח אותי לבית חולים וגם לא הסל שקלעתי מ800 מטר מול קבוצת בית ספר שורשים.
הרגע שלי הוא דאבל פאס פשוט בכיתה ו'. אליפות בית ספר משחק מול ז'3 שיושבת לנו על השער, אני מוציא מתפרצת, דודו ביטון(לא ההוא ממכבי) פותח לי לאגף ימין אני מוסר לו והוא ברגע של התעלות משחרר בנגיעה פס מדויק ישר אל קו ה16, הרגל שלי פוגשת את הכדור בצורה מושלמת ואיכשהו יוצאת לי כדור נהדר שפוגע בקורה ונכנס פנימה. מסביב למגרש בערך חצי מהבית ספר, כיתה ו'2 בהיסטריה מהעליה לחצי הגמר אחרי בונקר מפואר והרחקות לקיוסק של מרדכי. בחצי הגמר קיבלנו רביעיה מח'1 אבל עד היום אני משחזר את הדאבל פאס המושלם.

בני תבורי 28 באוגוסט 2009

האנונימי דלמעלה הוא אני.

תומר חרוב 28 באוגוסט 2009

גיל,עכשיו אני מבין למה אחרי כל משחק שהולך לפנדלים אתה רוצה לשנות את השיטה:)

gdana 28 באוגוסט 2009

בביה"ס היסודי שלי, לפני עשרים וכמה שנים, כדוריד היה המשחק. היו אליפויות בי"ס גם לבנים וגם לבנות, וקבוצת הבנות של הכתה שלי היתה הטובה ביותר, ניצחה את כולן בקלות. למען הסר ספק, לי לא היה שום חלק בכך.
הרגע שמגדיר את הקריירה הספורטיבית היה כשיום אחד איך שהוא נקלעתי למשחק כדוריד אחרי ביה"ס. הקבוצות התחלקו ואני שובצתי להיות השוערת בקבוצה שלי, ולרגע קצר התלהבתי מהתפקיד הפחות זוהר אך קריטי כל כך שאני עומדת למלא. רק שעם העליה למגרש הוסבר לי שאני אעמוד בשער רק כל עוד אנחנו בהתקפה. כל פעם שהמשחק עבר לצד שלנו, החליפה אותי השחקנית הטובה שלנו, עד למעבר להתקפה הבאה. ניצחנו.

שחר 28 באוגוסט 2009

ההיתי חלש מאוד בריצות ולא אשכח שבבכיתה ו' היתה תחרות בבית שמש ל800 מטר והגעתי אחרון במרחק ניכר ועשרות תלמידים מחאו לי כפיים.
וזו הסיבה שתמיד ההיתי שוער בכדורגל.

גלעד בלום 28 באוגוסט 2009

1)כיתה ז',חטיבת ביניים "קלמן" שברמה'ש.מאמן נבחרת הכדוריד שכנע אותי להצטרף לקבוצה לאליפות בתי הספר באוניברסיטה ברמת אביב."אבל אני בכלל לא שחקן כדוריד",אמרתי לו."לא נורא,אתה זריז עם הכדור,ראיתי אותך משחק כדורגל".התפקיד שלי בקבוצה היה אחד-לבזבז זמן.הקבוצה היתה משחקת כדוריד רגיל עד בערך 5 דקות לסיום ואז המאמן היה מכניס אותי ואומר לי -"תחזיק בכדור ותכדרר עד שיעשו עליך פאול".כך עד לגמר הטורניר שבו נכנסתי למשחק לקראת הסיום כשהתוצאה היתה 1-0 לטובתנו.הייתי מקבל את הכדור ומכדרר אותו כאילו היה כדורסל,בורח ממגע כמו מאש,הקבוצה השניה היתה רודפת אחרי ועושה עלי פאולים,השעון המשיך לתקתק ובסיום קפצו עלי עשרה חנונים של כדוריד שבקושי היכרתי(כי לא הייתי בכלל חלק מהקבוצה),ספורט זר לי לחלוטין,והרימו אותי על הכתפיים.לא ביצעתי שום פעולה התקפית או חיובית,פשוט כדררתי וברחתי מכל מיני ז'לובטים של כדוריד שניסו לפגוע בי פיזית.מעולם לא דרכתי על מגרש כדוריד מאז אותו יום אבל במשך כמה שבועות הייתי זה שהביא אליפות בכדוריד.

2)תיכון רוטברג,רמה'ש,אליפות הכדורגל (קט רגל יותר נכון)הפנימית של התיכון,1983.היינו פרשמנים בכיתה י'(גוש 500) אבל היו לנו שחקנים ששיחקו בנוער של מועדונים מכובדים,למעשה אני היחיד שלא שיחק בקבוצה מסודרת.בדרך לגמר נתנו הצגות מול הכיתות היותר גבוהות ובגמר נגד נבחרת המורים! ניצחנו 1-0 קטן במשחק פיזי מאד(הם שנאו להפסיד המורים האלו)עם שער נצחון של-נכון,ניחשתם.סיימתי מלך השערים של הטורניר מול עיניהן הבוחנות של בנות העשרה הרמת שרוניות,סיפוק לא פחות גדול מנצחון בגביע בדייויס.

3)טורניר טניס לוותיקים בסבב האי טי פי,קרואטיה,2005. אורח הכבוד הוא דייגו ארמנדו מארדונה,שהגיע לערוך משחק ראווה עם הטניסאים.למשחק הגיעו עוד כמה שחקנים "לא רעים" כמו זבונימיר בובאן,דאבור סוקר,ג'ובאני רוסו.שכנעתי את מארגן התחרות(באיומי אקדח) שאני חייב להיות באותה קבוצה עם דייגו.הקבוצה שלנו היתה-מארדונה,סוקר,גוראן איבניסביץ,בובו זיבויינוביץ,בלום ושוער(שהיה ראש העיריה המקומית שהיה חובב כדורגל נלהב).היריבים-רוסו,בובאן,תומאס מוסטר,אמיליו סנצ'ס,אנדרס גומז וסדריק פיולין פלוס שוער.השופט-בוריס בקר.כמות הקהל-3000 צופים שנמצאים באקסטזה.(במהלך טורניר הטניס לא הגיע האיצטדיון לחצי מהתפוסה שהיתה במשחק הכדורגל)לפני המשחק הלכתי למרדונה בחימום ואמרתי לו בספרדית עילגת-"אני מהיר(יו אס רפידו),תחפש אותי,וסימנתי לו עם העין שנהיה בקשר עין.הוא חייך ואמר-"נו פרובלמה".בחצי השני הוגשם החלום-היינו במתפרצת,מסרתי לדייגו ורצתי לכיוון הרחבה,ופתאום קיבלתי את הכדור ממש לתוך הרגל,בתזמון מדויק והנה אני באחד על אחד מול שוער אחרי מסירה מושלמת של המאסטרו,כל חיי עברו לי בראש באותה שנייה,פס פשוט לפינה והנה אני מקבל חיבוק של דוב מדייגו מארדונה אחרי שבישל לי גול.המאזן שלי במשחק-שלושה גולים,אחד מאסיסט מדייגו,אחד מאסיסט מסוקר ועוד פנדל מוצלח.עכשיו אפשר למות בשקט,חשבתי.

cookie-monster 28 באוגוסט 2009

בלום – סוכריות, אחד אחד. :)

טוני סופרנו 28 באוגוסט 2009

אבו יויו אתה גאון
זה אחד המשפטים הכי אהובים עליי
קבל ח"ח עצבני

דנידין 28 באוגוסט 2009

גלעד, הסיפור האחרון פשוט גדול

matipool 28 באוגוסט 2009

דורפן – זה אחד הפוסטים הכי מקסימים שיצא לי לקרוא בכלל ובבלוג שלך בפרט .
בנוסף , הוא הוציא מהקוראים תגובות אישיות / אמוציונאליות / נוסטלגיות שתענוג לקרוא אותן .
אני לפחות , חזרתי הרבה שנים אחורה ונזכרתי בסיפורי ילדות ונעורים נוספים שאני לא אלאה אתכם בהם בכיף גדול . כמה שאני מתגעגע לתקופה ההיא …

סימנטוב 28 באוגוסט 2009

גלעד בלום רספקט!
גם לי יש את סיפור זהה לשלישי שלך הוא מלווה אותי כבר 20 שנה בחלום…

איתן גרין 28 באוגוסט 2009

1967. יד אליהו הפתוח והמרוצף.
הייתי רכז של תיכון "חדש" ושחקן לא רע במונחים של נוער תל אביבי (לדעתי המקסימום שיכולתי להגיע זה שחקן חוץ בליגה לאומית היום.) זה היה, נדמה לי, חצי גמר אליפות התיכוניים של תל אביב ושמתי 32 נקודות. שמר עלי אחד בשם פיני גרשון. ביציע ישב טל ברודי שניגש אלי אחרי המשחק כדי להביע את התרשמותו העמוקה. הייתי מאושר (למרות שכבר אז הייתי אוהד הפועל מובהק.) בסיום השיחה שלנו הוא אמר שלגמר הוא יביא את יהושע רוזין כדי לראות אותי.
לקראת הגמר ואני כמובן מרוגש מהמשחק הקודם ומן השיחה קניתי נעלי ספורט חדשות. המשחק התחיל ובאמת טל ישב ביציע ולצידו יהושע רוזין. קבלתי כדור ראשון. הטעתי לצד אחד ורציתי כמובן ללכת לצד השני אבל התחלקתי. במהלך הבא שוב קבלתי כדור ושוב התחלקתי. סיימתי את המשחק עם 4 נקודות ואין ספור התחלקויות. ביציע לא נראו כבר לא טל ברודי ולא יהושע רוזין ואילו אני הבנתי שקניתי נעלים לא נכונות. נעלי טניס שנועדו להתחלקות ובוודאי על המשטח המרוצף בלטות, ולא נעלי כדורסל.

גלעד בלום 28 באוגוסט 2009

דנידין וקוקי-אכן הייתי כלא מאמין אבל כל מילה אמת ויש גם די וי די שתיעד הכל בסרט של דני ענבר שהוקרן בערוץ חמש לפני כמה שנים.בלחץ הקהל אני אוסיף עוד ארוע מכונן,שמתם לב שאין סיפורי טניס כי זה לא הוגן.

ב-1992 למי שזוכר הגיעה לישראל נבחרת צרפת שזכתה ביורו ב-82:פלאטיני,ז'ירס,טיגאנה,פרננדס בין השאר.כבונוס הביאו הצרפתים את יאניק נואה הטניסאי.המטרה היתה משחק "השלום" בכדי לחגוג את הסכמי אוסלו.הצרפתים שיחקו משחק מול נבחרת הוותיקים של ישראל בהרצליה ונגד נבחרת הבוגרים של הרשות הפלסטינית ביריחו(1-0 לפלסטין).

ערב אחד כמה ימים לפני המשחק קיבלתי שיחת טלפון הזויה-"שלום,זה מוט'לה שפיגלר,אני רוצה לזמן אותך למשחק מול צרפת,הם הביאו את נואה,אנחנו נביא אותך,שמעתי שאתה שחקן כדורגל לא רע".

כמה ימים אח'כ מצאתי את עצמי לבוש בבגדי נבחרת ישראל בחדר ההלבשה של איצטדיון מכבי הרצליה עם דמויות מיתולוגיות מילדותי כמו-בן טובים,דמתי,ג'ימי טורק,לנדאו,יוסי מזרחי,שלום שוורץ,יצחק שום,אלי יאני,אבי כהן(גם הירושלמי וגם התל אביבי),ומאיר נמני בין השאר.

"איפה אתה משחק"?שאל אותי מוט'לה."בדרך כלל אני חלוץ אבל יש לך את דמתי ובן טובים אז אני יכול לשחק בקישור בצד שמאל",עניתי."אוקיי,עשה לי טובה גלעד,אתה הכי צעיר פה,שים עין על פלאטיני,הוא משחק על המשבצת שלך והוא השחקן הכי מסוכן שלהם"."אין בעיה קואוץ",עניתי וצבטתי את עצמי.

במשחק עצמו הפסדנו 6-3 אבל הייתי מעורב באחד השערים(מסרתי כדור לדמתי,שמסר לבן טובים שהבקיע).בנוסף,הבקעתי גול שנפסל בטענת נבדל(שלא היה) וגם נתתי מסירה מושלמת של 40 מטר לג'ימי טורק שעוררה מחיאות כפיים בקרב 2500 הצופים.

אביאל 28 באוגוסט 2009

בית ספר יסודי כיתה ו' – נבחרת הבית ספר מול כמה בתי ספר מקבילים שהולכים בסוף השנה לאותו תיכון, היו משחקים של 12 דקות מחצית אני חושב, היה לי גיבור ילדות באותו הזמן קראו לו רונלד קומאן ואהבתי אותו בגלל בעיטות העונשין שלו, ממש סיום המשחק מובילים עלינו 1-0, עשו עבירה ובעיטה חופשית אני שהייתי מתאמן יום ולילה בבעיטות חזקות ניגש לבעוט – משקוף ופנימה, בפנדלים כולם החמיצו (היו בשערים שני שוערים ענקיים שאחרי זה בתיכון נהיו חברים טובים שלי וכל אחד מהם מתנשא לגובה של כמעט 2 מטרים), אני ניגש לבעוט ובועט את הבעיטה החזקה ביותר שאני חושב שיצאה לי מהרגל (כיאה לרונלד קומאן) ופנימה מאז אותו יום כל פעם שאני נזכר בבעיטה הזאת כואבת לי הרגל, אבל הרגשתי על גג העולם.

:)

מתי 28 באוגוסט 2009

זה היה רק לפני חודש. שיחקתי פוטבול בספורטק במחנה אימונים של ה-IFL, ליגת הפוטבול הישראלית, שהשתתפו בו שחקנים מכל הקבוצות בליגה, כולל הקבוצה שלי, הקינגס מירושלים. הליגה הביאה כמה מאמנים מארה"ב כדי ללמד אותנו יסודות ובמשך שלושה ימים התאמנו איתם. בסוף היום השלישי היה משחק כששחקנים מקבוצות שונות משתפים פעולה. אני הוצבתי כקורנרבק בפעם הראשונה בקריירה הקצרה שלי, וזה הזמן להגיד שבאף אחד מהתפקידים הקודמים שלי לא הברקתי במיוחד.
מפתיחת המשחק אני אזכור דווקא תיקול שפספסתי, אבל אז הגיע הדרייב הבא,ובו הרגע הגדול שלי. הרסיבר שמולי יצא לריצה ארוכה. הצלחתי להישאר לפניו, אבל הייתי קצת רחוק ממנו כשהבנתי שהכדור באוויר ובכיוון שלנו. עשיתי צעד מהיר ובדיוק בזמן הגעתי אל התופס והצלחתי להדוף את הכדור מידיו. אינקומפליט. תענוג. טוב יותר מכל שער שהבקעתי אי פעם, למרות שההוא מכיתה ט', שהפגזתי מ-30 מטר היה מרהיב.
מאז אני מתאמן כקורנרבק באופן קבוע, ומרגיש מצוין בעמדה הזאת. המשך יבוא בעונת 20092010 של ה-IFL.

איש 28 באוגוסט 2009

טירונות, בוחן מסלול- קפיצה מעל קיר, הליכה על קורה ועוד. צריך לעמוד בזמנים.
פתחתי באמוק, בעטתי בקיר בגובה הנכון ועברתי אותו בקלות, המשכתי והתקדמתי אל עבר הסיום. ואז הגעתי אל הקורה. טיפסתי במעלה השיפוע, הגעתי למישור, הבטתי למטה ו…התישבתי. עברתי את הקורה לאט ובטוח בישיבה. לטענת מפקדיי הייתי החייל הראשון בצה"ל שנכשל בבוחן מסלול בגלל הקורה הארורה.

אה כן, בכיתה ו' זכיתי באליפות הורדת ידיים של בית הספר ("חברת הילדים" קראו לזה בקיבוץ).

גרטרוד 28 באוגוסט 2009

שלהי שנות התשעים, גמר מרוצי שדה לבתי ספר תיכוניים. באמצע נעורי השמנמנים גיליתי את ההנאה הגלומה בריצה, וחיי השתנו. בכיתה י"ב, אחרי שנתיים של אימונים חובבניים אך מהנים, הצטרפתי (לגמרי במקרה) לנבחרת מרוצי שדה של התיכון. באליפות האזורית ניצחנו בקלות, אבל לכולנו היה ברור שהגמר הארצי הוא משהו שונה לחלוטין. הגענו השכם בבוקר לבית שאן, שם נערך הגמר. רובין, המדריך הדרום-אפריקאי שלנו, חיזק את רוחנו בבננות ובשיחת עידוד להעלאת המוטיבציה. ירית הפתיחה נשמעה, וכ-60 בנות זינקו למרוץ של 3000 מטרים. אחרי כמה עשרות מטרים התחלתי לחוש אי-נוחות בכף רגלי הימנית, שהלכה והתגברה עם כל צעד. לא בדיוק כאב, לא פציעה, אבל בפירוש דבר-מה שהציק והטריד. לא נשברתי! רצתי את המסלול כולו, סיימתי במקום 25, וגיליתי קוץ שהסתתר לו בתוך נעל הספורט שלי. באליפות זכתה נבחרת שרוב חברותיה רצו יחפות (ולכן לא היו מוטרדות מקוצים זדוניים בנעליהן). ועדיין, מאז אותו יום טעמה של בננה מסמל עבורי את נצחון רוח האדם על הקוץ!

שלו רומא 28 באוגוסט 2009

השנה 1995 .
המקום וינגייט.
המשימה בוחן אסון טבע סיבוב שני.
הסיבה בוחן אחרון בקורס קציני חי"ר.
אחרי שבבוחן הראשון מתוך רצון להגיע לירי אחרי מאמץ ללא מאמץ,
והתברר לי שעברתי את הזמן המותר בכעשר שניות (נדמה לי שזה היה סביב 26 דקות, הזמן המקסימלי המותר).
נתתי הכל חציתי את הקו והשעון הראה 19 דקות לערך (כעת יש 30 שניות מנוחה ואז השלב הבא של ירי אחרי מאמץ)
2 דקות זוז!
עליה אחרונה, הנה המטווח כן אני רואה את המטרה 40 מטר לפני…ירי על מטרות נופלות.
כדור ראשון…בחוץ, קול מוכר תופס לי את האוזן (זה הבוחן שלי מטעם וינגייט).המטרה עומדת.
כדור שני בפנים.
נפלה, קמה.
כדור שלישי בפנים. הקול הזה נשמע לי מוכר מאיפה שהוא.
נפלה, קמה.
כדור רביעי ב…חוץ.
כדור חמישי בפנים. עוד כדור אחד שיעשה את ההבדל 4 מתוך 6 עברתי,
3 מתוך 6 צריך לחזור בשבוע הבא עוד פעם…
אני סוחט את ההדק והמטרה נשארת במקומה,
הקול אומר לי,
"שמע הקליעות שלך לא משהו, 50%"
אני מסתובב (כן, אחרי פריקה…)
נדב הנפלד.
היה לי רק דבר אחד להגיד,
"שמע כשתגיע ל 50% מהעונשין תתקשר אלי, ופה זה 40 מטר".
שבוע אחר-כך,
גמרתי את המסלול פחות 20 מ' ב 22 דקות, עוד שתי דקות הליכה לקו הסיום,
ריצה קלה עד המטווחים ובדקה וחצי שש מתוך שש, לצה"ל יש קצין חדש,
ולי עוד שנה וחצי קבע, וחודש וחצי מילואים כל שנה.

Amir A 28 באוגוסט 2009

אצלי רגע הספורט הכי גדול היה דווקא בתור צופה. הפטס בסופרבול נגד קרוליינה. אני יושב בבית בקונטיקט ומצליח לשכנע את אישתי לראות איתי את המשחק. היא מתיישבת על הכורסא ונותנת בי מבט של בוז מהול בחמלה בזמן שאני מסביר לה פחות או יותר את הכללים של המשחק, עד כמה שאפשר להסביר פוטבול למישהי שבעקרון מתעבת ספורט. המשחק מתקדם והפטס מגיעים לרד-זון. הסנאפ יוצא ובריידי זורק אינטרספשן. לפני שאני מספיק לפתוח את הפה כדי להגיד לו מה אני חושב עליו אני קולט מהצד השני של הכורסא שטף של קללות שלא היה מבייש את הסוורים בנמל של ניו-הייבן. לדעתי היו שם גם כמה קללות שאסורות לפי החוק. ובאותו רגע הבנתי.

רק ספורט יכול לגרום לך להתאהב באישתך מחדש אחרי יותר מ-10 שנות נישואים.

חצי גולדסטאר 28 באוגוסט 2009

שלו הרומאי – זה באמת מה שאמרת להנפלד, או מה שהיית רוצה להגיד לו?
כך או כך, זה סיפור מוצלח מאוד – כמו כל הסיפורים כאן!

שלו רומא 28 באוגוסט 2009

כל מילה אמת וזה עוד מאוהד צהוב, מאוד צהוב.

אראל 28 באוגוסט 2009

האמת יש לי עוד סיפור. בכיתה ח נסענו המשפחה לשליחות באוסטרליה לשלוש שנים. כל שנה היה את קרנבל השחייה, בו בית הספר, שהיה מחולק לארבעה בתים, בדיוק כמו הארי פוטר, היה מתחרה כנגד עצמו. באודיטוריום שלנו אפילו היה לוח עם נקודות. נאמר לי שבמידה ואסיים את המסלול האולימפי של 100 מטר בסידני, בית הרצל (בית ספר יהודי פרטי אחרי הכל) יקבל 10 נקודות או משהו בסגנון. עכשיו,בתור אחד ששוחה בערך פעם בשנה ולא במידה כל כך מרובה של הצלחה לא בדיוק היתה לי מוטיבציה, אולם לאחר מאמצים רבים מצד ראש הבית החלטתי שלמה לא – גם נקודות, גם ריספקט וגם כיף. חשבתי על כל האימונים הרבים והקשים שעמלתי עליהם לפני אותה קפיצה גורלית בשנת 2005 ועל שיעור השחייה הראשון שעשיתי לפני שבוע בו למדתי לקפוץ ראש ( ובאה לידי ביטוי הקפיצה ההתחלתית שלי). התחלתי לשחות מול ענקי השחייה האוסטרלית ששחו משני צדדי, מנסה לשמור על קצב, אבל כששוחים חתירה עם הראש למעלה ובלי משקפת זה לא לגמרי עבד. סיימתי אחרון כשאת רבע הבריכה האחרונה כבר עשיתי בסגנון הגב העדיף עלי. 10 נקודות לבית. הייתי מובך אבל בו בזמן גם גאה על כך שעלה בידי לסיים 100 מטרים חתירה בלי לטבוע.

אנונימוס 28 באוגוסט 2009

כיתה ז', בעוד אחר צהריים טיפוסי אני וחבר הולכים לזרוק לסל במגרש בחטיבה ליד הבית. אחרי שעה של זריקות ושעמום, רגע לפני שמחשיך והולכים הביתה אני מחליט לנסות לזרוק מהחצי. החבר מתגרה כמובן ואומר שאין סיכוי שאגיע אפילו לסל. זריקה ראשונה – צ'אקה בפנים! החבר מתבאס, אני כמובן חוגג בשמחה לאיד. בתגובה מציע החבר התערבות בתנאי שאני מצליח לחזור על התעלול רק הפעם עם זריקת וו (מהחצי כן?). שיכור מההצלחה המוקדמת אני מסכים להתערבות.
אני ניגש לחצי, כולי רועד מהתרגשות, מכוון לסל, זורק וו בקשת ארוכה…ושוב צ'אקה בפנים!. כמובן שכל הדרך הביתה לא הפסקתי לרדת על החבר. ללא ספק, הרגע הספורטיבי הגדול בחיי, הצלחה שלא תשוחזר עוד לעולם.

יורם אהרוני 28 באוגוסט 2009

20.12.1979, מרתון הכנרת השלישי. יאיר קרני מנסה לעשות את המינימום למשחקים האולימפיים במוסקווה. המסלול המתוכנן: זינוק בעין-גב ומשם עד צומת אל-חמה, פניה מזרחה, כניסה לפרדסים של שער-הגולן, חציית הקיבוץ ומשם לאפיקים, פנייה דרומה לבית-זרע ולפני המפעלים האזוריים של צמח שוב פנייה מזרחה לכוון מעגן ומשם לטבריה והסיום בבית ההארחה בגינוסר. יום לפני המירוץ ירד גשם כבד והפרדסים הוצפו. היה צריך לקצר את המסלול שם ולהוסיף יותר מ – 800 מטר במקום אחר. הוחלט שכאשר נגיע לאפיקים, נפנה צפונה לאשדות יעקב, נבצע סיבוב פרסה ונחזור. מישהו התבלבל ובמקום שהריצה הלוך ושוב תהיה של כ – 400 מטר לכל כוון, רצנו כ – 800 מטר לכל כוון… יצאתי עם שני בני אגודתי גלעד זמיר ודורון רחמים. רצנו בקצב של 4:25 – 4:30 לק"מ כאשר המטרה היא לרדת מ – 3:10. חמישה ק"מ עברנו ב – 22 דקות בערך (שעונים עם סטופר הופיעו בשוק רק שנה – שנתיים מאוחר יותר). 10 ק"מ – 44:45. 15 ק"מ – 1:07. לפי התתקדמות שלנו שיערתי שנקודת 20 הק"מ תהיה ליד בית-זרע, אולם היא בוששה להגיע. אמרתי לגלעד ודורון שכנראה המארגנים החליטו לחסוך בשופטים וויתרו על נקודת 20 הק"מ והציבו שופטים רק בחצי-המרתון. כאשר הגענו לנקודת השופטים הבאה שהייתה בקטע שמאחורי המפעלים של צמח הופתענו לראות שזו נקודת 20 הק"מ. עמד שם יוסי דואק. צעקתי לו שיש טעות במדידה והוא ענה לי שאני לא הראשון שאומר את זה… יאיר קרני נשבר בשלב הזה וויתר על חלום מוסקווה. המשכנו וכאשר הינו בסביבות דגניה החלטנו להגביר את הקצב כי הרגשנו מצויין. זו הייתה טעות. ליד חמי טבריה דורון נשבר וביקש שנמשיך ולא נחכה לו. הוא סיים ב – 3:21:56. ביציאה מטבריה אני נתקלתי בקיר. גלעד, שהיה זה לו המרתון הראשון אמר שאם הבאתי אותו עד הלום אז מן הדין שהוא יחכה לי אבל הפצרתי בו שלא יעשה זאת. הגעתי בכוחות אחרונים לצומת גינוסר ונשארו עוד כ – 300 מטר עד הסיום. ראיתי שלפניי נמצאים שניים שמצבם גרוע משלי והחלטתי לתת ספרינט של 300 מטר. אחד עברתי מיד והתקרבתי במהירות לשני אך גם קו הגמר התקרב במהירות. הדבקתי אותו ממש מטרים ספורים לפני קו הסיום. הוא היה מופתע וניסה להגיב אך לא הספיק. אחרי קו הגמר הרגשתי שאין לי כוח לצעד אחד נוסף. תוצאות: 1) ורנר דורנבכר 2:18:31…11) יאיר קרני 2:29:38 (אלוף ישראל)…54) גלעד זמיר 3:12:10; 55) יורם אהרוני 3:12:53; 56) סעדיה שרון 3:12:54. סיימתי מקום 24 בין הישראלים והקדמתי כמה רצים שכעבור כמה שנים קבעו תוצאות טובות בהרבה כמו שלמה אזולאי, ז'ק כהן (מזכ"ל איגוד האתלטיקה), מזל שלום ועדנה פריד. שם-טוב סבג הקדים אותי בחמש דקות בלבד. זמיר ושרון התקדמו הרבה בשנים הבאות וירדו מ – 2:50. חישבתי שלולא היו מוסיפים 861 מטרים הייתי מסיים על כ – 3:09

עומרי 28 באוגוסט 2009

בלום- הסיפור השלישי משובב נפש.

רותם 29 באוגוסט 2009

אבו יו-יו, ענק!

באבא ימים 29 באוגוסט 2009

אני זוכר את המרתון הזה. למיטב זכרוני זה היה מרתון הכנרת השלישי, והשני שדורנבכר ניצח בו (הוא ניצח גם בראשון). אני עמדתי יחד עם בן דודי לראות את הרצים בטרמפיאדה שמול קיבוץ דגניה א', לא רחוק מבית הספר שלי. דורנבכר שדורג שמיני לפני המירוץ, חלף על פנינו ראשון ואחריו בהפרש ניכר רץ איטלקי ששמו כמדומני היה מסינה שדורג שלישי לפני המירוץ. אני זוכר לאחר המירוץ את דורכנבר מתלונן על הפשלה במדידת המרחק הוא אמר משהו כמו "ברור שמשהו היה לא בסדר. לקחתי זמנים לאורך הריצה ובקילומטר שבו עברתי את האיטלקי, קילומטר שבו רצתי מהר, קבעתי זמן של 3:15. אין סיכוי שרצתי קילומטר כל כך לאט!" אני זוכר שזה הדהים אותי. אני באותה עת נאבקתי לרדת מתחת ל – 4:30 ד' לריצת 1,000 מ'.

בכלל, מרתון הכינרת הניב לא מעט סיפורים. האחד שזכור לי במיוחד היה במרתון הראשון בו המועמד לניצחון (גווידו שמו כמדומני) פרש במהלך הריצה, תפס טרמפ ברכב העזרה הראשונה, ואז חזר לרוץ בכוחות מחודשים כמו לא קרה דבר. למותר לציין שהוא נפסל.

אבל מה כל אלה לעומת הרגע המכונן בקריירה הספורטיבית שלי –

זה היה משחק כדורגל בין שכונתי בטבריה. אנחנו נגד הילדים משיכון ב'. המשחק היה במגרש כדורסל ששכן ממש על הגבול בין שתי השכונות. הייתי רוצה לכתוב שנטשו על המגרש הזה קרבות מרים כמו בסיפור "מחניים" אבל זה יהיה סילוף של העובדות. אנחנו שיחקנו שם מתי שהילדים משיכון ב' הרשו לנו לשחק. בעוד שהמשחקים עצמם היו שקולים יחסית דבר אחד היה קבוע – אם היינו מנצחים היינו חוטפים מכות, דבר שלא הפריע לנו לתת את הנשמה על המגרש.

שתי אבנים על קו הבסיס של המגרש סמנו את השערים. המגרש עצמו היה מוקף בגדר בטון בערך בגובה המותניים. עלינו להתקפה שנבלמה והילדים משיכון ב' יצאו להתקפה מתפרצת בעוד אנחנו רצים חזרה להגנה. מורדי אבו חצירה, לימים שיאן הכרטיסים הצהובים והאדומים של הפועל טבריה, שהותיר לא מעט סימנים כחולים על רגלי (בלי קשר למכות שבסוף המשחק), חלף על פני השוער שלנו וגילגל בנונשלנטיות את הכדור אל השער. בשלב הזה, בו הכדור עושה דרכו באיטיות אל שערנו כבר הייתי בשיא המהירות שלי ובספרינט על מגרש שלם הצלחתי להגיע אל הכדור שבריר שניה לפני שהוא עבר את קו השער ולהרחיק אותו. למותר לציין שהתנופה שלי לא נבלמה. גם עמוד הסל בו התנגשתי עם הכתף והמרפק לא הצליח לבלום אותי. גם גדר הבטון לא. מה שגדר הבטון כן הצליחה לעשות זה לסדר לי את החוויה הכי קרובה לצוקהארה שחוויתי מעודי וכך מצאתי את עצמי מרוח על האספלט בצידו השני של קיר הבטון.

חזרתי למגרש חבול, שרוט ומדמם בעוד הילדים משיכון ב' מסתכלים עלי בתדהמה וממלמלים "זה, חולה בראש זה".

מעולם לא חשתי כזו גאווה.

יורם אהרוני 29 באוגוסט 2009

באבא, שמו של הרץ היה קרלוס גודוי, הוא היה מקולומביה ונחשב למועמד לניצחון שכן נרשם עם זמן של 2:13. המרתון הראשון הוזנק בכפר-נחום, משם רצנו לטבריה וסיימנו בעין-גב. כאשר הגעתי לכביש טבריה ראש-פינה העיר את תשומת לבי רץ גרמני שהיה לידי שהצ'מפיון מקולומביה יושב על אבן לצד הכביש. הוא אכן תפס טרמפ אך לא עם האמבולנס אלא עם הרכב של הטלוויזיה שגם ריאיין אותו במהלך הנסיעה לעין-גב.ירין קימור עשה סרט נהדר על המרתון הזה. אותי ראו בסרט רק שוכב על אלונקה בעין-גב במה שקימור הגדיר כבית-חולים שדה למסיימים. כמה קילומטרים לפני סיום המרתון ביקש גודוי מצוות הטלוויזיה לרדת ולרוץ קצת ולתדהמת הכל חצה את קו הסיום וטען שרץ את כל המרחק. כאשר תופסים טרמפ צריך כנראה לודא שאין בו מצלמות…

לירן שבתאי 29 באוגוסט 2009

תמיד שמרתי ותמיד אשמור את המקום החמישי ברשימת "חמשת המשחקים הגדולים" למשחק הפינג פונג נגד חברי הטוב והאהוב אור פוגלמן בקיץ 2006 (משנסיתי לזכור מתי זה היה ישר שאלתי את עצמי "היה מונדיאל אז?", כמה חשוב המונדיאל הזה לחיים שלנו, הוא גם שעון זמן) ביום שישי (בזמן שגרמניה פירקה איזה קבוצה בשלב הבתים, נדמה לי פולין עם הסיפור של פודולסקי). שנינו, אני ואור אוהדים של מכבי תל אביב ומנצ'סטר יונייטד, שנינו ספורטאים מגיל צעיר אני בכדורגל והוא בטניס ושנינו תחרותיים עד רמות של שיגעון ופסיכופטיות אמיתית כמו שיכולה להיות רק בין חברים טובים, כשהיינו מתערבים המנצח לו רצה כסף אלא שהמפסיד יאמר "אתה הווינר שלי ואני לוזר". בקיצור אחרי איזה מבחן בגרות נסענו עם עוד שני חברים לאילת, שהינו במלון קלאב הוטל המסביר פנים לצעירים. מהרגע הראשון שהגענו למלון והבחנו בשולחן הפינגפונג המבטים שלנו הצטלבו בקוקטל של סינונים כמו "אני יזין אותך יאפס" וכו'. ביום שישי ירדנו לבריכה, המשחק של גרמניה התחיל ושני החברים הנוספים עלו לחדר לצפות במשחק מתאמיי "טוטו – ווינר" בלבד. אנחנו, אני ואור ידענו שהשעה הגיעה. צעדנו לפאתיי הבריכה, בחרנו את המטקות והכדור והתחלנו לשחק כשהחוקים הם של טניס גראנד סלאם. כלומר הטוב מחמש כשכל משחק הוא עד 11 נקודות. מבין כל היריבויות בינינו, הפינג פונג תמיד שנוי במחלוקת, הוא טען לניצחון שלו בעבר ואני טענתי שאני נצחתי באותו משחק, הוא שחקן טניס מדופלאם ואני בעל מוטת ידיים ארוכה משל תמנון.
התחלנו את הקרב. אור פתח בסערה והפגין את כישוריי הטניס שלו, לא הצלחתי להחטיב את הקצב הסבלני שלי, עם ראליים ארוכים, כל מכה שנייה הבן זונה הנחית. אני עוד הגעתי לכמה כדורים אבל הוא היה חם ואני עצבני. הרבה היה על כף המוזנאים, באמת. כבוד, השפלה, גאווה, שחצנות, התנשאות, גבריות, פשוט כל הדברים האלה שחשובים לגברים יותר מהכל. לאורך כל שני המשחקים הראשונים נקטתי בטקטיקת ההקנטה, נסיתי בעזרת קללות, התרסות וכו' להוציא את אור מהמשחק, במהירות אכזרית ובנחישות אור עלה ליתרון 2-0 במשחקים. למרות ההנחתות המשחקים היו דיי צמודים בנקודות אבל מעשית מאוד רחוקים. שנינו נטופיי זעה מההתחלה, ואני, בן אדם שמאמין באמונות טפלות (בטפשותי הילדותית והרומנטית אני מאמין שגרמתי לכמה נצחונות של יונייטד ומכבי) נאחזתי באמונה טפלה שמצאתי. טרם פתיחת המשחק השלישי הורדתי את החולצה ואת ה – כפכפים (בכלל איך אפשר לשחק עם כפכפים?)"מעכשיו" הצהרתי "אני הולך להיות פדרר ולשתוק" אמרתי לאור. הוא ענה באדישות בסדר. שוב, הרצינות שלנו, התשוקה והתחרותיות של כל חיינו התנקזו למשחק הזה. אני נזכר בזה ומתרגש. אוקי חזרה למשחק. התחלנו את המשחק השלישי והחטבתי את הקצב, נקודות ארוכות ובסופם הענשה שלי. אור שחקן של הנחתות עם טכניקה של טניסאי. אני שחקן יותר מגוון ונכנסתי לכושר. צימקתי ל2-1. קצת אוויר לנשימה אור מתחיל להילחץ ואני ממלמל "שחק אני עכשיו פדרר, אתה רועד אה". פתחנו את המשחק הרביעי, המגמה המשיכה, אנחנו נופלים, נלחמים מקבלים מכות מהשולחן ומהפינות של השולחן, חבטות אדירות ואני מנצח, משווה, 2-2, יש אדיר עם ההנפת אגרוף המפורסמת והיפה ביותר. אור גם מוריד את הכפכפים. אף אחד לא רואה את המשחק הזה. אחרי 40 דקות של משחק, הגענו למערכה החמישית האחרונה והמכרעת. מוטשים פיזית ומנטלית, אני עם יבלת ענקית שצמחה לי תוך כדי המשחק, במוד מליטנטי שמדחיק את הכאבים הנוראיים, אור שטוף זיעה והעור באצבעות פשוט נתלש לו. שנינו עצבניים ומרוכזים כמו ששום כדור רטלין בעולם לא יכול לעשות לנו. המערכה נפתחת, כל נקודה מתארכת, היסוסים על כל הנחתה, על כל העברה. אני עם המומנטום האדיר פותח פער לנקודות האחרונות. אור מצמק קצת. כל אחד מחכה שהשני יטעה אך זה לא קורה. חשוב לציין שבמהלך הנקודות יש שקט מוחלט ובינהם אני מסננן את המנטרה "אני עכשיו כמו פדרר", השראה אדירה הבחור נתן לי. לבסוף אחרי פיגור של 2-0 אני! מנצח! את המערכה החמישית! בתוצאה 11-8. ברגע הזה שעגת הישששש נשמעת בכל המלון, המטקה מתעופפת לפנים של אור, הוא מחזיר לי עם מטקה לגב, נוראי להזכיר את זה דווקא היום אבל כמו שואן ניסטלרוי החטיא את הפנדל נגד ארסנל ובסוף המשחק, כשתותחיי סרק ניצחו, שחקני ההגנה של ארסנל קפצו ודחפו אותו (כמה כואב היה לראות את זה), ככה אני הייתי לאור ואן ניסטלרוי. שיכור מהניצחון כמו אוהד אנגלי רצתי לבריכה, עמדתי על המקפצה, וצעקתי לכולם, כשאור מביט בי מהקצה של הבריכה עם מבט מושפל בעיניים, "אני לירן שבתאי הווינר ניצחתי את אור פוגלמן הלוזר והאפס בפינג פונג", התפשטתי וקפצתי בסלטה לבריכה.
יש לגבר רק שני סוגי ניצחונות נשגבים. האחד על היריב הכי גדול והשני על החבר הכי טוב. גם עוד חמישים שנה ואלפי משחקים שיעבור לנגד עניי, את המקום החמישי ברשימת ה"חמשת המשחקים הגדולים שראיתי" תמיד יתפוס משחק הפינג פונג שבו ניצחתי את אור פוגלמן בקיץ של מונדיאל 2006.

עודד ברידא 29 באוגוסט 2009

30/10/2008, מתקן וולפסון-חודורוב, טורניר חגיגי במדינת הכדורגל.
הקבוצה שלי עפה בחצי גמר בפנדלים מול "קריניצי" ולגמר הם מגיעים מול "הפנתרים", שנשארו עם 6 שחקנים בגלל פציעות. בהשראה לא ברורה, הפנתרים צרפו אותי כחלוץ למשחק הגמר. התוצאה??
בישלתי את השער הראשון, הבקעתי שניים נוספים וניצחנו 3-2 בגמר.
מה הפואנטה? הייתי אז בן 55 (כמעט) ….מהמשחק הזה החלטתי להפסיק לעמוד בשער, כפי שאולי היה יאה לגילי, עברתי לעמדת החלוץ ומאז עד היום הוספתי עוד 124 שערים….

לכל הותיקים והפורשים אני יכול להמליץ – תגיעו למדינת הכדורגל ותחושו שוב את הרגעים הטובים.
NEVER TOO LATE.

תיאור הטורניר:
http://www.football-state.co.il/fadmin/pastTourOne.asp?nm=1810

מאיר המקורי 29 באוגוסט 2009

סיפורים יפים. גלעד – מרגש. רונן – מסתבר ששירתנו באותו חיל באותו מחזור בדיוק…

ימי התהילה שלי התפרשו על פני שלוש השנים בתחילת שנות התשעים בהן למדתי בקולג' אנגלי ושיחקתי בנבחרת הרביעית שלו. כדי להכניס לפרופורציה ולהבין שזה לא הרבה יותר זוהר מיחידה צה"לית או תיכון רמת-גני – אוניברסיטת לונדון מורכבת מ-12 קולג'ים הפרושים ברחבי העיר, ויש (לפחות היתה) לה ליגת כדורגל פנימית. לכל קולג' יש מספר נבחרות כמספר המעוניינים לשחק, בסדר יורד מהקבוצה הראשונה, שהיא הטובה והתחרותית ביותר. בקולג' שלי היו ארבעה נבחרות ואחרי יום המבחנים שאליו הגעתי ללא פקקים והתעופפתי על הדשא כמו יויו, התקבלתי לנבחרת הרביעית, ששיחקה אם אינני טועה בליגה השישית של האוניברסיטה.

ובכל זאת – 11 על 11, מגרש גדול, דשא, מגינים, פקקים, תלבושות – הדבר האמיתי, שבארץ אפשר רק לחלום עליו ברמה החובבנית.

בשלוש שנות לימודי הבקעתי 31 שערים, כחלוץ וכקשר (האמת היא שהבקעתי יותר מהקישור, משום מה). אני יכול לשחזר בראשי חלק גדול מהם. אחד זכור במיוחד היה בדרבי נגד הנבחרת השלישית שלנו (משחק גביע או ידידות. אני לא זוכר). נגחתי 1-1 לפני המחצית, אבל בסוף הפסדנו 1-4.

במהלך העונה האחרונה קודמתי לאותה נבחרת שלישית – אבל רק בגלל שהרביעית נסגרה מחוסר שחקנים.

יוסי דגן 29 באוגוסט 2009

״..שניים מהרצים האחרים בפלוטון..״ – מזמן לא צחקתי כל כך מטקסט כתוב… רונן, אתה רק הולך ומשתבח.

רונן דורפן 29 באוגוסט 2009

מאיר – האם לא המשכת את הקריירה בליגה היהודית של לונדון? אם זכור לי היא מאורגנת למופת.

מיכאל 29 באוגוסט 2009

עוד רגע ספורטיבי מכונן: "עיר הנוער" אי-שם בשנות השבעים, מנש, ערן לוי השוער, שהרבני, זאב חיו ואני מובילים רגלית את קבוצתנו השגיבה "מלכי השערים" לגני התערוכה. משחק ראשון, קיבלנו בראש, 6:1. אמנם הבקעתי את השער היחיד, אבל הדרך חזרה לשכונה…אחד מרגעי הספורט הגדולים שחוויתי

מאיר המקורי 29 באוגוסט 2009

לא! אני לא מכיר אותה.
בקדנציה השנייה שלי בלונדון שיחקתי 6 על 6 במגרש דשא סינתטי. היו שם כמה רגעי תהילה, אבל אין מה להשוות לדבר האמיתי.

אבישי 30 באוגוסט 2009

שלו – אשכרה נדב הנפלד?! תרשה לי להצדיע על התגובה החדה.. :)

איתן גרין, גלעד בלום – ריספקט.

איתן גרין 30 באוגוסט 2009

אבישי-תודה.

ואזנה 31 ביולי 2011

jjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjjj

עמיר גרינברג 23 באוגוסט 2011

שנת 86, אני אז בן 16.
באותה תקופה שיחקתי במכבי ת"א בכדורגל לנוער.
החלום הכי גדול שלי היה אז לעלות לבוגרים של הקבוצה.
זה רדף אותי מאז שהייתי קטן.
סוף סוף הגיע הרגע הגדול, טורניר קיץ 1986 ואני בן האחד עשרה במגרש. תארו לעצמכם: אני על בלומפילד. האיצטדיון מלא, ובן כל האוהדים אני רואה את אמא שלי מבצבצת מבן האוהדים ומורתת את שעריה.
יש לזה משמעות מעבר לספורט: לפני ארבע שנים כשהייתי בן 12 אבי נהרג בקטטה גדולה בזמן ששירת במילואים. רציתי להוכיח לו את עצמי, קיוויתי שעכשיו הוא יושב אי שם בשמיים ומסתכל על הבן היחיד שלו.
החל המישחק: הקבוצה היריבה פתחה חזק וכבר בחצית ירדנו לחדרי ההלבשה בבושת פנים ובפיגור 2:0. אני זוכר עד היום את השיחה שלנו עם המאמן: "אתם מסוגלים להצליח"! "אתם תספרו לנכדים שלכם על המישחק הזה"! ואני חושב רק על אבא.
עליתי למיגרש עם אש על העיינים. כל כך רציתי את הניצחון הזה לעצמי
ולאבא שלי, שלא זכה לשבת ביציע. רונן פיינה, חברי לקבוצה פתח את המחצית השנייה. כבר אחרי חמש דקות הבקענו את השער הראשון וצימקנו את התוצאה ל 2:1. התקפה חדשה, אני מקבל את הכדור בחצי. עושה דבל פס ומקבל את הכדור קרוב לרחבה, ניכנס לרחבה. כשאני מאחורה את הגורילה של הקבוצה יריבה מכשיל אותי בתוך הרחבה. נענקתי מכאבים.
לא עיניין אותי כלום. אך בתוך הרחבה התרחשה קטטה אלימה גדולה. השופט נכנס לרחבה בניסיון להפריד. לא מספיק שאני נאנק מכאבים, מגיע שחקן לרחבה ועם הפקקים דורך על רגלי. וכשקלט התנצל מהר שלא ירחיקו גם אותו.
לבסוף קיבלתי את הפנדל. לקחתי צעד אחוה, ניגשתי לכדור בעתי אותו וגול ללחיבורים! 2:2 בדקה השמונים וחמש! הקבוצה היריבה התחילה התקפה אך אנחנו מיד הסתערנו על הכדור. אני מתחיל התקפה טובה. הדקה היא 88,שחקן מהקבוצה ניכנס לרחבה, אני מחליק על הדשה הרטוב ורואה בזווית העין איך הכדור מתגלגל לפינה הרחוקה ולא מותיר לשוער שום סיכוי! 3:2 למכבי ת"א! ואני רק מדמיין איך אבי אומר לי " אני גאה בך"

עמיר גרינברג 12 בספטמבר 2011

איזה סיפור יפה, אור
כל הכבוד, אני חושב שזה סיפור שמגדיר הכי טוב ספורט

Comments closed