למה נבחרת ישראל לעולם לא נכשלת? סיכום המוקדמות והמוקדמות הבאות

ישראל לא חוטפת תבוסות ולא מסיימת בתחתית מאותה סיבה שהיא לעולם לא עולה. אין לה אומץ לצאת מהבונקר, אין לה אומץ להכנס לתהליך

אני חושב שיש מעט מאד נבחרות יציבות כמו נבחרת ישראל במוקדמות הטורנירים הבינלאומיים. והמעטות שיש לא קשורות אליה: בצד הגבוה של הדברים יש את אלו שתמיד עולות בקלות כזו או אחרת מהמקום הראשון – גרמניה ואיטליה מאז בריאת העולם ובעשור האחרון גם ספרד והולנד. בניגוד לאנגליה, צרפת ופורטוגל שנכנסות לא פעם לצרות גם אם הן כמעט תמיד עולות בסוף. ובצד התחתון של הדברים כמה נבחרות חסרות תקווה – לרוב מדינות של כמה עשרות או מעט מאות אלפי תושבים.

ואז יש את ישראל: היום הסתיים קמפיין המוקדמות השישי של המאה ה-21. ישראל סיימה שלישית ארבע פעמים ובשתי הפעמים בהם לא סיימה שלישית היא הייתה רביעית וזה היה קרוב מאד. פעם בגלל הפרש שערים פנימי (מול אנגליה!) ופעם נקודה בגלל פשלה – הפסד ביתי ללטביה. אבל בסך הכל יציבות קוסמית. שלישי או כמעט שלישי.

ועכשיו תראו מי בהצלבה הנוכחית: אסטוניה שבסבוב הקודם הייתה חמישית, ובוסניה שזו הצלבה שניה ברציפות עבורה אבל לפני זה הייתה רביעית. ומונטנגרו עלתה הפעם ובסבוב הקודם הייתה חמישית.

ולעומת זאת סלובקיה וסלובניה שהיו במונדיאל היו הפעם במקום הרביעי. ורומניה הייתה שלישית הפעם וחמישית לפני שנתיים אבל ב-2008 עלתה לטורניר. ואם קצת נרחיב את החיפוש נמצא בתחתית נבחרות כמו נורבגיה, בולגריה ולטביה שהדרדרו מהופעות ביורו למקומות הנמוכים. וכמוהן פולין, שלא השתתפה הפעם, הייתה ביורו 2008 ומונדיאל 2006 אבל ב-2010 הייתה חמישית.

ותנודות גדולות בין אפילו הצלחה בטורניר עצמו לכשלון להעפיל תמצאו גם אצל התורכים, כמובן היוונים, הרוסים, הצ'כים והשבדים. ומאז תחילת המילניום תמצאו לפחות ברמת ההצלבה גם נבחרות כמו ווילס, סקוטלנד, נורבגיה ואוסטריה – שלעתים נכשלו כשלון טוטאלי וסיימו ממש בתחתית הבית.

ורק ישראל: לעולם אין שינוי מהותי בגורלה. מקום שלישי או נורא קרוב לכך.

*

והשאלה היא למה? אנחנו עוסקים רבות בשאלה למה אנחנו לא מצליחים ממש. אבל השאלה המקבילה היא למה אנחנו גם לא נכשלים ממש?

וחשוב להדגיש: זה לא רק נכון לגבי התוצאות בטורניר עצמו אלא לגבי המשחקים עצמם. קשה לי לזכור איזו תבוסה גדולה של נבחרת ישראל במאה הזו. היו שני הפסדים של 0-3 – בוומבלי ובסטאד דה פראנס שהם באמת מקומות בהם גם אלופות עולם יכולות להפסיד ביום נתון. ישראל לעולם תצא מהמשחק הגורלי עם הפסד מינימלי, ולעתים בתיקו אם הניצחון נחוץ.

נדמה לי שזה הכל קשור לאותו נושא. הכדורגל הישראלי הוא כדורגל פחדני. ברמת המשחק הבודד זה הבונקר. זו החרדה מפני השפלה. וברמת המאקרו הוא חושש לבצע תהליך גדול – נניח הצערה דרמטית של הנבחרת או הבאת מאמנים זרים לנבחרות הצעירות או איזשהו תהליך אחר – מחשש שזה יפגע באותו מקום שלישי יקר. עם אשליית ההצלבה ועם הדיבורים על כמה התקדמנו.

ולכן גם לא נעלה לדעתי ליורו של 24 נבחרות. לא כי אני משוכנע שיש תמיד 24 נבחרות חזקות יותר אלא כי אני רואה את התמונה ככזו: יש באירופה באמת 15 נבחרות באמת חזקות מישראל בצורה ברורה. החל מרמת הדנמרק-שבדיה (מנוסים, קשוחים ומאורגנים) עד רמת ספרד וגרמניה (שזה חלל חיצון). אבל אז יש ערב רב של נבחרות מהמקום ה-16 עד ה40 בערך בלי הבדל מהותי בין הנבחרות. רק עכשיו למדנו שגם ארמניה, אסטוניה, מונטנגרו ועוד כמה נבחרות הצטרפו לדרג התחרותי. וצריך להוסיף את ליטא וביילורוסיה ומקדוניה ועוד. וגם ישראל מבחינת רמתה שם.

ומוקדמות היורו בפורמט 24 יתנהלו כך: יעלו 13 אלופות בתים ואחר כך יהיו הצלבות בשני סיבובים. אז ליורו יעלו 13-14 נבחרות חזקות ועוד 10-11 נבחרות עם חושי קרב ואומץ. נבחרות שחוטפות לעתים מה שנתפש בעיניים שלנו כהשפלות אבל מצד שני הן לעתים מעפילות לפחות להצלבה. ראיתי את זה בטורניר הנוכחי עם הונגריה, שם אני מתגורר. ההונגרים חטפו מהלומה 0-6 מהולנד. אבל מצד שני הגיעו למשחק מכריע וניצחו את שבדיה 1-2.

זה לא הספיק בסוף, אבל זה הבדל גדול מנבחרת ישראל. אני לא חושב שישראל הייתה חוטפת 0-6 מהולנד – היא בטח הייתה יוצאת בהפסד של 2-3 שערים אבל לעומת זאת היא שנות אור מניצחון על נבחרת מהרמה השבדית במשחק על כסף. כפי ששוויץ ניצחה את ספרד במונדיאל. וסרביה ניצחה שם את גרמניה וסלובקיה את איטליה. אני מזכיר את שוויץ, סלובקיה וסרביה כי אלו נבחרות שאני חושב שבישראל מרגישים שהן לא עולות עליה בהרבה.

ובקבוצה הזו של נבחרות – שהן לא טובות בהרבה מישראל אבל הן יודעות מה זו מלחמה אמיצה על עליה – יש המון קבוצות. כל רסיסי יוגוסלביה, רוב מזרח אירופה, הדרג הבריטי הזוטר, הדרג הסקנדינבי הזוטר, הדרג המערב אירופי הנמוך של שוויץ או בלגיה או אוסטריה, ואני חושש גם רוב המדינות שיצאו מברית המועצות. במשחקים מהסוג הזה אני נותן לישראל סיכוי נדיב של שליש. אז לעבור שני סיבובים כאלו הסיכוי הוא בערך 10%. שזה לדעתי בערך הסיכוי שנעלה ליורו גם אם יהיו בו 24 נבחרות.

כי אני לא מתרשם מכך שישראל לעולם לא נכשלת לחלוטין. זה קורה כי אין לה את התעוזה אפילו לנסות.

דה באזר בפייסבוק

סנסציות זה טוב רק במידה
כשהכדורגל מתגמד

58 Comments

ראול 12 באוקטובר 2011

ניתוח מעמיק ומעניין שמנסה להצביע על סוג של אופי ישראלי.
אני חולק עלייך וחושב שהיציבות הבינונית שאתה מתאר כלל אינה קשורה ל'ישראליות' או איך שלא תקרא לזה.
היא נובעת בעיקרה מליקויים פרסונליים.
בראש ובראשונה – העומד בראש ההתאחדות.
ולאחר מכן, שרשרת המאמנים השערוריתיים שהוא מינה בעשור האחרון.
מאמנים אלו (גרנט, קשטן ופרננדז), ללא יוצא מן הכלל, הם פחדנים עלובים וגונבי דעת, שכל מטרתם הוא לעמוד במטרות שתיארת לעיל.

מאמן 'אמיץ', היה עלול להיכשל בגדול (מקום רביעי חמישי) עם תבוסות מבישות פה ושם, אך לחלופין גם להצליח בענק (מקום שני + ניצחון על קבוצה מדרג בכיר משלנו).

דורפן 12 באוקטובר 2011

ראול – רק להיות ברור – אני לא קושר את זה לישראליות באופן כללי. זה הכדורגל הישראלי. אתה יודע העם הספרדי ידוע ככאוטי בחיים, אבל במגרש הכדורגל הוא מסודר וחרוץ מאד. אני רק מתיימר לדבר על כדורגל פה.

ראול 12 באוקטובר 2011

אם אבי לוזון זה הכדורגל הישראלי, אז אתה צודק.
אבל השאלה היא אם אכן זהו המצב. יתכן שכן, ובשלטון דיקטטורי שכזה לא יתכן שינוי מהותי.

קורא 12 באוקטובר 2011

ובאמת, המאמן האמיץ האחרון שהיה פה, שלמה שרף, הגיע הכי גבוה בשנים האחרונות, גם אם בסוף ניגף בפני דנמרק.

רועי מ 12 באוקטובר 2011

רונן אתה לא יודע כמה אני מסכים איתך.
אני לא רואה בזה כישלון זה פשוט המיקום והמקום שלנו.
הקטע שהשחקנים או שחקם בכיר האשים את המאמן בכישלון .
השאלה לאותו שחן בכיר פחדן. איך זה שכל המאמנים נכשלים ואילו השחקנים יוצאים נקיים
בעניין מאמנים זרים בצעירות זה לא יעוזר כל עוד הם יחזרו למועדונים שלהם. וההורים יתערבו יצעקו ויפריעו.
אהבתי את הספר "אימפריה" של שלומית גיא. כל "אקדמיה" בישראל חייבת לקרא את הספר הזה ולהפנים.

טל 12 באוקטובר 2011

רונן, עם כל הכבוד, התיאוריה שישראל לא הייתה חוטפת 6-0 מהולנד לא מחזיקה מים בברך. פשוט לא שיחקנו בקמפיינים האחרונים נגד נבחרות ברמה הזו (צרפת אולי כן מבחינת חומר שחקנים, אבל היא לא נבחרת שמביסה אף אחד). אגב, גם הקבוצות הישראליות באלופות לא שיחק נגד קבוצות מהזן המביס (באיירן הייתה בכושר זוועתי לאורך הסיבוב הראשון) מה שיכול ליצור מיצג שווא של "לא מתפרקים".

גם לא שיחקנו נגד נבחרות מאד מוכשרות בדרגים הנמוכים. אתה יודע, מסוג הבוסניה או המונטנגרו. זה מסביר את היציבות במקום השלישי.

וכל רסיסי יגוסלביה עולים עלינו בהרבה. להזכיר לך מי משחק בהגנה של סרביה ומי משחק בהגנה של ישראל? זה כמובן לא פער שלא ניתן לסגירה במשחק נתון, אבל בעיקרון הכל תלוי בהם.

דורפן 12 באוקטובר 2011

לא יודע. איכשהו איש לא טרח מעולם להביס אותנו קשה – לא ספרד הישנה כמה פעמים (שאמנם לא טובה כמו ספרד הנוכחית אבל דווקא הייתה משחילה לא פעם תוצאות גבוהות שהנוכחית לא עושה). ולא צרפת בכמה סיבובים. נראה לי שאנחנו ממאיסים את החיים על כולם שהם רק רוצים לשים את השני גולים וללכת הביתה.

מה שנורא מאפיין את ישראל – גם מול קבוצות ברמתה – לעולם לא מתפתח משחק מעניין לשני הצדדים.

אבל זה לא משנה את התמונה כולה – גם אם הולנד הייתה מביסה את ישראל. ההונגרים – שאין להם שחקנים טובים מישראל – חטפו את השישיה בבית ויצאו לגומלין בהולנד ושוב ניסו לשחק – והפעם חטפו 2-5 אבל שיחקו. ובסוף זה התחבר להם במשחק מול שבדיה בו ניצחו לגמרי בצדק. לישראל לא יכול להתחבר כלום כי לעולם לא מנסים כלום.

מיכל 12 באוקטובר 2011

ניתוח גאוני. מסכימה איתך. אם נדבר בקלישאות- נבחרת ישראל תמיד באה במטרה לא להפסיד. וככה אף פעם אי אפשר לנצח.

matipool 12 באוקטובר 2011

מסכים לגמרי עם התגובה שלך וגם עם הניתוח הגאוני של דורפן .

שי אבן-צור 12 באוקטובר 2011

הדוגמא הכי טובה זה המשחק נגד שוויץ בחוץ בקמפיין אפס ההפסדים של גרנט:
במחצית הראשונה הנבחרת היתה טובה יותר משוויץ ובמקום לעלות למחצית השניה בנסיון לנצח – מה שהיה מבטיח לפחות הצלבה – עלינו כדי לא להפסיד למרות שהיה ברור שתיקו לא יתן לנו כלום…

רועי מ 12 באוקטובר 2011

ראול

איזה מאמן לא פחדן יש לך בישראל?
שחכת את הכינוי של גוטמן? "הגרמני".
לאמן נבחרת זה יותר קשה מקבוצה אתה מקבל שחקנים לימים ספורים בזמן קצר ואתה צריך להפיק מזה תוצאה.
במדינה שלנ מעלים למלוכה מהר מאד ושולחים לגרדום באותה המהירת. גם את גוטמן יצלבו כאן. ההגרלה לא נותנת לנו בכלל סיכוי לדעתי.

ראול 12 באוקטובר 2011

בשנות ה-90, העשור הראשון שלנו באירופה, לנבחרת ישראל היו מפלות קשות לצד ניצחונות כבירים. זה נוגד לחלוטין את כל התיאוריה המתוארת כאן.
בעשור האחרון, ישראל ניצחה פעם אחת בלבד יריבה עדיפה עליה (את רוסיה אם אני לא טועה). ולא, זה לא קשור למיקומה הטבעי של ישראל כפחות טובה מהשתיים שמעלייה. זה נתון סטטיסטי לא הגיוני.

דורפן 12 באוקטובר 2011

בדיוק. רק מראה שפעם היינו אמיצים יותר. בגלל זה אני לא טוען שזו "ישראליות" אלא כדורגל ישראלי במאה הזו.

ראול 12 באוקטובר 2011

הגבתי לך למעלה בנושא, אבל אמשיך זאת כאן:
בסופו של דבר, זה הכל פרסונאלי.
מה זה 'היינו אמיצים יותר'?
היה מאמן אמיץ יותר.
מה זה 'היום אנו פחדנים'?
היום יש מאמנים פחדנים שנבחרים ע"י יו"ר פחדן וגונב דעת.

איך זה קשור לכלל הכדורגל הישראלי?

דורפן 12 באוקטובר 2011

ראול – אני לא פוטר את הכל באבי לוזון. בהחלט יש מקום לתקשורת – עם המחול הקבוע של יצירת ציפיות ואז קטילה אחרי משחק אחד. התקשורת בארץ לא תקבל הפסד 0-2 לבלגיה בגלל שהועלה הרכב צעיר. אחרי הפסדי חוץ 0-3 לצרפת או אנגליה היא קוטלת את הנבחרת בלי פרופורציה. זה הרבה מעבר לאבי לוזון. מה שכן – לגברי לוי, על כל מגרעותיו היה את השכל לדבוק במאמן קבוע. מאמן לא מדהים אבל המשכיות היא הסוד בכדורגל נבחרות

ראול 12 באוקטובר 2011

אני לא פוטר את הכל באבי לוזון, אבל את הרוב כן.
אני גם לא רואה שום בעיה עם התקשורת. תקשורת קוטלת, זה טבעה, וזה לא ייחודי אצלנו. היא קטלה גם בעשור הקודם.
דבקות במאמן קבוע? כרעיון זה נכון. בפועל, לא הייתי רוצה שאף אחד מהשלושה האחרונים היה ממשיך מעבר לתקופה בה אימן את הנבחרת.

אהוד 12 באוקטובר 2011

הנקודה שלקחתי אותה מפה – משחקים של ישראל משעממים משהו פחד, על רמת המדכאים, גם שמנצחים.

גיל 12 באוקטובר 2011

בקיצור, אתה מתגעגע לשרף.

אני מסכים עם הניתוח שלך והבעייה היא בכל המערכות כולל התקשורת שקוראת לפטר את המאמן אחרי הפסד. אין כאן שום אורך נשימה למעבר למשחק אחד אז למה יש לצפות? מה אגב היו התגובות בהונגריה אחרי ההפסד 6-0 רק כדי שנקבל פרספקטיבה?

דורפן 12 באוקטובר 2011

התגובות היו קטילה קשה אבל אחרת. דרשו לפטר את כל מי שאחראים על אימון נוער ואקדמיות ואיך הגיעו למצב שאין שחקנים בכלל. הפוך מישראל בה טוענים תמיד שהשחקנים טובים והמאמן גרוע. אולי בגלל מין מסורת של כבוד לקואץ' די בנוסח אמריקאי.

אגב, המאמן הלאומי פוטר באמצע הקמפיין אבל לא בגלל תוצאות (הוא פוטר לפני המשחקים מול הולנד) אלא בגלל שעלתה ממשלה ימנית די קיצונית שלא רצתה מאמן זר. אם פיפ"א הייתה יודעת מההתערבות היה צריך להשעות את הונגריה מפיפ"א

Tal 12 באוקטובר 2011

מסכים מאוד עם הפוסט. בכל משחק של הנבחרת, אני משתגע מהפחדנות. אפילו מול מלטה החלושה, נבחרת שלאף אחד משחקניה אין מקום בקצה הספסל של קבוצת אמצע טבלה בארץ, הובלנו רוב המשחק 1-0 שברירי.

אני גם לא מבין את מקור החרדה, הרי בתיקו פחדני במשחק בו נדרש נצחון התקשורת תובעת את דם המאמן לא פחות מבהפסד.

הכי מעצבן, שאפילו בדור הנוכחי, בו שחקני ההתקפה והקישור של הנבחרת פורחים במגוון ליגות בינוניות (או קבוצות בינוניות בליגות בכירות) באירופה וההגנה נראית עלובה במיוחד, אנחנו עדיין משחקים כדורגל הססני ומדגישים את נקודות החולשה במערך שלנו, במקום לשחק על נקודת החוזק.

רבאק, גדלו קצת ביצים.

ניק 12 באוקטובר 2011

צודק… לעלות עם 5 מגנים מול נבחרות כמו מלטה ולטביה גובל בפשע

ראול 12 באוקטובר 2011

דוגמה: כך את צרפת של 2005-2010.
תקופה פריחה של הכדורגלנים הצרפתים בעולם.
ההתאחדות התעקשה באופן מגוחך על ליצן חצר לתפקיד המאמן, ודבקה בו באופן מגוחך עוד יותר למשך 3 טורינירים גדולים.
בסופו של דבר, זה הספיק לגמר מונדיאל (אין לדומנק ולו טיפת קרדיט בכך), אבל זה העמיד את צרפת יותר מפעם במצבים מאוד מביכים.

אז על אותו משקל ניתן להגיד: זהו הכדורגל הצרפתי בשנות האלפיים.
אבל זו תהיה אימרה שמתעלמת מכל מה שמסביב.
זה בסך הכל סיטואציה שהנבחרת נכלאה אליה בגלל התאחדות פרימיטיבית.

דורפן 12 באוקטובר 2011

זו לא תקופת פריחה של הכדורגלן הצרפתי. זו תקופה סבירה במונחים צרפתיים. זה אחרי זידאן והשיא של הנרי וטרזגה ובעיני השחקנים של היום לא ממש ברמתם של אלו. וגם אברה הוא לא טוראם וגם אין מנהיגות מהסוג של בלאן או דשאן.

אבל באופן עקרוני אתה צודק: נבחרת צרפתית מאומנת, גם בסגל הזה, צריכה להצליח תמיד.

אריק 12 באוקטובר 2011

דידיה דשאן: 1. השחקן הכי טוב במונדיאל 98' 2. השחקן הכי חכם ששיחק כדורג, עד שהגיע צ'אבי. 3. בשחקן הכי לא מוערך בהיסטוריה

ראול 12 באוקטובר 2011

2006 זה עדיין כל התותחים.
אמנם זידאן בטורניר פרישה וגם טוראם לקראת הסוף, אך הנרי בשיאו (גמר אירופי עם ארסנל), טרזגה מלך שערים באיטליה (בקושי קיבל דקות במונדיאל), פירס חלק חשוב בארסנל (כלל לא זומן לסגל כי הוא מזל עקרב).
גם ויירה ומקללה קרובים מאוד לשיא.

Mr. Kate 12 באוקטובר 2011

ב2006 דומנק גם הוביל את צרפת לגמר המונדיאל(תוך נצחון על אחת ברזיל של רונאלדיניו שגם שיחק כדורגל נחמד ב2006). כמה קל להגיד שהנבחרת נכשלת בגלל המאמן ומצליחה למרות המאמן.
כשמדברים על מאמני נבחרות הרבה פעמים מזכירים את הליצן דומנק שלא הגיע להישגים "אמיתיים" מחוץ לנבחרת, אבל שוכחים שגם שאר מאמני הנבחרות לא בדיוק זכו בליגת האלופות. מה הניסיון של יואכים לב או ואן מרוויק? והנבחרות שלהם נראו נהדר.
ובלי קשר לכך, שני הכשלונות שלו-ביורו 2008 ובמונדיאל האחרון היו מחפירים. אם זה היה רק באשמתו, אני בכלל לא בטוח(ואפילו אם זה היה בעיקר באשמתו).

גפן 12 באוקטובר 2011

את מי מעניין כדורגל (בטח ובטח ישראלי) ביום כזה?

חשבתי שמישהו כאן בדה-באזר ירים ת'כפפה ויכתוב פוסט על גלעד שליט,שהוא מעשית היום BY FAR הסמל הישראלי/היהודי הכי גדול.

יהויכין פנדלוביץ' 12 באוקטובר 2011

אם כבר נגעת בפחדנות, הייתי מתחיל בסוג הפחדנות שמביא שחקנים ללכלך על המאמן בעילום שם:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4134356,00.html

יהויכין פנדלוביץ' 12 באוקטובר 2011

ובהמשך לכך: הייתי רוצה לראות מדיניות אחידה של כל כל תקשורת הספורט הישראלית – לא לפרסם אף תגובה בעילום שם. לא שחקן, עסקן או "מקורב".
לכל הכפשה יש שם.

אריק 12 באוקטובר 2011

אוף טופיק. כוחות האופל מהקופ החליטו להרוס את הפרמייר הליג.
http://www.dailymail.co.uk/sport/football/article-2048026/Liverpool-want-sell-TV-rights.html

אבנר סמיד 12 באוקטובר 2011

אגב לפי מה שאני מבין מוקדמות יורו 2016

13 בתים של ארבע

13 הראשונות + צרפת המארחת = 14 באליפות

מקומות 2/3 עם 10 כרטיסים נוספים

26 נבחרות
ניחוש כל הסגניות + השלישית הטובה עולות לסיבוב השני של הפלייאוף
(סה"כ 14)

12 נבחרות ממקום שלישי מתחרות על שישה מקומות בסיבוב השני

סה"כ 6 עולות

ואז 20 נבחרות מתחרות על 10 כרטיסים.

משמע: אם ב-13 בתים של 4 נגיע למקום שני, יהיה לנו רק סיבוב אחד של פלייאוף

אבנ"ס

יניב ג״מ 12 באוקטובר 2011

בוויקיפדיה מדברים על תשעה בתים של חמש—שש נבחרות, השתיים הראשונות מכל בית והשלישית הטובה ביותר עולות ישירות ויש פליי־אוף בין שמונה הנבחרות האחרות שסיימו במקום השלישי.
מה שנראה לי הרבה יותר סביר מהשיטה שתיארת, שבעצם מבטיחה העפלה לפחות לפליי־אוף לכל הנבחרות שאינן מלטה או סן־מרינו וכד׳.

דורפן 12 באוקטובר 2011

יניב – זו הייתה התכנית המקורית – התכנית שאבנר מזכיר הועלתה לדיון לפני כשבוע על ידי אופ"א.

אבנר – חישבת לא נכון. עולות 10 קבוצות מהפלייאוף. לא יודע על השיטה אבל דיברו על שני סיבובים. כך שאני חושב שכל השלישיות יקבלו הזדמנות. אחרת באמת יש פלייאוף של 40 קבוצות שזה כולן. או שאולי יעלו כמה מהשניות הכי טובות ויצמצמו קצת את הפלייאוף.

Avnas 16 באוקטובר 2011

שבוע טוב וחג שמח

הסבר למה שרשמתי קודם לכן

1) עולה ראשונה צרפת המארחת
2) 13 בתים מהם עולה ראש הבית (עד כאן 14 עולות)
3) הסגניות והקבוצות מהמקום השלישי עולות לפלייאוף ממנו יעלו עוד 10 לאליפות..
4) מה עושים כדי לחלק 10 כרטיסים ל-26 נבחרות?
צריך שבסיבוב האחרון 20 נבחרות יתמודדו ביניהן, לכן בסיבוב הראשון צריך ש-6 נבחרות יעופו – איך יעשו את זה?
אני מנחש שבשישה משחקי פלייאוף בין הקבוצות מהמקום השלישי (מכיוון שצפויים להיות 13 בתים, אני מנחש שהשלישית הטובה ביותר לא תשתתף בשלב זה)
5) יעלו 6 נבחרות שיצטרפו מסיבוב הפלייאוף הראשון ל-13 הסגניות ולשלישית הטובה ביותר וכך מקבלים 20 נבחרות שמתוכן יעלו 10 לאליפות..

כנראה שההסבר קודם היה פחות ברור
מועדים לשמחה
אבנ"ס

אריאל 12 באוקטובר 2011

ניתוח מדויק. אם הייתי צריך לנתח את נקודת השבר של הנבחרת הזאת, הייתי אומר שזה החמישיה מדנמרק בקדנציה האחרונה של שרף. עד אז, הנבחרת היתה מוכנה לשחק כדורגל אמיץ והביאה חמישיות על אוסטריה וניצחון על צרפת גדולה בפריז. אחרי אותו הפסד, השחקנים והמאמנים הישראלים נכנסו למגננה, כזאת שבה הם מפחדים לחטוף בראש. אז אף אחד לא בונה, אף אחד לא עובר את החצי, העיקר שתמיד "יישאר סיכוי" עד המחזור לפני האחרון, כשלכולם ברור שאין סיכוי

אשך טמיר המקורי 12 באוקטובר 2011

זה הניתוח הכי מדויק של הנבחרת שקראתי מעולם.
וזה מסביר גם את ההתרחקות של הקהל ממנה – מי אוהב לראות כדורגל פחדני? וגם את הרצון העממי לראות את ברקוביץ' כמאמן.
הפעם האחרונה שהנבחרת לא התנהלה ככה זה היה בקדנציות של שלמה שרף – הייתה שם בדיוק התעוזה וכן התנודות בתוצאות.

YB 12 באוקטובר 2011

ניתוח נפלא. ועדיין, אני חושב שאתה נותן לישראל קצת יותר קרדיט ממה שמגיע לה בכל האמור לכשרון שיש לה. בסופו של דבר אנחנו לא עולים (וגם לא נעלה ליורו ה-24) כי אנחנו לא מספיק טובים. זו גם הסיבה שמרבית המשחקים שלנו לא טובים. אנחנו אולי יודעים קצת להקשות על החיים של נבחרות טובות מאיתנו. אבל אנחנו לא ממש משחקים כדורגל. קצת כי אנחנו פחדנים ויותר כי אנחנו לא מספיק מיומנים.

דורפן 12 באוקטובר 2011

YB – תאמין לי – ליורו של ה-24 יעלו הרבה נבחרות לא טובות.

אורן29 12 באוקטובר 2011

1) "מורשת גרנט" קוראים לזה. אני זוכר את אברם מפרשן איזה משחק זניח (אירלנד-שוויץ?) בשלב הבתים ביורו 2004 הנוראי. הוא לא הפסיק להתלהב מטקטיקות ההגנה השונות במשחק, והסביר ש"זה העתיד". את היישום של זה ראינו בקמפיין מוקדמות 2006, שבו ישראל כמעט וחוללה נס ספורטיבי בקנה מידה אינטר גלקטי, וכמעט והעפילה למונדיאל מבלי לנצח, ועוד על חשבונה של סגנית האלופה המיועדת. אני חושב שהקמפיין הזה מונח בתת מודע של הכדורגל הישראלי, ומאמנים רוקדים צעד קדימה שניים אחורה עם ההישג המפוקפק ההוא.

2) "לוזון אשם" הוא טיעון מופרך, שמקורו בתקשורת הספורט הישראלית. כתבת נכון שבישראל "טוענים תמיד שהשחקנים טובים והמאמן גרוע". העיתונאים המתוחכמים יותר בעיני עצמם עולים מדרגה, ומפילים הכל על יו"ר ההתאחדות. עכשיו זה לא שלוזון הוא מאור גדול, אבל נוצרה פה איזו תיאוריה שעד שלא יהיה יו"ר התאחדות שהוא פרסונת על, מין שילוב של יעקב שחר, סטף ורטהיימר ושמעון פרס, אין לנו תקומה. אני מתקשה להאמין שבתאחדויות של מדינות אחרות מתנהלות טוב יותר מזו של ישראל באופן מובהק. מתחת להשפעתו של יו"ר התאחדות יש מספיק מרחב לגידול שחקנים ומאמנים, ולשכלול שיטות משחק. הנהירה לאירופה של שחקנים ישראלים זה גם לוזון? וההישגים של קבוצות ישראליות באירופה? או שהוא אחראי רק לכשלונות?

3) "והמאמן הבא צריך להיות…" מוזר לי שאף אחד לא שם לב שדרור קשטן, מאמן הנבחרת המושמץ, חזר להיות מאמן ליגה מוצלח: מקום 4 עם בני יהודה וכרטיס לאירופה, וכרגע- מקום 2 עם הפועל ת"א. המסקנה שלי היא שככל הנראה כישוריך כמאמן ליגה אינם מעידים בהכרח על מידת הצלחתך העתידית כמאמן נבחרת. לא בטוח, אם כך, שגוטמן הוא הוא המשיח שנבחרת ישראל מחכה לו (או שאולי הוא כן, אבל "בגלל לוזון" לא נעלה?). אני חושב שהקריטריון לבחירת מאמן נבחרת צריך להיות זה: מאמן שיש לו רקורד מוכח באימון נבחרות ובהישגים איתן. הרבה יותר מציאותי מאשר כל מיני "רק מאמן ישראלי" או "רק מאמן זר", או "רק ברקוביץ'".

אוריאל דסקל 12 באוקטובר 2011

למדוד את ישראל בקשר לעלייה או לא, זאת הטעות. כמו שלא מודדים אם שווייץ נבחרת טובה לפי דירוג פיפ"א ההזוי או אם עלתה או לא עלתה לטורניר האחרון (לא עלתה) אז ככה לא צריך למדוד את ישראל על פי המדדים האלה.

המדדים שכן צריך למדוד את הכדורגל הישראלי ואת העבודה של ההתאחדות זה על פי מספר הצופים בכל משחק, העניין בכדורגל בכל משחק, מספר השחקנים ביחס לאוכלוסייה, מספר המועדונים ביחס לאוכלוסייה, מספר המאמנים ביחס לשחקנים ועוד. בכל הפרמטרים האלה, למרות האיזו 90210 או איך שלא קוראים לו של ההתאחדות, אנחנו מאחוריי המדינות הכי עניות באירופה.

אגב, מונטנגרו, אירלנד, קרואטיה, אסטוניה ובוסניה – כולן מדינות קטנות יותר מאיתנו. כולן בפלייאוף ליורו 2012.

פראליה 12 באוקטובר 2011

למרות הדמיון במבחן התוצאה, הקמפיין הזה היה טובה בהרבה מהקמפיינים של גרנט וכמובן של קשטן. פרננדז שלא התגלה כטקטיקן גדול וגם לא כאישיות מעניינת (מה שהיה ברור מייד כשהחל את הקריירה בבית"ר) עשה שני דברים שספק רב עם המועמד הישראלי הבא יעשה –

1. לראשונה הוזמנו שחקנים משיקולים עניניים של התאמה למסגרת הנבחרת ולא על-סמך שיקולים פוליטיים או עיתונאיים ובכך הציב מסגרת בריאה וטובה לשנים רבות (שספק עם הבא בתור ינצל אותה, כנראה שיחזור לשיקולים הדומים לאלו של קודמיו – קודם להזמין את מי שבקונצנזוס ואח"כ לנסות לא להפסיד).

2. הסתכל לכל יריבה בעיניים ולא בא לעשות תוצאה, בטח לא בבית, הגישה הזו הוכיחה את עצמה על המגרש ברב המשחקים והביאה את השחקנים להבין שהם לא נופלים מאף-אחד כמו שדאגו לחפור להם שנה אחרי שנה.

דורפן 12 באוקטובר 2011

אריאל – מדוייק. לא חשבתי על זה. אבל משהו ב-0-5 גרם לפראנויה. זה מוזר: כי זו בדיוק התוצאה שאתה מצפה כשאתה עולה כיתה מהבתים להצלבה. זה כמו לעלות לשלב הנוקאאוט באלופות ולחטוף תבוסה מריאל מדריד. טבעי לחלוטין.

Talo 12 באוקטובר 2011

הניתוח מדוייק.
אולי בכל זאת הכל נובע מהאינסטיקנט הישראלי/יהודי הבסיסי של להראות לגויים.
מאותה חרדה בסיסית השואלת מה יגיד הפריץ?
בהתאם- אסור להפסיד בגדול,אסור לספוג מפלה, לא ננצח- לא נורא, אם נגנוב נצחון גדול מה טוב, אבל אם נובס אז אוי לנו ואבוי לנו.
כך לצערי ינהג גם המאמן הבא בוודאות אם בגוטמן מדובר וגם זה שיבחר אחריו בהתאם לאותה תבנית- להתראות ביורו 2112.

נעל 12 באוקטובר 2011

הטור הזה גאוני
פחדנות זו התחושה הכי חזקה בכל משחק של הנבחרת,אין בטחון עצמי לשחקנים הכל שביר,יש תחושה שהכל עומד להתרסק בכל רגע
וגם שמבקיעים לא הולכים על עוד גול שומרים על הקיים
הנקודה היא שזה חזק במנטליות של השחקנים שלנו
מאמן ישנה את זה?

טל 12 באוקטובר 2011

הנבחרת היא בסך הכל שיקוף של הליגה והשינויים שעברו עליה.

בשנות ה90, הליגה הישראלית הייתה סופר התקפית ולא במקרה זה היה אולי העשור המוצלח ביותר בהיסטוריה של הכדורגל שלנו. מאז תחילת המילניום יש מגמה של משחק הרבה יותר זהיר, בניגוד למגמה בכדורגל האירופאי שהוא הרבה יותר התקפי היום משהוא היה בשנות ה90.

אין לי סטטיסטיקה מול העיינים, אבל ישראל היא כבר שנים אחת המדינות עם ממוצע שערים למשחק ליגה מהנמוכים בכדורגל האירופאי. וזה לא שההגנות פה כל כך טובות. זה המשחק שפחדני.

מדברים הרבה על ירידת הפופוליות הכדורגל בהשוואה לאירופי כתוצאה של חשיפה. זה לא לגמרי מדויק. חשיפה גדולה לכדורגל האירופאי הייתה כבר לפני כמעט 20 שנה. ההבדל הוא שבעבר הכדורגל שלנו היה פחות טוב מבחינת איכות, אבל לפחות לא פחות מבדר. זה מאד בלט בשנות ה90, כאשר משחקי העונה בין מכבי תל אביב וחיפה עמדו יפה מבחינת ערך בידורי (עבור הצופה הישראלי הלא אובייקטיבי), בהשוואה למשחקים גדולים באירופה. היום שבנוסף להכל הכדורגל שלנו אפילו לא מבדר, אין לו מה למכור לצופה.

תראו כמה שערים יש במשחקי עונה באירופה וכמה בישראל. ה4-1 של הפועל (שהיה בעיקר תוצאה של ניצול מקסימלי של הזדמנויות, לא משחק מאד פתוח) היה המשחק העונה היחיד בשנים האחרונות שאני זוכר שהובקעו בו יותר משלושה שערים.

טל 12 באוקטובר 2011

להמחיש את הנקודה, תראו כמה משחקים עם יותר משלושה שערים היו בין מכבי לחיפה בין 92 ל96 (מינוס עונה 93 שאני לא זוכר..).

1992: פעמיים 5-1 למכבי ו4-2 מדהים בחצי גמר הגביע.

1994: ה5-0 המדהים של חיפה, אולי משחק הגדול בהיסטוריה של הכדורגל שלנו.

1995: 2-2 מצוין ו3-1 אדיר למכבי בחוץ שהכריע את האליפות.

ואלו רק המשחקים עם יותר משלושה שערים (היה למשל את ה3-0 עם הגול הנדיר של רביבו שהיה משחק מצוין שלא נכנס לרשימה). נכון שהיו גם משחקים פחות טובים, אבל זה משחק שבאחוז גבוה מאד סיפק את הסחורה. תשוו את זה למשחקים בין הפועל למכבי חיפה בשנים האחרונות.

טל 12 באוקטובר 2011

תיקון אחד: ה2-2 וה3-1 היו ב96.

פרננדס 12 באוקטובר 2011

מקום אחד אחורה בשביל שניים קדימה.
אגב, לצערי אני רואה את אותה תופעה של פחדנות ושמרנות גם בנבחרת ישראל בכדורסל בשנים האחרונו

דורפן 12 באוקטובר 2011

טל – אני חושב שבכמעט כל המשחקים שאתה מתאר מעורב גיורא שפיגל – שהוא האדם היחיד שהיה לו חזון אמיתי לכדורגל פה. שרף וקשטן הם התקפיים – אבל די לא מודרנים – כך שתמיד אם נתקלו ביריבה עדיפה פשוט הפחיתו את מספר המתקיפים לטובת מספר המגינים. בניצחון בפארק דה פראנס נדמה לי ששיחקו עם תשעה שחקני מכבי חיפה בשלב מסויים.

טל 12 באוקטובר 2011

גם גרנט היה מאמן מאד התקפי בשלבים המוקדמים בקריירה שלו. נראה לי שה5-0 היה קו פרשת המים מבחינתו.
קשטן בליגה היה מאמן יותר התקפי משנהוג לתת לו קרדיט. ה3-1 בקרית אליעזר הוא דוגמה לזה. דווקא גוטמן ה"התקפי" עשה במכנסיים בכל משחק בקרית אילעזר (כולל אלה שהוא ניצח במזל) ומול קבוצות הרבה פחות טובות של חיפה מהקבוצה של רביבו וברקוביץ'.

אגב המשחק בפרק דה פראנס, הקמפיין הזה היה משחק יותר מרשים ברמת היכולת (לא התוצאה): ה2-2 מול בולגריה בחוץ, שלהבדיל מהמשחק בפאריס, התוצאה בו הייתה מוצדקת ושיקפה את מה שקרה. וזו הייתה אותה בולגריה שהגיעה לחצי גמר המנדיאל (שאלו היו המוקדמות שלו).

דורפן 12 באוקטובר 2011

טל – זה נראה היום היסטוריה עתיקה – אבל בתחילת דרכו גרנט מאד הושפע משפיגל

אבי 12 באוקטובר 2011

פוסט מדוייק ישר ללב העניין.

ישבתי אתמול בהערצה מול דנמרק האמיצה והמאורגנת שניצחה ככה בקלות את פורטוגל הסופר מוכשרת (שחוסר ההצלחה היחסי שלה הוא חומר לפוסט נפרד…), ואמרתי לעצמי "לו היינו דנמרק!"; אבל זו כמובן קפיצה מעל לפופיק. מי ייתן והיינו בוסניה או מונטנגרו.

אנחנו כן יכולים לנסות להיות דנמרק מבחינת הנחישות, האינטיליגנציה והארגון הקבוצתי. ראיתי אתמול חבורה לכידה שיוצאת ביחד להשיג מטרה, ויודעת איך מגיעים לשם. מתי אנחנו?

החוסרים האלה כל כך בלטו מול יוון ה"לא מרשימה" לדבי מומחינו. לא מרשימה לא מרשימה, אבל ניצחה ברגע האמת את קרואטיה המוכשרת. במשחק מולנו, הפערים בעוצמה הקבוצתית זעקו לשמיים, למרות ה"משבר בכדורגל היווני", ו"הדור הלא מוכשר", וכו'.

גיל 12 באוקטובר 2011

אי אפשר לנתח את החמישייה מול דנמרק במנותק מהפרשייה שנלוותה אליה. אני דווקא חושב שהשבר הגדול היה עם השיוויון נגד אוסטריה והכדור בין הרגליים לנמני. אז היה ברור שלא חשוב מה נעשה תמיד ימצא מי שידפוק אותנו.

אגב, אם כבר געגועים, אין על הנבחרת של מנסל כולל השלושער של טבק נגד פורטוגל.

ויכסלפיש 12 באוקטובר 2011

דסקל- מסכים לכל מילה

חשבון פשוט יראה לנו שהכדורגלן הישראלי הצעיר מקבל הרבה פחות משחקי אימון רשמיים בנערים ובנוער כי באירופה עוברים את הגבול עם רכבת ומשחקים ולא צריך טיסות.

גרף של הנבחרת בימי שרף יראה עלייה מתמדת מ-94' מקום חמישי ואחרון ועד 99' מקום שני ופלייאוף ואז באו הדנים ופוצצו את הבועה. הנבחרת תקועה במקומות 3-4 כבר עשר שנים וכנראה לא שווה יותר. בסיטואציה מסוימת מקום שלישי בבית יכול להספיק להעפלה היסטורית ליורו, ויותר מזה אנחנו לא שווים ומעולם לא היינו שווים. הצל של מכסיקו 70' יושב חזק מדי בתודעה וגורם לפיחות בדימוי הציבורי של שחקני הדור הנוכחי. כאילו ששמוליק רוזנטל שפיגלר ושפיגל היו כוכבים גדולים באירופה בזמנו, והעפילו למונדיאל מבית אירופאי ולא בתנאים אופטימליים מול אוסטרליה העייפה.

אני מחכה לרגע שבו כשלונות הנבחרת יובילו לקיצוצים בהקצבות ממועצת היימורים לטובת ענפים שיש בהם פוטנציאל להעפלה ליורו/ מדליה אולימפית

Z 13 באוקטובר 2011

גם אני מאוד מסכים עם הכתוב.
בעולם מושלם, במידה ופרננדז לא ימשיך, הייתי ממנה את גוטמן לאימון ואת ברקוביץ' לבעי תפקיד כלשהו שישמש כ'מחדיר אומץ אמונה'. הבעיה שברקוביץ' יריב עם מישהו.
או ללכת על ההארדקור ולמנות את שלמה שרף וברקוביץ'!

עוז 13 באוקטובר 2011

אני לא מבין למה בכל הסיפור הזה של מאמן לנבחרת אף אחד לא מזכיר את יצחק שום. אני חושב שהוא המאמן הכי מתאים, מכל הבחינות. הוא מבין את המשחק. יש לו ניסיון בתחום הנבחרות, כשעם הקבוצות שלו בארץ הוא הגיע להישגים שבודדים פה הגיעו אליהם (מכבי חיפה שלו היא אחת הקבוצות הטובות שהיו כאן). הצליח גם באירופה (דאבל עם פנאתנייקוס). יש לו אופי נוח יחסית לאחרים. לא צריך תקופת התאקלמות ומשכורת גבוהה שדורש מאמן זר. ובהקשר לפוסט – הוא אחד שמעז, והוא בדיוק זה שיחטוף תבוסות אבל עם זה ינצח נבחרות גדולות מאיתנו ובאופו כללי יקדם את הנבחרת.
אני זוכר משחק שלו עם חיפה בגביע נגד מכבי, כשהוא היה בפיגור של 3 שערים אאל"ט. שום עשה מהר שלושה חילופים שבסופם הוא עמד עם 4 חלוצים, ולא בדקה ה-90.. תוך כמה דקות הפיגור נעלם. מאמנים ישראלים אחרים מפחדים לעשות חילוף מסכן גם כשהמצב צועק במגאפון שצריך.

אוהד מטס בירושלים 14 באוקטובר 2011

רונן,
אני לא בטוח לגבי הניתוח שלך. יכול להיות שעלית על משהו ואין לי ספק שמישהו כמו גרנט הוא שיעמום צפוי מראש. מצד שני, כבר הזכירו פה, ואני מסכים, שהמאמן האמיץ האחרון שהיה לנבחרת היה שלמה שרף. בוא נזכור איזה שחקנים היו בסגל: ברקוביץ, עטר, רוזנטל, חרזי. אני לא חושב שמאז היה בנבחרת שחקן ברמה כזאת (פרט לבניון) ובטח לא שלישיה כזאת.

דורפן 16 באוקטובר 2011

אבנר – זה נשמע הגיוני – אפשרות אחרת היא לצמצם כך שרק השבע שלישיות היותר טוב יעלו לסיבוב הזה.
אבל אנחנו שוכחים עוד דבר: כרגע הדברים מסתדרים לך כי יש 52 מדינות באופ"א. אבל המדינה ה-53 כבר פחות או יותר נוסדה (קוסבו) וכמובן שכמו שאיי פארו הפכה למדינה גם האיים ג'רסי או מאן או אפילו מאדיירה או קורסיקה יכולים להפוך למדינה. הם צריכים לעמוד פחות או יותר בקריטריון הבא: ראש ההתאחדות מכיר את פלטיני ויצביע עבורו. אז עד שלא יוודסדו ארבע מדינות יהיו בתים של שלוש. כי אף אחד לא הולך להכריח את סן מרינו וליכטנשטיין לשחק סיבוב מוקדם ולקפח את הסיכוי שלהם לזכות ביורו. כי הלחץ על השחקנים שלהן המשחקים בברצלונה ומילאן גדול ממילא.

Comments closed