החומרים מהם עשויה ניו זילנד

הזכרון שלי מראגבי בארץ הרחוקה ההיא

ראגבי בניו זילנד ב-1968. צילום philipc, cc license

 

גדעון, או כפי שהם ביטאו זאת "גיד-יין", היה אחיה הצעיר של בראיוני וכמוה עזב את ביתם באינברקרגיל ללמוד בדנידין. הקיץ הניו זילנדי של 1991. הכרתי אותם כשנתנו לי טרמפ על המסלול הזה – בערך 200 קילומטר. "למה אתה על הכביש המהיר?", בראיוני התעניינה, "אתה מפסיד הרבה מהנופים לאורך החוף." הסברתי לה שאני בא ממאונט אספיירינג ומילפורד סאונד וקווינסטאון (אתרי התיירות המפורסמים של האי הדרומי). "הנופים שלנו בצד המזרחי לא פחות מיוחדים", אמרה, "במיוחד אם אתה אוהב מושבות ציפורים ובעלי חיים וחופים פראיים." אמרתי לה שיש לי רק שבועיים לעשות את כל הדרך למעלה לאוקלנד ולטוס בחזרה לאוסטרליה.

 

"אז יהיה לך זמן לעצור איתנו אצל חברים לא רחוק מאוואקה?", היא שאלה. כמובן שעצרנו ועובדת היותי מישראל עוררה התרגשות גדולה אצל אייזיק. אייזיק היה איש מבוגר ששירת במלחמת העולם. הוא הראה לי את ספר הגדוד שלו, דבר שלא אשכח בחיי –  288 הרוגים מגדוד אחד. הוא נפצע והועבר לשיקום בארץ ישראל במחנה ליד מקום שנקרא כפר ויתקין. הוא היה כל כך נסער כשגילה שגדלתי רק דקות  הליכה ספורות משם, כך שלא היה שום טעם להתנגד להפצרותיו שנלון בביתם. בראיוני וגדעון לא התנגדו – כלומר האחות הגדולה לא התנגדה והאח הצעיר שתק – ואשתו של אייזיק זרקה צלעות כבש על הברביקיו וכמה בקבוקי יין טובים נפתחו. בראיוני ניגנה שירים אמריקאים בגיטרה וכמה שכנים הצטרפו. רק גדעון היה קצת שקט והאדים לחלוטין כשלפני אחד השירים בראיוני פתחה בהפגנתיות כפתור אחד בחולצתה ועברה למבטא אמריקאי דרומי מוטעם בהגזמה. "אני שומע שאתה kicking some goals", אמר אייזיק במטרה לעודד את רוח הצעיר. והתכוון לראגבי.

"היינו אצל אבא" הסבירה לי בראיוני קצת יותר מאוחר והוסיפה פרטים. האב חולה בסרטן ובאמת שלא נשארו לו יותר מכמה חודשי חיים. "גדעון לוקח את זה קשה, הם מאד קשורים", היא הוסיפה. הרגישות הזו לא התיישבה בקלות עם דמותו הפיסית. קצת פחות מ-170 סנטימטרים אבל 170 סנטימטרים לכל הכוונים והמימדים. כולל כנראה היקף החזה. כולל היקף שרירי היד או הירך. ועם מבנה גוף שכזה אתה "הוקר". השחקן במרכז השלישיה הקדמית שבסקראם ניתלה על כתפי שני הענקים לצידו.

כעבור יומיים בדנידין ראיתי אותו באימון עם קבוצת אוניברסיטה. הבחור פשוט רץ דרך אנשים. כל התיקולים האדירים שנזרקו באימון הזה – ראגבי קלאסי של האי הדרומי – היו לא משמעותיים לגביו. והוא עדיין כמעט לא דיבר. בכל פעם שהמאמן ניגש להסביר לו משהו השפיל מבטו אל הדשא והנהן. ואחרי שכולם הלכו לפאב לשתות משהו בסוף האימון נשאר לבעוט דרופ קיקס ובעיטות עונשין למרות שנדיר יחסית בראגבי ששחקני קו קדמי בועטים. "זה תמיד יכול לתת לי איזה יתרון", הסביר לי, "אולי יהיה הוקר ברמתי אבל אפשר יהיה לסמוך עלי בבעיטות עונשין אם הבועט הקבוע ייפצע? תמיד כדאי לחפש לעצמך איזשהו יתרון". הוא סיפר לי שאבא שלו לימד אותו לבעוט וזו הייתה הפעם היחידה שהזכיר את אבא שלו.

בראיוני סיפרה לי שגדעון חשב לא ללמוד את סמסטר הסתיו כדי להיות עם אבא. דווקא לה אבא אמר שתוכל לקחת כמה קורסים פחות ואולי לחזור הביתה קצת יותר. אבל לגדעון זהו הסמסטר הראשון והוא חייב להתחיל יפה את הלימודים והוא שלל לחלוטין את הרעיון. והוא גם יכול להתקבל ל'קאדטס' – קבוצת ייצוג צעירה של אוטאגו.

האב היה שחקן ראגבי בצעירותו. ב-1971 היה בסגל של סאות'לנד – נבחרת אזורית קטנה – שהתכוננה למשחק מול הבריטיש ליונס באחד ממשחקי המבחן שלהם לקראת הטסטים מול ניו זילנד. כשאני בודק את העניין כיום, עשרים שנים אחרי שסיפרה לי, אני רואה שזו הייתה קבוצה אדירה של הליונס שאפילו ניצחה באופן נדיר את סדרת הטסטים מול האול-בלאקס. אבל כמה ימים לפני המשחק האב נאלץ לפרוש מהסגל בגלל שהייתה הרבה עבודה בחווה. את זה היא סיפרה לי כשכבר התארחתי על הספה בסלון הדירה שם גרה עם החבר שלה שהיה רופא לעתיד והתעניין מאד בישראל מתוך השקפת עולם דתית.

זה היה לדעתי בפברואר. שלחתי לבראיוני גלויה מקווינסלנד כעבור כחודש אבל מכתב תשובה קיבלתי רק ביוני ל"פוסט ריסטנט" של סידני. היא התנצלה על האיחור. הגלויה הגיעה בשיא הבלגן. אבא מת במאי ורק עכשיו יש לה זמן לטפל בכל הדואר שלה והכל. אבל הם בסדר, גדעון לומד והיא תתחתן בקיץ הבא. היא נזכרה כמה התעניינתי בכל סיפורי הראגבי שלהם והוסיפה שבאחד הביקורים האחרונים אבא ראה את גדעון עם חולצת הקאדטס של אוטאגו.

****

ככה בערך דברים נראים שם

 

 

זה לא סיפור הראגבי היחיד שלי מניו זילנד. אני זוכר שחודשיים קודם לכן בבית קברות לא רחוק מהמילטון מישהו הראה לי מצבה עליה כתוב "אב, סב ובעל אוהב. פעמיים אול בלאק". אבל קלטתי משהו מסוג התרבות הזו. זה לא איזה פסטיבל המוני מלא רגש כמו כדורגל בדרום אמריקה נניח. זה לא איזו הסתעפות של לאומיות או פוליטיקה כמו כדורגל באירופה. זה לא הטירוף המוגזם-במתכוון שראינו לפני כמה ימים במיד-נייט מאדנס של המכללות בכדורסל. ראגבי הוא פשוט חלק מנפש הארץ, ממערכת הערכים שעושה את הניו זילנדי.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

זה באזר בפייסבוק

30 Comments

red sox 22 באוקטובר 2011

3 לפנות בוקר עכשיו וזו בהחלט פיסת טקסט שאשמח לקחת איתי למיטה.
יופי של פוסט.

תומר חרוב 22 באוקטובר 2011

מעולה. געגועי לניו זילנד.

ריקי רומא 22 באוקטובר 2011

פשוט יפה

גיל 22 באוקטובר 2011

רונן, זה לא סיפור ראגבי זה סיפור על החיים, כל מה שיש לי לומר זה וואו.

matipool 22 באוקטובר 2011

מצטרף לכל ארבעת המגיבים שמעליי . הלוואי שהייתי יכול להגיד "געגועיי לניו זילנד" ..

דורפן 22 באוקטובר 2011

תזיז את התחת שלך ותסע לשם! יש כמה דברים שבאמת שווה לדחות עבורם את המוות

יונתן מתניני הלילה של רמה"ג 22 באוקטובר 2011

הייתי בניו זילנד בשנת 2000 והסיפור הזה החזיר אותי לשם לטרמפים ולאנשים המדהימים שפגשתי. אני חושב שזה היה לא הרבה אחרי שהוכרזו שם ימי אבל לא רשמיים על הפסד בחצי הגמר.

מצויין תודה.

סימנטוב 22 באוקטובר 2011

מקסים, תודה

אריק 22 באוקטובר 2011

מה שמאפיין את הסיפור שלך יותר מסיפור הראגבי זאת הנחמדות המטורפת של שוכני האיים של ניו זילנד. לפחות בתקופה בה אתה מתאר, שבה גם אני הגעתי לשם, הם היו דוגמא נהדרת לזה שאפשר להכניס כל אחד הביתה וצריך לעזור לכל אדם (לבן, לא מאורי) שמבקש את עזרתם. הם לא חשדו בך שאתה רוצח סדרתי פדופיל או סתם גנב. כשאתה נתקע בכביש ברכב הראשון שיעבור יעצור לעזור לך זה קטע פסיכי. ראגבי הוא נושא שיחה נפלא עם הקיוויס זאת כמו דת. (כמו כדורגל עם אנגלים וקריקט עם הודים). הבעיה היחידה (חוץ מהגזענות) שלהם – חוסר הומור. זאת הסיבה שנשארתי כמה שנים באוסטרליה ורק כמה חודשים בניו זילנד. ההומור האוסטרלי הוא אנדר-רייטד. הקומדיות בטלבזיה קורעות ורוי ו-HG וכו'

אריאל 22 באוקטובר 2011

אכן, געגועיי לניו זילנד. ההרגשה שלי לגבי רוגבי באי הזה שזה פשוט חלק מהחיים. לכל מקום שאתה הולך, ההרגשה היא שיש רוגבי שמשוחק בשלב זה או אחר של היום. בכל פאב או מסעדה שישבנו בהם, תמיד שידרו רוגבי. וזה לא שאנשים צפו בו בהיסטריה, פשוט זה היה ברקע כל הזמן

גלן 22 באוקטובר 2011

אני חייב לציין עובדה עצובה שהפוסט הזה כמו קודמיו המחישו לי. מחר אני עסוק מעל הראש כולל משחק של הליונס בפורדס פילד. אבל אם היה לי זמן לשבת מחר לראות איזהשהו משחק בטלביזיה עם הבנה שיש פה איזה מריט הייתי בוחר בצרפת ניוזילאנד בלי היסוס כאשר אני א. לא מבין בראגבי. ב. טוטאלי טוטאלי בעד צרפת. אלה לה בלה אלה לה בלה.  

בני תבורי 22 באוקטובר 2011

סיפור נהדר. מתגעגע לניו זילנד. לסיפורים על הגזענות שם נחשפנו רק יום לפני שחזרנו לארץ. זוג מקומי, אישה מאורית וגבר לבן שהכרנו במשחק ראגבי, לקחו אותנו ליום טיולים בסביבות כרייסטצ'רץ' ומהם שמענו את הסיפורים. מסתבר שבאי הצפוני הבעייה חריפה יותר. האישה, אשת עסקים מצליחה מאוד ובעלת חברת אופנה, עברה בצעירותה לאי הדרומי שהיא גרושה עם שני ילדים קטנים ושם נישאה לבן זוגה הנוכחי. היא סיפרה על התמודדויות קשות מאוד ביומיום. למרות מעמדה הכלכלי הגבוה והחוג החברתי בו היא נמצאת בעקבות ההצלחה העסקית שלה. הסיפורים העכירו קצת את רוחנו, במיוחד לאור הסימפטיה הרבה שפיתחנו למקום ולאנשים בדיוק בגלל אותה חביבות והכנסת אורחים שרונן תיאר. כנראה שאי אפשר לזכות בהכל… מחר, בכל מקרה, אני איתם.

אריק 22 באוקטובר 2011

אוכלוסיית המאורים מרוכזת צפונה לאוקלנד לכן רב הגזענות מתנקזת לאיזור הזה. במדד הגזענות אוקלנד מדורגת אצלי גבוה (קצת מעל אדלייד, למי שתהה פעם על היציאה של לללליטון יואיט ומאחורינו).
עדיין, האמונה שם ברוח האדם ראויה לשבח. רק למה להחליף את כל ה-E ב-I מי יכול להבין את זה?

גילי 22 באוקטובר 2011

השלווה הנופים תרבות הספורט…. והנה מתחילים להם געגועים….לניו זילנד ולאוסטרליה
מדהים איך החיבור לספורט מחבר בין אנשים בכל מקום בעולם… כשהגעתי לאוסטרליה ב 1995 בער הראשון שלי נפגשתי עם משפחה מקומית שמיד הזמינה אותי לצפות איתם בפוטי, לקח לי לא מעט זמן להבין מה הולך שם אבל בהדרגה נכנסתי לעניינים והכאוס התחיל לקבל הגיון ובהתאם – עניין. וכמובן שהחיבור עם האוסטרליים הפך לפשוט יותר ברגע שאפשר היה לדבר על פוטי… בניו זילנד, רוגבי! זה חלקיק באויר שנושמים שם. יחד עם השלווה ועם הפלוצים של הכבשים :-) . לגבי הגזענות שהזכיר בני, יש בכל מקום… ובאוסטרליה ובניו זילנד יש מקומות ויש מקומות (גם אצלנו…).

מאשקה 22 באוקטובר 2011

סיפור מרגש, מחזיר אותי כמה שנים אחורה לשהותי בניו זילנד, וגעגועי לנופיה ואנשים.
תודה

אופיר 22 באוקטובר 2011

דורפן – עוד פוסט לפנתיאון!

אני זכיתי להיות בחלקת האלוהים הזו עם פתיחת שנת 2001, וזכור לי במיוחד טרמפ שלקח אותי בחור שנראה כמו מקרר והיה שחקן ראגבי בן 20.
כבר כשעצר לי הוא פתח את הבגאז' כדי להציע לי פחית בירה מתוך כמה ארגזים שהיו לו שם. בהמשך הוא נכנס למקדונלדס והזמין 3 ארוחות mac-attack (פעמיים מכל דבר בערך) לעצמו, לי ולכלב שלו, מה שלווה בעצירה נוספת להמבורגר ובירה (על חשבונו כמובן) בפאב על אם הדרך.
תוך כדי הוא מספר לי על אביו האלים והילד בן השנתיים שלו מחברתו לשעבר (בת 16…), ואני ניסיתי להרכיב משפטים משברי המילים שנאמרו בשטף במבטא שלא ברא השטן.

על ראגבי לא דיברנו, כי המשחק הזה לא ענין אותי אז (ועוד פחות מזה היום), אבל כשזה ניו-זילנד נגד צרפת זה באמת לא משנה: זה יכול להיות דוקים, שחמט או תחרות אכילת פיצה, מעולם לא היה פשוט כל כך לבחור צד…

גיל שלי 22 באוקטובר 2011

מרגיש כאילו הייתי פעם ראשונה בניו זילנד

דוד מירושלים 22 באוקטובר 2011

גם אנדרדוג וגם אוכלים צפרדעים, ובמיוחד מלהיב אותי זה שהם יכולים פוטנציאלית לחרב חגיגה עצומה לאומה שלמה.
על כן אני בעד צרפת.
(צריך מישהו, לא?)

יהודה 22 באוקטובר 2011

תודה

אילן 22 באוקטובר 2011

אגב למי שמחפש מקום צפייה כהלכתו אז ניתן להגיע למנזר ב-10
http://twitter.com/#!/MinzarBar/status/127791084939124738

הופ 23 באוקטובר 2011

יפה. גם אני רוצה להתגעגע לניו זילנד

גלן 23 באוקטובר 2011

וואו כמה שאני שונא את הספרטנס איזה סיום נגד ויסקונסין. איזה באסה מפוארת.

גיל 23 באוקטובר 2011

טירוף מוחלט, א-לה דאג פלוטי, חבל על ויסקונסין.

בליקי 23 באוקטובר 2011

דווקא על רקע הטקסט היפה הזה, אני עוד יותר זקוק למישהו שיסביר את הקשר של צרפת לראגבי.

mnm 23 באוקטובר 2011

לא הגיע לניוזלנדים!!!

מנחם 26 באוקטובר 2011

אתמול חזרתי מ7 שבועות של טיול ורוגבי בניו-זילנד עם המשפחה – מדהים!!! החלקים הכי טובים היו בפאבים בעיירות הקטנות ובמועדוני רוגבי וותיקים (כמו זה שאירח אותי בלואר-האט – לעיר שינה יד וולמינכטון). קרנבל של רוגבי שלא חוויתי כמותו עד היום.
בכול מקרה בשבת הקרובה באחת וחצי בוינגייט בואו לעודד את נבחרת ישראל (מול נורווגיה) שממשיכה במסע ההתקדמות שלה ברוגבי העולמי (השבוע עלינו למקום 61 בעולם והמסע התחיל לפני 3 שנים במקום 92)

Comments closed