על פנדלים וסטיגמות

מה אפשר להסיק ממאפיינים לאומיים-גזעיים על פנדלים?

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

עשיתי בדיקה של אחוזי הצלחה בפנדלים בדו-קרבות פנדלים בחמשת האליפויות היבשתיות במאה ה-21. ולאחר שסיימתי את הבדיקה שאלתי מספר אנשים באיזו יבשת הם חשבו שהבועטים הכי הצליחו באופן ממוצע. המדגם לא קטן: בכל יבשת היו לפחות 50 בעיוטת כאלו במאה הזו.

כמה אנשים חשבו שהאסיאתים בטח טובים מאד בגלל הדייקנות שלהם ומישהו אפילו ציין שהשוערים קטנים. קיבלתי כמה תשובות שאירופה המדוייקת ביותר ואפריקה הכי פחות מדוייקת – בגלל רמת הכדורגל ובגלל שהאפריקאים יותר יצירתיים.

וגם תשובה אחת שאפריקה הכי מדוייקת – אחד מכותבי הבלוגים כאן שפשוט זכר כמה דו-קרבות ארוכים שם.

ואלו התוצאות האמיתיות:

הטובים ביותר, בהפרש ניכר, הם הבועטים האפריקאים: 80.1 אחוזי דיוק.

אחריהם הצפון אמריקאים – 73.7 אחוזים.

ואחריהם בהפרש קטן הדרום אמריקאים – 73.1 אחוזים.

האירופאים היו במקום הלפני האחרון – 70 אחוזי דיוק.

והגרועים ביותר הם הבועטים האסיאתים, שם רק 63.8 אחוזים מהבעיטות מצאו את הרשת.

102 Comments

ניינר 13 בפברואר 2012

מה זה אומר על השוערים האפריקאים? :)

דורפן 13 בפברואר 2012

זה אומר שיש אנשים שכל חייהם חושבים שפנדל תלוי בבועט, כשלא מסתדר להם עם סטיגמות יחליטו שפנדל תלוי בשוער :-)

צור שפי 13 בפברואר 2012

מעניין. באמת היתה סידרה אדירה אמש. הסימליות ההיסטורית עליה כתבת בפוסט הקודם נתנה לזמביה פור ריגשי אצל כל אוהד נייטראלי אבל מה שסגר מבחינתי את העניין היתה ההחלטה (המוצדקת פורמלית אבל מסריחה) של השופט על בעיטה חוזרת בפנדל השלישי. באותו רגע היה ברור לי שאם יש צדק הם חייבים לקחת. הפספוס שלהם בפנדל השמיני היה פיתול שרק תסריטאי סדיסט היה יכול לחשוב עליו.

אופיר 13 בפברואר 2012

בועט הפנדלים הגרוע ביותר מאלה שמשום מה ממשיכים לקבל את המשימה על עצמם הוא כנראה מסי. אחריו בהפרש לא גדול רוני.

אגב, בגמר הגביע של 2003 זכור לי אחד ממפגני בעיטות העונשין המרשימים ביותר מרגלי שחקני הפועל רמת גן.

דורפן 13 בפברואר 2012

אופיר – זה פשוט עניין כלכלי. שער של מסי זה כנראה הדבר עם הערך הכספי הכי גדול בכדורגל, שער של רונאלדו (גם מחמיצן לא קטן) קרוב לכך ואולי יותר. וגם שער של רוני שווה כסף.

גמל (סתם גמל) 13 בפברואר 2012

אני לא יודע מה גרם לי לעצב גדול יותר, התשובה של רונן או המעשה חסר הרגישות של אופיר שהזכיר לי את הגמר ההוא

טל 13 בפברואר 2012

אני חוזר על נתון עובדתי: רונאלדו ממש לא מחמיצן. רק לאחרונה הוא שבר את שיא הבעיטות המוצלחות בתולדות הליגה הספרדית. סך הכל יש לו 21 בעיטות מוצלחות ברצף, עשר מהן, רק בחצי העונה הנוכחית. מסי לעומתו הוא בועט של 75 אחוז (על הרבה פחות בעיטות אומנם).

לדעתי שניהם בועטים הרבה בגלל התחרות ביניהם. זה בולט במיוחד במקרה של ריאל (שמקבלת הרבה יותר פנדלים), שרונאלדו לא מוותר לאף אחד על האפשרות לבעוט, גם במצב שהמשחק גמור.

אביעד 14 בפברואר 2012

למיטב זכרוני, בעונת 2008/9 אטו היה בועט הפנדלים של ברצלונה. כשהוא עזב, האם אז מסי התחיל לבעוט אותם או שבמועד מאוחר יותר?

יואב דובינסקי 13 בפברואר 2012

אני חושב שהוא כבר התייאש והפסיק לבעוט, אבל לדעתי קלארנס סיידורף (זכה ב4 גביעי אלופות עם 3 קבוצות שונות) החמיץ פנדל כמעט בכל מעמד אפשרי.

נדב 14 בפברואר 2012

אופיר, לצערי אני לא אתעצבן שוב, 9 שנים אחרי, אבל הפיספוס של רמי אליהו כנראה לא היה כל כך תמים….

גלן 13 בפברואר 2012

פוסט מצויין. מצד שני זה עוד קנונייה כדאי להזכיר לנו את סוארז שהתעלם מהסטטיסטיקות…..
יעקובו הוא בועט הפנדלים האהוב עלי במכבי חיפה. מרילי רק שני לו.

עזי 13 בפברואר 2012

אמרתי לך. בהליכה

גלן 13 בפברואר 2012

ואפרופו סוארז, מה המצב באליפויות עולם ראש בראש בין היבשות?

דורפן 13 בפברואר 2012

באליפויות עולם קשה לשפוט פחות מדי מקרים.

אפריקה בעטה פעם אחת – באליפות הזו באמת נגד דרום אמריקה- והפסידה.

אסיה בעטה פעמיים – הפסד לדרום אמריקה (יפן מול פרגוואי) וניצחון על אירופה (דרום קוריאה מול ספרד).

צפון אמריקה בעטה פעמיים – הפסידה לאירופה בשניהם (מקסיקו לגרמניה ובולגריה)

דרום אמריקה קורעת את אירופה למיטב זכרוני: : 86: צרפת על ברזיל 90:, ארגנטינה על יוגוסלביה ואיטליה, 94: ברזיל על איטליה. 98: ברזיל על הולנד וארגנטינה על אנגליה. 2006: גרמניה על ארגנטינה. אז נדמה לי שזה 2-5 לדרום אמריקה.

LEONIDAS 13 בפברואר 2012

מעניין…
ומי הנבחרת בעלת אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר?

דורפן 13 בפברואר 2012

גרמניה כרגע עומדת על 22 פנדלים טובים ברציפות מאז 1982

אלא שגרמניה היא לא אירופה. לאנגליה, הולנד, איטליה וגם ספרד מסורות גרועות מאד בפנדלים. לצרפת מסורת מעורבת

אופיר 13 בפברואר 2012

אופס… אם כבר מדברים על סטיגמות…

דורפן 13 בפברואר 2012

הסטיגמה שהגרמנים לא מחטיאים פנדלים נכתבה בדם …

אופיר 13 בפברואר 2012

ושהצרפתים ברדקיסטים? והאיטלקים והספרדים ים-תיכוניים שכונתיים, כמונו?? והאנגלים לוזרים? וההולנדים, אלה עם הקופי-שופס שלהם, בטח עלו לשחק מסטולים? אין על סטיגמות…

אלון זנדר 13 בפברואר 2012

אולי הנס התקשר. אתה אמרת עליו שהוא לא גרמני? עצבני הוא היה. סגור איתו משהו.

red sox 13 בפברואר 2012

בדיוק, גרמניה היא לא אירופה כמו שמקסיקו (שהודחה פעמים מהמונדיאל בפנדלים) אינה צפון אמריקה וכמו שאין שום קשר (תרבותי/גנטי/…) בין ניגריה ומצרים חוץ מהעובדה שהן נמצאות על אותו לוח טקטוני ומשחקות באותה מסגרת של פיפ"א.

שלוש הערות על העניין:
מה שמייחד את אליפות אפריקה הוא מס' הפעמים שהגמר הוכרע בפנדלים. באירופה למשל זה לא קרה מעולם (למרות שפעמיים המשחק לא הוכרע אחרי הארכה
*את הפנדל המוצלח של ויקטור איקפבה בגמר 2000 שהשופט לא אישר, החשבת כשער או כהחמצה?
*מה סכום התמלוגים שעופר אקרלינג קיבל היום מתחנות הרדיו?

LEONIDAS 13 בפברואר 2012

מאז ההחטאה של שטיליקה …

איתן 13 בפברואר 2012

גם אני שבוי בסטיגמות על הבועטים האירופיים. כשקראתי על 22 הפנדלים האחרונים של הגרמנים, הבנתי שכנראה גרמניה נחשבת בעיניי כמייצגת של הכדורגל האירופי.
ובנוסף, כאוהד הפועל חיפה מתחילת שנות ה – 70 אני לא זוכר פעם אחת שאילוז המגן הימני והבועט הקבוע החחמיץ.

גיל 13 בפברואר 2012

יכול להיות שפשוט השוערים האירופאים מכירים יותר טוב את הבועטים? הרי הם משחקים אחד נגד השני לא מעט, ויש לא מעט מידע לגבי לאיפה בועט כל שחקן אז הם פשוט מוכנים יותר אולי?

דורפן 13 בפברואר 2012

יכול להיות

אלון זנדר 13 בפברואר 2012

גיל, זנ גם סוג של סטיגמה. לפני הבעיטות אתמול עבר מאמן השוערים של חוף השנהב עם השוער (שמשחק בבלגיה) שחקן שחקן של זמביה ואמר לו לאיפה הוא בועט מתוך הלפטופ. וגם הזמבזי היה מוכן. יש להם אפילו אינטרנט.

דורפן 13 בפברואר 2012

אלון – אתה מדבר שטויות. איך יכול להיות לו לפ-טופ אם אין באפריקה חנויות? ואיך יכול להיות אינטרנט אם אין שם בכלל חשמל?

אלון זנדר 14 בפברואר 2012

דורפן – אתה חסר מושג. הם קונים את הלפטופ באינטרנט באמריקה והוא מגיע במשלוח על גמלים. וחשמל לאינטרנט יש להם מסוללות נצברות. וגם הן מגיעות טעונות מהאינטרנט.

ניינר 13 בפברואר 2012

אם אני לא טועה, אולי שטיליקה המגעיל היה הגרמני האחרון שהחמיץ פנדל בטורניר נבחרות. זה היה מזמן…

ויכסלפיש 13 בפברואר 2012

נכון שגרמניה לא הפסידה פנדלים מאז 1982 וגם באיירן זכתה כך בליגת האלופות 2001 (תודה לאוליבר קאן ופלגריני מוולנסיה) אבל את יורו 76' גרמניה הפסידה בפנדלים לצ'כוסלובקיה (אחרי ניצחון בפנדלים בחצי הגמר על יוגוסלביה) ובאותה הזדמנות כדאי להזכיר שהשוער סרחיו ג'ויקוצ'יאה תרם לא פחות ואולי יותר ממראדונה בקמפיין 1990 של ארגנטינה. הנבחרת היחידה בהיסטוריה, עד כה, שעברה שני שלבי נוקאאוט במונדיאל בפנדלים, ובמקרה או לא: אחת הפינאליסטיות המכוערות בתולדות המפעל

ויכסלפיש 13 בפברואר 2012

תיקון טעות: גרמניה ניצחה את יוגוסלביה בהארכה בחצי גמר יורו 76'

ויכסלפיש 13 בפברואר 2012

ואף מילה על המסורת המפוארת של אנגליה בפנדלים…

קורא אדוק 13 בפברואר 2012

וטוב שכך…

טל 13 בפברואר 2012

האמת? לא נראה לי שההיסטוריה האנגלית בפנדלים גרועה מזו של ספרד, הולנד או איטליה.

בואו נבחן את 30 השנים האחרונות:

האנגלים ניצחו רק את הספרדים ב96.

ההולנדים ניצחו פעם אחת ביורו 2004 (את שבדיה?).

הספרדים ניצחו פעם אחת: את האיטלקים ב2008.

האיטלקים ניצחו פעם אחת בגמר ב2006.

אם אני לא טועה, איטליה הודחה בפנדלים גם ב90, גם ב94 וגם ב98.

במילים אחרות, כולם באירופה גרועים מלבד הגרמנים וקצת הצרפתים והפורטוגלים.

יפתח 13 בפברואר 2012

האיטלקים ניצחו את ההולנדים בחצי גמר יורו 2000 (וההולנדים החמיצו שתי בעיטות במהלך המשחק)

דורפן 13 בפברואר 2012

ספרד האמת לא כל כך גרועה. היא כן ניצחה את הדנים ב-84 ואת האירים ב-2002.
ואיטליה ניצחה גם את ההולנדים ב-2000- כי קצת קשה להפסיד כשהולנד מחטיאה שתי בעיטות במשחק ושלוש בפנדלים.

אבל ספרד, איטליה, אנגליה והולנד הן במצטבר 5-0 מחוץ לאירופה.

טל 13 בפברואר 2012

צודקים, שכחתי את המשחקים שהזכרתם.

גיל שלי 13 בפברואר 2012

מעניין שאף אחד לא הציע את ההסבר שלאפריקאים יש את הטכניקה הטובה ביותר, או את הבעיטה החזקה ביותר.

מתי 14 בפברואר 2012

הניחוש שלי היה דרום אמריקה- בגלל הטכניקה.

ניב שטנדל 13 בפברואר 2012

אם כבר סטיגמות/הסברים תרבותיים: אולי זה בגלל שהאפריקאים עובדים כאן ״אמוציונלית״. הם פשוט בועטים את הבעיטה הכי קשה לעצירה, לא מתחכמים ולא חושבים על סיכויי הצלחה או על השוער למשל. זה מאוד בלט אתמול: 90% בעטו לאזור החיבורים. וחזק.
גם אני חשבתי על זה אתמול. על כך שיש מה ללמוד מהם.

אריאל 13 בפברואר 2012

זה מזכיר לי את המחקר הזה שמראה שהסיכוי הכי גדול לעצור פנדל הוא להישאר במרכז השער. עכשיו תראו לי שוער שיישאר במרכז השער כשבועטים לו פנדל..

oz 13 בפברואר 2012

מצטער להיות נודניק אבל מעניין שאף אחד לא שאל על תוקף סטטיסטי של התוצאות. האם באמת אפריקנים הם טובים יותר או שזו סטיה סטטיסטית. אותו הדבר לגבי מסי, רונאלדו ורוני – האם יש למישהו מספרים שמראים כי הם אכן פנדליסטים רעים? אולי זוכרים את השגיאות שלהם רק כי הם לוקחים כל כך הרבה בעיטות

טל 13 בפברואר 2012

רונאלדו שבר את שיא הליגה הספרדית למספר פנדלים מוצלחים ברצף (21).

בעבר הוא החטיא לא מעט (בחצי הגמר בקמפ נואו, בגמר האלופות), אבל בריאל הוא השתפר מאד. מצד שני זה לא חוכמה, שיש לך כל הרבה אפשרויות לעבוד על הבעיטה שלך (יש לו כבר עשרה פנדלים בליגה בחצי עונה. זה חייב להיות סוג של שיא או לפחות בדרך לשבור אחד).

אמיר 13 בפברואר 2012

לא בדקתי את הענין אבל מהרגשה שלי וזיכרון של קרבות פנדלים ממקומות שונים (אליפויות יבשתיות, אליפויות עולם ומשחקי גביע שונים בליגות השונות) ניתן לראות שברוב המקרים השחקנים המחמיצים את הפנדלים
הם דווקא ה"כוכבים" של הקבוצה או אלו שנחשבים לפעמים כבועטים גדולים. (אתמול לדוגמא טורה וג'רביניו, בגמר גביע הטוטו תמוז ואלו רק דוגמאות מהזמן האחרון).
השחקנים האלו באים לבעיטה עם הרבה לחץ והרבה פעמים גם לשוערים יותר קל לדעת לאן יבעטו כי הם בועטים קבועים בקבוצות שלהם.

אופיר 13 בפברואר 2012

רוברטו באג'יו מסכים אתך.

red sox 13 בפברואר 2012

גארת סאות'גייט, דיוויד באטי ודריוש ואסל דווקא לא. זה קשקוש. אף אחד לא זוכר את המחליף האלמוני שהחמיץ פנדל פשוט כי אף אחד לא הכיר אותו גם קודם לכן.

טל 13 בפברואר 2012

אפילו מראדונה החמיץ במונדיאל 90 נגד יוגוסלביה, רק שזה לא עלה לקבוצה שלו.

טל 13 בפברואר 2012

עוד דוגמה: ריקלמה בחצי הגמר ב2006.

red sox 13 בפברואר 2012

גולן דרעי, גמר הגביע 2000. על כל דוגמה שתתן אני אתן לך דוגמא הפוכה. אתם לא באמת מאמינים בשטות הזו נכון?

אופיר 13 בפברואר 2012

ברור, אבל זו תיאוריה נחמדה לשיחות סלון…

טל 13 בפברואר 2012

בכל התמודדות, מישהו חייב להחמיץ בסופו של דבר. ואחרי שעוברים את חמשת הבועטים הראשונים, מגיעים לשחקנים היותר אלמוניים.

בלא מעט תחרויות שאני זוכר, במסגרת חמשת הביעטות הראשונות דווקא הכוכבים הגדולים החמיצו (עוד דוגמה: ואן באסטן מול דנמרק ב92).

גיל 13 בפברואר 2012

אני דווקא חושב שאמיר צודק. ואן בסטן החמיץ פנדל קריטי באליפות אירופה ב1992, מרדונה החמיץ, באג'ו, סוקרטס, זיקו יש אינספור דוגמאות. עם זאת, יכול להיות שבאמת יש הטייה כי אנחנו זוכרים החטאות יותר וגם כי הכוכבים נוטים לבעוט יותר פנדלים.

red sox 13 בפברואר 2012

תגיד, אתה לא אמור להיות מדען? ברור שאתם זוכרים את הכוכבים שהחמיצו. זה לא בגלל שהם מחמיצים יותר, זה בגלל שהם כוכבים. כולם זוכרים את בקהאם מחליק מול טורקיה, אף אחד לא זוכר את דיוויד באטי גומר לאנגליה עוד טורניר. כולם זוכרים את באג'יו. אף אחד לא זוכר את לואיג'י די ביאג'ו.
אגב, אני בכלל לא בטוח שאם תבדוק תמצא שהכוכבים הם הבועטים המועדפים בדו-קרב פנדלים. אני גם לא חושב שתמצא שההיפך הוא הנכון.

גיל 13 בפברואר 2012

אני אכן מדען וסייגתי את הדברים שאמרתי. עם זאת, התחושה שלי היא ששחקנים גדולים כן מחמיצים יותר כשהכסף מונח על השולחן. זה שגם שחקנים אחרים אנונימיים יותר מחמיצים באותה מידה לא סותר. הרי כל הנקודה היא שבועטי פנדל מדופלמים הם כאלו בגלל שהם אמורים להיות יותר טובים ולא ממוצעים כמו השאר.

תומר חרוב 14 בפברואר 2012

שחקנים גדולים בועטים כשהכסף על השולחן, לכן הם גם מחמיצים. הרי מישהו חייב להחמיץ מתישהו. באג'יו החמיץ את הבעיטה ההיא אבל ארבע שנים לאחר מכן הוא בעט פנדל מדויק ברבע הגמר מול צרפת.

גיל 14 בפברואר 2012

אבל אני חושב שיש גם הבדל בין ההחמצות השונות. שחקן שבועט למסגרת ושוער שעצר זה לא דומה לשחקן שבעט לשמיים כמו באג'יו.

תומר חרוב 14 בפברואר 2012

אולי, אבל זה לא שבאג'יו היה פנדליסט גרוע, להיפך. הוא היה פנדליסט מעולה, הוא המשיך לבעוט ולכבוש המון פנדלים אחר כך. יצא שהוא החמיץ את הבעיטה המשמעותית ביותר בקריירה שלו- אולי בגלל הלחץ, אולי סתם בגלל שהבעיטה לא התלבשה- לעולם לא נדע. אבל בדרך כלל לבעיטה החמישית ניגשים כאלו שהם פנדליסטים טובים, ללא קשר אם הם כוכבים או לא ובאג'יו היה פנדליסט טוב.

אופיר 14 בפברואר 2012

מדען? אתה לא פסיכולוג או משהו כזה?

גיל 14 בפברואר 2012

ומה, פסיכולוגים הם לא מדענים? אני לא מטפל אם זה מה שאתה חושב.

אופיר 14 בפברואר 2012

שום חוקר שאינו יושב בפקולטה להנדסה או מדעים מדויקים אינו מדען, לעניות דעתי (העניה למדי אמנם). וכן, זה כולל גם את המומחים העולמיים ללימודי מגדר…

גיל 14 בפברואר 2012

אז אתה כנראה מאוד לא בקיא בהלכות האקדמיה. במדעי החברה יש לא מעט תחומים מדעיים (אם כי לא כולם).

יפתח 13 בפברואר 2012

דויד טרזגה החמיץ ליובה בגמר הצ'מפיונס ב2003, החמיץ גם לצרפת בגמר 2006… לא יותר מדי זוכרים את זה.

תומר חרוב 14 בפברואר 2012

אני אוהד של יובה ושל איטליה ונכחתי בגמר הזה. אז אני זוכר.
אבל אני חושב שלא מעט זוכרים, בטח שאת ההחמצה בגמר גביע העולם- זו הייתה ההחמצה היחידה בכל הדו קרב. נכון שיש כמה שחושבים שהמשחק בעצם הסתיים עם ההרחקה של זידאן אבל מקצועית לא היה לזה ממש משמעות, צרפת יכלה לנצח בפנדלים. ביציע האיטלקי כולם גם היו בטוחים שזה יקרה, לאור ניסיון העבר.

ויכסלפיש 13 בפברואר 2012

דורפן, ספרד ניצחו את בלגיה ב-86' בפנדלים, לא את דנמרק, אותה הביסו 1:5 וד"ש לאלקיאר, לא אשכח איך בארץ היו בטוחים שדנמרק הולכת עד הסוף אחרי שלושה נצחונות בשלב הבתים, כולל 0:2 על גרמניה

דורפן 13 בפברואר 2012

לא יודע מה תשכח ומה לא תשכח ולמי תמסור ד"ש. אבל בלגיה התייצבה לחצי הגמר מול ארגנטינה…..אז כנראה שספרד לא הדיחה אותה אלא הפסידה לה. וספרד ניצחה את דנמרק בחצי גמר יורו 84

ויכסלפיש 13 בפברואר 2012

טל, ריקלמה החמיץ מול להמן ברבע הגמר ב-2006, ארגנטינה לא הגיעה לחצי הגמר מאז 1990

דורפן 13 בפברואר 2012

ויכסלפיש – אתה מאד לא בכושר בתפקיד המתקן. ריקלמה לא בעט מול גרמניה. טל מתכוון להחטאה במשחק עצמו בחצי גמר האלופות.

אמיר 13 בפברואר 2012

ברור שאנחנו זוכרים יותר את ההחטאות של הכוכבים אבל שוב
הטענה שלי באה לעלות את ההחלטה לתת דווקא לכוכבים האלו
לבעוט את הבעיטות המכריעות (בד"כ הבעיטה הראשונה והאחרונה)
כאילו דווקא להם יש את הבטחון הרב וכי הם בועטי הפנדלים של קבוצתם/נבחרתם.
לדעתי ההחלטה על חמשת הבעוטים וסדר הבועטים צריך להיות אך ורק
מתוך הביטחון והרגיעה של שחקן בדקות אלו, המאמן צריך להרגיש את
שחקניו וגם הם את עצמם. כמובן שלפעמים אובר בטחון זה גם רע מאוד
במיוחד אצל אותם כוכבים.

דורפן 13 בפברואר 2012

טוב… הדיון פה עוסק בהרבה מאד עניינים שנגעתי בהם בכתבה למוסף הארץ ב-2004. אז אני מצטט פה את כולה:

רולטה פסיכולוגית

1. אלן האנסן היה פעם בלם חכם בהרכבים הגדולים של ליוורפול שזכו באליפויות אירופה. היום הוא פרשן הבי-בי-סי למשחקי אליפות אירופה בפורטוגל. במחצית המשחק בין דנמרק לצ'כיה – 0:0 משעמם שעתיד להפוך לניצחון צ'כי מרשים – התייחס האנסן במבטא סקוטי כבד לאפשרות ההכרעה בפנדלים.

"הייתי פעם אחת במצב הזה", נזכר האנסן, "עם ליוורפול בגמר גביע האלופות ברומא, מול רומא. כל מה שאני זוכר הוא שישבנו על הדשא בעיגול האמצע ואפילו לא ידעתי מה התוצאה. לא היה אכפת לי מה התוצאה או אם ננצח במשחק. אתה רק יושב שם ומתפלל שלא יבקשו ממך לבעוט". האנסן, אגב, קיבל את מבוקשו ולא התבקש לבעוט באותו ערב. ליוורפול ניצחה בדו-קרב בלעדיו.

הכרעה בבעיטות מ-11 מטר היא סוף הציוויליזציה בכדורגל, המקום שבו נגמרים המרכיבים הבסיסיים של המשחק: לא חברות ולא קבוצה ולא עבודת צוות. כל שחקן לעצמו. לפעמים זה משעשע. אולי שטיליקה, בלם גרמני ענק וקשוח, החטיא את הבעיטה שלו מול צרפת ב-1982, הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הוכרע משחק גביע עולם בדו-קרב כזה. שטיליקה השתטח על הדשא כשהוא ממרר בבכי וכלל לא שם לב לכך שהצרפתי דידייה סיקס החמיץ מיד את הבעיטה הבאה (גרמניה ניצחה).

לפעמים זה חושף קבוצות במלוא כיעורן. כך היה בנבחרת הולנד של יורו 96'. לאורך כל הטורניר סבבו שמועות על מתח בין-גזעי בנבחרת. ואז הגיע תור הבעיטה האחרונה ברבע הגמר מול צרפת. קלרנס סידורף, שחקן שחור, החטיא. בתמונה המפורסמת אחר כך ניגשים רק שחקנים שחורים לנחם אותו, בעוד השחקנים הלבנים אדישים למתרחש.

זו רולטה שמשאירה כתם על הישגם של המנצחים ודנה את המפסידים לגרועה שבתחושות. לא לתחושה המנחמת שעשו כמיטב יכולתם מול יריב עדיף, או בר מזל, אלא לתחושה כי הפסידו את המשחק במו רגליהם. ברשלנות ובחוסר מקצועיות. מכל הטעויות שהם אי פעם עשו במגרש הכדורגל, זו הטעות שאותה שחקנים מחמיצים יידרשו להסביר שוב ושוב. קודם כל לעצמם.

כי פנדל, אחרי הכל, הוא הדרך הקלה ביותר להבקיע. 75% מהפנדלים בליגות אירופה נוחתים ברשת. פנדל תוך כדי המשחק הוא בדרך כלל עניין ששחקנים מוכנים לרמות בכדי להשיג אותו ומתקוטטים על הזכות לבעוט אותו; לא האחריות המעיקה שמתאר האנסן.

אולי משום כך, אחד הדברים היחידים שאפשר לעשות ברולטה הזאת הוא לנסות לשמור איכשהו על רוח הקבוצה. זה אירוע שכולו פסיכולוגיה ולקבוצת תמיכה יש כנראה הסיכוי היותר טוב לנצח בו. כמו נבחרת פורטוגל ברבע גמר אליפות אירופה הנוכחית. בעוד האנגלים יושבים בחרדה בעיגול האמצע, הפורטוגלים עמדו והחזיקו ידיים. זה ניכר בביטחון העצמי של בועטיהם – שבעטו בפשטות לפינות, בעוד האנגלים מטווחים במלוא כוחם, למרכז השער במקרה הטוב ולשורה ה-24 ביציע במקרה של דייוויד בקהאם.

הכישרון

2. אין לבעיטת 11 מוצלחת שום קשר לכישרון. אולי להיפך. בניסיון בלתי-מחייב להרכיב את נבחרת-כל-הזמנים-של-מחמיצים-בדו-קרב-פנדלים-בטורנירים-בינלאומיים-חשובים אי אפשר למצוא מקום לדייוויד בקהאם. פרנקו בארזי ורוברטו באג'יו (איטליה), יאפ סתאם ומרקו ואן באסטן (הולנד), פרננדו היירו (ספרד), שטיליקה (גרמניה), סוקרטס (ברזיל), מרדונה (ארגנטינה), מישל פלטיני (צרפת) ואלקיאר-לארסן (דנמרק). הגדולים שבגדולי הגדולים זוכים בקלות במקום בהרכב.

זה עצוב, כי ההחטאות בפנדלים נעשות חלק באתוס של הגדולים הללו. זינאדין זידאן ביקום המקביל, שהחמצתו הביאה להפסד הצרפתי בדו-קרב מול איטליה ברבע גמר גביע העולם, היה יורד בדרגה ומשתווה בדברי ימי המשחק בערך ללואיש פיגו. רוברטו באג'יו של 94', אילו רק הבקיע וניצח את ברזיל בפנדלים של הגמר, היה הופך שווה ערך למרדונה 86' – שחקן שסחף לבדו נבחרת לאליפות העולם.

אולי הגדולים מחמיצים, כי הפנדלים הם ההיפך המוחלט מגדולה בכדורגל. כוכב כדורגל, להבדיל מכוכב כדורסל, למשל, לא נמדד באחריותו, או בהצטברות של הרבה פעולות מוצלחות אבל פשוטות יחסית. כוכב כדורגל יכול לנמנם במגרש דקות ארוכות ויכול גם לטעות לא מעט. כוכב כדורגל הוא זה שמעז, טועה לא פעם, אבל לבסוף מוציא לפועל את המהלך המכריע. בדיוק להיפך מפנדלים. אין שום דבר מסובך בפנדל. אין שום מקום לדמיון. פנדל הוא צפוי. לא פלא שהוא מכשיל את אמני הבלתי צפוי.

השוער

3. חוץ מסוג אחד של כוכבי כדורגל. לנבחרת המחמיצים הגדולים אין שוער. כי שוערים לא נוטים להחטיא בפעמים המעטות שהם מחליטים להשתתף גם כבועטים בבעיטות הכרעה. אולי כי מבנה האישיות שלהם הפוך מזה של כוכב השדה. שוער כן נמדד ביכולתו לבצע את הפעולות הפשוטות, ורגיל למצב שבו טעות מזערית היא סוף העולם.

וחוץ מזה, שוערים נמצאים במצב נפשי שונה לחלוטין בזמן הבעיטות. עם אלן האנסן באולפן הבי-בי-סי ישב פיטר שמייכל, גדול השוערים שזכינו לראות באמת הרבה. "פנדלים בשביל שוער הם אירוע נפלא", אמר שמייכל. "עכשיו אתה יכול רק להפוך לגיבור. אני הייתי מחליט מראש לאן אני מזנק בכל אחת מחמש הבעיטות. בכלל לא התחשבתי בתוצאה, או בבעיטות הקודמות. תן לבועט להתייסר בניסיון לנחש אותך".

ובאמת, ריקרדו, השוער הפורטוגלי, היה מלא חדווה בזמן הבעיטות מול אנגליה: משחק בעצביו של בקהאם, מעודד את שחקניו, שולט באירוע. ולבסוף, אחרי שעצר את הבעיטה של דאריוס ואסל, בעט בדיוק מושלם את הבעיטה המכרעת.

האתוס הלאומי

4. פנדלים יכולים לשקף בצורה ברורה את האופי הלאומי. או לפחות את אופי תרבות הכדורגל במדינה. יממה לפני המשחק בין אנגליה לפורטוגל התאמנה הנבחרת האנגלית באיצטדיון המשחק. האנגלים שמו לב לכך שמשהו לא תקין באחת מנקודות ה-11. הם הודיעו לאופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית שמנהלת את המפעל. המדהים הוא שאנשי נבחרת אנגליה סיפרו את הסיפור הזה למחרת המשחק כהסבר להפסדם. כמו נהג רשלן שמשתמש בבית המשפט בטיעון שהיה שיכור.

כמה אנגלי! אמונה קוסמית בפעולת הרשות. ראית את הבעיה, הודעת לאחראים, אתה כבר לא אחראי. זה הפקיד באופ"א שאחראי עכשיו. הפקיד בטח מצטער עכשיו מאוד, אחרי שראה את עננת החול שיצרה הבעיטה הגורלית שהחמיץ דאריוס ואסל. הפקיד ייאלץ להתנצל. אולי יוסקו מסקנות אישיות.

הפורטוגלים, מן הסתם אנשים מורגלים פחות באחריות ציבורית ויותר באוזלת יד של רשויות, הגיבו בצורה קצת אחרת. אחד אחד הם ניגשו לנקודת הפנדל המפוקפקת ועסקו בפדנטיות בהידוק פיסת הדשא שעליה יונח הכדור. כריסטיאנו רונאלדו אפילו קפץ על הנקודה כתריסר פעמים.

הדחקה

5. אבל התגובה היותר טיפוסית ביותר היא הדחקה. קצת פחות מ-25% ממשחקי הנוק-אאוט באליפות העולם מאז 1990 הוכרעו בפנדלים. לא מגיפה, אלא עניין סטטיסטי פשוט. כ-35% מהמשחקים מסתיימים ממילא בתיקו, והארכה של 30 דקות מפחיתה כמעט שליש מהמקרים הללו. אבל נראה שכמעט תמיד נוחתים הפנדלים על הקבוצות כהפתעה עצומה. כתקלה שאיש לא היה מסוגל לחזות מראש. גם אחרי שהאיטלקים הודחו בדרך הזאת בשלושה גביעי עולם רצופים. גם אחרי שההולנדים לא הודחו בשום דרך אחרת בין 1996 ל-2000.

מדהים לראות כמה מעט יודעים שחקנים מקצוענים וקבוצות על חוקי ההכרעה בפנדלים. ב-1996 במנצ'סטר, בחצי גמר אליפות אירופה, ניגש הצ'כי לובוס קוביק לבעוט את הבעיטה השישית לנבחרתו. השופט עצר אותו. כי קוביק כבר בעט פעם. הצ'כים חשבו, שכמו בהוקי קרח, צריך למנות רק חמישה בועטים ובמקרה של שוויון הם בועטים שוב. במציאות, כל שחקני הקבוצה צריכים לבעוט לפני שמתחיל סבב נוסף. או סבב רביעי, כמו שקרה במשחק הגביע הארגטינאי בין ראסינג לארחנטינוס ב-1989, שהוכרע 20:19 אחרי שיא עולמי של 44 בעיטות. רוב הקהל כבר עזב את האיצטדיון. פנדלים הם דרמה טלוויזיונית משובחת, אבל חנטריש גדול במגרש.

יממה לפני המשחק בין שוודיה להולנד באליפות הנוכחית, סירב מאמן הולנד, דיק אדבוקט, לאמן את שחקניו בבעיטות מהנקודה הלבנה. "זה לוטו ואי אפשר ללמד שחקנים איך לבעוט פנדל", אמר המאמן הלאומי של אומת כדורגל שהיא מודל לכל שיטות האימון. וגם אומה שנבחרתה הודחה ארבע פעמים בתוך שמונה שנים מטורנירים בינלאומיים בגלל פנדלים. מדוע אפשר להתאמן בתיקולים, בנגיחות, בעמידה בחומה, בהיערכות לכדור קרן, בתגובה לכדורים שנהדפים מהקורה, בבעיטות עונשין רגילות – אבל לא בבעיטות 11? בכלל לא ברור.

חוסר האונים הזה הוא עניין ייחודי לכדורגל. פנדלים יש גם במשחקים אחרים. למשל, הוקי שדה. נבחרת הוקי השדה של הולנד הפסידה פעם בפנדלים בטורניר האולימפי. התגובה היתה אימוני פנדלים. בטורניר האולימפי של שנת 2000 בסידני ההולנדים ניצח בפנדלים הן בחצי הגמר והן בגמר.

רציונליות

6. אבל יש גם תגובה לאומית רציונלית. הכרעה בפנדלים הוכנסה לתקנון בטורנירים בינלאומיים חשובים אחרי אליפות העולם ב-1970. לפני כן היו נהוגות שיטות כמו משחקים חוזרים (שעדיין נהוגים בגביע האנגלי) ואף הכרעה בהטלת מטבע. איטליה העפילה כך לגמר אליפות אירופה של 1968, בשנה שבה ישראל הודחה בצורה דומה מהטורניר האולימפי.

בגלל שיטת משחקי גביע העולם בשנות ה-70 – רוב המשחקים התקיימו בשיטת הבתים ורק משחק הגמר עצמו היה משחק שאפשר להכריעו בנוק-אאוט – שש שנים חלפו עד המשחק הבינלאומי החשוב הראשון שהוכרע בדו קרב של פנדלים. זה קרה בגמר אליפות אירופה של 1976 בין מערב גרמניה לצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. הבועט הגרמני הרביעי, אולי האנס, היה הראשון להחטיא והבועט הצ'כוסלובקי האחרון החליט להפוך את הבעיטה שלו למחאה נגד השלטון הטוטליטרי של ארצו והקפיץ כדור חלש למרכז השער. אבל ספ מאייר זינק זינוק פנתרי לפינה, והכדור התגלגל אל הרשת. "אילו מאייר היה עומד במקום, ציפה לי עתיד של פועל בית חרושת ב-25 השנים הבאות", אמר אנטונין פננקה כעבור שנים.

התגובה הגרמנית הראשונית היתה פילוסופית. "אולי זה עדיף, אולי יהיו לנו יותר חברים עכשיו", נכתב ב"פרנקפורטר אלגמיינה". "ניצחון גרמני גם בדו קרב הזה (גרמניה כבר היתה אלופת העולם ואירופה, ובאיירן מינכן מחזיקת גביע אירופה לקבוצות) היתה יוצרת לנו תדמית בלתי מנוצחת ואל-אנושית".

התגובה המערכתית יצרה לגרמניה תדמית בלתי מנוצחת ואל-אנושית. מאז ההחטאה של האנס, החטיאו נבחרות מערב גרמניה וגרמניה המאוחדת רק בעיטה אחת ב-14 טורנירים בינלאומיים שבהם השתתפו. זה כולל הן בעיטות בתוך זמן המשחק הרגיל והן 21 מתוך 22 פנדלים שבעטה גרמניה בדו-קרבות.

זה לא מקרה. הגרמנים הגיעו לכמה תובנות מעניינות בתחום זה. כך, למשל, בעוד שהבועטים האנגלים וההולנדים הם בעיקר שחקני קישור והתקפה, כי חלוצים וקשרים אמורים לדעת להבקיע, יותר ממחצית הפנדלים של גרמניה בטורנירים בינלאומיים בעטו שחקני הגנה וקישור אחורי. שחקנים חסרי מעוף, נטולי דמיון – שבעטו כדור חזק, בדרך כלל לאחת הפינות הגבוהות.

הנבחרת האנגלית היחידה שניצחה אי פעם בדו-קרב פנדלים, היתה הנבחרת היחידה שערכה אימוני פנדלים. כך ניצחה אנגליה את ספרד ב-1996. בחצי הגמר מול גרמניה שוב דייקו כל חמשת הבועטים האנגלים שהתאמנו לקראת העימות. הבעיה היא שגם הגרמנים דייקו בכל חמש הבעיטות, וכאן נגמר ההיגיון האנגלי. מישהו תפס את גארת סאות'גייט ואמר לו לבעוט את הבעיטה השישית. סאות'גייט החטיא את כל שלוש בעיטות ה-11 הקודמות שבעט בקריירה שלו, והחטיא כמובן גם את זו.

"שתיקה מעיקה שררה בחדר ההלבשה", מתאר הביוגרף של פול גסקוין את הארוע, "עד שהקפטן טוני אדמס שבר את השתיקה. הוא ניגש אל גארת סאות'גייט ואמר לו, 'אתה חייב להודות, זה היה פנדל די מחורבן'".

גיל 14 בפברואר 2012

אכן נראה שיש איזו מיסטיפקציה של פנדלים בכדורגל, משהו שאסור לדבר עליו או להתכונן אליו מראש מחשש לעין הרע.

אגב, ממתי התקבעו 5 בעיטות ולמה דווקא המספר הזה? אולי כדי להפחית במתח של השחקנים היה עדיף שכל ה11 יבעטו וכך כולם ישאו באחריות שווה? אני יודע שזה יקח יותר זמן אבל אתה כבר 120 דקות על המגרש אז מה זה עוד כמה דקות?

red sox 14 בפברואר 2012

רעיון חביב, אבל למה שמישהו ירצה להפחית במתח של השחקנים?

גיל 14 בפברואר 2012

זו שאלה טובה, לי זה פשוט נראה קצת יותר הוגן.

תומר חרוב 14 בפברואר 2012

כתבה מעולה.
היום דווקא מתאמנים על פנדלים וגם עושים סקאוטינג רציני. הייתה כתבה בשם המשחק ז"ל לפני כמה שנים על הדבר הזה. ללהמן ברבע הגמר מול ארגנטינה היה פתק עם הוראות לאן כל בועט אוהב לבעוט, אז'אלה(אני חושב) ניגש לבעוט את הפנדל המכריע, להמן הציץ בפתק ולא ראה את שמו, אבל אז'אלה שחשב שלהמן יודע לאן הוא הולך לבעוט, נבהל ובעט בעיטה גרועה.
בדו קרב בגמר בין צ'לסי למאן יו, שחקני צ'לסי ידעו שואן דר סאר קופץ תמיד לצד הנגדי של הרגל החזקה של הבועט. חוץ מאשלי קול שהחמיץ כולם בעטו לצד החזק שלהם. בפנדל האחרון אפשר לראות איך ואן דר סאר שעלה על העניין מסמן לאנלקה לאן הוא הולך לבעוט ובכך מבלבל אותו. אז זה הרבה יותר מרולטה.
וצריך לזכור לגבי באג'יו שגם אם הוא היה כובש את הפנדל, כנראה שברזיל הייתה זוכה בכל זאת כי נשארה לה עוד בעיטה כדי להכריע את הדו קרב.

אייל 14 בפברואר 2012

הסיפורים האלה מופיעים בספר Soccernomics. לגבי דו-קרב הפנדלים בגמר האלופות של 2008, גרנט הזמין דו"ח מיוחד על יונייטד מסטטיסטיקאי שעשה מחקר על בעיטות פנדלים כמה שנים לפני כן. היו שם כמה עצות נוספות מעבר לכיוון הקפיצה הרגיל של ואן דר סאר – למשל, בקשר לבעיטות של רונאלדו (בשום אופן לא לאכול את עצירות ההטעייה שלו לפני הבעיטה, ושאם הוא עוצר אז ב-85% מהמקרים הוא בועט ימינה. צ'ך פעל לפי העצות הללו ואכן עצר את הבעיטה של רונאלדו). ואגב, אשלי קול לא החמיץ – הוא בעט אמנם לצד ה"לא נכון" וואן דר סאר זינק לפינה הנכונה, אבל הכדור עדיין נכנס. לרוע מזלה של צ'לסי, טרי החליק למרות שבעט את הכדור לצד ה"נכון" – ואן דר סאר קפץ לפינה הנגדית… ומה שעשה ואן דר סאר לאנלקה אכן היה תרגיל פסיכולוגי מבריק והוציא אותו משיווי המשקל. לא בטוח אפילו שואן דר סאר ניחש את אסטרטגיית הבעיטות של צ'לסי במלואה – אולי פשוט הניח שכולם בועטים אוטומטית לצד שמאל שלו (גם אשלי קול בעט לשם, רק שהוא שמאלי בעוד שהבועטים האחרים ימניים). באמת מרתק לראות שוב את הבעיטות כשמכירים את הסיפור הזה שמאחוריהן (http://www.youtube.com/watch?v=kZ_fJjI9G2I).

תומר חרוב 14 בפברואר 2012

איל, תודה על התיקונים ועל הלינק.

אביעד 14 בפברואר 2012

אשלי קול לא החמיץ. כולם זוכרים מי כן החמיץ ואיך…

הופמן 14 בפברואר 2012

כתבה מרתקת

אבי 14 בפברואר 2012

קראתי את הכתבה הזו אז, ואני זוכר אותה עד היום. :)

טל 14 בפברואר 2012

רונן,

דווקא בשנים האחרונות אנגליה הייתה אמורה להיות נבחרת פנדלים טובה, משתי סיבות:

1. יש לה מספר שחקנים שבועטים בקביעות בקבוצות שלהם.

2. לשחקנים שלה (מהקבוצות) יש לא מעט ניסיון בבבעיטות הכרעה, במעמדים מכריעים.

דורפן 14 בפברואר 2012

אמורה – שממורה… שנתיים אחרי הכתבה הם בעטו את הפנדלים הכי איומים שראיתי – מול פורטוגל. היחיד שהבקיע הרגריבס היה שחקן שמעולם לא שיחק בכדורגל האנגלי עד אז

נדב 14 בפברואר 2012

רונן – ענק!

גיל 14 בפברואר 2012

אגב, עוד משהו שהייתי משנה אם כבר, זה הסדר של הבועטים. הייתי הופך את זה כמו לשובר שיוויון בטניס. קבוצה אחת בועטת פעם אחת, ואז כל קבוצה בועטת פעמיים רצוף. זה יכול לבלבל קצת את הקהל אבל נראה לי יותר מעניין.

דורפן 14 בפברואר 2012

זה שינוי שהוא חובה. כי כיום הקבוצה הבועטת ראשונה מנצחת 60%. זו רק עוד דוגמא לחוסר האכפתיות של פיפ"א מהצדק במשחק. לא מדובר בחוק מימי המצאת הכדורגל. לא מדובר בטכנולוגיה. מדובר בסתם מהלך של הגינות – וזה דורש עשר דקות עבודה לשנות

יבור 14 בפברואר 2012

זה סתם סטטיסטיקה. אם ישנו אז תראה ששוב לאחד הצדדים יש יותר מ-50% הצלחה. אין משמעות למי בועט ראשון. מזל גרידא.

אייל 14 בפברואר 2012

הנתון של 60% נצחונות לקבוצה שבועטת ראשונה מתבסס על מאות דו-קרבות פנדלים (שכוללים קרוב ל-3,000 בעיטות) לאורך כמעט 40 שנה. אם זה באמת היה רנדומלי (נניח כמו הטלות מטבע), במספרים גדולים כאלה התוצאות היו צריכות להתכנס לאיזור ה50-50. אגב, מאז 2003 יש שינוי מסויים בחוקים – הקבוצה שזוכה בהטלת המטבע לא מקבלת אוטומטית את זכות הבעיטה הראשונה, אלא צריכה *לבחור* מי ייקח את הבעיטה הראשונה, ועדיין כמעט בכל המקרים בוחרים להיות ראשונים. כששאלו שחקנים על ההיגיון של הבחירה, בערך 95% ענו שזה כדי לשים יותר לחץ על הבועטים של הקבוצה השנייה, כי הם אלה שיהיו בפיגור ויצטרכו להשוות את התוצאה. ניתוח סטטיסי ברמת הבעיטות הבודדות תומך באינטואיציה הזאת – יש קורלציה בין מצב של פיגור ואחוזי הצלחה נמוכים יותר בבעיטה, וזה הולך ומתגבר ככל שהבעיטות מתקדמות (והלחץ גובר, מן הסתם).

למי שמתעניין בפרטים: http://eprints.lse.ac.uk/31432/1/Psychological_Pressure_in_Competitive_Environments_(publisher).pdf/

טל 14 בפברואר 2012

רונן,

אז איך אתה מסביר את הרקורד של הקבוצות האנגליות בהשוואה לנבחרת?

גיל 14 בפברואר 2012

לדעתי הלחץ של הנבחרת גדול יותר ומשפיע יותר לכן. בקבוצות, גם אם אתה מפסיד אתה יודע ששנה הבאה יש שוב גביע או גביע האלופות וזה לא בהכרח סוף העולם. אבל אליפות אירופה או העולם מתרחשת אחת ל4 שנים ושחקנים יודעים שאולי לא תהיה להם הזדמנות נוספת ברמה הזו.

דורפן 14 בפברואר 2012

איזה רקורד יש לקבוצות?

יונייטד – צ'לסי היה בין שתי אנגליות.

בליברפול -מילאן – שום בועט של ליברפול לא היה אנגלי. וזה גם נוגע בעניין אחר – שכתבתי עליו בהזדמנות אחרת. מי שסופג מהלומה מוראלית במשחק תמיד מפסיד בפנדלים. הולנד אחרי שתי החטאות במשחק הרגיל הפסידה לאיטליה. קרואטיה שעלתה ליתרון בדקה ה-119 לפני שוויון תורכי ב-120. גאנה שהחטיאה פנדל בדקה ה-120. ברזיל שהחטיאה פנדל מול צרפת ב-86. צרפת אחרי הרחקת זידאן. צרפת ששמטה יתרון שני שערים מול גרמניה ב-82. הרשימה אין סופית. אולי אפילו המשחק שלשום – כי דרוגבה החמיץ בזמן הרגיל. אבל האמת שחוף השנהב בעטה מעולה וכבשה את שבע הראשונות.

במקרה הזה מילאן ניגשה לבעוט כשהיא כבר הפסידה.

טל 14 בפברואר 2012

שכחת את הולנד ב2000.

אבל יש יוצא מהכלל אחד: קרית שמונה בגמר גביע הטוטו העונה שספגה שער בדקות הסיום וניצחה בפנדלים.

לגבי האנגליות: ליברפול ניצחה את רומא. ארסנל ניצחה את ספמדוריה (אאבל הפסידה לגאלאטסריי). אני בטוח שהיו עוד מקרים. זה בטח מאזן יותר טוב בהרבה משל הנבחרת.

אגב המומנטום מהמשחק עצמו, מענין היה לראות מה היה קורה ב99: ההמונטום של יונייטד מהשוואת התוצאה בדקה האחרונה מול הוינריות הגרמנית והלוזריות האנגלית.

שמסתכלים על זה ככה, גול ניצחון ממש מנע הפסד כמעט ודאי.

דורפן 14 בפברואר 2012

הייתה שם עוד הארכה לשחק, וזה היה המשחק האחרון בהיסטוריה עם שער זהב (אחרי זה עברו לשער כסף). אז המרחק לפנדלים עוד היה גדול.

שתי נקודות נוספות: שמייכל עמד בשער יונייטד ועל פי המתרחש במהלך אותה עונה יונייטד הייתה חזקה מאד נפשית.

גיל 14 בפברואר 2012

גם ארה"ב בגמר גביע העולם לנשים.

matipool 14 בפברואר 2012

דורפן – ג'רארד היה אמור להיות הבועט החמישי , אבל לא היה בו צורך ..
בתקופת בניטז , הייתה לליברפול אחלה קבוצת פנדלים .
הגמר נגד ווסטהאם , חצי גמר ליגת האלופות נגד צ'לסי וכמובן הגמר נגד מילאן .

דורפן 14 בפברואר 2012

אם אני כבר מצטט כתבות שלמות מהעבר… הנה טור שכתבתי בקיץ האחרון על מכה מוראלית לפני פנדלים.

מי שצפה בפנדלים שבעטו האמריקאיות בניצחון על ברזיל במשחק רבע הגמר יכול היה להאמין עם שריקת הסיום ל-120 הדקות שהן פייבוריטיות לנצח את יפן ברולטה הזו. מול ברזיל ביצעו האמריקאיות את הפנדלים שלהן ביעילות לפינות הגבוהות ובנוסף השוערת הכריזמטית והאתלטית שלהן – הופ סולו – היא בדיוק מי שתתעלה ברגע שכזה.

אלא שההיסטוריה מלמדת שהן כבר קיבלו את נשיקת המוות שלהן. בהיסטוריה של המונדיאל, המונדיאל לנשים והיורו נערכו שבעה קרבות פנדלים במצב בו אחת הקבוצות ספגה שוויון בהארכה. שש פעמים הקבוצה שספגה את השוויון ירדה מנוצחת. גם היוצא מהכלל היה יוצא דופן. האנגלים אמנם השוו מול פורטוגל ביורו-2004 – אבל זה היה אחרי ששער ניצחו לכאורה חוקי של סול קמפבל נגזל מהם. מי שסופג את הזבנג המורלי האחרון מפסיד את הפנדלים.

לקראת כל אחד מהמונדיאלים האחרונים עיתונאי ספורט מקבלים דואר אלקטרוני מאוניברסיטת באר שבע, עם תוצאות מחקרים לגבי הכוון אליו צריכים להבעט פנדלים ומה עדיף לשוער לעשות. מתברר על פי המחקרים שצריך לבעוט "חזק לפינה הגבוהה". ועל כך אומר שני דברים. ראשית, באופן כללי בכדורגל כדאי לבעוט חזק לפינה הגבוהה. ושנית, דו קרב פנדלים קצת אחרי שער שוויון הוא רגע טעון ומתוח ומטלטל פסיכולוגית. וספורטאים לפעמים שוכחים לפני ביצוע הבעיטה את המחקרים האקדמיים העדכניים.

*
הפסיכולוגיה היא לא תמיד השוויון המאוחר. כל הטייה קיצונית של המצב הפסיכולוגי היא יתרון גדול. מעניין לדעת איך הושפעו הצרפתים מהרחקתו של זידאן בדיוק כשנדמה היה שהשתלטו על הגמר העולמי מול איטליה ב-2006. כשהולנד החטיאה שני פנדלים מול עשרה איטלקים ב-2000 היא התפרקה לחלוטין בפנדלים. הספרדים ב-2002 שהשופט גזל להם שער ניצחון ברור מול דרום קוריאה. וכנראה המקרה המובהק ביותר: ההפסד הגנאי לאחר החטאת פנדל שהיה מעלה אותם לחצי הגמר במונדיאל, לאחר הצלת היד השנויה במחלוקת של לואיס סוארש מאורוגוואי.

האם הלחץ כשלעצמו הוא מרכיב מהותי בדו קרבות? ההיסטוריה מלמדת שלא. לנבחרות ביתיות יש מאזן חיובי חיובי 5-6. אלופת עולם מכהנת לעולם לא הודחה בדו קרב (מאזן 0-3). אז נראה ששחקנים מסוגלים להתמודד לא רע עם לחץ אליו התכוננו. נכון שהארגנטינים הפסידו בשבת לאורוגוואי אבל לא ניתן להסיק מדו קרב בו הוחטאה רק בעיטה אחת, והפנדל של טבז שנהדף באמת לא היה גרוע במיוחד. מה קרה לשחקני ברזיל – לסלסאו היסטוריית פנדלים מודרנית די מזהירה? לא ברור – אולי מעמד הפייבוריטית הברורה הפתאומי.

מה שכן הנבחרת שהתגוננה יותר במהלך המשחק היא במצב לא רע בכלל. רבים שיבחו אתמול את השקט הנפשי שהשרה המאמן היפני נוריו ססאקי על חניכותיו. אבל לא צריך לחפש הסברים פסיכולוגיים במקום בו יש הסבר מעשי: אם הקבוצה הפחות טובה הוציאה תיקו סביר שחלוצי היריב לא מדוייקים והשוער שלה די בסדר!

הופמן 14 בפברואר 2012

מעניינת ולא לגמרי מובנת לי העצה לבעוט "חזק לפינה הגבוהה". הרי כשבועטים לגובה יש סיכון שהכדור יילך גבוה מדי, וסיכון דומה או הפוך לא קיים בבעיטה שטוחה.

יבור 14 בפברואר 2012

כדאי להזכיר שזו בעצם יוזמה ישראלית, לאחר ההדחה בהטלת מטבע ב-68'

דודו פ. 14 בפברואר 2012

דו-קרב הפנדלים הכי זכור לי הוא הקרב ברבע גמר מכסיקו 86. זיקו החטיא פנדל במהלך המשחק עצמו והמשחק נגמר 1:1 והלך לפנדלים. סוקרטס הגדול החטיא פנדל, פלטיני גם החטיא וניצל רק בזכות שאחריו החטיא ג'וליו סזאר. את הפנדל שהעלה את הצרפתים הבקיע מיודענו לואיס פרננגז.

ויכסלפיש 14 בפברואר 2012

נכון, טעויות שלי. נרדמתי בשמירה

פראליה 14 בפברואר 2012

הקבוצה שזרקה לפח בפנדלים הכי הרבה תארים ב-30 שנה האחרונות היא כמובן מכבי חיפה.

אחרי כל ההסברים המלומדים, ההסטוריות והמחקרים שהוצגו כאן, אם מישהו מסוגל להסביר איך עבר הגן הזה במשך יותר משלוש תקופות, אני אשמח. אני לא הצלחתי.

אביעד 14 בפברואר 2012

אאל"ט, בעשור האחרון הייתה עונה בה ניצחנו ב-3 דו קרבות פנדלים עד שהפסדנו בחצי גמר או בגמר בזמן הרגיל…

אנונימוס 14 בפברואר 2012

יש מצב שהאפריקאים פשוט "מתאמנים על רטוב" יותר? במבט מרחוק של מי שעוקב רק אחרי כותרות נראה שחצי מהמשחקים באליפות שם מסתיימים בפנדלים.

אביעד 14 בפברואר 2012

כמה תיאוריות רצות פה… תיאוריית מי בועט ראשון, תיאוריית הגרמנים, תיאוריית הכוכבים, תיאוריית היבשת, תיאוריית האימונים, תיאוריית המכה המוראלית,
השורה התחתונה היא ששלשום, כמעט כל הבועטים הלכו על שיטת "חזק וגבוה". לפעמים אפילו לא לפינות. 2 העצירות היחידות בידי השוער (הזמבי. אחת נפסלה) היו של כאלו שהתחכמו וניסו לשחק עם השוער. וגם כשאתה בועט חזק וגבוה את מסתכן שזה יילך יותר מדי גבוה.
בסופו של יום, הכל רנדומלי :)

Comments closed