המהפכן

יש איזשהי אגדה שפפ גווארדיולה היה "נאמן לערכי ברצלונה". האמת שהוא ביצע במועדון מהפכה דרסטית

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

chesi. cc license

אני ארחיב על משהו שכתבתי היום בעיתון.

 

מועדונים לפעמים כותבים את ההיסטוריה והמיתולוגיה שלהם לאחור. וזו של ברצלונה בנויה במידה רבה סביב יוהאן קרויף. האיש שהגיע ב-1973 כשברצלונה הייתה מועדון מסכן ושינה את הכל והנחיל את יסודות כדורגל הפוזשן ושחקני הבית. ואני לא כופר בכך ואם סאל אמרגי מספר לי את זה אני מקבל את זה. הוא מבין הרבה יותר וחי את ברצלונה. אני באמת חושב שהאידיאלים הללו היו קיימים בברצלונה.

 

אבל לפעמים יש חשיבות למה שנראה מבחוץ ולא למה שנראה מפנים. כי בסופו של דבר מועדון כדורגל מתייצב לטורנירי כדורגל אותם רואה כל העולם ושופט אותו. כלומר למימוש האידיאלים ברמה שהציבור החיצוני יבחין בהם.

 

ולהגיד שאני אישית זיהיתי במשך השנים את ברצלונה עם הכדורגל והפילוסופיה של אייאקס? פה ושם כן ולא פעם לא. הם בעיקר קנו מהולנד ואייאקס. והאינדוודואליזם של שחקני רכש דרום אמריקאים מאד גדולים היה מאפיין הרבה יותר ברור.

היה יוהאן קרויף אבל היו גם ריבים מטורפים במשך השנים. וכל כך האמין לאפורטה  – עם קרויף כיועצו האישי – בכדורגל פוזשן שמשוחק על הקרקע  שבמערכת הבחירות שלו ב-2003 סגר עם מנצ'סטר יונייטד על קניית דייויד בקהאם כציר שסביבו יבנה את ברצלונה. והקהל הלך לקלפיות והצביע עבור המועמד שיביא להם את בקהאם והכדור המאד ארוך. אחר כך ריאל ובקהאם טרפדו את זה, אבל זה סיפור אחר.

 

סיפור הלה-מאסיה שם מגדלים שלושים שנה את כוכבי הבית של ברצלונה בהשראת יוהאן קרויף? מצטער, אבל אני לא זוכר שחקן בית אחד מבריק במיוחד במאה הקודמת  וגם כשגיע צ'אבי הוא לא ממש קיבל את מפתחות ניהול המשחק. הוא בהחלט היה זוטר לדקו ורונאלדיניו. גווארדיולה עצמו היה שחקן נחמד. לא גדול. הדרים טים של קרויף הייתה בנויה לחלוטין על כוכבי רכש זרים ומשרתים קטלנים שהיו מכסחים ורצים בשבילם. ולא, חוליו סלינס וצ'יקי בגריסטיאן לא היו קנאת העולם. שחקני בית של ברצלונה היו יותר פייטרים.

בואו נגבה את זה בסטטיסטיקה: שחקן הבית הראשון של ברצלונה שסיים בין שלושת הראשונים בהצבעה לבלון ד'אור היה בחור בשם ליונל מסי ב-2008.

 

גווארדיולה בהתנהלות הציבורית שלו כמובן זרם עם סיפורי "ערכי ברצלונה המסורתיים". אבל האמת היא שב-75% הם הערכים שלו. הוא יצר אותם. האמת היא שהוא עשה מהפכה מוחלטת במועדון. כמעט במימדים של ארסן וונגר בארסנל – וכמובן בהצלחה הרבה יותר מהדהדת.

 

נווה מדבר: הגדולה של פפ גווארדיולה
לב של אלופים

78 Comments

ארז (דא יונג) 29 באפריל 2012

אבל ככה זה, ההיסטוריה תמיד נכתבת על ידי המנצחים, ו"יותר מאשר מועדון" הוא סלוגן שצריך להסתמך על נרטיב, גם אם הוא לא הכי מדויק.

סתם כדי לשים דברים בפרופורציות: 8 אליפויות, 8 סגנויות, 17 גביעי המלך, 3 גביעי ערי הירידים (באותה תקופה לריאל מדריד יש 15 אליפויות, אבל פחות סגנויות ופחות גביעי המלך) היו המאזן ההיסטורי של ברסה טרום עידן קרויף.

אין ספק שמבחינת אליפויות 40 השנה מאז קרויף היו מוצלחות הרבה יותר מה60-70 השנים שלפני, אבל הסרקזם של "מועדון מסכן" בהחלט במקום כאן.

דורפן 29 באפריל 2012

ארז… צר לי להכניס כאן קצת אמת היסטורית. אם לנתח את הכשלון של ברצלונה ב-70 השני לפני קרויף.

בין השנים 1900 ל1930 ברצלונה לא זכתה באליפות ספרד כי….. אליפות כזו לא הייתה קיימת. הלה-ליגה קיימת רק מ-1930. עד המלחמה וסיומה יש מלחמת אזרחים ומלחמה ושליטה של הכדורגל הבאסקי. בין 1945 ל-1970 שמונה אליפויות הן שליש ועוד בעידן הפאר של ריאל מדריד.

מאז יש לברצלונה. 14 ב-41 שנים. שיפור קל מאד בקצב צבירת האליפויות. זה גם טבעי בליגה שהיא תמיד בדומיננטיות כבדה של שתי קבוצות.

ארז (דא יונג) 29 באפריל 2012

האמת שרציתי לכתוב 60 ולא 70, אך עדיין יש הבדל.
מקבל את התיקון ואכן שכחתי לבדוק את העניין הזה (חשבתי שהליגה נוסדה מתישהו בשנות העשרה) .
ברם אולם, זה מחדד אפילו עוד יותר את הנקודה שלי :)

פשוט אדום 29 באפריל 2012

שאלה, אני מודה שלא שמעתי על העניין עם בקהאם אבל לא מסתדר לי העניין של להחתים אותו ולשחק על הקרקע הלא היתרון הגדול של 7 לב אדום הוא היכולת להדביק את הכדור לשחקנים למצח

עומר 29 באפריל 2012

"מועדונים לפעמים כותבים את ההיסטוריה והמיתולוגיה שלהם לאחור."
לא רק מועדונים, כמעט כולם כותבים את ההיסטוריה לאחור. בהכללה אפשר לומר כי ההיסטוריה נכתבת מההווה יותר ממה שהיא נכתבת מהעבר.

דורפן 29 באפריל 2012

אני חושב שבעבר קיימים סימנים להכל. ואז ההווה באמת מכתיב את ההיסטוריה. נגיד שבמקום פפ היו ממנים מאמן ברזילאי, שהיה מביא כמה רכישות מוצלחות וזוכה באליפויות – גם זה היה "חלק מהמסורת של המועדון". ואם היו פתאום כוכבים אפריקאים היו נזכרים בזה שקטלוניה היא (באמת) מקום מאד ידידותי לזרים.

אזי 29 באפריל 2012

נכון שהרוב המוחלט של האנשים בארץ (אני לא מכיר את הלך הרוח בחו"ל) אוהדים כעת את ברצלונה.
השלושה ששונאים אותם (אני אחד, מי השניים האחרים?), שונאים את זה שהם מרגישים צורך לגבות את הכדורגל המושלם שלהם בפילוסופיות צדקניות.
מין שילוב בלתי מתקבל על הדעת בין מכבי להפועל.

אני לא הכרתי את הקבוצה של יוהן קרוייף, אבל תמיד סיפרו שהם המציאו את הטוטאל פוטבול והקבוצה של היום, וגם של לפני פפ, משחקת על אותה פילסופיה.
דבר אחד ברור לי, אף אחד לא שיחק את הכדורגל של פפ.
זה שתמיד קראו לזה 4-3-3 לא אומר שיש דבר או חצי דבר שדומה בין ה4-3-3 של פפ לזה של קודמו.

ברצלונה בשנים האחרונות קנו את הנרי, זלאטן, ויה, אלבס ופברגס. רכישות ענק, של שחקנים שהיו הכוכבים הבלתי מעורערים של הקבוצה הקודמת שלהם (אולי אלבס קצת פחות).
שני הרכישות הכי יקורת של מנצ'סטר יונייטד בשנים האחרונות לדוגמה, הם קאריק וברבטוב. לפני זה רוני ורונאלדו בגילאים מאוד צעירים.
ברצלונה היא קבוצה שלא מתסבססת על רכש רק אם משווים אותה לריאל.

ועכשיו מה שאתה כותב על שחקני הבית.

בארסה קבוצה מדהימה ופפ מאמן ענק. לא צריך לגבות את זה בפילוספיות שיקריות וצדקנות מיותרת.

דורפן 29 באפריל 2012

אזי – סיפור שחקני הבית הוא נכון. אבל נכון רק לגווארדיולה.

אזי 29 באפריל 2012

מאמן שנמצא במועדון 4 שנים ועושה דברים בצורה מסויימת לא בונה אתוס למועדון.
מכבי תל אביב כדורגל הוא לא מועדון שלאורך כל ההיסטוריה מתבסס רק על צעירים בגלל שמוטי איווניר העלה 5 שחקנים מהנוער.
מאמנים כמו פרגוסון או ונגר יכולים להתחיל או לקבוע אופי של מועדון כי הם נמצאים בו המון שנים.

אבל יש מועדונים שהאוהדים שלהם אוהבים להתפאר בזה שלמועדון יש אופי נעלה, ולא מסתפקים רק בניצחונות. ואז כולם אומרים שבארסה הוא מועדון שמתבסס תמיד על שחקני בית ולא על רכש בניגוד לאוייבת הגדולה מהבירה.
נכון, יש כרגע מאמן שזאת הפילוסופיה שלו, זה לא קשור לברצלונה כמועדון.

הופמן 29 באפריל 2012

משהו לגבי ה"פילוסופיות הצדקניות" שמתעקשים להצמיד לברצלונה: בדבר אחד אני חושב שאפשר להגיד שהכדורגל של ברצלונה "מוסרי" יותר מאשר כל כדורגל אחר שראיתי (אם נניח שיש "מוסר" בתוך שדה הכדורגל): ההתעקשות של השחקנים להשאיר את הכדור במשחק כל הזמן. לא להרחיק כדורים סתם, לא לבעוט החוצה אלא אם כן באמת אין ברירה. כשאני רואה משחקים של בארסה זה מזכיר לי לפעמים הוקי קרח – הכדור כמעט אף פעם לא יוצא החוצה. תמיד ממשיכים לשחק. אז אם יש מוסר בכדורגל, אז בעיני זה זה. הרי זה מה שהקהל בא לראות, הרי זה מה שמפריד את הכדורגל מהענפים האחרים. ההמשכיות של המשחק. ובארסה עושה את זה כמו שאף אחד לא עשה.
אני דווקא מאמין לסיפורים על ה"לה מאסיה". אני לא יודע אם בנו את זה מהקבוצה הבוגרת אחורה או מהבית ספר קדימה, אבל אפשר לראות איך גם הקבוצות האחרות של בארסה (ראיתי פעם את בארסה ב', כשאסולין שיחק שם), וגם הנבחרות הספרדיות שמבוססות ברובן על שחקני בארסה (אני מניח) משחקים באותה שיטת פוזשן. מה שקרה עם ברצלונה הנוכחית זה שילוב של דור מדהים שצמח מהלה-מאסיה עם מאמן גאון שידע להביא את השיטה הזאת לשיא.
אני לא מאמין שזה ימשיך עם טיטו וילאנובה. הלוואי.

ויינר 29 באפריל 2012

כדורגל מוסרי זה כמו צבא מוסרי?

הופמן 29 באפריל 2012

זה כמו טל מוסרי

אבי 29 באפריל 2012

ובעיני כדורגל "מוסרי" (אני מעדיף לומר "אתי") הוא כדורגל שדוחף כל הזמן את הכדור קדימה, לעבר השער, שהוא המטרה (ובאנגלית זו אותה מילה), ולא מחביא אותו שעות מאחורה ובצדדים;

אבל זה עניין של טעם.

אבי 29 באפריל 2012

שלא יובן שאני לא חושב שגווארדיולה גדול וחשוב. הוא המאמן החשוב ביותר במאה ה- 21. אני רק מחכה לנציג של הכדורגל הישיר שימצא לו תשובה.

הופמן 29 באפריל 2012

אתה רוצה להגיד לי שבברצלונה, על עשרות השערים שהיא מבקיעה, המטרה היא לא השער?
יש דרכים שונות להשיג את המטרה הזו. בעיני הדרך של בארסה היא הכי מענגת. זה עניין של טעם.

עזי 29 באפריל 2012

אם אומרים על ריאל של מוריניו ששברה את כל שיאי ההבקעות שהיא הגנתית, אז מותר להגיד על ברצלונה את מה שאבי אומר. אחרי הכל הן משחקות נגד אותם קבוצות. ואם ברסה מחפשת את השער, והיא כן, ריאל שהבקיעה איזה 10-12 אחוז יותר בוודאי שעושה זאת.

הופמן 29 באפריל 2012

לא אמרתי שריאל לא עושה את זה ולא אמרתי שהיא הגנתית (נגד בארסה היא שיחקה יותר הגנתי וזה לגיטימי לגמרי). ריאל בהחלט קבוצה התקפית, אחת ההתקפיות שיש היום בעולם. לא הכל זה משחק סכום אפס.

קורא 29 באפריל 2012

ריאל קבוצה התקפית סופר מוכשרת וראינו את זה כל העונה.
לכן, לאוהד כדורגל חבל לראות שקבוצה שכזו נוקטת בגישה הגנתית ופאסיבית במשחקים ההמכריעים האחרונים (פעמיים מול באיירן מלבד 15 דקות ראשונות ומול ובארסה), שבאחד מהם היא נענשה על כך.

עוד ביטוי לגדולת הקבוצה של פפ הוא סגנון המשחק שנאלצות קבוצות הצמרת ביבשת לשחק כדי לנצח או להוציא ממנה תיקו (אף קבוצה לא ניצחה אותה במשחק "הרגיל שלה")

אבי 29 באפריל 2012

אני באמת חושב שהמטרה של ברצלונה היא לא השער (טוב, סלח לי על מעט הקצנה כדי להגיד משהו חד) – המטרה היא החזקת הכדור. הם עושים את זה בשלמות מייאשת. מדי פעם היריב המסוחרר טועה, וחושף איזה רווח בהגנה, ואז הם (בעיקר מסי החד פעמי) עוקצים.

אני לרוב לא רואה אצלם דחף להגיע לשער; הם מחכים לטעות שבסוף תמיד תבוא. במובן זה הגנת היריב יוצרת את השערים יותר מהתקפת ברצלונה.
(שוב, אני חייב לסייג: אני מקצין את העניין בכוונה)

הופמן 29 באפריל 2012

אבל העובדות הן שהיא מגיעה לשער, ודי הרבה. אתה חושב שאם היא לא היתה משחקת בשיטה הזו היא היתה מגיעה יותר לשער? אני חושב שלא.

אבי 29 באפריל 2012

זה קורה להם בטעות ;)

דורפן 29 באפריל 2012

הופמן – דבר אחד אפשר לומר על שחקני נבחרות ספרד הצעירות…. השחקנים לא בני 40. אז ההתפתחות היא של השנים האחרונות – בערך מאז שגווארדיולה עובד במועדון באיזשהו תפקיד

הופמן 29 באפריל 2012

אוקיי, יכול להיות שלוקח כמה וכמה שנים להתגבש על שיטה אחת ואז גם להנחיל אותה בצורה כל כך מתואמת. אני לא יודע כמה זמן דבקים בלה-מאסיה בשיטה הזו.
לא לגמרי הבנתי – אתה אומר שבנבחרות ספרד אימצו את השיטה של גווארדיולה או שמי שמבצע את השיטה בנבחרות הם שחקנים שהוא עצמו גידל?

דורפן 29 באפריל 2012

אין לי מושג מי בדיוק אחראי על מה. אני רק אומר שהסיפורים שמאז שיוסדה הלה-מאסיה (נדמה לי שזה בתחילת שנות השמונים) היא פס ייצור לשחקנים כאלו של נבחרת ספרד היא פשוט לא נכונה. זה בערך עשור שברצלונה מפיקה שחקנים כאלו בכמויות הללו.

אזי 29 באפריל 2012

אני רוצה להסביר את עצמי.
אין לי בעיה שיקשרו את כל הכתרים האפשריים לברצלונה של 4 השנים האחרונות. זה מגיע לה.
אבל המוסריות הזאת שאתה מדבר עליה, זה תוצר בעיקר של פפ גוורדיולה כמאמן.
הדבר היחיד שבאמת יוצא מלה מסאייה זה שכולם יודעים לשחק 4-3-3.

הרי בתקופת רייקרד, הכדורגל של ברצלונה היה כמו של כל קבוצה אחרת.
אטו בחוד, רונלדיניו ומסי/אינייטה באגפים, שלושה קשרים מאחורה שחלק בונים משחק וחלק הורסים משחק והגנה.
הרבה פעמים נמסרו כדורים ארוכים לרונלדיניו שעשה מזה מה שהוא רוצה.

בארסה של פפ היא קבוצה מוסרית ונפלאה שמתבססת על פוזשן מוחלט ומסירות קצרות והרבה שחקני נוער.
בארסה לעומת זאת, היא סתם מועדון כדורגל ענק עם סיפור היסטורי יפה על קרוייף והכדורגל שלו.

בני תבורי 29 באפריל 2012

הופ,
תובנה מעניינת לגבי המוסר. קודם חשבתי שהמונח לא במקום.

דניאל'ס 29 באפריל 2012

לא נראה לי שיש טעם בלחפש 'מוסר' בכדורגל.

מאז שנוצרנו כבני-אדם (כל הקישקוש על הזרע הראשון שמגיע וכאלה) מתקיימת תחרות, וזה היופי בכדורגל- הוא בבואה טובה של הלך הדברים.

בכלל, אניסת המוסר (שפעם ראשונה שאני שומע אותה) על פילוסופיית הכדורגל של ברצלונה היא לא עניינית. גם אם נקבל את כל ההנחות שלך ("להשאיר את הכדור במגרש" , ו "הרי זה מה שהקהל בא לראות") כדברים מוסרים נצטרך להתעלם מהרבה עוולות "מוסריות" אחרות (למשל: למה יש להם הכי הרבה תקציב, למה הם מניעים את הכדור כשאנחנו רוצים לראות גולים, ולמה הם נופלים גם כשהם לא חייבים)

אני חושב שהכדורגל של ברצלונה בעידן גווארדיולה היה הכי קרוב למשחק של פוזשנים. הכי טקטי, הכי יעיל והכי קבוצתי. וכנראה שלהגיע לרמות כאלה של שלמות בעידן שקבוצות מחליפות כל שנה בעלים, מאמנים ובעיקר הרבה שחקנים זאת חתיכת תופעה.נראה לי שדווקא עוולות השוק הפתוח שמאפשר את אלו גרם לנזק למשחק כמשחק. ולכן גם אם בארסה עושה רכישות ענק מדי שנה, זאת עדיין בראסה של צ'אבי,מסי ואינייטסה. עדיין קבוצה של פיקה, פויול, וואלדס ובוסקטס. והקבוצה הזאת של פפ היא הכי מיוחדת שאפשר.

הופמן 29 באפריל 2012

התגובה שלך רק גרמה לי להיות בטוח בזה שיש מוסר בכדורגל. הרי כולנו יודעים שצלילות ברחבה או התחזות לפצועים הם לא מוסריים, כי הם נוגדים את מהות המשחק. אז למה לא יכול להיות משהו שהוא כן מוסרי?
אני לא אומר שברצלונה מוסרית יותר מאחרות. בשביל זה צריך לשקלל את הקריטריונים שהזכרת ועוד. אני אומר שבסגנון המשחק שלהם יש בעיני משהו מאוד מוסרי, במובן "משרת ומקדם את מהות המשחק".

גלן 29 באפריל 2012

אני מאמין שהוא המאמן הכי משמעותי בכדורגל העולמי ב40 השנה האחרונות. יותר ממיכלס, יותר מסאקי. גם משאנקלי. אני בספק אם יוכר ככזה בעת הנוכחית.

אלון זנדר 29 באפריל 2012

דורפן – כל מילה.
בנוסף, החשיבות של פפ גווארדיולה היא עוד יותר גדולה ממה שנראה על פני שנותיו כמאמן מצליח, בלשון המעטה.
המאסיה היתה קיימת תמיד וניתה מקור לא אכזה לשחקני בית משקיעים ומורעלים, כמו גווארדיולה עצמו. רק כשפפ נהיה אחראי על ההכשרה של ברצלונה הוא הנחיל את השיטה האחידה, את לימוד הטכניקה של החזקת הכדור והמסירות הקצרות מהגילאים הצעירים. ביותר ממובן אחד הקבוצה הנוכחית היא שלו, כי הוא לא רק אחראי על אימונם, אלא גם על ההכשרה שלהם, על זיהוי הכישרון שלהם וחיבורו למקשה אחת עוד בימי האקדמיה.

אלון זנדר 29 באפריל 2012

היתה מקור לא אכזב (ולא ניתה מקור לא אכזה), ככה זה בהקלדה עיוורת…

אבי 29 באפריל 2012

איזה קטע, בקריאה ראשונה בכלל לא שמים לב!

עזי 29 באפריל 2012

תקופת הפאר של ריאל לא החלה ב-1945 למרות מינוי דון סנטיאגו ברנבאו אלא החלה עם הבאת די סטפאנו בעונת 1953/4. מתום מלחמת האזרחים, ב-15 העונות אחריה, זכתה ברצלונה בחמש אליפויות, אתלטיקו מדריד בארבע, ולנסיה בשלוש, בילבאו באחת, סביליה באחת וריאל מדריד באפס. אפס. אבל כולם ימשיכו לברבר על פרנקו. 15 שנה, אפס אליפויות. פרנקו כלל לא התעניין בכדורגל, אם כבר היה מזוהה בצעירותו עם אתלטיקו. רק אחרי הבאת די סטפאנו והתחלת גביעי אירופה הבין את החשיבות של הכדורגל להמונים ולהנצחת שמה של ספרד או בעצם קסטילייה, על פני קטאלונים ואחרים.
תקופת הפאר של הבסקים היתה לפני מלחמת האזרחים, עם ארבע אליפויות של בילבאו בשבע שנים עד למלחמה ואחת ב-20 השנה הבאות.

אופיר 29 באפריל 2012

הניחוש שלי הוא שדין הכדורגל של גווארדיולה יהיה כדין הקיבוץ:
שתי דוגמאות לאידיאל מוסבך שנשען על איזון עדין והרצון הטוב של המשתתפים, כזה שיכול להתקיים דור אחד בדיוק, במהלכו כל המשתתפים רתומים לרעיון ומקבלים תמיכה בלתי מסוייגת.

דור אחד מאוחר יותר הכל מתפרק.

פשוט אדום 29 באפריל 2012

דוגמא נחמדה רק שבמקרה ברצלונה המהרסים והמחריבים לא יצאו מבפנים (אלא ממדריד ובתקווה גם ממנצ'סטר)

בני תבורי 29 באפריל 2012

נחמד, אבל לא בהכרח. אם הקיבוץ היה מתנהל כמו התקפה של בארסה, הוא היה נחשב הצלחה עד היום. כלומר, נשיאה בעול המתחלקת על פני כל הקבוצה, על פי נורמות קבועות ובלי חריגות. חוץ מזה, תאר לך שצ'אבי ירצה לקחת את הילדים לישון בבית?

קורא 29 באפריל 2012

כמו שהיה בדור הראשון, דווקא מחזק את התיאוריה (לתבורי)

צור שפי 29 באפריל 2012

יכול להיות שפספסתי משהו באחד הפוסטים אבל מעבר להצגתו של גוורדיולה כמהפכן (שאני מסכים לה) נראה לי שיש מקום לדיון אחר והוא סוגיית הליכתו אחרי ארבע שנים כשבקוטב השני כמובן סר אלכס. נראה לי שכולם קיבלו ללא ערעור את הסבריו של גוורדיולה על שחיקה והתרוקנות (שלוו בצילומי ההתקרחות המואצת שלו) אבל מנגד הסקוטי הזה עומד בלא פחות לחצים כבר מעל לרבע מאה, אין שום שחיקה נראית לעין באנרגיות שלו, שערו מלא כשהיה והוא בקושי החליף מסטיק. אז מה בדיוק קורה כאן?

גלן 29 באפריל 2012

אני איני אוהד ברצלונה. למעשה אחד מרגע ההתמוגגות בעיני בכדורגל הנוכחי היה אותו ערב מופלא של אינטר. אבל כפסיכולוג, רק של עצמי אני כבר מודאג, כי נדמה לי שקץ ההיסטוריה הגיע ואיתה הריקנות. בסופו של דבר ברצלונה הנוכחית הייתה לרוב האנשים קבוצת הכדורגל המושלמת לרגע אחד אמנם, אבל רגע ארוך. אפשר להתווכח כמה שרוצים אם זה משעמם או לא אבל בסופו של יום זה שבה את ליבם של המסות ואני איתם. היה מישהו שבפוסט אחר פה דיבר על פרוק הביטלס. יש בזה משהו. אני יכול למצוא איזה שלושה תקליטים של הביץ בויס שאני מעדיף על הביטלס אבל זה לא ישנה שבזמן, במקום ובדמיון הדבר המצטבר היה כ"כ גדול. זה בהחלט מזכיר את גורדן אבל הרבה יותר חמור כי הסיכוי להתעלות מעל מה שקרה פה ב4 שנים האחרונות מאד נמוכים. אז איש איש באינרציה יתעסק בענייני קבוצתו ולפעמים גם באחרות אבל מה הסיכוי שזה יהיה הדבר האמיתי?

הופמן 29 באפריל 2012

תגובה יפה גלן.

כסיפוביץ 29 באפריל 2012

גלן
קראתי 3 פעמים ועדין אני לא מאמין.
הביץ' בויס??
פור ריל?

גלן 29 באפריל 2012

פט סאונדס וסמייל יותר טוב משני אלו לא תמצא. לא בליברפול ולא בלונדון (אם אתה מחובבי האבנים) . אבל היש חולק מה הכח המשמעותי לתרבות המערב מאותן שנים?

סימנטוב 29 באפריל 2012

ממש, בריאן ווילסון הוא אל מהטרגדיה היוונית המשובחת ביותר :) (וכל זה עם אוזן אחת)

גיל שלי 29 באפריל 2012

נראה לי גם מעניינת הבחירה בטיטו וילאנובה כיורש. יש בבחירה בו הצהרה של אמונה בדרך של המועדון, ורצון עז לשמור על הכוון הקיים. כמובן שיש בכך כדי להעיד על שביעות הרצון מעבודתו של פפ. אולם לעיתים סגן מעולה, לא מסוגל לעשות את קפיצת הדרך למוביל. בכל מקרה לא מפתיע שברסה חיפשה את המחליף בתוך המועדון

אזי 29 באפריל 2012

ולעיתים, הימור שהצליח, נראה כבחירה מושכלת בדיעבד.

אף אחד לא יודע אם מה שעבר לראשי ברצלונה בראש כשהם החתימו את פפ היה:
"הוא הולך להיות המאמן הכי גדול שהיה פה, והוא המאמן הכי טוב בשוק by far"
או
"תשמע, בוא ננסה.. מה יכול להיות? אמנם מוריניו הוא לא, אבל אנחנו בתקופה גרועה, אז כישלון זה לא הדבר הכי גרוע.."

אני לא יודע אם אפילו זה שעשה את הבחירה, יודע איזה משני המשפטים עבר לו בראש…

גלן 29 באפריל 2012

צור נקודה חשובה. כי פפ נגע באלוהות. בשמיימיות. פרגסון הוא מלך בשר ודם על מפעל חיים מוצלח. מכסימום יאמרו שקבוצתו הייתה הטובה בהיסטוריה האנגלית. אתה יודע מה, תשאל מבוגרים ומיד תקבל שאפילו זה לא , והרבה בזכות בסט זאת לא בטוח הקבוצה הגדולה של המועדון בזמו נתון. לא, פפ במקום אחר. לא יותר טוב ולא יותר רע. אחר לגמרי.

קורא 29 באפריל 2012

ואפשר גם להזכיר באותה נשימה את הבירבורים על זה שקבוצת הנוער והבוגרים של ברצלונה משחקת באותה שיטה ולכן קל יותר לשחקנים לעבוד. את ההיסטוריה כאמורף, כותבים המנצחים, איפה היה הסיפור הזה בברצלונה של לפני חמש שנים ולפני עשר שנים?

ניינר 29 באפריל 2012

צור, אפשר לבחון את עמידות המאמן לפי קצב ההתקרחות שלו. פרגוסון וונגר עדיין מתפארים בבלורית נאה למרות גילם המתקדם והנה, הם מופת ליציבות במועדון וליציבות השיער. גוארדיולה הקריח בארבע שנים, משמע לא עומד בלחץ. מה שמשמח בכל התיאוריה הזו היא שמוריניו הקריח קשות בשנתיים שלו בריאל, מה שאומר שהלחץ יכריע אותו בקרוב.
נ.ב.-מנצ'יני גם עומד בלחץ

גלן 29 באפריל 2012

וגם גי רו ופטרנו.

ניקו 29 באפריל 2012

אני חושב שהרבה אנשים פה מוקסמים יתר על המידה פה.
הרבה תגובות על כך שפפ רמה אחרת, שמיימי, משמעותי…
לדעתי פפ היה צריך להשאר הרבה שנים על מנת להתמודד עם דור אחר לגמרי גם בשוני וגם ברמה אולי פחות כישרונית על מנת לתייג אותו בכל התיאורים. או להיפך, להפוך את הקבוצה ההבאה שיחתום בה למודל ברצלונה 2 שלו להצליח. אז יהיה ניתן להגיד שהוא משמעותי או ה'… לבהיסטוריה.

גלן 29 באפריל 2012

טעות חמורה. הצורך הזאת לחפש רצף או ״הרבה שנים״ פשוט לא רלבנטי למי שחזה בברצלונה הנוכחית כי פשוט אין ממש בנמצא למה להשוות אותה . זה לא מספר התוארים ולא נעליים – רק היכולת ליצור אנרגיה חד פעמית שהצליחה לשלהב עולם. אישית, בכלל לא מעניין אם פפ ״יצליח״ במקום אחר- זה משהו למוריניו או רן בן שמעון. לא למה שקרה פה.
יש צד בי שמבקש ממנו אפילו לפרוש מאימון

יהודה 29 באפריל 2012

בהמשך לשורת הפתיחה של הפוסט הזה שענייו:
קריאת העבר לאור ההווה
כדאי לקרוא סיפור קצר של בורחס: קפקא ומבשריו
בו מגלה בורחס, בדיעבד, לאחר שקפקא הופיע על בימת ההיסטוריה
כל מיני רמזים מקודמים לקפקא
אלא שכמובן אלמלא היה קפקא לעולם לא היינו מזהים את הקפקאיות במופעים שקדמו לו …

הלוחש ללה מאסיה 29 באפריל 2012

חשוב להבין, המיזוג של הכדורגל של קרויף עם הלה מאסיה החל רק ב-89, לא לפני. זה היה קרויף שביקש מהנשיא נונייז השפעה יותר עמוקה במחלקות הנוער אחרי השנה הראשונה שלו. משהו שגם גווארדיולה ביקש בשנה השנייה שלו. רק משם אפשר למדוד את ההשפעה האמיתית של מחלקת הנוער.

לכן הפירות האמיתיים שהגיעו קיבלו את החינוך האמיתי קצת אחרי. ומשם לא חסרים דוגמאות.

גווארדיולה לא היה סתם שחקן "נחמד", הוא היה שחקן מעולה והברומטר הכי מכריע של הדרים טים. מזן השחקנים שכמעט ולא קיים היום (אני רואה בצ'אבי אלונסו סוג של התגלמות מודרנית שלו), PIVOTE אמיתי, ועדיין, מלך הבישולים של ברצלונה בכל הזמנים. לדאבוני השיא שלו נמשך רק 5 שנים, מההרכב הראשון הרציף ב 92 ועד הפציעה האיומה ב 97. מספיקות לי המחמאות של אושיות כמו ולדאנו כדי לדעת שאני לא היחיד שחושב כך.

העובדות בשטח – הנוער הזה של ברצלונה הוא השלד של אלופת אירופה ואלופת העולם. בלי קישקושים על פילוסופיה וטוהר, רק האמת.

ומי שעדיין לא התוודע, דונגהו (חגג 17 בשבוע שעבר) מתדפק על הדלתות של הקבוצה הראשונה, וכאחד שהיה בשבוע שעבר וראה אותו משחק, הלה מאסיה תייצר עוד כדורי זהב.

כתבה של גרהאם האנטר בעניין:

http://www.theage.com.au/sport/soccer/for-defenders-its-going-to-get-messier-20120316-1vatz.html

מנחם לס 29 באפריל 2012

אני בבראזיל יודע שמחר יונייטד נגד סיטי, וכל האתר מלא בכל, מלבד יונייטד – סיטי. אין בין כל הבלוגיסטים אחד עם קצת הגיון? (אותה תגובה הולכת עכשיו ללויענטל)

צור שפי 29 באפריל 2012

מה, אתה לא סומך על דורפן?

gdana 29 באפריל 2012

פפ שחקן רק נחמד? הוא היה הסמל של הקבוצה לא פחות מצ'אבי היום, ומנהיג לא פחות מפויול.

זה נכון שגוארדיולה הוא זה שהפך את הגרעין המקומי ומשחק המסירות שלהם לזהות של הקבוצה אבל לדעתי ראוי לציין שדווקא במתן צ'אנסים לצעירים, ההולנדים שלפניו (במיוחד ון-חאל אבל גם רייקארד וכמובן קרויף) עלו עליו ופפ דווקא נטה ליתר זהירות יתר, חיכה עם קידום שחקנים עד שהגיעו לגיל מבוגר יחסית ונטה גם לשחקנים אפורים יותר שמזוהים עם עבודה קשה.

ון-חאל הוא זה שנתן הזדמנות לצ'אבי, פויול, אינייסטה ולואלדס במקביל לצבא ההולנדי שייבא ורייקארד העלה את מסי ובויאן לבוגרים שניהם לפני גיל 17. לעומת זאת פפ חיכה עם תיאגו עד שהגיע לגיל 20 (וכמעט הביא לעזיבתו) וקידם שחקנים כמו בוסקטס, קואנקה ופדרו, כולם שחקני בארסה ב' בני 20 לפחות. בלי ההולנדים, שלא במקרה מקורם באיאקס, לפפ לא היה עם מי לעשות את המהפיכה.

רונן דורפן 29 באפריל 2012

ממחיש בדיוק את מה שכתבתי על מה מרגיש העולם שבפנים והעולם שבחוץ. לא.. העולם החיצוני לא העריך את גווארדיולה כמו שהוא מעריך כיום את צ'אבי כי הוא היה רחוק למדי מרמת המשחק שלו.

גיל 29 באפריל 2012

אני חושב שאנשים לא מעריכים עדיין כמה הם יתגעגעו לפפ וכמה ברצלונה תשתנה בשנים הקרובות אחרי שהוא ילך.

סימנטוב 29 באפריל 2012

תלוי לאיזה קהל אתה מתכוון, הפעם יש יותר מהרגיל שמצטערים

גיל 29 באפריל 2012

נכון, אבל אני כבר רואה אותו מאמן כמה שנים בארסנל/צ'לסי או כל קבוצה אחרת, מגיע להישגים בינוניים ואז חוזר לברצלונה. מצד אחד אני מבין אותו שהוא מעוניין להוכיח שהוא יכול להגיע עם קבוצה אחרת להישגים וזה שיש עייפות החומר וכו', אבל מצד שני אני רוצה לתפוס אותו ולנער אותו. אתה השתגעת? לוותר ככה על קבוצה חד פעמית עם שחקנים חד פעמיים שספק אם יצא לך או למישהו אחר לפגוש?

גלן 29 באפריל 2012

עזוב שטויות איך הקורנרבק הזה מניו מקסיקו סטייט שלקחנו בסבוב השישי. הוא כל כך מפורסם שאין לו דף בויקיפידיה. .

גלן 29 באפריל 2012

וראית לקחנו את מור אחרי הדרפט. לדעתי עסקה מצויינת והוא יהיה מהר שני לסטפורד. גובה לא גובה יד לא יד אבל נראה לי מועיל יותר מאלכס סמית

חכם בדיעבד 29 באפריל 2012

היסטוריה נכתבת מבפנים ומבחוץ, על ידי מי שיש לו עניין לכתוב אותה…למרבה הצער אין לבארסה היסטוריון אחד רשמי, אלא רבים, בין אם אלה עיתונאים או אנשים מההנהלה. כל אחד והסיפור שהוא מעוניין לספר, לפי התקופה והאינטרסים. אחד המאפיינים של מועדון חברים עם הנהלה נבחרת ופוליטיקה מורכבת.
מאוד מפתה לראות בגוארדיולה גיבור. מהפכן הוא בוודאי שלא, וגם דורפן וגם זנדר טועים. ממליץ לשניכם לקרוא ספר שיצא לפני שנה ונכתב על ידי אחד העיתונאים היותר טובים בקטלוניה, מרטי פרארנאו Martí Perarnau (לא יודע אם תורגם לאנגלית, יש לו בלוג טוב מאוד) כדי להבין את ההתפתחות של ברצלונה ובייחוד של מחלקת הנוער, כאבולוציה שתפקיד המקריות בה לא פחות מהרציונאליות.גוארדיולה, למרות מה שמוצג גם כאן בעיתונות, לא שילב יותר שחקני בית מרייקארד או ואן חאל. היה לו הרבה מזל גם שבא אחריהם ואחרי היסודות שהניחו. גם לאפורטה שמינה אותו, לא היה יותר בעד שחקני בית מנונייז, ואני מוכן להמר גם שלולא השנתיים השחונות של רייקארד, הצבעת האי אמון בו והתיכנונים הפוליטיים שלו לא היה ממנה מאמן חסר נסיון. אבל זה היה מצב שמינוי של גוארדיולה, נסיך עוד לפני היותו מאמן היה עבורו מצב של לזכות בכל מקרה.
בכל הקשור למחלקת ההכשרה של המועדון, כפי שהיא קרויה היום (למה מסיה היא רק הפנימייה בה חיים רק כשליש משחקני מחלקת ההכשרה), הנתון המעניין ביותר ביחס למה שמספרים ולמציאות הוא שרק עם כניסת רוסיי לתפקיד עברו כל המאמנים העובדים עם הנוער למשכורת מלאה ועבודה במשרה מלאה. עד אז היו לחלק הארי שלהם חוזים חלקיים ועבודה רק אחר הצהריים…..
מה שגוארדיולה עשה הוא קודם כל להפוך את המאמן לתפקיד המרכזי ביותר במערך המועדון, מה שניסה לעשות קרוייף, אבל מבלי לריב עם ההנהלה. אחר כך הוא מקצוען מהרמה הגבוהה ביותר שידע לעבוד על כל פרט ולהכניס מוטיבציה עילאית בשחקנים שלו. והיה לו גם הרבה מזל.
המהפכה העיקרית שעשה היא בהתייחסות האוהדים למועדון ובהפיכת הרוח התבוסתנית המאפיינת את הקולס לגאווה, כמו זו שנראתה ביציעים בקאמפ נואו אחרי ההפסד לצלסי. אבל גם כאן הוא המשיך תהליך שהתחיל עם קרוייף והמשיך עם רייקארד.
בכדורגל עצמו? למה שלא תקשיבו לו, כשהוא אומר שהוא מאמן בביתו שלו ורק ממשיך את מה שלמד מקרויף, רובסון וואן חאל?

רונן דורפן 29 באפריל 2012

על כל מעלותיו, גווארדיולה הוא גם ג'נטלמן. להגיד על אנשים שקנו את רומאריו, סטוייצ'קוב, האג'י, קומאן, לאודרופ, חצי מאייאקס 95, ריבאלדו, פיגו ואני מתנצל עם שכחתי מישהו ואני די בטוח ששכחתי משהו "שהם החלו את תהליך שחקני הבית" – זה שכתוב היסטוריה פר אקסלנס. האם זה היה תהליך מדורג? השישיה הקדמית של ברצלונה בגמר 2006 – רונאלדיניו, דקו, אדמילסון, דקו, גיולי, אטו. הצמד צ'אבי ואיניאסטה – כבר בני 26 ו-22 בהתאמה – שניהם על הספסל. כלומר כשירים ולא משחקים.

אז הספר הוא אולי משובח, מצויין ומתאר דברים מבפנים. אבל אם הוא מתיימר להציג תמונה של קידום שחקני בית לפני גווארדיולה אז הוא פשוט עושה גלוריפיקציה. מהסיבה הפשוטה: בהמון אקדמיות מכשירים שחקנים טובים. השאלה אם יש מאמן בוגרים שבאמת מאמין בהם.

. מזכיר לי במידה רבה את ספרה של שלומית גיא על האקדמיות בכדורגל האנגלי. היא הלכה לאקדמיות וראתה שעושים שם עבודה מצויינת מתוך כוונה ליצור את עתיד הכדורגל האנגלי. האנשים שם אמרו לה שהם מתכוונים לצור שחקנים מחונכים ומעולים לכדורגל האנגלי. רק שהויכוח שלי איתה הוא כזה: היא הייתה צריכה לשאול מנג'רים של הפרמייר ליג אם הם יעזו לשלב צעירים במצב שהג'וב שלהם בסכנה. והתשובה בשטח היא לא.

אז קרויף אולי האמין בלה מאסיה ובשחקני הבית – אבל בפועל קנה כנראה את אוסף הכוכבים הגדול בעידן טרום בוסמן אולי מלבד פושקש-די סטפנו. קומאן, סטוייצ'קוב, האג'י, רומאריו, לאודרופ זה מטורף בכל עידן ובעידן ההוא במיוחד.

מה שייתכן הוא שכל מאמן המליץ למאמנים אחרים להתבסס על שחקני בית. כפי שאומרים שקרויף הוא המנטור של גווארדיולה. אבל במבחן המציאות – גווארדיולה עשה זאת וקרויף לא. הוא זה שהפך את מה שאולי היה מס שפתיים למציאות אמיתית.

Gdana 30 באפריל 2012

אבל זה כן היה תהליך מדורג, ורוב השחקנים המרכזיים של הקבוצה היו שם, ולא על הספסל, לפני הגעתו של פפ. צ'אבי חזר מפציעה של חצי שנה לגמר הזה ב-2006, וגם מסי היה משותף לולא עונה רווית פציעות. אם תסתכל בחצי הגמר שנתיים מאוחר יותר תראה את צ׳אבי, אינייסטה, מסי, פויול וואלדז כולם משחקים בהרכב. אבל פפ העלה זאת בעוד מדרגה בעצם זה שהעיף את דקו ורונלדיניו החוצה, ובכך הפך את השחקנים האלו ללב הקבוצה.

דורפן 30 באפריל 2012

קוראים לזה טור הנדסי לא תהליך מדורג.

ולהעיף את דקו ורונאלדיו – ולא לדרוש להם תחליף ברכש – זו המהפכה. כי הואן חאלים והקרוייפים תמיד האמינו כמובן בשחקני בית "אבל חוץ מזה הנהלה יקרה יש שלושה שחקנים מאייאקס ושניים מריבר פלייט שאני צריך וחוץ מזה את כוכב נבחרת ברזיל".

שחקנים היו קודם (במיוחד אם מספרים לי שבלה מאסיה עובדים על השיטות מאז 1982).

את באמת חושבת שיוהאן קרויף היה נורא מחוייב לשיתוף שחקנים קטלנים – אבל רק לגמרי במקרה יצא לו לקנות את אחת משתי קבוצות הרכש העמוסות ביותר בהיסטוריה? ועוד לפני בוסמן.

אני חושב שמה שקרה הוא שרק גווארדיולה היה באמת מחוייב – ואחרי שעשה את זה כולם נזכרו שזה מה שתמיד האמינו בו. כולל הנשיא שביסס את מערכת הבחירות שלו סביב קניית בקהאם.

חכם בדיעבד 30 באפריל 2012

אוקיי, אנחנו פחות או יותר מסכימים. לא המלצתי על הספר בגלל שהוא עושה גלוריפיקציה, להפך, בגלל שהוא מחזק את הטענה שלך. אני גם מכיר את השקרים של לאפורטה והאופורטוניזם שלו מספיק לעומק. אני חולק על הגדרת המהפכן, בין השאר מכיוון שאני רואה כאן פחות אידיאולוגיה ויותר נטיות פרקטיות, בסגנון של מי יביא את הנצחון טוב ומהר יותר. ואם נסתכל על הרכש של גוארדיולה, בייחוד על זה שלא הצליח, אפשר לראות כאן גם קצת מזה. זה גם המפתח להחלטה על וילנובה. מה שיש בבית טוב יותר למרות שהוא לא נוצץ כל כך. זה עובד דרך אגב מצויין בכל שאר המחלקות של המועדון שם כל המאמנים הם מבפנים.

יהודה 29 באפריל 2012

על כתיבת ההיסטוריה לאחור –
יש לבורחס מסה ספרותית אותה הוא קורא בשם:'קפקא ומבשריו'
הרעיון היסודי של המסה היא שבדיעבד לאחר שקפקא כתב את מה שהוא כתב ניתן לזהות קטעים ספרותיים שונים מן העבר כ'קפקאיים'.
העוקץ הוא שהם לא היו מזוהים על ידינו כקפקאיים אלמלא היינו מכירים את המופע המלא של הקפקאיות בסיפוריו של קפקא.
ומכאן לאנלוגיה לפפ ולברצלונה …

אלפורטנייו 29 באפריל 2012

המהפכה העיקרית שגווארדיולה-ברצלונה הביאו, וקשה להפריד ביניהם, היא שינוי בראיית הכדורגל אצל המון אנשים. קבוצה שהפכה למותג, לסמל אסתטי בפני עצמו, שגם כאשר היא מפסידה תארים – למשל העונה – זו עדיין תיזכר כ"עונה של ברצלונה הגדולה", בראי ההיסטוריה. כן, צ'לסי וריאל וכו'. בסדר. עונה של ברצלונה.
התהליך הזה, של העדפת האסתטיקה הטהורה, של התגשמות הפנטזיה הלחה של הכדורגל המושלם, ועוד עם קבוצת בית ננסית שכולם בה מחייכים (נוסח אגדת בני בנקוצץ) – הופך ספורט לאמנות. תחרות למופע יחיד. אתה מגיע לראות את ברצלונה נגד לא משנה מי, כמו שאתה מגיע להופעה של רדיוהד. "הפסד" הוא לא אפשרות, זה יכול להיות רק טוב יותר או הרבה יותר.
ומכאן גם תגובת הנגד האגרסיבית כמעט, שהספורט-אמנות הזה, שכביכול מעקר תחרות, מעורר אצל חובבי הספורט הישנים. אפילו בבלוג הזה, כמות האמוציה השלילית שברצלונה עוררה, במיוחד מצד אנשים שעד לברצלונה נימקו הכל בשם ההגיון ויפי המשחק, השמחה לאיד, ההתקטננות סביב מסי, הנסיון להאדרת רונאלדו ויהי מה, ההתפייטויות על בונקרים מזעזעים-כשלעצמם ועל "אבירים אפלים" – זו תגובת נגד ליותר-מדי-יפה הזה.
חוץ מזה, כמו כל מהפכה מוצלחת, יש אכן לצפות לחיקוי והעתקה ביתר העולם. רק צריך קבוצת ננסים עם כשרון פנומנלי, איצטדיון עצום, תקציב ענק לסתום חורים כשצריך, מאמן באותו סדר גודל, קליבר ברמת מסי – ויש לצפות למונדיאל, ליגת אלופות וכמה אליפויות ברצף. קלי קלות :)
ואחרון: גווארדיולה לנבחרת ארגנטינה! התואר היחיד שחסר לאיש הוא גביע העולם. יאללה, תבוא.

אלון זנדר 30 באפריל 2012

פפ לאלביסלסטה זה רעיון מדהים. ואתגר מהגדולים, למי שעייף ונשחק מחוסר אתגרים.

אבי 30 באפריל 2012

אתה פשוט לא מכיר בזכותם של אחרים להחזיק באידיאל יופי שונה משלך!

גיל 30 באפריל 2012

אני חושב שאתה לא עושה צדק עם המבקרים. הכדורגל העילאי גולם ב6:2 נגד ריאל בחוץ או ה5:0 בבית. זה היה הכדורגל שאין שני לו. אלא מה, עם הזמן זה התחלף במידה רבה בכדורגל דומיננטי אבל פחות מלהיב. אולי זו העייפות והשחיקה, אבל אחזקת הכדור האינסופית שהפכה למטרה בפני עצמה התחילה לשעמם ולתסכל את הצופים. אין ספק שיש בזה עליונות ספורטיבית אבל יופי זה כבר עניין אחר.

פנדלוביץ 30 באפריל 2012

גווארדיולה בהחלט מהפכן, בסדר גודל של מיכלס, סאקי, שנקלי, שבש (הונגריה 54) ושלמה שרף. אני חושב שעוד לא הופנמה המהפכה שהוא הנחיל. ואני חושב שהענווה של האיש הזה והקנאה בקבוצה שלו תורמים לכך.
קבוצה שכמעט כולה מורכבת מקשרים, מחזיקי כדור. אפילו קשר נסוג כמאסצ'ראנו מוסב לבלם. קבוצה בה חלוצים מרכזיים כמעט מוקצים.
אני חושב שפפ לקח את החזון שלו רחוק מדי וזה עלה לברצלונה בסופו של דבר. כשוויה נפצע הוא לא הביא חלוץ מחליף ברמה (יכל ללכת על טורס, על יורנטה, פלקאו) ובכך קיבע את החסרונות של ברצלונה מול סגנון משחק כשל צ'לסי. אבל בסה"כ, האיש הביא פילוסופיית משחק שונה וחדשנית, ופה גם יש תשובה לבורוביץ על חלקם של מאמנים בטקטיקת משחק.
אני לא יודע מה חלקו של רייקארד ביצירה המפוארת שהוקמה בברצלונה, אבל ברור לי שגם לו חלק חשוב. אבל גווארדיולה באמת עשה משהו שונה ומיוחד. לדעתי לפחות.
מאז מילאן של סאקי לא הייתה קבוצה כזו, שמשלבת השגיות עם חדשנות ואסתטיקה.

גיל 30 באפריל 2012

איזה מהפך של הקליפרס מול ממפיס, משהו מהאגדות. אני שמח בשבילם כקבוצה וגם בשביל כריס פול שפורח מחדש השנה.

אדום עתיק 30 באפריל 2012

דווקא אחרי שלושת המשחקים המכריעים (לא כולל ראיו ואייקנו) נראה לי שהדבר המובחן ביותר הוא התלות במסי שעליו קמה ונפלה תהילתו של גווארדיולה. הצורך למשוח משיח הוא טבעי לחלוטין (במיוחד כשהוא עוזב) אבל העונה גאוורדיולה לא הצליח להביא את עצמו ואת קבוצתו רעננים לרגעי ההכרעה (מישהו אמר מחליף ראוי לוייה?). אני באופן אישי חושב שגווארדיולה הוא המכונאי המושלם (בניכוי מרכיבי המזל והשופטים – אוברבו ועוד), בסדנא שיש בה חלק חד פעמי (מספר פציעות והשעיות נמוך בצורה מעוררת קנאה) בשם מסי.

דוד הכי טוב 1 במאי 2012

חצי הגמר מול צ'לסי היה החצי גמר הכי טוב שלה בעידן גווארדיולה. היא לא הגיעה לכמות המצבים שהיא הגיעה אליהם במשחקים האלה בצמד חצאי הגמר הקודמים, ביחד!

היה גליץ' במטריקס והחתול השחור עבר עם ההחמצות המזעזעות האלה יחד עם 4 קורות והחמצת פנדל. זה קורה פעם בכמה שנים.

בקלאסיקו, כמו בדרבי, הדברים הקטנים הכריעו. צריך לפרגן למשחק ההגנה של מוריניו, ולבכות את ההחמצות המזעזעות של צ'אבי וטייו.

Comments closed