.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
מכיוון שהחל מין פסטיבל פרידה מהקופסא בנתניה – גם כאן אצל תומר חרוב – אני מרגיש צורך להצטרף אליהם. כזה אני – רואה אנשים שוקעים בסנטימנטליות נוסטלגית דביקה וחסרת תועלת – אני מרגיש צורך להרתם לעשייה.
ראיתי כמה משחקים מפורסמים בהיסטוריה של הקופסא אבל שם ראיתי את המשחק הראשון שלי. מכבי נתניה 0, בית"ר ירושלים 2. תחילת עונת 1976-77. היו שם לא מעט אירועים זכורים. השער השני של מלמיליאן – הראשון היה בפנדל – בבעיטה חזקה ושטוחה מעשרים מטרים. החטאת פנדל יהירה מעין כמוה של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. וגם זינוק לאחור של והצלה של יששכר אורבך בשער נתניה כשראשו פוגע בקורה העליונה ועד עכשיו אני לא מבין איך לא מת.
אבל אני רוצה להתרכז בדברים שהכי הפתיעו אותי בביקור הראשון באיצטדיון כדורגל. אני לא יודע כמה הדברים ידברו אליכם. כי עליכם לדעת – באותם ימים לא היו שידורים ישירים וגם לא היה צבע בטלוויזיה. אז הרבה מאד דברים התבררו לי רק במגרש באותו יום. אולי כיום הביקור הראשון מפתיע פחות.
הנה כמה:
– שאחרי שיש גול מתחילים לשחק מהאמצע. חשבתי שמתחילים מהשוער בבעיטת 5. לא רק זאת – למחרת יישמתי זאת במשחק על מגרש החול בשכונה. לא יודע למה לא ידעתי את זה כי ראיתי כמה משחקים מלאים קודם לכן בטלוויזיה – כמו כמה חודשים לפני כן את מקסיקו-ישראל ואת ברזיל ישראל באולימפיאדת מונטריאול.
– שהשדרים של שירים ושערים לא ממש מתארים בדיוק את המתרחש. ספציפית אני זוכר שומעים את יעקב הוזייס אומר שבינתיים אין אירועים מיוחדים ואמרתי לאבא שלי: "אבל ראית את ייששכר אורבך – הוא כמעט מת!".
– שאוהדי שמשון תל אביב הם תימנים. שמשון שיחקה במשחק המוקדם אותו לא ראינו. אצלנו בכיתה היה רק תימני אחד – והוא בכלל אהד את בני יהודה כי הוא היה קרוב משפחה של אבינועם מלחי. בדיעבד אני מייחס זאת לעובדה שלא כל התימנים קרובי משפחה של אבינועם מלחי.
– שעודד וגד מכנס הם לא תאומים זהים ואפשר בקלות להבחין ביניהם.
– שלאברהם לב (בתמונה) היה אפרו יותר גדול משל איזשהו ספורטאי או מוסיקאי מבין הכושים באמריקה.
ומה אתם גיליתם בפעם הראשונה?
87 Comments
אני גיליתי שהמגרש הרבה יותר גדול ממה שציפיתי. זה היה נכון גם לכדורסל וגם לכדורגל – תמיד בטלוויזיה מצלמים ממרחק ופתאום אתה נכנס לאיצטדיון והדשא נראה כאילו הוא מטר ממך
חוץ מבאיצטדיון רמת גן, כמובן..
ולצערי המשחק הראשון שלי היה ברמת גן.
הרגע גיליתי שהייתי גם במשחק הזה, אורבך הג'ינג'י הזכיר לי את זה.
זה לא בדיוק אותו דבר, אבל אני מגלה בכל פעם מחדש כשאני מגיע למגרש איך הדשא זוהר וירוק הרבה יותר מאשר דרך מסך הטלוויזיה. זה תמיד נותן לי הרגשה של קרב גלדיאטורים מודרני.
הו! בדיוק כתבתי את זה. אני שמח לראות שאני לא כזה חריג.
משחק ראשון שראיתי היה בית"ר ירושלים נגד הפועל לוד בלוד, עונת 87/88, מחזור דחוי.
גיליתי שכוכבי האליפות של בית"ר הם בשר ודם. ממרחק של מטר מהיציע לא היה אפשר להתבלבל.
גיליתי שאנשים מבוגרים יכולים לקלל כל כך הרבה. עד היום לא שמעתי כל כך הרבה קללות כמו באותו יום.
שאין שידור חוזר במגרש ואם פספסתי את הגול אז מזל שיש טלויזיה בבית.
שעמוס ברטר רץ המון.
ושיש המון מאמנים ביציע.
זה אולי ישמע קצת מוזר, אבל אני זוכר שהופתעתי מעד כמה שהדשא ירוק.
רונן,
אני חס וחלילה לא רוצה להתערב לך בזכרונות הילדות (הנה, אני הולך להתערב), אבל לאהרון ויזן מיהוד היה יותר גדול.
http://communabuilder.tapuz.co.il/UsersFolders/ya1234/images/2107200649433.jpg
זה נכון – לא צריך תמונה. לא כל מה שמתברר לראשונה זה נכון…
שהח'ברה במרפסת ממול המציאו את הפרייבט בוקס הראשון.. ב-NBA זה סתם חיקוי עלוב..
אותי הדהים שהרבה אנשים עומדים ואו לא תמיד מסתכלים על המשחק.
אני זוכר שהפרופורציות חוזרות – כי בטלוויזיה השחקנים נראים גדולים לעומת היציעים הקטנים, ובמגרש אתה מבין שזה לא ככה. ואולי הדברים שאני הכי אוהב להסתכל עליהם במשחק – שוערים בזמן שההתקפה בצד השני, חלוצים שמסתובבים על החצי ומדברים עם בלמים, הדברים הקטנים האלה.
וכמובן הקללות – אני חושב שלמדתי לקלל ביציעי קרית אליעזר.
אני גיליתי במשחק הראשון בתור ילד קטן שיש דבר כזה שנקרא נבדל…. משום מה חשבתי שעודד מכנס הכניס 6 שערים למרות שהמשחק נגמר 3 או 2:0. אחרי זה הסבירו לי שיש נבדל וששחקן בועט אחרי זה לשער זה לא גול…
עכשיו אני מבין למה אתה מתעסק כל הזמן עם השופט.
באותה עונה(77) ראיתי את ויקי עובר את יששכר אורבך פעמיים שלוש בדרך לאחד מארבעת שעריו באותו משחק(6-1, חצי גמר, בני כבש צמד).
בחימום של אותו משחק, הקבוצות התאמנו עם כדורים אדומים ושאלתי את אבא שלי למה הקבוצות מתאמנות עם כדורי גומי.
אני גיליתי שאין דבר כזה 'משחק משעמם' שכשאתה ביציע. במשחק השני שהייתי בו (נתניה מפסידה 1:3 לבית"ר עם הצגה של מלמיליאן), כל הקהל קילל ואמר כמה שהמשחק איום ונורא, ורק אני, ילד בן 10, נורא נהניתי ולא הבנתי מה הם רוצים.
הנוכחות ביציע, במיוחד אם היא לא מאוד שכיחה, הופכת את המשחק לחוויה מרתקת גם אם מדובר ב-0:0 מחריד.
זו האבחנה הכי נכונה. יותר מזה – אין גם את המצב של "קבוצה לא הגיעה לגמרי למצבים". כשאתה במגרש אתה רואה למשל שהשער של טורס מול ברצלונה, הוא משהו שכמעט קורה איזה עשר פעמים
אני שמח שהזדהית עם התובנה שלי, אבל חייב לחלוק עליך:
דווקא הזדמנות כמו של טורס (פריצה לבד אחד על אחד מול השוער) היא דוגמה לא טובה, כי היא נחשבת למצב ענק, ואם קבוצה הגיעה לזה והחטיאה, דווקא יציינו שהיא "הגיעה למצבים והרבתה להחמיץ".
אבל כן, בהחלט יש הרבה הזדמנויות קטנות כאלה, שאתה רואה במשחק ואתה בטוח שיראו בתקציר, ולא מראים אותן.
אני אסביר. יש מצבים ששחקן מרחיק כדור לכיוון אחד ואתה אומר לעצמך – "לעזאזל – ואלנסיה חופשי בצד ימין – אמנם שבעים מטרים מהשער אבל עם המהירות שלו…" ואפילו לא מראים את זה בתקציר.
או בטרמינולוגיה של הקופסא: הזדמנות שקמים בשבילה ליותר מארבע שניות ופחות מעשר שניות.
:)
נכון
פוסט גדול דורפן.
אני זוכר שעברתי ליד הגדר ונדהמתי עד כמה אפשר להיות קרוב.
עד כמה האצטדיון זה דבר גדול, שיש כל כך הרבה אנשים ביציע.
וכמו שהופמן ציין, הקטע של הדשא, כל פעם מחדש.
שזה שהגעתי לא משנה כלום ולא מזיז לאף אחד ולא יקרה כאן משהו מיוחד לכבודי, ובסוף הפסדנו.
זה במשחק הראשון? אצלי זה לקח כמעט עונה עד שהבנתי. זה היה מעליב לאללה.
השרירים ברגליים.
כמו שכבר כמה אנשים כתבו פה – גיליתי כמה המגרש גדול. כשנכנסים לבלומפילד ועולים בגרם המדרגות ליציע ואז אחרי כמה מדרגות מתגלה הענק הירוק הזה…בגיל 5-6 זה נראה אינסופי
גם גיליתי שלא תמיד יודעים מי עם הכדור ומי מבקיע…בטלוויזיה השדר אומר אבל לפעמים שמישהו מבקיע מתוך ערבוביה ברחבה צריך לשאול "מי הבקיע?"
את זה שנחמיה בן אברהם מאחר קצת בתיאור המשחק ניחשתי כילד כי אפשר היה להבין מנימת קולו לפעמים שהמהלך כבר הסתיים ולא קרה בו משהו דרמטי. את האישור הסופי קיבלתי מחבר שראה משחק ידידותי בין ישראל ואוסטריה אי שם בשנות הששים. הוא לקח איתו טרניזטור למשחק וחזר עם התגלית המרעישה שנחמיה מתאר מהלכים באיחור.
המשחק הראשון שראיתי היה באצטדיון קרית חיים במסגרת אליפות צה"ל. חשבתי כי מצב נבדל הוא אם השחקן מקבל את הכדור מאחורי ההגנה ולהפתעתי זה קרה במשחק והשופט נתן למשחק להמשך. כנראה שאז מישהו הסביר לי שמדובר ברגע המסירה. שני שחקנים זכורים לי מהמשחק הזה: אבנר לבון מהפועל רמת גן ויוני צבי ממכבי חיפה.
שלאירוע שנקרא "משחק כדורגל" יש ריח ספציפי.
שכדורגל בגשם זה נורא.
כדורגל בגשם יכול להיות אחד הדברים המרגשים ביותר בעולם. גם את זה גיליתי רק במגרש.
משחק הידידות בקריה מול פ.צ. קלן עם פיזנטי (ניצחנו 1:2) עדיין לא התייבש מזכרונותיי
רק אם מנצחים דרבי בברד ולא הולכים לעבודה שבוע :)
בטח כשזה שבועיים ברצף…
הריח הזה, במקרה שלי, הוא תערובת של קלמנטינות וגרעינים שחורים.
המשחק נגד בית"ר רמלה בעונת 65 היה משחק החוץ הראשון שלי.
שם גם גיליתי שיש כאלה שלא אוהדים את בית"ר ירושלים,גילוי השווה בערכו, לגילוי חיים תבוניים ביקום.
:)
אני זוכר שבפעם הראשונה שמעתי מישהו צועק בן זונה. ואחרי זה עוד כמה צעקו את זה. ואחרי זה עוד כמה.
אז גיליתי (ד"א, באותה עונה בה אתה גילית) שהמשחק הזה יותר גדול ממני ונשאבתי בלי שליטה.
בדיעבד, כעבור כמה שנים כשהמודעות בשלה קצת, גיליתי שקבוצה לא טובה עם נשמה ואוהדים חמודים מסביבך זה מתכון לקבוצה לכל החיים. (ולא קבוצה טובה עם מעט נשמה ואוהדים משעממים מעבר לכביש).
משחק של הפועל אשדוד באצטדיון הי"א בשנת 91. פתאום קלטתי עד כמה קרוב זה בעיטת 11 מטר
זיכרונותי מהקופסה
הכניסה הייתה משער ברזל קטן שהיה ממוקם איפה שכיום הקופות
ליציע המזרחי עברו דרך מנהרת השחקנים
ילדים היו עושים קופה מאיסוף הכסף שנפל לאנשים מהכיסים אל מתחת לטריבונה
אני זוכר שתפסתי טרמפ במונית של יאיר טילינגר שופט הכדורגל אחרי המשחק…ביחד עם ויקטור בוני מנתניה
.
הרוב פה מתייחסים לחוש הראיה (ובצדק). גם אני גיליתי שהדשא מאוד ירוק והשחקנים מאוד קרובים.
אבל גיליתי שאפשר לשמוע את הבעיטות, ולהריח את הריח הזה של גרעינים וסיגריות (בארץ).
באופן כללי הייתי מחלק את זה לפעם הראשונה במגרש בארץ, ופעם ראשונה במגרש בחו"ל.
הפעם הראשונה בארץ הייתה במשחק של בית"ר נגד פלוריאנה אלופת מלטה נדמה לי, והייתה משעממת חוץ מכמה אוהדות מלטזיות נאות שהגיעו (מוזר שאני זוכר כי זה היה בגיל 7 ואז עוד בנות אמור להגעיל, לא?).
הפעם הראשונה בחו"ל הייתה במשחק נהדר של אסטון וילה נגד ארסנל בבירמינגהאם. אז גיליתי חוויה שונה לחלוטין, כשהחלה בצעידה עם כל אוהדי אסטון וילה לפני המשחק (ועוד כשהובילו את הטבלה). ואז אתה נכנס למגרש וזה הדבר הכי קסום בעולם. וככה זה באמת, אי אפשר להסביר את הרגע הראשון באצטדיון כדורגל. זה לא דומה לכלום..
מלטזיות נאות? לדעתי הזמן שיבש לך את הזיכרון. הייתי במשחק מוקדמות יורו 2012 במהלך חופשה במלטה (מלטה- לטביה בבית שגם ישראל שיחקה בו). 3 אוהדות לטביות נראו יותר טוב מכל אלפי המלטזיות.
אגב מדינה נהדרת ואיצטדיון כדורגל נהדר בהשוואה לאיכסטדיון הלאומי בר"ג.
אה, וגם (אם מישהו לא כתב את זה קודם) – כמה השער ענק. ואחר כך הרגשתי את זה כשרצתי מקורה לקורה אחרי שירדנו לדשא באיזה משחק אליפות. ואחר כך למדתי את זה על בשרי הדואב ממש, כשעמדתי שוער במגרש האתלטיקה בנווה שאנן.
נכון, השער ענק! אני למדתי את זה בנסיעה חזרה מבאר שבע, כשלפנינו נוסע רכב עם חלק מקורת השער
:) גדול
אני גיליתי את האהבה שלי (אמא וקבוצה לא מחליפים).
מכבי חיפה 1 – 2 שמשון תל אביב (23.1.1982, מחזור 17). מצאתי את המועד והפרטים באתר המועדון.
כמעט התפלצתי כרגע כשבעונות הסמוכות לא ראיתי את התוצאה אותה זכרתי.
שכן שלנו הסכים לקחת אותי ובמחצית כיבדתי לו מהגרעינים שהבאתי מהבית והוא קנה לי טרופית.
1. שאוהדים מקללים
2. שאוהדים מקללים גם את הקבוצה שלהם
3. שלכדורגל (בבלומפילד) יש טעם של בייגלה עם זעתר
עד הפעם הראשונה (במשחק כדורגל בוסרמיל) לא ידעתי שאבא מכיר כל כך הרבה קללות ויכול לעשן כל כך הרבה במהלך משחק (זה היה המקום היחיד שהוא היה מקלל לידי. גם הפסיק לעשן מאז) ושתשעים דקות כשאתה באיצטדיון איכשהו עוברות תמיד הרבה יותר מהר ממשחק שמשודר בטלוויזיה (גם עם כדורסל זה קורה לי – במגרש המשחק תמיד נגמר הרבה יותר מהר)
גיליתי שאבי רן הוא השוער הכי טוב שיצא לי לראות בחיים (ישראל – ליברפול 0:3), ושקשה לי לשמוח בגולים של הנבחרת אם יריבים מרים מהליגה מבקיעים אותם (אוחנה)
שאין אוהדים ששונאים את הקבוצה שלהם יותר מאלה של הפועל באר-שבע (לרוב בצדק)
כשאתה הולך עם הילד בן ה-7 שלך לכדורגל אתה מבין את כמות הקללות כשהוא שואל אותך – "מה זה זונה?…". מקנא בו על הראשוניות- עבורו גם כשבא איתי בגיל 4 זה לא היה לו משעמם כי איפה שיש אנשים לא יכול להיות משעמם.
ואתה יודע שהוא נשבע בקסם ונידון להצטרף לאומללות שלך כשהוא רוצה ליומהולדת 7 "נעליים כמו של אחמד (סבע)"…
לתספורת הזו קוראים Jewfro.
דברים שאני למדתי במגרש לראשונה:
גברים זרים אוהבים לחבק אחד את השני
יש כאלה שלא תמיד שמים דיאודורנט
שפה עברית שלא הכרתי קודם לכן
שער 11 בבלומפילד זה מאחורי השער, הוא לא היה דומה בכלום לשער 9 ביד אליהו
יפו
לויינר, שכתב על חוש השמיעה – אתה צודק בהחלט.
במשחק כדורגל אתה לומד בעיקר על ההבדל בין מהירות האור למהירות הקול.
באצטדיון קטן כמו הקופסא, הצליל של כדור שפוגע בשלט פרסומת בצד השני של המגרש יגיע אליך קצת פחות משניה אחרי שראית את הפגיעה.
לעומת זאת, באצטדיון גדול כמו רמת גן, למשל, בעיקר במשחקים של הנבחרת, כשהיציע המערבי והמזרחי שרים זה לזה את הפואמה הידועה "נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה!", התשובה מהיציע שממול תמיד תגיע שתי שניות בערך אחרי הקריאה של היציע שלך.
שוק טוטאלי
אז אני נדהמתי מזה שילדים בני 6 יכולים לקלל ליד ההורים (כי במגרש זה בסדר)
לא האמנתי כמה גרעינים יש בעולם
כמה קשה להיות שופט או קוון
שזה ממש קשה להבקיע שער מחוץ לרחבה
שהשחקנים מחליפים חולצות בסוף המשחק
זה מה שזכור לי לפחות..
אני ראיתי שחקן נתניה (נתי עזריה, אני חושב) משתין לעבר היציע הריק שממול (ר"ג), בזמן שהתחמם סביב הקווים לקראת כניסה כמחליף. ניצחנו אותם 3-2 וקצת ריחמתי על אחי.
שהמגרש בקטמון נראה לי ע-נ-ק ושאלי בן רימוז' לא נוגח כדי לא לקלקל את הפן
גם המשחק הראשון שלי היה עם בן רימוז'. 1:4 לכפר-סבא בקטמון.
הרכבים אפשריים, עבור הזקנים הנוסטלגיים:
הפועל ירושלים: בני קרוצ`י, עמנואל קרוצ`י, שרל וקרט, בן-שטרית, ליאון אזולאי, יצחק מרילי, ויקטור מנצור, צבי סינגל, אלי בן-רימוז`, שלמה מהטבי, שלמה הוד (ספסל: עזרא יצחק, מרדכי בנבנישתי, אריה בראשי, ציון תורג'מן)
הפועל כפר סבא: יאיר נוסובסקי, שלו, סגל, שלום פטרבורג, ישראל בירנבוים, יואב אברוצקי, פוקס, יצחק שום, אברהם מרצ`ינסקי, שלמה שרף, יצחק רוגק.
אלה שמו 4-1 להפועל של בן רימוז'? לא יכול להיות. אולי בגלל שתובל ז"ל לא שיחק
כן, זה היה כמה שנים לפני שהפועל הגיעה לשיאה
דברים שהתבררו לי לראשונה במגרש:
1. אין הילוכים חוזרים. זה די מובן מאליו, אבל היתה לי ציפיה לא מודעת.
2. לא כל המבוגרים הם אנשים סולידיים וקורקטיים.
3. בבעיטות שוער הכדור עף מאוד גבוה!
4. פאולים יכולים להיראות מאוד מוזר. אחד הפאולים נראה כמו הורדת זקיף. ואפילו לא העיפו את השחקן מהמגרש.
אבל הדבר שהדהים אותי קרה כמה משחקים אח"כ:
ראינו משחק מוקדם של בית"ר ב"ש לפני המשחק המרכזי של הפועל ב"ש, ואחרי שבית"ר ספגה שער, מישהו שישב שורה מעלינו אמר שהוא נשבע באלוהים שהפועל ב"ש הולכת לחטוף את אותה כמות גולים שבית"ר ב"ש תחטוף.
לא באתי מבית דתי, אבל אני לא חושב שנתקלתי קודם לכן באדם מבוגר נשבע באלוהים בצורה סתמית כזאת. (בקיצור, אפשר לטעון שסעיף 2 הכי הרשים אותי).
והכי מעצבן, צדק המלעון!
שהקבוצה שלי תמיד תיראה לי שברירית ובסכנה, גם כשהיא דורסת את הליגה.
שהמרחק בין שחקני ההגנה הוא לפעמים ענקי ומאוד מפתה לנסות לעבור ביניהם.
שיש אנשים שיפחידו אותך, גם אם הם אוהדי הקבוצה שלך.
שעופר מזרחי יכול כל פעם לקחת כדור ולתת גול.
לייק
הדברים שגיליתי במשחק הראשון של מכבי ת"א, אי שם בשנות ה-60:
1. התרשמתי שגיורא שפיגל קצת שמנמן.
2. צביקה רוזן בחור גבוה ומיקו בלו לעומת זאת, ממש נמוך.
3. לא הבנתי למה מיקי מיכאלי (היה לנו פעם שוער כזה) הולך על 4 ברחבה.
אני למדתי שכשחקן דוהר על קו האורך לפעמים הכדור יכול לעבור את הקו והשופט לא ישים לב.
שבטבריה יש שחקנים שיקבלו אדום במשחק ידידות.
שגם גדולי הקצבים בהגנת בית"ר ירושלים (ג'אנו חכם ואזולאי) לא מסוגלים להוציא לשפיגלר את הכדור מהרגל.
שישראל פוגל איש ממש נחמד.
שאין, אין אין כמו מאנו שוורץ.
לא רק במשחק הראשון, בכל פעם יש מחדש את השניה הזאת שעולים במדרגות של בלומפילד והרחבה המוארת נראית לרגע כמו התחלה של אגדה.
לגלות שזה נכון בכל מקום, מיפו ועד טויקנהאם
נכון, אבל בבית זה תמיד יותר מרגש (אותי לפחות)
אני גיליתי עד כמה השערים מאוד גדולים וכמה נראה קל להבקיע רק שיבעטו לשער. בנוסף, יש הרבה יותר רעש במגרש מבטלביזיה ולא ברור לי איך השחקנים שומעים משהו, מצד שני, אתה מגלה שהשחקנים מדברים אחד עם השני בזמן המשחק, נותנים הנחיות, מקללים וכו' וזה לא פנטומימה כמו שנדמה לפעמים במשחק בטלביזיה. ודבר אחרון, אמנם ידעתי את זה אבל בכל זאת זה מאוד מוזר לא לשמוע שדרנים. זה נשמע אולי מוזר אבל בלי שדרנים נדמה שהמשחק הרבה יותר שוטף וזורם וצריך להתרכז בלדעת מי מחזיק בכדור. המשחק גם נראה הרבה יותר תלוש ושכונתי בלי שדרנים, סתם 11 נגד 11 בלי דרמה מלאכותית מסביב.
אה, וגם איך נראה ומריח חזיז שמתפוצץ לידך.
אני למדתי שאין אנשים יותר מצחיקים ביקום מחמשת הזקנים הדרום אמריקאים שישבו שורה מעלינו בטדי בעוד משחק חשיבות של הפועל ירושלים. אני עדיין רואה שניים מהם במשחקים של קטמון, ומבין שמי שנראה לי אז ממש זקן הוא היום בסך הכל בן 65…
המשחק הראשון של עונת הפוסט-דאבל, 1991-2. הפסד 2-5 למכבי נתניה.
את הקטע עם כדור אמצע ידעתי רק כי היה לי משחק מחשב (משהו עם Pro. השחקנים זזו בשמונה כיוונים!)
גיליתי שזווית הצפיה חשובה מאוד. ישבנו מול הרחבה של הצד הדרומי (יציע ג יעני) ולא ראיתי שומדבר ממה שקרה בצד השני. שם היו גם רוב הגולים, חמישה מתוך השבעה אם אני זוכר נכון.
אני גיליתי שלפני המשחק ובמחצית יש מישהו שעובר על הקוים עם גיר לבן. לא תמיד העיגול יצא עגול.
בכדורסל גיליתי במגרש שאולסי פרי נרקומן וששלי זונה. אבא שלי לא הסכים להסביר לי מה זה נרקומן וזונה.
ואגב, מעניין להשוות חוויות של משחק כדורגל, בעיקר כזה בארץ, לצפייה בכדורגל, כדורסל או פוטבול בחו"ל, הבדלים של שמיים וארץ. בארה"ב אין קללות כמעט, אין אלימות, אתה יכול לבוא למגרש עם חולצה של קבוצה יריבה ומהמקסימום שיעשו זה להקניט אותך. אלו שיושבים לידך הופכים לחברים הכי טובים שלך ואף אחד לא יגנוב לך את המקום.
ועוד דבר קטן לגבי כדורגל. פתאום מתברר לך שבהפסקה השחקנים המחליפים מתאמנים על המגרש.
ושיש דבר כזה חימום לפני המשחק ואיך זה נראה.
שנות ה 70 איצטדיון קריית חיים.
1. הצפיפות באוטובוסים מרח' הנביאים בהדר לאיצטדיון ואח"כ בדרך חזרה שנראתה כמו מלחמת הישרדות.
2. הספסרים והמנגליסטים והריח מול הקופות.
3. הקללות והמכות ביציע 5 (דשא, אין מושבים) והפחד מאוהדי בית"ר.
4. הגליצ'ים והסטייל של אבא גינדין והמנהיגות של אנגלנדר.
ובשנת 99, אחרי 25 שנה של צפייה בטלוויזיה משחק האליפות בקרית אליעזר נגד מכבי תל אביב. כאוס מוחלט.
1. השחקנים נראים מקרוב אפילו עוד יותר שכונתיים.
2 כל הפרספקטיבה ואומדן המרחקיםמשתנה . שחקן פורץ באגף וחותך, השער נראה ממש קרוב, למה הוא לא בועט? ואז להבין שהוא בעצם עדיין רחוק מהשער.
3. הירידה המגעילה לדשא בדקה ה -80 כדי לחגוג, ורובי שפירא מתחנן לקהל שיחזור לפני שנקבל הפסד טכני.
4. ואחרי גול ההמתנה להילוך החוזר שלא מגיע, והוויכוחים בקהל מי שם אותו: אורן ניסים או יולינוב, עד היום אני לא יודע.
שבמשחק ראווה מול נבחרת ישראל בריאן קיד קיבל כדור רוחב עם הגב לשער מטר מהשער, הקפיץ לעצמו ושם מספרת על הפרצוף של השוער ההמום.
אז הבנתי שהכדורגל שלהם ושלנו הם רק בעלי שם דומה
אי שם ב81׳ גיליתי שלילד בגובה מטר וקצת כדי לעלות למעלה בשער 11 אם הוא רוצה לראות משהו.
שאלי דריקס לא ישים גול ברגל בעשר שנים הקרובות. ושמשחק ראשון לילד נגד הפועל יהוד זה לא משהו.
מצד שני משחק ראשון באולימפיקו בליגת האלופות נגד ואלנסיה עם כרטיסים בטריבונה טברה למטה, כשכבר הגעתי לגובה שלא מסתירים לי זה משהו אחר לגמרי.
הפועל כפר סבא- מכבי תל אביב.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אנשים מקללים בכישרון רב כל כך.
נדאל הפסיד במדריד בסיבוב השני.
משחק ראשון בשכונת התקווה בתחילת שנות השמונים.בני יהודה נגד מכבי ת"א.
גיליתי שדוד אבנר שלקח אותי למשחק בכלל לא קנה לי כרטיס הוא צעק על הסדרן שאני ילד ושיכניס אותי … בסוף לא זוכר איך נכנסתי המשחק נגמר 0-0 וגיליתי שאין הילוך חוזר.
כמו הרוב כאן גם אני זוכר את הדשא הנגלה לאחר המדרגות בבלומפילד כמראה עוצר נשימה. עוד פרט ששמתי לב אליו משום מה היה שהקוונים בודקים את הרשתות לפני פתיחת המשחק ואחרי המחצית.
תחילת שנות ה 80:
1. שהכניסה לבלומפילד היא די צפופה.
2. שאחד הרגעים הכי מרגשים במשחק כדורגל זה להיכנס ליציע ולראות את הדשא והיציעים ממול.
3. שאני נאחס בלתי רגיל, כי במשחק המוקדם שבר ירון עוז, השחקן האהוב עלי מימיו במכבי ת"א, את הרגל וגמר את הקריירה.
4. שאין הילוכים חוזרים. כל פעם שהייתה החמצה או שהובקע שער (אני חושב שרק שניים בשני משחקים)חיכיתי לחצי שניה להילוך חוזר..
5. שאבי כהן ז"ל צורח על ההגנה שלו ממש ממש חזק.
6. שכדאי לקנות בזול לשער 9 הגרוע ולעבור דרך חור בגדר לשער 8 המעולה.
נ.ב. לרגע חשבתי שאבו-חסה ואני היינו באותו משחק (בני יהודה – מכבי ת"א, 0:0), אלא שהוא היה בשכונה ואני בבלומפילד.
שיש בישראל שם משפחה כזה זיתוני, ושלהפועל טבריה יש מגן עם השם הזה.
שיואל מסוארי שחקן יותר טוב מגדעון דמתי.
שהדוד שלי צועק "… בן זונה" ואבא שלי לא אומר לו כלום.
סנדביץ טונה
בנתניה היה המגרש (לא אצטדיון) היחידי שמוכרים סנדביץ' טונה. ירידתו של הטונה מסמלת את דעיכתו של המגרש ושל הכדורגל בעיר.
בשנות השבעים היו מסתובבים בתוך המגרש מוכרים עם קרטון סנדביצים. מכיוון שמיציעי העץ אי אפשר היה לצאת אזי התהליך היה כזה: היית זורק למוכר מטבע, הוא היה זורק את הסנדביץ ואח"כ את העודף. בזמנו הלחמניה הייתה עגולה כך שמוכר היה זורק אותה כמו פוסברי ישר לקונה. תמיד הייתי פותח את הסנדביץ בעדינות ומקלל "בן זונה עוד פעם אין מספיק טונה".
מחוץ מגרש היו כמה מוכרים. המלך היה נוצ'ו ז"ל ואח"כ בנו בז'ה (כמו אריה בז'רנו, כי היה שוער בים מול הבעיטות של הגיבן וויקטור פלש שלימד את בני לם לבעוט פלש). לסנדביץ של נוצ'ו היה טעם מיוחד אולי בגלל הפילפלצ'ומה הדלילה אולי בגלל הארומה של הסמרטוט ששמש גם לניקוי המשטח וגם לניקוי האופניים.
בסוף המשחק המחירים של הטונה היו צונחים. חבר שלי היה מגיע אחרי המשחקים וקונה כמה סנדביצים פעם אחת שהיה מאד רעב ולכן אכל עשרה סנדביצים (אמיתי).
עד היום אני נזכר איך המוכרים היו צועקים "טונה יא אוולד". רק בנתניה את ה"טונה" מבטאים כמו אלף ק"ג עם נקודה מעל הוו ולא "טונה" עם שורוק.