אחד המשתתפים בדיונים ביקש ממני לסכם את המסע האולימפי הזה בין הענפים. ואתחיל דוקא בתלונה על כמה אני גיבור! כשנמצאים באולימפיאדה אין אולימפיאדה! למה אני מתכוון? הדרך בה אני בדרך כלל רואה את המשחקים היא לנעול את עצמי בבית, לנתק את עצמי מהעולם, ולראות הכל מזריחת החמה ועד זריחת החמה למחרת. כשאתה הולך לאירוע ספורט אולימפי אתה נמצא במשך כמה שעות וחוץ מכל מיני הודעות בסקייפ על כך שפלפס זכה במדליית זהב או האם אני יודע שמתפתחת דרמה בכדורעף – אין כל כך קשר למשחקים.
אז על המסע הזה בנסיון לראות את כל הענפים בלונדון 2012 (שהיה קרוב למושלם) החלטתי כפיצוי לעצמי. והפיצויהוא שב-16 ימי האולימפיאדה ראיתי בין 25 ל-35 סופרבולים. כלומר אירוע ספורט שכל משתתף בו משחק על חייו. כלומר לא על קיומו הפיסי אלא על הנראטיב של חייו. האמוציות שאחרי כל ניצחון רפאסג', הקרבות על מקום 16 בסיום ריצת השדה בפנתלטון, אלו הרגעים שהכי הדהימו אותי במשחקים.
ברור שזו לא תמיד "הרוח האולימפית". שלא פעם במדינה X צריך לסיים במקום השמיני במשחקים האולימפיים כדי להמשיך לקבל משכורת בארבע השנים הבאות. או שבמדינה אחרת עליה לחצי הגמר בג'ודו היא היסטוריה אולימפית. אבל המחזה דומה פחות או יותר למשחק NCAA צמוד בחמש הדקות האחרונות שלו – במשך 16 ימים רצופים.
אחד הדברים שנהניתי מהם הייתה הכנות הנדירה שמצאתי באולימפיים. הנכונות שלהם לדבר בפתיחות לאחר התחרויות שלהם היא די מדהימה. מהאלמוניים ביותר כמו מתחרות קרב החמישה שסיפרו על החרדה המסויימת אם הענף יודח מהמשחקים עד המפורסמים ביותר כמו אליסון פליקס או לין דאן. רגע הניצחון או ההפסד האולימפיים הם רגע מטהר.
אבל בעיקר נהניתי פשוט ללמוד. פשוט להבין שהעולם הוא מגוון ביותר בתחום הספורטיבי. שבליגת ההיאבקות של איראן מוכנים לשלם 100 אלף דולר בעונה למתאבקים זרים. שהקשתים של הודו באים מהאזורים השבטייים בצפון מזרח. שברומניה יש רק שמונה מתעמלות בנבחרת הלאומית. שמשקולנים מרימים יותר באימונים וכל הסיפור הוא להביא את עצמך לשקילה. שבקרב חמש מודרני הרכיבה נחשבת לענף המכריע. שהספורטאי מספר 1 של בריטניה – התריאטלט בראונלי – חולק דירה עם חברים. שהיפנים חושבים שהעולם משחק ג'ודו בונקריסטי.
וגם מסקנות אולימפיות כלליות יותר.
למשל שהרעיון של הכוהנים האלארים באולימפיה, ששלחו את ההזמנות למשחקים האולימפיים לפי מדינה, היה רעיון גאוני. הכי קל היה להגיד "שכולם יבואו כספורטאים בלי משלחות". אבל הטירוף של הדגל גורם לעמים להשקיע בזה. המסע הזה בין ענפים היה במידה רבה מסע בין רוב התרבויות של העולם – במערכת התחבורה הציבורית של לונדון.
וגם דה קוברטן גאון. לא על חידוש המשחקים אלא על הגדרת הסמליות שלהם. זהב-כסף-ארד והמנצח מקבל גם את המנון מדינתו. ואפילו חואן אנטוניו סאמרנש עשה משהו גאוני – כשהזיז את הפרסום מהזירה האולימפית עצמה.
שבמשחקים אין פייבוריטים. כלומר יש מועמדים לניצחון אבל אחד הדברים המטהרים ביותר הוא שהמועמדים הללו לא מקבלים שום טיפול מועדף. הם מקבלים מספר וקוראים להם בתורם ומציגים אותם בשמם או מדינתם. אם הכרוז ממש לארג' הוא יגיד שהם האלוף האולימפי. הם ישנים בכפר האולימפי, מגיעים ברגל לתחרות ויתחרו שם באנשים שאכלו איתם בחדר אוכל אותה ארוחת צהריים.
שהעתיד של המשחקים הללו הוא נשים.
שהתשוקה האולימפית של סין בנויה על מוטיבציות של בודדים. לא של המשטר. שגדלים שם סופרסטארים מצחיקים.
שהיום עם הכי הרבה סקס בכל אולימפיאדה הוא יום סיום תחרויות השחיה.
אבל אעצור כאן. אם יש לכם איזשהם שאלות על כל נושא המשחקים, לגבי דברים שאולי רואים במקום ולא עוברים בפילטר התקשורתי, אשמח מאד לענות.
*
אני מרגיש שאני אמור להרחיב קצת על הספר שלי שיצא לאחרונה לחנויות – שכתבתי ביחד עם אלון זנדר – "האוניברסיטה הקטנה של הספורט"– והגיוני שאנסה להציג אותי לציבור כאן. הקונצפט של הספר הוא לא שלנו – אלא של הוצאת צרפתי-חדד שהוציאה בעבר ספרים כאלו על מדעים, פילוסופיה ושאר תחומים. והרעיון היה לתת מבט רחב ככל האפשר על הספורט.
גם הספר הזה היה סוג של מסע – שארך כמעט ארבע שנים – ובחרנו בו בהגדרה רחבה מאד של ספורט. גם טיפוס הרים, ופוקר, והאולימפיאדות ביוון העתיקה וקפיצות צוקים במקסיקו בפנים. למרות שלא הזנחו כמובן את ענף הספורט מספר אחד בעולם – והוא האהדה לכדורגל. מלבד השאיפה שלי שהספר יהפוך לפופולארי, אני מאד צריך פרארי חדשה, הייתי רוצה מאד שהוא יגרום לאנשים ל…. ל… ל…. אני מתקשה לשים על כך את האצבע.
ואחרי מחשבה התשובה היא כזו: להפסיק לראות ספורט כמוצר צריכה או בידור. אחד הדברים שלא אהבתי מדי פעם בדיונים בזמן האולימפיאדה הוא כשאנשים דיברו על "ספורטים מיותרים ולא מעניינים". בעיקר משום שהם "לא עוברים טוב בטלוויזיה". ספורט לא אמור להיות תחנה בשלט או חלק מהיצע הבדור שאנחנו צורכים. הוא לא צריך להמדד בכסף או רייטינג. ואם לחזור למשחקים האולימפיים – אחד הדברים היפים הוא שאלופת המוד-פן מקבל את אותה מדלייה שמקבלים אנדי מארי או לברון ג'יימס. אז אם אני יכול להגיד משהו בזכות הספר: יש בו היררכיה שטוחה. הדיון בכדורגלן החשוב בהיסטוריה שווה ערך בעיני לשאלה מי באמת היה ראשון על האברסט.
גם על הספר אשמח מאד לענות על שאלות.
80 Comments
מעניין לי לקבל הרחבה על הקביעה שהתשוקה (וההצלחה) הסינית נובעת ממוטיבציה של בודדים ולא מהכוונה משטרית. במשך האולימפיאדה רצו כל מיני סיפורי אימים על השיטות שהסינים מנהיגים בהתעמלות או שחיה, ניתוק מוחלט מהעולם החיצון מגיל צעיר, הפרדה מהמשפחה, משטר אימונים קיצוני וכו' וכו'. כאמור, אשמח לדעת יותר.
+ מה זה סופרסטארים מצחיקים?
שתי דוגמאות. לין דאן סיים את מסיבת העיתונאים בסוף הבדמינטון כשביקש מכולם לא לשלוח לו מתנות חתונה אלא רק מטבעות מזל. כשצ'ן רולין שמעה שאיזה זמר מהונג קונג ראה אותה קופצת היא צווחה כמו מתבגרת. והיא בקלות המנצחת האולימפית הכי דומיננטית בכל המשחקים הללו.
המשטר נותן כלים – ואולי כלים אכזריים – להצליח. אבל הספורטאים הסינים רוצים את זה. כמו בכל מקום זה משנה את מצבם דרמטית ובסין כנראה הרבה יותר דרמטית. לגבי ניתוק מהעולם החיצון אינני יודע אבל שני דברים. ראשית, סין באופן כללי עדיין די מנותקת מהעולם החיצון. שנית, העולם שבתוך סין לא הרבה יותר קטן מהעולם החיצון.
איך מתיישבים הסיפורים על ילדים שנמצאים מתאימים להרמת משקולות נניח, ואז נלקחים ממקום מושבם לממש את המטרה היחידה הזו ללא מקום מיותר לרצון חופשי?
כל הכבוד על הדיווחים ואני בהחלט יכול להבין שכשנמצאים בלב העניין, הרבה פעמים מעודכנים פחות ממי שנמצא חצי עולם רחוק מזה.
אחד הדברים שחשוב לזכור בהקשר של האולימפיאדה שלרוב המשתתפים, גם אם הם מקצוענים, רחוקים מלהרוויח הרבה כסף מהעיסוק שלהם. מעטים הם כמו שחקני הטניס או הכדורסל שמרוויחים מיליונים, ולרבים יש חיים הרבה יותר אפורים שכמו שאמרת, עבורם זה הסופרבול.
זה בדיוק מזכיר לי שראיתי השבוע את סירק דה סוליי וחבר שלי סיפר לי שחלק גדול מהאתלטים שאנחנו רואים באולימפיאדה מוצאים את עצמם אחרי זה כמתעמלים בכל מיני קרקסים כאלה.
אגב, אם כבר שאלות, איפה גרים כל המאמנים, עסקנים, שופטים וכו' שלא יכולים לגור בכפר האולימפי? האם הם פשוט שוכרים חדרים במלון שנה מראש? ואני לא יודע אם יצא לך לראות, אבל האם מרגישים את האולימפיאדה בחלקים אחרים של לונדון, אלו שלא קרובים לכפר האולימפי או שאנשים פשוט חיים כרגיל ויש פשוט איזה ארוע ספורט חשוב בעיר?
כן… מלונות או דירות.
האולימפיאדה מאד הורגשה בכל רחבי לונדון וזה לשון המעטה. משהו מעניין שאמר לי נהג מונית: "אין עבודה כי כולם צמודים לטלווזיות"
דורפן, בניגוד לפוסטים (הטובים מאד) מהאולימפיאדה שהיו חצי דיווח חצי דעה זהו פוסט דעה לחלוטין ובכל זאת (אולי בזכות זאת) הוא מהפוסטים הטובים ביותר שקראתי באתר.
מתנצל שאין לי משהו בעל ערך מוסף.
תודה.
התגובה עצמה באופן שניתנה, היא הערך המוסף.
מזל טוב על הספר. אני בטוח שהוא יהיה להיט.
אני רץ לקנות (גם כדי שתרויח משהו על הבלוג המדהים שלך).
הערת הגהה: יש "שכתבתי יחד עם אלון זנדר." אחד מיותר. (כנראה טעות פרוינדית – להיות בטוח שלא תשכח לציין אותו).
ואם כבר בנושא זה, אז אעיר ואאיר הערה שלימד אותי המנחה מהאוניברסיטה, פרופ' ארנון כהן ז"ל. לא כותבים "שכתבתי עם אלון זנדר" כי אם מכבדים תחילה את השותף, כלומר " אלון זנדר ואנוכי." אני יודע שזה לא עקרוני אך עדיין יפה לכבד את השותף.
אצל סבי היק"ה קראו לזה "חמור קופץ בראש", אבל אתה ניסחת הרבה יותר טוב.
רונן,
מעבר למסורת, שכבודה מונח היטב, האם לדעתך יש הצדקה להחזיק במשחקים האולימפיים ענפים שבהם אפילו למתמודדים עצמם אין
לא סיימת את השאלה..
אחד הדברים שהרגיזו אותי בתקשורת האלקטרונית (רדיו וטלוויזיה) הוא פטפטת של אנשים שאינם מבינים דבר בספורט. דב גילהר הזמין את יורם מנחם לדיון על מצב הספורט בישרראל. אני לא מכיר את יורם מנחם אבל הוא עושה רושם מאד רציני. מורה לחינוך גופני ומאמן כושר. גילהר ממש לא נתן לו לדבר וניסה כל הזמן לזרוק הערות "מחכימות" משלו כמו למשל שספורטאיות מצליחות הן גם פופולריות יותר בקרב בנים. מאיפה הנתון הזה? עד כמה שאני מתרשם, בנים די נרתעים מבנות מצליחות בכל התחומים ובמיוחד בספורט. אומרים שהן "גבריות". עירית לינור ערכה "משאל" איזה ענף ספורט מיותר והגיעה למסקנה כי בדמינטון מיותר כי קשה להגיד בדמינטון! יש הטועים ואומרים בדמינגטון. ממש סיבה רצינית. זה אחד הענפים הכי יפים שיש, הוא לא אלים ומתאים לכל גיל. אבל ידענים כלינור מוכנים לוותר עליו.
צודק 100%. ספורטאיות על מרתיעות גברים אלא אם מדובר בספורטאי על אחרים (כפי שאפשר להווכח מהדיווחים על הכמות הבלתי נגמרת של סקס בכפר האולימפי).
נראה לי שאם הייתם רואים את גמר ההוקי נשים באולימפיאדה הייתם משנים את דעתכם בנושא…
הוקי נשים זה ללא ספק הספורט הכי סקסי שיש, לפני טניס וכדורעף חופים
אהלן רונן, קניתי היום את הספר (44 ש"ח בצומת ספרים, עמד ממש ליד הקופה!)ומדובר בספר האולטימטיבי להפסקת סיגריה בחוץ (פרקים קצרים ומרתקים, פורמט קטן) – אולי זה לא נשמע כמו מחמאה גדולה אבל בשבילי זה דבר אדיר. בינתיים על רוב הסיפורים שמעתי, אבל ראש השנה מתקרב וזו נראית לי מתנה פשוט מעולה למגוון רחב של חברים ובני משפחה – אולי תמכרו את זה באריזות של חמישיות?
תודה על הסיקור הנהדר של המשחקים. שאלה ששאלנו את עצמנו בחבר'ה: מתי הצ'ק אאוט בכפר האולימפי? כשהתחרות שלך נסתיימה, או שאפשר להישאר עד הסוף? הופתעתי לראות ספורטאים חוזרים הביתה באמצע האולימפיאדה. לא עדיף להישאר בשביל הסיכוי לשתות משהו עם פרייזר פרייס?
רונן, אני לא יודע אם המשטר גורם להצלחה או התרבות, אבל תופעות כמו הקופצת למים השנייה שזכתה בזהב, שההורים שלה לא סיפרו לה שסבא שלה נפטר שנה שעברה ושלאמא שלה היה סרטן השד לפני כמה שנים כדי לא לפגוע בהכנות שלה, לא אפשריות במקומות אחרים (אולי בצפון קוריאה).
גיל – אבל זה העניין. אלו היו ההורים, לא המשטר, שהחליטו על הדבר הזה.
על זה איאן קרשו היה אומר ש"ההורים כיוונו לדעת המשטר".
נכון, אבל זה חלק מהתרבות הקיצונית של הצלחה בכל מחיר שלמשטר יש חלק לא קטן בו. אני פשוט לא רואה דבר דומה במדינות דמוקרטיות.
גיל – באמת? ומה לגבי הסתרת התעללות מינית בילדים כדי לא לפגוע בקבוצת פוטבול? ומה לגבי מאמן הגנה של גרין ביי שבנו נעלם, נמצא מת, ובתוך יומיים במקום להיות עם משפחתו הוא מאמן בפלייאוף. וברור לי שזה "בדיוק דומה" אבל אם חושבים על זה – זה מאד מאד דומה.
האם זה "המשטר האמריקאי" שכפה את זה?
ממש לא רואה את ההבדל בין המקרים. אנשים שהספורט עיוות אצלם כל שיקול דעת.
אני חושב שיש הבדל ברור. המקרים שהזכרת לא קשורים להתעללות בשחקנים . למעט התעמלות נשים שם נראה לי יש אפשרות להתעללות, אף אחד לא מכריח אתלטים לשחק או להתאמן ומשטרי האימונים לא רצחניים. המקרה בפן סטייט לא קשור לפוטבול ישירות אלא לעוצמה של מאמנים מעבר לנדרש. לגבי תרבות השכול, זה נושא אחר ואני באמת לא רואה שזה קשור כל כך. זה לא שזה קורה רק בפוטבול. הרבה אנשים יחזרו כאן לעבודה די מהר.
גם הסתרת מידע על אסונות במשפחה זה דבר שאינו מוגבל לסין. אני מכיר לפחות סיפור אחד על מקרה בו היה רצון להסתיר מאדם צעיר את מותו של אחיו בגלל טיול (על ידי קרוביו, עד שיחזור). להבנתי זה לא קרה פשוט בגלל ההבנה שאי אפשר למנוע את זרימת המידע, אבל כאשר זה אפשרי זה יקרה בהרבה מקומות.
יריב, גם אני מכיר מקרים דומים אבל אין כאן מקום להשוואה. אבל להסתיר מחלה למשך 8 שנים או שסבא מת לשנה?
גיל – אבל זה קשור לתרבות או למשפחה. לא למשטר. יש לך לדעתי טעות אחת קונצפטואלית. פו מינגסיאה היא לא ספורטאית מזרח גרמניה או רומניה שאין לה גרוש ועושה את מה שהמשטר אומר לה. היא מולטי מליונרית במדינה מאד קפיטליסטית (גם אם דיקטטורה) ויכולה לפרוש מתי שבא לה עם הרבה כסף.
המקרה של פן סטייט ופו זהה לחלוטין מבחינה אחת: ייחוס חשיבות לספורט מעבר לפרופורציות. זה שאתה מוצא הבדלים בפרטים הקטנים – לעולם אין שני מקרים דומים.
הבעיה עם מאמן ההגנה של גרין ביי היא לא ההחלטה שלו – אלא ההאדרה המזוויעה של הסיפור בתקשורת. בנאדם שלכל הדעות צריך להיות עם המשפחה הולך לאמן פוטבול.
יהיה מעניין אם תוכל לפרט באחד הטורים הבאים את הסטטיסטיקה שמאחורי הפרוייקט, אם זה מתועד כמובן, כמה משחקים, ספורטאים, מדליות וכו'.
היה מרתק
השאלה היחידה שלי על הספר היא האם אפשר לקנות אותו ישירות מהמחברים ?(ולזכות בדבר חכמה או הקדשה בכתב ידם)
הממ… צריך לארגן משהו כזה. אבדוק..
גם אני רוצה.
גם אני רוצה !
קראתי בדביקות את כל הטורים שלך על האולימפיאדה.
הם היו קסומים, כמו הטור הזה שלך.
תבורך.
קוצו של יוד
וגם אני. רק ציינו זמן ומקום לטקס רכישה וחתימה (אתה מגיע מתישהוא לארץ, נכון?)ואגיע.
גם אני בעניין
Good Idea
בדיוק מה שרציתי לשאול. אני מאוד רוצה את הספר, אבל לא רוצה לשלם 42 שקלים להוצאה ועוד 2 שקלים לך ולזנדר.
איך קונים רק דרככם?
בעולם המוזיקה השינוי כבר התחיל מזמן, הגיע הזמן שגם בעולם הספרים זה יקרה (למרות ההבדלים בהפצה).
שמרלינג, יה סוחר ממולח. עוד 20 שנה אתה תשים את זה בebay (או מה שלא יהיה אז) ותמכור את זה כאילו זה קלף נדיר של בייב רות.
מי זה בייב רות? :)
מה זה מוד-פן?
נגה באמת! מודרן פנת'לון כמובן – קרב חמישה מודרני
פוסט נפלא, ואני מקווה וחושב שגם הספר כזה.
בורו אמר משהו חיובי…אפשר להכניס את התאריך ללוח שנה.
והפוסט באמת נפלא
חס וחלילה שיקחו את קרב 5 המודרני, זה לדעתי הספורט במיטבו. וגם אני התרשמתי שהם מתקשים ברכיבה אבל אולי זה קשור לחלוקה אקראית של הסוסים למתחרים, משהו שנראה לי קצת לא הוגן (מה אם הסוס שלך בדיוק סובל מקלקול קיבה?).
זה בהחלט קשור לכך שהם לא רגילים לסוסים.
הסוסים נבדקים כך שלא תהיה בעיית קלקול קיבה – והם אפילו נמדדים כדי שלא יהיה סוס טוב מדי או גרוע מדי. אבל הברזילאית שזכתה בארד טענה שנתנו לה סוס בן 16… ואחר כך אמרה "אבל זה לא היה מביא אותי למקום שני".
אגב – את הסוסים תורמים אנשים מהציבור לטובת התחרות האולימפית. הם סוסים ששווים 10-20 אלף פאונד בניגוד למליונים של הסוסים בתחרויות הרכיבה.
אנצל את ההזדמנות כדי להגיד תודה.
הפרוייקט הזה היה עבורי חלק אינטגרלי מהחוויה האולימפית, אולי אפילו הערך המוסף שלה.
היכולת להגיע לכל אירוע ולצאת ממנו עם תובנות מרתקות, בין אם אלה עיתונאי ג'ודו יפנים או אוהדי חתירה הונגרים שדיברת איתם, הייתה מרהיבה. עיתונות במיטבה, ובעצם פשוט סקרנות ועניין אנושי באחר במיטבם.
היי,
אהבתי רבים מהפוסטים האולימפיים שלך ושל אחרים וכך גם עם הפוסט הזה. אני רוצה ממש להודות לך על כך שאתה כותב "להפסיק לראות ספורט כמוצר צריכה או בידור. אחד הדברים שלא אהבתי מדי פעם בדיונים בזמן האולימפיאדה הוא כשאנשים דיברו על "ספורטים מיותרים ולא מעניינים". בעיקר משום שהם "לא עוברים טוב בטלוויזיה"." ספורט הוא אומנם במידה מסוימת מוצר צריכה, במיוחד של הקהל, אבל הוא יותר תרבות, במיוחד של הספורטאי. ספורט גדל על רקע מסוים, ובגלל זה ביפן יש יותר ג'ודאים באופן יחסי (ואולי גם מוחלט) מאשר במדינות אחרות; לכן יש קשטים שבאים מאיזור מסוים בהודו; ויש עוד דוגמאות. חשוב להבין שספורטאי לא בוחר בספורט כלשהו כיוון שבעוד מספר שנים יראו אותו בטלביזיה, הוא בדרך כלל נשאב לתוכו, ובשלב מסוים לא יכול בלעדיו. לכן הדיון על סוג מסוים כמיותר או סיגנון שחייה שלא שייך כי אינו המהיר ביותר הוא דיון שמעליב את הספורטאי. הטענות הללו באות מאנשים אשר הספורט ורוח הספורט זרה להם. אפילו התחרות היא במקום השני אחרי הרצון להגיע לשלמות עצמית בדבר שאתה אפילו לא תמיד יכול להסביר לעצמך למה אתה נשאב אליו כל-כך. זה לא אהבה אפילו כי אם התמכרות. כשמישהו בפגרה הוא עדיין מרגיש שהגוף חייב את זה, גם אם במינון נמוך יותר. ואחרי זה פלוני בא ואומר "הדבר הזה לא חשוב." לא ניתן להכניס את הכל למשחקים האולימפיים אך זאת לא בגלל שזה פחות חשוב כי אם משיקולים אחרים, גם רייטינג אך לא רק.
בכול אופן, לסכם את התגובה, אהבתי…
רונן,
האהבה שלך לספורט פשוט מרגשת.
תענוג לקרוא אותך בכל נושא.
תודה
מצטרף קודם כל לתודה של אסף. הענקת ערך מוסף לחוויה האולימפית של כולנו, היה ממש כיף.
השאלה שלי היא איך אתה יודע שיום סיום תחרויות השחיה הוא היום עם הכי הרבה סקס בכפר האולימפי?
ובנימה יותר רצינית, למה לדעתך העתיד של המשחקים נמצא בנשים?
העתיד תמיד נימצא בנשים.
לייק
מעולה. תודה על סדרת הפוסטים ועל הבלוג בכלל.
תודה.
לגבי הספר – איך מחליטים על מה לכתוב? איך מתחילים בכלל?…
אני רק מנסה לדמיין את זה ונהיה לי כאב ראש… ולחשוב שלכם זה לקח רק 4 שנים (ואני באמת מתכוון רק)…
בגלל שכבר אין לי הרבה דרכים להחמיא לטורים שלך שלא השתמשתי בהם בעבר, חשבתי עכשיו על העובדה שכבר לפחות 4 שנים שאני קורא את הבלוג שלך בכתובותיו השונות ומעולם לא הייתה לי הרגשה של רוויה, או תחושה של דז'ה וו, כתיבה צפויה ונוסחתית או של חוסר עניין (ואני אומר זאת בהשוואה לבלוגרים אחרים, באתר הזה ומחוצה לו).
אני מניח שזה המקור להנאה מרוב רובם של הפוסטים שלך.
ודרך אגב, לגבי הספר, כנראה שבצומת ספרים לא כל כך נלהבים לשלוח דברי דואר לטייוואן , אני כבר כמעט שבוע מחכה לאי מייל מהם לגבי האפשרות לעשות זאת….
זה ידוע שצומת ספרים היא רשת מאואיסטית בבסיסה. תכתוב להם טאיפי הסינית והם יחזרו אליך במהרה.
מעולה מעולה מעולה מעולה
במהלך המשחקים שמתי לב לתופעה יפה במיוחד. אלו שהחמיצו את מדליית הזהב נראו שותפים לאושרו של המנצח ושמחים לגמרי בחלקם, גם כשהפסידו לעיתים באופן אכזרי וגם כשהיו הפייבורטים. פרייזר פרייס ב-200, האתיופים ב-10,000 (שלא לדבר על האמריקאי שלא האמין למזלו הטוב), אפילו איסינבאבה במוט, והרבה פעמים בבריכה. לא שלא היו פנים חמוצות, אבל הרבה פחות מהצפוי.
בהנחה שהתופעה אמיתית ולא מחווה ריקה למצלמות, מה לדעתך ההסבר? החבר'ה האלה הרי קורעים את התחת להשיג את הזהב, וזה עתה נכשלו.
זיגפריד, היה מחקר שהראה שזוכים במדליות כסף הרבה פחות מאושרים מאלו שזכו בארד. אלו שזוכים בארד, לא קרובים לזהב ברוב המקרים ולכן מרוצים שיצאו עם משהו. לעומת זאת, זוכי כסף תמיד יכולים לחשוב שאם היו עושים משהו קצת אחרת היו זוכים בזהב ולכן האכזבה גדולה יותר. אני לא יודע אלו מפסידים ראית אבל אני מעריך שמדובר בזוכי ארד או כאלו שהפסידו בהפרש יחסית גדול ויודעים שלא היו יכולים לשנות את התוצאה הסופית גם אם היו מתאמצים.
נהדר. בהצלחה עם הספר. אני כבר מתאר את שיחות הסלון:
"כבר קראת את הדורפן וזנדר (או זנדר ודורפן) החדש?"
זנדורפן!
יופי של פוסט, יופי של סיקור לאולימפיאדה (תודה!), ואני בטוח שגם יופי של ספר. התכוונתי לקנות אותו אבל עכשיו עם היוזמה של שמרלינג, אחכה לאירוע :). זה בטח גם יהיה מפגש מעניין עם כותבי ומגיבי דה באזר (אז אני מוסיף את ההצעה שלי – במקום לעשות את זה בחנות ספרים כמו תמיד, תעשו את זה בפאב!
אני כבר באמצע הספר, והרבה מחשבות ממלאות אותי. פעם ראשונה שאני "מכיר" את המחבר.
טוב שאמרת שהרעיון לקונספט של הספר לא היה שלכם. עם יכולת העמקה כמו שלכם, 2 פסקאות לכל נושא הן ממש מעט.
הידד, אני קורא:)
אחרי שנים של קריאה בעיקר דוממת של הבלוג, אני אקנה את הספר. אתה פילוסוף הספורט מהמובילים בעולם לדעתי, ומאוד מעניין אותי לקרוא את הגיגייך מרוכזים.
חוץ מזה אני מובטל אז יש לי הרבה זמן פנוי
Of course, what an incredible web site and insightful blogposts, I will add backlink. Regards.
Howdy. Vastly cool blog!! Guy .. Exquisite .. Amazing .. I'll bookmark your site and obtain the feeds also…I am jovial to attain abundant beneficial in rank here in the article. Recognition for sharing…
is this a trending topic I would like to get extra on the subject of trending topics in lr web hosting perform you know several machine by this
Some truly excellent info , Glad I discovered this. "If you haven't forgiven yourself something, how can you forgive others" by Dolores Huerta.
And the downside is your long term is in your They make an excellent item.
There is visibly a bundle to identify about this. I suppose you made various good points in features also.
I am really impressed by your writing style and representation of the information in your article. It's apparent that you've done your research. Thank you.
Appreciate it for helping out, superb information. "If at first you don't succeed, find out if the loser gets anything." by Bill Lyon.
Hi my friend! I want to say that this post is wonderful, nice written and incorporate approximately all significant infos. I’d like to see more posts like this .
What i do not realize is actually how you're no longer actually much more well-favored than you may be right now. You're very intelligent. You know thus significantly relating to this subject, made me in my opinion believe it from numerous numerous angles. Its like women and men don't seem to be interested unless it is something to accomplish with Lady gaga! Your own stuffs great. At all times handle it up!
well! More exciting content and fantastic
Nearly all of the things you point out is supprisingly precise and it makes me wonder why I had not looked at this with this light previously. This particular article really did switch the light on for me personally as far as this specific topic goes. Nevertheless at this time there is 1 position I am not really too comfortable with and whilst I attempt to reconcile that with the central idea of the issue, allow me observe exactly what the rest of the visitors have to point out.Nicely done.
Buchen Sie bei Urlaubschecker Ihren Urlaub