קבוצה גדולה. הברירה הטבעית ופיוז'ן בספורט

על פיוז'ן. לא רק בהכל. גם בספורט

ראיתי אתמול עוד קבוצה גדולה, "הברירה הטבעית" בבית הכנסת של רחוב דוהאני בבודפשט. הם היו כתמיד נפלאים אבל היה רגע מצמרר במיוחד, לנוכח המקום, כששלמה בר שׁר את "הליכה לקיסריה".

בר הוא בעיני גדול המוסיקאים הישראלים. לא כי הוא המוסיקאי הגדול ביותר מבין הישראלים – זה כמובן עניין של טעם – אלא בגלל התרומה ליצירת ישראליות. כי מבין כל האידיאלים שקיימים בישראל – שרבים מהם מתנגדים ומתנגשים ויוצרים חברה משוסעת מבחינה פוליטית ודתית ואתנית – אולי האידיאל המעניין מכולם הוא מיזוג גלויות. כי במיטבו מיזוג גלויות הוא לא עוד איזה שטות פוליטית אלא פוטנציאל ענק. שיכול להגיע למקומות יומיומיים מאד כמו מטבח, ומקומות אסטטיים כמו אמנות ומוסיקה. מה שנקרא באכדית מדוברת פיוז'ן.

והברירה הטבעית הם פיוז'ן לעילה ולעילה. בר  סיפר אתמול ליהודים הייקים של בודפשט  בין השירים "המוסיקה שלי היא לא סימטרית טק, טק, טק. אלא כמו אצל הצוענים, קצת בהההה"

 

*

פיוז'ן בספורט הוא דבר מעניין ויש כמה דוגמאות מרתקות. אולי מעל כולן – קבוצת ברצלונה הנוכחית – שזזה וממוקמת במגרש כמו קבוצה הולנדית או מרכז אירופאית של המאה הקודמת, עם יכולת טכנית דרום אמריקאית-לטינית. לטעמי, אין בא גרם אחד של החוצפה והתעוזה ואפילו האינדיוודואליזם שיש בכדורגל לטיני. היא משחקת כדורגל אחראי וסדור לחלוטין אבל עם כלי אינדוודואל אדירים. משל תשלב מתופף אפריקאי לתזמורת סימפונית או פבארוטי שר להיטי רוק.

דוגמא מאד בולטת היא בין כדורסל שחור ולבן. בתחילה זו הייתה מציאות החיים – כי כדורסלנים שחורים התגלו כטובים יותר. אבל אחר כך קרה לפעמים תהליך הפוך ושתי קבוצות הפיוז'ן המעניינות היו בעיני הבולס של ג'ורדן וסקרמנטו קינגס הגדולה של תחילת המאה. הבולס יישמו שיטת משחק עתיקה עם כלים אטומיים. ולדעתי זה היה אפשרי כי ג'ורדן במזגו לא היה שחקן פרוע או שכונתי. הקינגס היו פיוז'ן קצת אחר. שיטת המשחק הפרינסטונית עם אתלטים שחורים אבל גם עם כדורסלנים אירופאים חצופים.

יש מדינות וסיטואציות בהן הפיוז'ן הוא כפוי. מדינות כמו צרפת הולנד וגרמניה ואנגליה יהפכו לא רלוונטיות אם לא ישלבו אוכלוסיות מהגרים. אין להן את הלוקסוס של ברצלונה שפשוט מייבאת רק את המנטליות המרכז אירופאית, אבל כוח אדם לגמרי מקומי. בהולנד הפיוז'ן הזה היה רכבת הרים שכלל רגעי גדולה נדירים – אייאקס של שנות התשעים בהחלט הייתה עם פוטנציאל להיות ברצלונה הנוכחית – אבל גם נקודות שפל. אני אפילו לא מדבר על תקופות הריבים בין שחורים ולבנים אלא יותר גישה כמו של וואן מרוויק ביורו האחרון.

גרמניה עשתה את המהלך הנרחב של שיתוף מהגרים כדי להציל את הכדורגל שלה – ועשתה זאת בהצלחה מסחררת. יש אומרים שהיא איבדה משהו מגרמניה הישנה והבלתי נכנעת בתהליך הזה, אבל זה סימפטום מקומי שנכון לעכשיו. באנגליה השתלבו שחקנים מהגרים כשהם מאמצים לחלוטין כדורגל אנגלי וההשפעה התרבותית-סגנונית שלהם כמעט אפסית. וככה זה גם נראה.

צרפת היה אולי התהליך המעניין יותר: כי לא היה פה רק עניין של שחורים ולבנים. המהגרים המשמעותיים בכדורגל הצרפתי הביאו גם מסורות מזרח אירופאיות, ומצפון אפריקה ומאפריקה השחורה ובשיא גדולתה אפשר היה להוסיף לתערובת שחקן ארגנטיני ושחקן באסקי. זה עובד נהדר אם יש זידאן ודשאן.

 

זה לא פיוז'ן. ישראל 1970

 

ובכדורגל הישראלי?

במונדיאל של 1970 שיחקה נבחרת אשכנזית כמעט לחלוטין עם מאמן שהעריץ את הכדורגל הגרמני. בואו נאמר כך: התוצאה הייתה מאד קוהורנטית. הפנמה של הבונקר ללא שאלות.

אבל אז הגיע מהפך מלמיליאן. ואם אני חוזר אל הכדורגל של ילדותי -בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים – ומנתח אותו עכשיו אני מקבל תמונה של קקופוניה מוחלטת. המאמנים היו מעריצי כל דבר שמקורו בבית הספר הגבוה בקלן, השחקנים היו ברובם מעדות המזרח והכדורגל בטלוויזיה היה מאנגליה. ושאלת השאלות הייתה האם מלמיליאן וסיני – שחקן מרכז אירופאי בסגנונו – יכולים לשחק באותה קבוצה.

משלב מסויים זה באמת לא ממש עדתי. כל הכדורגלנים שגדלים בישראל עצמה הם בעלי אופי ים תיכוני. כשהסימן המעניין ביותר לכך הוא שבאופן די מנוגד לחברה הכדורגל הישראלי כן מצליח לקלוט לשורותיו הרבה ערבים ולא מצליח לקלוט לשורותיו את יוצאי העליה הרוסית.

וכאן כשלונו הגדול. כי מהצד האחד אין איזשהי גאווה מסויימת בסגנון של כדורגל מקומי שאהוב על הקהל – נניח כמו במצרים.  ומהצד השני, בניגוד לתורכיה ויוון למשל, מעולם לא היה מהלך מוצלח אחד של הטמעת אימון אירופאי.  למרות שמכבי תל אביב נראית טוב כבר שבועיים.

בינתיים המרחק בין כדורגל ישראלי למה שעושה שלמה בר הוא שבא לי לבכות.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

50 Comments

עומרי 30 באוגוסט 2012

מרתק

ג'וס 30 באוגוסט 2012

הליכה לקיסריה (או בשמו המוכר "אלי, אלי") הוא שיר מצמרר בכל מקום בעולם, למרות שכנראה בבי"כ בבודפשט הוא קצת יותר.

דוד מירושלים 30 באוגוסט 2012

הציטוט של שלמה בר ענק!!

המוסיקה בישראל דווקא מתחילה להבין את הכוח שיש למיזוג גלויות, יש מלא דוגמאות של שילובים שנשמעים על פניו הזויים אבל בפועל הם נהדרים ממש. הנה דוגמא אחת שאני אוהב, ככה משלבים מוסיקה מרוקאית עם ג'אז.

http://www.youtube.com/watch?v=Tmrl7VNt65w

ויש עוד שילובים רבים ויפים, כי פתאום גילינו (באיחור כמובן) שיש לנו מטען תרבותי אדיר שבאנו איתו והוא הולך ונעלם, ורק עכשיו מתחילים לנסות ולשמר ולמצוא הקלטות משנות החמישים בארכיון הפונתיקה הלאומי של שירת המפטירים הטורקית או של ניגון אבוד של חסידות מודזיץ' או אלוהים יודע מה.

לפני שבועיים שלושה היה בירושלים מופע ביוזמת רשת 88FM שבמסגרתו היו הופעות של להקות בכל 15 השפות שבהן משדר רדיו רקע, ובין הופעה של זמר ששר בטיגרינית מלווה בקלידן לבין הונגרייה ששרה את קודאי ולפני שעולה להקה ששרה בארמית, אתה מוצא את עצמך חושב איזה מעצמת מוסיקת עולם היינו יכולים להיות…

דורפן 30 באוגוסט 2012

זה נכון מאד. ולכן שלמה בר צריך לקבל את פרס ישראל. כי הוא גילה את כל זה ראשון.

דוד מירושלים 30 באוגוסט 2012

זה מה ששכחתי לכתוב משום מה. 'הברירה הטבעית' הייתה למעשה הלהקה הראשונה המשמעותית ששילבה סגנונות ומקצבים (וזכתה בהתחלה לתגובות של לגלוג וזלזול), ועל הנחשוניות הזאת היא ראוייה לכבוד.

הופמן 30 באוגוסט 2012

דוד – איזה יופי של שיר.

אלעד 30 באוגוסט 2012

איך התרשמת מהכנר שלו (ניר סרוסי)? היה איתי בצבא…

דורפן 30 באוגוסט 2012

נהדר. למרות שהלב קצת נצבט. כשהייתי סטודנט ראיתי אותם כ-5-6 פעמים בלוגוס. והקטעי סולו של סמסון קמהקר היו הרגע הגדול בכל הופעה.

אלעד ב. 30 באוגוסט 2012

סליחה על הבורות – אני מכיר את הכנר הוותיק בשמו המיוחד.
היכן הוא היום?

martzianno 30 באוגוסט 2012

הלך לעולמו

איתן בקרמן 30 באוגוסט 2012

דורפן, זה קטע, ראיתי בוויקנד תכנית נידחת באיזה ערוץ עם שלמה בר, סיכום ושיחה, משהו די ארוך, והגעתי למסקנה סופית שהוא אחד הכי חכמים ומיוחדים שיש. פרס ישראל לשלמה בר! מסכים.

אוהד הxלחות 30 באוגוסט 2012

בדיקה

אוהד הxלחות 30 באוגוסט 2012

דורפן שלום

משום מה אני מסוגל להשאירת תגובה רק בפוסטים שלך.יש פיתרון לסוגייה?

דורפן 30 באוגוסט 2012

תכתוב לי במייל וננסה לפתור את הבעיה

אוהד הxלחות 30 באוגוסט 2012

הייתי כותב אם היה לי את המייל שלך..

אוהד הxלחות 30 באוגוסט 2012

תודה

אריאל גרייזס 30 באוגוסט 2012

נהדר (גם הפוסט וגם שלמה בר)

מיקיג' 30 באוגוסט 2012

לפני שלושה חודשים ראיתי הופעה בתמונע של פרויקט אנשי מוזיקה מכל מיני פינות בעולם (נחשו למה המוסלמי הצרפתי לא יכול היה להשתתף…). באמצע הם אירחו את שלמה בר, שעלה ל-10 דקות. אחרי חצי שעה של תצוגה מדהימה של הנגנת כלי הקשה בלהקה, אחלה מתופפת שבעולם, מקצועית לעילא, ואז שלמה בר מתחיל עם הדרבוקה ואתה מרגיש שואללה, האיש בא עם הדרבוקה מהשמיים, שעם כל הכבוד לנגנת המעולה, אין מה להשוות. היא מעולה, הוא מלך מלכי המלכים, ההנדריקס של הדרבוקה.

סוסמעץ 30 באוגוסט 2012

הפיוז'ן בישראל הוא בין כלי נשק מיובאים מצרפת
לכאלה שמגיעים מאמריקה לתוצרת התעשיה הבטחונית.
אולי מכבי ת"א של שראס ופארקר הציגה איזה פיוז'ן
ספורטיבי של מקצוענות, חכמת משחק ואטלטיות.

דורפן 30 באוגוסט 2012

יאסקוביצ'יוס-וויצ'יץ'-פרקר היה פיוז'ן יפה. וגם סעיף אחד שלך נכון.

איתן בקרמן 30 באוגוסט 2012

אתה שוגה – הפיוז'ן הישראלי במיטבו הוא מכירת נשק למשטר הגנרלים בארגנטינה שזורק יהודים (אמנם סמולנים) ממטוסים

מקום שני זה מכירת נשק לשני הצדדים בסרילנקה ומקומות אחרים.

מקום שלישי זה אבי נימני.

סימנטוב 30 באוגוסט 2012

הברירה הטבעית נהדרים (אם כי המוזיקה שלהם לא כ"כ מדברת אליי) ליבי נחמץ שסמסון טהומקר נפטר חסר כל ואיפשהו יש על שלמה בר כתם.
מרתק כרגיל.

אלעד 30 באוגוסט 2012

אתה יכול להסביר לגבי הכתם שאמור להיות על שלמה בר?

סימנטוב 30 באוגוסט 2012

סמסון נפטר חסר כל הוא סיים את חיו בדירה עלובה בתנאי עוני בשעתו היו הרבה טענות ששלמה בר ניצל אותו

אלעד 30 באוגוסט 2012

אבל בר בעתצו חי חיי צניעות ומטיף להם, לא? או שאני תמים מדי? או שהעולם שלנו עד כדי כך ציני שאנחנו חייבים לחשוב שבר ניצל אותו בצורה כלשהי?

אלעד 30 באוגוסט 2012

בעתצו = בעצמו

סימנטוב 30 באוגוסט 2012

אין באמת מושג מה בדיוק קרה שם. מנסיוני כשמדובר בכסף אני לרוב חושד.

MG 30 באוגוסט 2012

דורפן, כמה דברים:
1. לכתוב יהודי יק"ה זה לא כמו לכתוב המפקד המ"מ או דוח ד"ן?
2. דושאן אוהרין הביא את מכבי חיפה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע ועד שאלון מזרחי עזב הוא היה מרוחק 3 נק' מהפועל חיפה עם 9 ניצחונות ליגה רצופים.
3. מתנדבות בקיבוצים של שנות ה-90 נכלל בהגדרת פיוז'ן?
4. שלמה בר ענק, אבל אני חייב לציין שיש הבדל גדול בין לשמוע אותו (תענוג) ללראות אותו (אובר אקטינג שאפילו ג'ים קארי היה מקנא).
5. ילדים זה שמחה!

איציק 30 באוגוסט 2012

1. שלמה בר ענק לא רק בשירה, כי אם גם לשמוע אותו מדבר. דעתני ומעניין מאוד.
2. יק"ה זה כינוי גנאי למרובעות הגרמנית במיוחד על החליפות שלושה חלקים בחום הישראלי. יק"ה = יהודי קשה הבנה.
3. פוסט מעניין מאוד.

MG 30 באוגוסט 2012

1. מסכים.
2. לזה בדיוק התכוונתי. לא נכון לכתוב יהודי יק"ה, כיוון שזה יהודי יהודי קשה הבנה.
3. מסכים.

יורם אהרוני 30 באוגוסט 2012

חשבתי שאתה הולך לפתח את זה לכוון של שיר של חנה סנש בהונגריה, מזכיר את אבא שלה הלא ציוני שכתב את "צ'יבי" שבו עסקת ביום השואה לפני מספר שנים…היום כאשר רצתי בחדר כושר צפיתי בערוץ ספורט 5 גולד בגמר של מכבי תל אביב נגד וארזה ב-1977. שודר לכבוד יומולדת 69 של טל ברודי. בפינת המסך היה כתוב: מכבי תל אביב וארזה 77: 76. איך הם עשו טעות כזו? על ילד יודע שנגמר 78 :77… אפילו המשחק בספייס ג'ם נגמר בתוצאה הזו! ברודי באמת היה מצויין במשחק הזה והניהול של רלף ודוידסקו פשוט ענק. הוציאו את ברקוביץ' וארואסטי שיחק במקומו כדי שגם ברודי וגם בואטרייט יוכלו להיות על המגרש. פרי כמובן גם כן לא ירד לנוח.(ראיתי רק את המחצית השנייה, רצתי 35 דקות בערך…). את סילבר היה אפשר להחליף בשוקי שוורץ בלי בעייה בכלל. ברודי רוב אותה עונה עלה מהספסל אבל דווקא במשחק הזה נתנו לו הרבה דקות, חלקן על חשבון ברקוביץ'. בכדורסל, כאשר אתה מחליף מישהו, צריך לשים לב במי אתה מחליף אותו. אי אפשר להחליף כוכב בילד…את ברקוביץ' היה אפשר להחליף בארואסטי כי הם היו חברים. ארואסטי גם עשה יותר הגנה ולא מנע כדורים מבואטרייט, ברודי ופרי.

אלעד ב. 30 באוגוסט 2012

לא בטוח אבל נראה לי שהכוונה הייתה שהגמר היה בעונת 76-77
ולא התכוונו בכך לתוצאה

יורם אהרוני 31 באוגוסט 2012

איך לא חשבתי על זה… תודה אלעד. ראיתי באותה עונה (סתיו 76) את משחקי הבית המוקדם ביד אליהו. מכבי העפילה אז לראשונה לבית הגמר. בסתיו 1976 הייתי בחודשים האחרונים שלי בצבא וקניתי מנוי חייל במחיר מאד מוזל. לבית הגמר כבר לא רכשתי כרטיסים כי השתחררתי. את הפסד הבית לוארזה לא ראיתי אפילו בטלוויזיה כי הייתי בטיול שחרור בסיני…

ניינר 30 באוגוסט 2012

נראה לי שהגיע הזמן לפוסט על "צ'יבי", ספר הילדים הנפלא של בלא סנש שנעלם מהתודעה ומעולם לא יצא במהדורה מודרנית. יש לי עותק של הספר ואין שנה שאני לא קורא אותו שוב, בצוותא עם היהלום השני בספרות הילדים ההונגרית "נערי רחב פאל" או מחניים כפי שנקרא בתרגום הישן

דורפן 30 באוגוסט 2012

ניינר – לא יודע אם אתה זוכר – אבל כתבתי על הספר כתבת עיתונות גדולה.

http://debuzzer.sport5.co.il/dorfan/619

ניינר 30 באוגוסט 2012

ויי ויי איך פספסתי. נפלא!

צור שפי 30 באוגוסט 2012

יש המון מה להגיב על הפוסט היפה הזה:

1. כאשר אתה כותב שיש מדינות שיהפכו "לא רלבנטיות" ללא ההגירה והפיוז'ן, למה אתה בדיוק מתכוון? לספורט או בכלל? ומה פירוש "לא רלבנטיות"? אחת מנקודות המחלוקת הקבועות בינינו היא בשאלת הרב -תרבותיות – האם זה טוב או רע. אני אהבתי מאוד את נבחרת צרפת של 1998 ועדיין אני חושב שאם המהגרים לא יתכנסו תחת האתוס של החילוניות שעליו מבוססת הצרפתיות זה ייגמר לא טוב. גם בארה"ב וגם בארץ יש מצד אחד מהגרים מעשרות מדינות אבל יש רעיון מרכזי אחד המהווה את המניע המרכזי להגעת המהגרים (בארה"ב נגדיר "החלום האמריקאי" ובארץ "מדינת הלאום היהודי" או "ציונות").

ברור שאירופה חייבת את המהגרים אבל זה כי הם הפסיקו לעשות ילדים וחייבים ידים עובדות. זה אילוץ, לא צריך להפוך את זה לאידאל או לאידאולוגיה. שים לב גם לכך שהמדינות המובילות בכל מדד בתחומי הרווחה, החינוך וכו' הן הנורדיות שהן הכי הומוגניות והכי פחות פיוז'ן. אין כאן מסקנה חותכת אלא הצבעה על מורכבויות.

2. שלמה בר אכן מוסיקאי ענק וגם אני עוד זוכר את ההרכב האגדי מלפני שלושים שנה ויותר. אם אני לא טועה, סמסון קמקר לצערי כבר איננו איתנו.

3. לפני המון שנים היה לי ויכוח עם מישהו על סוגיית ההמנון שלנו על רקע האבסורד שבציפיה כי אזרח לא יהודי ישיר אותו. הצעתי אז שיהיה המנון נוסף (יש תקדים לזה איפשהו, לא זוכר איפה) שיהיה מאוד יהודי ברוחו אבל אוניברסלי במילותיו. הרעיון שלי היה "הליכה לקיסריה".

סבתא אינגה הייתה אומרת 31 באוגוסט 2012

2+1 – מצוין. יפה כתבת.
3. הברירה הטבעית זה יותר ערוץ 1 מאורי לוי. משו בין דליה מזור לקישקשתא…
4. רעיון מצוין. מצד שני – שוב ניתקע עם המנון של מוזיקת דכאון. מעדיף שיר קצבי ושמח. נניח ״מי שמאמין לא מפחד״ של אייל גולן… משו שכייף לשיר. שירים לנו מסיבה אפילו ביום הזכרון ;-) מצד שני אפשר שניים – המנון דכאון ליום הזכרון והמנון פארטיה ליום העצמאות…

נ.ב. עשיתי פעם מיש ש על השם שלי כמוך. יצא לי נני שערבני… שלך יותר טוב… ;-)

תומר חרוב 30 באוגוסט 2012

מעולה, הפוסט ושלמה בר. יצא לי לפני כמה חודשים לראיין את אשתו, יעל אופנבך שגם מופיעה עם הברירה, אישה מעניינת ומרתקת בפני עצמה.
אני מסכים לגבי המצב הנוכחי של הכדורגל הישראלי אבל אני כן רואה שינוי בפתח בעקבות עליית הכדורגלנים הערבים. נכון שתמיד היו פה ושם אבל היום כמעט אין קבוצה בליגת העל(טוב, יש אחת) שאין בה שחקן מפתח מהמגזר הערבי. כשמסתכלים על קבוצות הנוער, המספרים מרשימים עוד יותר. זה נכון שהעלייה הרוסית וגם האתיופית לא מצליחות להשתלב, וזה גם ברור למה(בעיקר ההתנהלות מול הורים במחלקות הנוער) אבל הם נטמעים בחברה הישראלית לטוב ולרע. החברה הערבית לעומת זאת נמצאת במצב שונה, הכוח שלהם בכדורגל הישראלי בא לידי ביטוי לא רק כחברה שמייצרת שחקנים אלא גם כחברה שצורכת את המשחק. אני רואה במשחקים של נתניה, בעיקר בצפון, לא מעט אוהדים ערבים שבאים לתמוך בקבוצה בגאווה גדולה.
בהרבה מובנים, הכדורגל הישראלי מכיל בתוכו אופציה של פיוס, אופציה ריאלית שאני יכול לראות אותה מתממשת. זה תלוי בהרבה גורמים וכנראה שכמו תמיד הכדורגל יאכזב אותנו אבל האפשרות הזו קיימת.

yaron 30 באוגוסט 2012

אני חושב שצריך להבדיל בין פיוז'ן שנעשה נכון לבין כזה שלא.
מדינת ישראל כולה הוא דוגמא לפיוז'ן אחד ענק ומטורף.
הבעיה היא שכדי שזה יעבוד כל הצדדים צריכים לבוא מתוך כבוד ואהבה, ואת זה לצערי עוד לא לגמרי למדנו לעשות.

קורא 30 באוגוסט 2012

הייתי מכניס גם את אדומי השפתות של ברי סחרוף ורע מוכיח (מילים: ר' שלמה אבן גבירול, יהדות ספרד, מאה 11), במופע עשרה אמנים וירטואוזים עם 20-30 כלי נגינה מכל הקשתות התרבותיות (גם בצלילים).

סאנצ׳ז פליקס 30 באוגוסט 2012

ריצתו של העולה דנינו זהו השיר העברי הטוב ביותר בכל הזמנים
‏http://www.youtube.com/watch?v=fQ_uU8Jm4Is&feature=youtube_gdata_player
לכמה משחקני הכדורגל בישראל (התחל בנערים) יש את השיר בנגן המוסיקה

martzianno 30 באוגוסט 2012

פוסט מרתק!
פרס ישראל לשלמה בר, בלי שאלה בכלל.

אבי 31 באוגוסט 2012

פוסט יפה מאד; ופרס ישראל לשלמה בר זה קמפיין ראוי, ראוי כמעט כמו מניעת פרישת ואן דר סאר!

באיחור רב, משהו על שלמה בר, ומשהו על "הליכה לקיסריה".

משהו על שלמה בר: כתבו פה בצדק שהברירה הטבעית זכתה בהתחלה לזלזול וחוסר הבנה. אני חושב שהשינוי החל בתחילת שנות ה-90; שילוב של גל מוזיקת העולם מבחוץ, וגל ישראלים שחזרו מהודו עם יותר פתיחות, מבפנים.

אני זוכר הופעה בלתי נשכחת של הברירה הטבעית ביום הסטודנט באוניברסיטת ת"א. זה היה כנראה בשנת 96, אז יצא התקליט "יחף" (מומלץ מאד!!!). על הבמה המרכזית הופיעו כל מיני אביב גפן וכאלה, אבל אירוע האמיתי (בשבילי) היה סביב "הבמה האתנית" – במה קטנה על הדשא שמול בית התפוצות. עברה שם סדרה מרהיבה של הרכבים: "בוסתן אברהם" המבריקים, כנראה "אנסמבל מזרח מערב", ו…לא זוכר יותר. כולם ציינו את זכות הראשונים של הברירה הטבעית. הייתה אהבה באוויר. יש ערבים כאלה. מאות סטודנטים מהופנטים. בהופעה שלהם, שלמה בר היה נרגש בעליל. לקראת הסוף אמר על סף דמעות שהוא גאה להגיע לרגע הזה בתרבות הישראלית. אמר שחיכו לזה 20 שנה. להתקבל ככה במקום כמו אוניברסיטת ת"א. זה היה חשוב נורא עבורו. נתקלתי בו ליד השירותים, ואמרתי תודה. הוא לחץ ידיים בכח, ובגדול ניסה לחבק את כולם.

לגבי תקליט הבכורה המזהיר: מישהו חייב להזכיר את "אצלנו בכפר טודרא", ואת "חתונה מרוקאית".

ומשהו על "הליכה לקיסריה": כתיכוניסט קראתי ניתוח מבריק של השיר (של עדי צמח?) ומאז לא שכחתי. זה מתחיל בזה שבשיר יש לכאורה שגיאה בעברית. נסו למצוא:

אלי אלי שלא ייגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים
תפילת האדם

ה"שגיאה" היא, שהיה צריך להכתב "שלא ייגמרו לעולם" – הרי מדובר בהרבה 'פריטים'.

…אבל לא כותבת עברית רגישה כחנה סנש תטעה כך, ולכן זה מכוון, וצריך לקחת אותה ברצינות. אין ברירה מבחינה תחבירית אלא להבין שמי ש"שלא ייגמר לעולם" הוא אלוהים. לשם הבהרת כוונת השיר צריך לדמיין נקודותיים בסוף השורה הראשונה. ככה:

אלי אלי שלא ייגמר לעולם:
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים
תפילת האדם

אלוהים הוא נצחי, והשורות שאחרי הנקודותיים מפרטות ממה מורכב אלוהים. זהו בעצם שיר פאנתאיסטי שמזהה את אלוהים עם הטבע, ובתוכו האדם. הגאונות כאן שזה נשמע ומרגיש כמו תפילה 'רגילה' לאלוהים (וגם הלחן הנפלא עוזר), בעוד שע"פ השיר התפילה עצמה היא (חלק מ)האלוהים.

yavor 31 באוגוסט 2012

לא יודע, לי זה דווקא היה ברור שמדובר על האל, ש"לא ייגמר לעולם". אולי בגלל שזה באותה שורה, אולי בגלל האתנחתא בין ה"לעולם" לבין "החול". לא יודע. אין כאן שגיאה ואין משהו "מבריק", לטעמי לפחות.
בכל מקרה שיר יפה.

יהודה 31 באוגוסט 2012

אגב, פאבארוטי שר רוק. היה גם היה, ובהצלחה עצומה.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

לא ברור לי על אילו זלזול וחוסר הבנה מדובר. ראיתי את הברירה הטבעית בפעם הראשונה בתאטרון ירושלים ב 81', הופעה שווה בעוצמות ובאנרגיות שיצרה אצל הקהל לכל מופע רוק אחר שנכחתי בימי חיי, כולל של אמנים בינלאומיים ידועים.
מה שקרה ללהקה הוא תהליך של תנודות בדעת הקהל שחווה כל אומן, ושנוצר עקב חוסר אחידות לאורך זמן ארוך וכניסת שחקנים חדשים לשוק. זה מובן ולא מעיד על נסיגה מקצועית אצל האומן לאורך הקריירה.

גיל 31 באוגוסט 2012

אם כבר פתחת את זה, הכדורגל הישראלי לא מגיע להישגים בגלל שהוא מורכב ברובו מערסים, החל מההתאחדות, דרך המנהלים בעלי הקבוצות והמאמנים וכלה ברוב השחקנים והאוהדים.
יש הרבה כשרונות צעירים שהתלטשו בשכונה,אבל התרבות החפיפניקית הערסית גורמת להם לזרוק, לבלות ולחיות אורח חיים בלתי ספורטיבי, ולכן לא פלא שהליגה שלנו נראית ככה. במובן הזה עדיף כבר לחזור לימי השחקנים האשכנזים,גם אם לא היה להם כישרון כלשונך (צעיר אני ולא ראיתי משחקים מ70 ומטה), אבל גם עם עבודה במקביל ושירות צבאי כלוחמים הם הגיעו להישגים מרשימים יותר מהערסים של היום, שלא משרתים בקושי וזוכים לטיפוח של מאמנים ומשכורות עתק, רק כדי לבזבז אותם על הימורים ואלכוהול.

לגבי הפיוז'ן הזה, זה אולי טוב לכדורגל, אבל ממש רע למדינות. בצרפת זה כבר שנים על סף התפוצצות,הגרמנים אולי מלהיבים אבל הפכו לנאיבים הגדולים בתבל וללא מפחידים, ורק הנבחרת הספרדית האסלית בינתיים עושה חיל.

יואב בורוביץ' 31 באוגוסט 2012

אני חושב שהטקסט הזה (ולא שלי) צריך להיות עכשיו בראשי. באמת יוצא מן הכלל.

Comments closed