הניצחון על רדינג

צריך למצוא מה לעשות עם עונה שנגמרה מוקדם מדי

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

פרגוסון צריך למצוא מה לעשות עם הקבוצה הזו. היא הגיעה לשיא ובלי שחקנים פצועים לשלבי ההכרעה. אבל הודחה מאירופה וזכתה באליפות מוקדם מדי. נותר כמובן הגביע האנגלי – אבל זה לא פתרון. כי משחקים מסוג הניצחון היום – בו השעמום של השחקנים עבר למגרש וליציעים ולכל רחבי העולם – הם מאד לא טובים לקארמה הכללית.

מה הוא צריך לעשות בתשעת המשחקים שנותרו? לדעתי לשחק עם קגאווה וקלברלי 90 דקות בכל משחק ולנסות שחקנים צעירים בתפקידי בלמים.

וזה נכתב לפני המשחק"

עליתי על סטטיסטיקה די משעשעת ביום בחירתו של ברגוליו מסן לורנצו לאפיפיור וכמו כל שמוק בתקופתנו מיד שמתי את זה בפייסבוק! והסטטיסטיקה היא כזו שמאז סיום מלחמת העולם היו אותו מספר אפיפיורים ומנג'רים ביונייטד – שבעה. ספרתי קדנציה לא רציפה כאחת (באזבי) אבל כדי להיות הגון, אם הוותיקן יחזירו את ראצינגר אם ייכנסו למשבר, לא אספור זאת כאפיפיור נוסף.

יש לכך לדעתי הרבה מאד יתרונות מעשיים. לדעתי לאו דווקא בהמשכיות התהליך המקצועי – את זה אפשר להשיג גם בדרכים אחרות מאשר מדיניות של עקביות קיצונית במנג'ר – אלא דווקא בהתנהגות שחקני הקבוצה הראשונה. הם יידעו שעיסוק באינטריגות או ניסיון להדיח מאמן הוא בזבוז זמן מוחלט שסתם ישלח אותם לגלות ביציע לזמן ארוך – ולכן כשיש משבר מתעסקים רק בכדורגל. וההבדל המרכזי בין יונייטד לכל מתחרותיה הוא משברים קצרים יותר. גם משברים נקודתיים בתוך עונות – וגם משברים יותר ארוכים – נניח עונות בצורת.

כמובן שזה לא אומר שלא צריך להחליף מנג'רים אף פעם. יש מנג'רים לא טובים ולא מתאימים. אבל סף ההחלפה צריך להיות גבוה מאד. צריך לשאול לא האם המחליף ינצח את משחק הליגה הקרוב אלא האם הוא ייתן סיכוי טוב יותר למועדון על פני מספר שנים.

*
אבל בעיקר זה הזכיר לי משהו שכתב גיל שלי אחרי מותו של ג'ים בואטרייט הגדול. איך בואטרייט כאב כל ימיו את העובדה שאוהדי מכבי תל אביב – באהבתם העצומה למועדון עאלק- לא נתו לו להניף את גביע אירופה ב-1981 כשפרצו למגרש ובעצם לקחו את הגביע (הוא הוענק בחופזה לשמוליק זיסמן). ואיך הם כמעט עשו זאת שוב באחד הגמרים של המאה ה-21 – ואחד האוהדים אפילו אמר לגיל משהו כמו "הגביע מגיע לאוהדים שתמיד שם ולא לשחקן שהוא שכיר חרב".

וזו השאלה: האם אנחנו אוהדים מועדון או אנחנו אוהדים את אנשיו?

כמובן שיהיו אוהדים שיקפצו ויגידו שהאהדה הנשגבת ביותר היא באש ובמים, אהדה שלא תלויה בדבר, בשנים טובות ובשנים גרועות וכיוצא באלו. זה באמת נאמנות אבל הדבר הזה קרוב מאד לפאשיזם. אהדה לסמרטוט אדום שמתנוסס לפעמים על מקל ולפעמים מונף כשמחזיקים בו משתי קצותיו.

יכולות להיות גם סיבות לגיטימיות לגמרי לאהדה הזו. הראשונה בהן: אהדת קבוצת עיר מגוריך או מולדתך. בנוסף לה יש סיבות פוליטיות-חברתיות שהמועדון מזוהה איתן. אפילו איתור דרך מסויימת שהמועדון מזדהה. ואפילו עניינים ממש טריוויאלים כמו בתחילת הדברים. נניח מישהו שאומר "אני אוהד מנצ'סטר יונייטד כי לא מחליפים לי מנג'ר פעמיים כל יום עוד לפני ארוחת צהריים. אין לי זמן להתעסק בזה. אני רוצה להקדיש את הזמן ללימוד מוסיקה קלאסית".

איפה עובר לדעתי הגבול בין האוהד הפשיסט (במושגי כדורגל) לאוהד הראוי? בנקודה של חטיפת גביע אירופה מבואטרייט. או בנקודה שאמר לי פעם בחור בשם מקאייבר מהארגון להנצחת הרוגי הילסבורו. הוא לא הבין למה האוהדים שרקו בוז ללוקאס – "הם לא רואים שקשה לו?" הוא אמר. וזה דבר מאד עמוק. הוא לא תומך בלוקאס "בגלל החולצה האדומה" (גם הם לובשים חולצות אדומות שם!) הוא לא תומך בו כי הוא חושב שבעצם הוא יותר טוב ממה שחושבים. הוא מרגיש שהוא צריך לתמוך בו כי קשה לו.

הכל טוב ויפה שהאוהדים הם העיקר והלקוח תמיד צודק. אבל ברגע שאתה מרגיש שהעושים האמיתיים במלאכה – אלו שמאמנים ואלו שמתאמנים ואלו שמשחקים – הם שם לגמרי עבורך, שאין להם תפקיד חוץ מלרצות אותך כאוהד ולהביא לך ניצחונות ואם יש להם תקופה רעה הם עשו לך משהו רע – אז אתה אוהד כדורגל אמיתי – אבל די פתטי ומעורר זלזול (רק באספקטים של כדורגל! יכול להיות שאתה אדם נפלא!). וזה מגיע לבסוף גם לעוול אנושי אמיתי – ששחקן שעבד קשה להגיע להישג מקצועני – חוטף לו את ערס את הרגע של קבלת הגביע.

אשתמש בשלוש דוגמאות ביונייטד השנה -שתיים טובות ואחת גרועה וכולן באגף. רפאל, אברה ואנטוניו ואלנסיה נראו כולם לא מתאימים בשלבים מסויימים של העונה והעונה שעברה. ובאופן אישי כשאני רואה את רפאל ואברה שהתאוששו וכבר מפקפקים פחות במקום שלהם זה דבר שמעורר שמחה. מדובר בשחקני יונייטד שהתאוששו ממשבר או שעשו קפיצת מדרגה. ובאופן אישי ממש לא מעניין אותי אם אפשר לקנות מישהו טוב מהם. ברור לי שאפשר לשחק טוב מהם, ברור לי שבכסף אפשר להשיג טובים מהם. אבל אנחנו מדברים על ספורט.

ובדומה מאד חבל לי שאנטוניו ואלנסיה לא מתאושש מהתקופה הרעה שלו. ואולי יש לו בעיה מקצועית שהוא לא יצליח לצאת ממה. חבל – כי הוא שחקן מנצ'סטר יונייטד ומבחינתו לא עשה את הדבר הרע היחיד באמת ששחקן יכול לעשות – הוא לא זלזל בקבוצה ולא הפסיק להתאמץ. הוא פשוט לא מצליח.

לא אעדכן היום בסוף המשחק עד די מאוחר. אני בביקור במונטנגרו ולמרות שמשדרים פה ספורט בכל פינה עניין האינטרנט והכל לא תמיד קל. למרות שיש לעניין גם יתרונות. חוקרים באוניברסיטת פודגוריצה גילו שאוהד הכדורגל הממוצע מעדיף לראות משחק מההתחלה עד הסוף ולא מקפיצים לו את השידור ממשחק למשחק. והדבר אפילו יושם במדינה הנידחת הזו!

ובכל מקרה, בין אם אתם אוהדי רדינג או אוהדי מנצ'סטר יונייטד, או צופים במשחק מתוך עניין כללי בכדורגל, שיהיה לכם משחק מהנה!

רמון, לך הביתה! למען הסמל
UFC, הלילה: קרבות והימורים / שחר דמרי

42 Comments

גלן 16 במרץ 2013

הכל טוב ויפה. תזכיר לי למה לעזאזל אתה אוהד של היונייטד?

דורפן 16 במרץ 2013

בגלל סבא שלי

גלן 16 במרץ 2013

אני אגיד לך מה שאמרה לי אימי על החברה הראשונה שהבאתי הביתה " מגיע לך יותר"

דורפן 16 במרץ 2013

היית צריך לענות לה "אני העונש שלה"

matipool 16 במרץ 2013

פולנייה אמיתית .. (-:

איציק 16 במרץ 2013

פולניה אמיתית היתה גם מתבוננת במראה, חושבת על בעלה ואמרת: מגיע לו.

יוסי מזרחי 16 במרץ 2013

נכון, אבלא כולם ראויים…
סתם, סתם.

אסף 16 במרץ 2013

מעניין.
הייתי רוצה לקרוא את "קדחת המגרש" שאתה תכתוב.

wazza 16 במרץ 2013

רונן, אנחנו שונאים אותם?

אופיר 16 במרץ 2013

עוד טור נפלא ומעורר מחשבה.

ביני לבין עצמי אני דן הרבה בשאלה מה חשוב יותר: מבחן הכוונה או מבחן התוצאה?
לגבי עצמי, אני יכול להעיד שהכוונה חשובה יותר. אדם טוב שדעתו הוסחה לרגע במהלך נהיגה (לא בשכרות, לא תחת עייפות) ופגע חלילה באדם – מקומו אינו בכלא. אדם שנתפס נוהג תחת השפעת סמים או אלכוהול – משך המאסר שלו צריך להיות כאילו הרג אדם.

בהקבלה, שחקן "נשמה" כמו גארי נוויל (לדוגמא) או קאראגר, חשיבותו לאוהדי הקבוצה גדולה עשרות מונים מכוכב על שהיום הוא כאן ומחר מקבל את המשכורת שלו מהשייח'ים של קטאר. אני זוכר משחק של ואלנסיה מעונת האליפות של 2002, כשרובן באראחה החמיץ פנדל במשחק קריטי והאוהדים עודדו אותו ביתר טירוף אחרי זה: הם ידעו שהוא ימות שם בשבילם, והוא באמת ניצח להם את המשחק.

אם אין לך אתוס של המועדון, שחקן שמייצג את הערכים שלך, מנג'ר שאתה מזדהה איתו מוסרית, משהו… אתה כבר באמת מעודד סמרטוט תלוי על מקל.

wazza 16 במרץ 2013

יפה, כמה חבל שאתה אוהד את אותה קבוצה כמו עמנואל רוזן…

אופיר 16 במרץ 2013

וואלה…? עמנואל רוזן אוהד ארסנל?

בני תבורי 16 במרץ 2013

"גם הם לובשים חולצות אדומות שם!" גאוני! הלן קלר לא הייתה מגדירה את זה טוב יותר.

פרלה 16 במרץ 2013

אסף, רעיון מצוין.
רונן, אני בעד נאמנות מוחלטת לבית. בעיקר בכדורגל.
במסע הראשון של מכבי בליגת האלופות, במשחק הבית הראשון מול אולימפיאקוס, מטר מהגבול הטורקי קפריסאי, עצרנו את דדי צוקר לשתות איתנו בירה וניתחנו את הענין הלאומני הזה. יחד עם חפירה עמוקה בנושא אבישי ז'אנו ותמונתו שהתנוססה אז ביציע משל היה עטר.
חלק מהכיף ואפילו הצורך בכדורגל הוא תחושת ההשתייכות והקהילה.
דוגמא קטנה לכך היתה לי ברכבת כשלחצתי את ידו של חייל סדיר שלבש סווצ׳ר של הקופים ורגע אחרי שאמרתי say no more ניתחנו את הנצחון על הפועל ת"א מליל האתמול והפלגנו בדיבור על המועדון לתולדותיו (כמובן שהשווצתי בנוכחותי בשני משחקי האליפות הראשונים ואילך).
המועדון הוא בבסיסו של האוהדים ולמען הקהילה. ברור שלשחקנים ולמאמן וליתר הצוות יש חשיבות אבל בעיני, מכבי חיפה היא הרבה יותר פיני שרון מאשר עטר ואפילו בנאדו. והיא יותר פרוסנר ומתי וניר ומתן מאשר דלה ימפולסקי או אפילו אנדריי פילאבסקי או אסמעיל ריאן.
בגלל שהאוהדים הוא הקבוצה, מגיע לדעתי כל האושר ומפח הנפש הזה כשהיא פורחת או קמלה.
זו גם הסיבה שאני ממש סובל כשאני עד לקללות של הקהל נגד שחקן במועדון בדיוק כפי שאני סולד מהורים וילדים שמכנים זה את זה בכינויי גנאי וגם זה קיים לצערי. ואולי בכלל זה מוליד את זה. 

MG 16 במרץ 2013

+++
אני רק אוסיף שזו גם הסיבה שלאוהדים יותר קל להתחבר לשחקנים שהם בעצמם אוהדים שרופים של הקבוצה מילדות (ע"ע יניב קטן).

רועי 16 במרץ 2013

הי רונן, נהניתי מהטור והנה כמה הרהורים משלי.
כילד אהבתי מאד את הסרט פיטר פן של וולט דיסני, ובעקבותיו התאהבתי באגדה עצמה. מאז ועד היום ראיתי עוד המון גרסאות לסיפור, בספרים, הצגות וסרטי קולנוע. חלקן טובות יותר, חלקן מאכזבות אך בכולן התעניינתי , כנראה מתוך נאמנות לאגדה עצמה שכל כך ריגשה אותי בתור ילד. אני מוצא קווי דמיון בין אהבת סיפורי האגדה של ילדותינו לבין האהדה לקבוצת ספורט. כאוהד מנצ'סטר יונייטד, אני אוהד קודם כל את האגדה אודות הקבוצה שניצלה מפירוק בעקבות כלב שהלך לאיבוד, שקמה מן העפר לאחר התרסקות המטוס, שתמיד חוזרת מפיגור בשניות האחרונות ושתמיד נלחמת עד הסוף.
השחקנים מתחלפים, אפילו המנג'רים מתחלפים לפעמים, לפעמים הגרסא
הנוכחית לאגדה מעט מאכזבת, אבל אני נשאר נאמן למקור בו התאהבתי כילד.
יתכן שבמידה מסוימת האהדה לספורט היא תחליף לסיפורי האגדות של ילדותנו, שעם השנים נדחקים הצידה לטובת המציאות שהיא הרבה פחות
מרגשת.

יוסי מזרחי 16 במרץ 2013

להגיד את האמת, כאשר עמדתי בפני הצורך לנסח במילים למה אני אוהב את הקבוצה הזו ועלו מיני הצהרות והסברים, הסתבר לי שזה לא פשוט להסביר במילים את מה שברור מאיליו כמו נניח למה אני נושם.
למה? ככה.
.
ובכל זאת, אצלי זה התחיל מהיכרות בגיל צעיר, והתודה והכבוד לאבי המנוח שערך לי את ההיכרות, כך שהאמירה שקבלתי את זה בירושה היא נכונה.
אבל מאחר ועבר זמן מה מאז סוף שנות השישים במאה הקודמת, התווספו כנראה עוד הסברים לבסיס. המרכזי שבהם הוא כנראה זה שמתקרב בוותק שלו לשנה השלושים והמילה דרך והמושג כוון הם המגדירים את מה שקורה בו.
כנראה שהתפיסה שהמועדון שם לו מעליו ושאומרת שאנחנו הכי טובים והכי גדולים ואם יש תקלות הן בסטטוס של עוד יום בחיי האירגון הגדול הזה, וגם מה שנגזר מהתפיסת עולם כזו, הם המסבירים את החלק הזה.
.
וכחלק מהתפתחות התפיסה הזו אצלי, יש לי גם ביקורת ואני אומר אותה גם כאן במיני ויכוחים שמתפתחים. ודעתי על שחקנים לא מתאימים נאמרת, אני מקוה שבכבוד הראוי להם שכן אחרי ככלות הכל, הם לובשים את החולצה שלנו ומישהו נתן להם את הזכות הזו וכנראה יש ו מושג מסוים מה צריך לעשות ואיך עושים את זה.
ובלי כל סתירה גם כלפי איש שמייצג את כל מה שאמרתי,יש לפעמים ביקורת והיא נאמרת בכבוד הראוי והוא רב ועצום.אני אחרי הכל, יהודי פשוט וויכוח וביקורת הם חלק מה-DNA.
.
הסתכלתי עכשיו על הבן הצעיר שגילו הוא עשרים וחמש ושאלתי אותו למה אנחנו אוהדים את הקבוצה והוא החזיר לי מבט מודאג , עם חשש בעיניים שהבהיר ( שהעלאת השאלה מצביעה על אפשרות) שירדתי מהפסים. וזו התשובה הטובה ביותר והקצרה ביותר

אריק 16 במרץ 2013

התשובה לזה נדמה לי היא: ככה. (וזה כמעט היה ספרס)

אבאלה 16 במרץ 2013

אני אוהד יונייטד מגיל קטן, וכנראה זה התחיל כי כשהתחלתי לאהוב כדורגל היא הייתה הקבוצה הכי מלהיבה וטובה.

באותה מידה הייתי יכול להיות אוהד ליברפול אם הייתי נולד עשור קודם.

אני מאוד שמח שזה קרה ככה כי יונייטד הביאה לי מספר אסטרונומי של רגעי אושר ושחקנים כמו גיגס, סקולס, רוני, קין, שמייכל וכו'. מעל כולם כמובן פרגוסון. והרשימה הארוכה הזאת היא באופן אובייקטיבי רשימה של שחקני נשמה אדירים ומאמן על אנושי אחד.

אבאלה 16 במרץ 2013

איזה משחק אדיר של אברטון, גם ב10 שחקנים היו יותר טובים משכירי החרב המגעילים של סיטי.

איזה מאמן ענק מויס, אם היו עולים לצ'מפיונס רק לפי קריטריון של כמה אתה מוציא מהחומר שיש לך אז מויס היה מסיים ראשון או שני בטבלה.

ליבר מהאייפון 16 במרץ 2013

משחק לחימה אדיר של כל השחקנים של אברטון, פשוט תענוג

wazza 16 במרץ 2013

איזו התחלה טובה, סיטי חטפו מאברטון רק צריך שהקדושים ינצחו וכמובן ניצחון שלנו לא יזיק

מנחם לס 16 במרץ 2013

רונן, מאחר והפכתי לקשיש כועס ורע, הכיף שלי הוא לאהוד קבוצה שכולם שונאים, בעיקר כל הכותבים כאן. כמו מיאמי, כשעשיתי נה באוזן ל-95% מגולשי דה-באזר כשכתבתי כאן.

אריק 16 במרץ 2013

אני לא חושב שולנסיה מקבל עדיין יחס לא טוב מהקהל, יש סימני אי שביעות רצון קלים אחרי רצף איבודי כדור, יותר של יאוש משל כעס.

Danny - Long Island 16 במרץ 2013

יוניטד זה בנשמה ללא הסבר. והיום ניתן לסגור את סיפור האליפות, וגם את זה לא צריך להסביר

גיל 16 במרץ 2013

אני חושב שאם מי שמנהל את הכדורגל והכדורגל עצמו הם ציניים אז גם לאוהדים מותר. תשובה יותר עמוקה היא שזה קשור לילדות. מי שאוהד קבוצה מהילדות לא ישנה אותה כי זה כמו הורים, אתה תקוע איתם. בבגרות לעומת זאת אוהדים הרבה פעמים קבוצות מסיבות אנוכיות יותר ורופפות. למשל שחקן מסוים שמשחק עבור הקבוצה ואתה מאוד אוהב אז אתה אוהד גם את הקבוצה.

אריק 16 במרץ 2013

אני רואה שליברפול עוד עייפים מאירופה…מממ בעצם…

סימנטוב 16 במרץ 2013

מסכים עם גיל המון קשור בילדות והחיבור לכמיהה הבסיסית שהייתה אז והנסיון לשמר אותה.
המקרים של רוני ופוגבה ממחישים את ההבדל באהדה לשחקן שהוא כבר סמל לשחקן שהוא תקווה (הכעס הופנה לכיוונים הפוכים, לפחות כאן).
פוסט נהדר.

אבאלה 16 במרץ 2013

אין כמו ריו!

אריק 16 במרץ 2013

תעירו אותי לצלחת.

אבאלה 16 במרץ 2013

15 נקודות על החלאות, איזה יופי

העונה הזאת נפלאה, החיסרון היחיד הוא עדיין הטעם הרע בפה שלא עובר מהשופט המושחת וריאל.

Yair 16 במרץ 2013

רונן מה הרעיון של לעלות עם שחקנים צעירים כבלמים ביום שבו ריו ווידיץ' היו נהדרים? או שפספסתי פה בדיחה?

גיל 16 במרץ 2013

כי זו דרך טובה לבחון אותם לעתיד. פרדיננד ווידיץ' לא צעירים ולא ברור עוד כמה יוכלו לסחוב (שלא לדבר על פציעות אפשריות).

Yair 16 במרץ 2013

סמולינג אוונס וג'ונס הם ממש לא בלמים צעירים שצריך לבחון, כולם הוכיחו את עצמם בהזדמנויות שונות כבלמים מעולים בזכות עצמם, 2 מהם כנראה יחליפו את ריו ווידיץ' כשאלה לא יוכלו לפתוח בהרכב בקביעות יותר.

תומר ש 16 במרץ 2013

בשקט בשקט, דה חאה הספיק לנעול את השער לחמישה משחקים רצופים בליגה. בנוסף לעוד עצירה מופלאה מול צ'לסי הוא ללא ספק מראה שהוא כאן כדי להישאר.

גיל 16 במרץ 2013

כן, רק שלא בטוח שהוא רוצה להשאר.

יואב 16 במרץ 2013

עוד וי על עונת ליגה נהדרת.
לא חושב שצריך לשפוט את הקהל ברגע של אקסטזה(81). ההתרגשות היא אדירה ומחשבה על מי ירים את הגביע-היא לא ריאלית בעליל. חבל בשביל ג׳ימבו ז״ל.

Yair N 17 במרץ 2013

Interesting article, The supporters are the club. Administrators come and go, players come and go but the supporters are there for life, more than for life actually as a football team is one of the more important things that we pass to our children.

Once in a while there is a player or a manager that becomes identified with the club, but this too happens through the fans, it is them that decide .

I think your interpretation of why your friend cared about Lucas is wrong, he cared for Lucas because he cared for the person but equally as important, perhaps more important is that he was a Liverpool player that was having a hard time, and you don't have a go at ONE OF YOUR OWN when they are having a hard time.

Here and there we become attached to a player personally to the point that we still like him when they leave the club, but even to that there is limits, it depends where he goes, and he better not celebrate too hard if he scores against your team because if he does the bond may disappear very quickly (and often replaced by hatred for the betrayal).

Does it have things in common with Fascism? That is an interesting question. Most teams even have a Golden Age that the fans yearn to go back too like Fascism, but even if it does have fascist undertones, football support is a way to channel natural instinctive fascist tendencies we all have, into something more or less harmless. In some aspects calling it fascism is not right though, we do not follow a flag or even a shirt, we identify with a community, with our city, the biggest loyalty is not to the club itself (that at times gets kidnapped by evil administrators, and incompetent managers) but to the people that stand with you in the terrace., to YOUR people.

It is about belonging to a people, so it is with other team sports, but none of them comes close to football ,which is why when people analyze football supporters as if they follow a sport they get it invariably wrong.
Analyzing Man U or Barcelona supporters does not give the right insights. No offense but buy anyone can be a Man United supporter in the last decades, it’s not hard, but why do people follow all their life teams that do not win?

No soy del Atleti pero lo esplican bien:

http://bit.ly/1300v1q (dad, why do we follow Atleti
?)

and in this one a son explains to his father, that it keeps getting harder and he doesn’t have the energy to pass Atleti to his own son

http://bit.ly/1300la5

בית"רי 17 במרץ 2013

איפה אלפסי האוהד הצלחות נעלם???? רק 1500 היו היום ואני חותם שהוא לא אחד מהם!!

יוסי מזרחי 18 במרץ 2013

אילו היית בית"רי היית מבין משהו בחיים שהוא יותר מסתם בורות וגזענות.
העובדה שהגיעו רק 1500 היא מצערת ומעליבה אותי כאוהד בית"ר, כנראה הרבה לפני שנולדת.
אתה לא מבין מה זה להיות ביתר"י.זו לא שינאת זרים ולא לאומנות קיצונית.
זה לא כמו לאהוד איזו שהיא קבוצה רק כי אתה גר קרוב למגרש.יש בתואר הזה, איזו שהיא רמת התנהגות ומחויבות אנושית שאין בסתם מישהו שקורא לעצמו "ביתר"י.ואין מידה כזו באף אחד מערימת הפושעים שמשחירה את פני הקבוצה שלנו.
בסופו של דבר, יהיו וישחקו בביתר שחקנים טובים ומתאימים למה שצריך כאשר מוצאם או דתם, לא תהיה פקטור בהחלטה על שילובם. במקרה הזה נתקענו עם ניהול לא מתאים של שילוב שני השחקנים בקבוצה,שבא על קרע של אינטרסים עיסקיים זרים של גידמאק,מה שנקרא, הכל חוץ מאהבת מולדת, אבל הכלל נקבע והוא יהיה תקף אפילו אם בתוך הקהל יהיו מחבלים ופורעים ,שבסוף הדרך הם הכל, רק לא ביתרי"ם.

יוסי מזרחי 18 במרץ 2013

…כאשר מוצאם ודתם לא יהיו פקטור…

kirma der faux 18 במרץ 2013

לאחרונה יש לי כמה מחשבות כפירה בנוגע לאהדת קבוצת כדורגל (והם לחלוטין לא קשורים לליברפול איתה אני תקוע לעד).
1. השימוש השלי ויותר ממני של ילדים צעירים לצורך חליבת כסף.
מנהלי מועדוני כדורגל, תחנות טלויזיה, וגם כדורגלנים מרוויחים עשרות מונים יותר ממני ומהורי הילדים המסכנים, ואין להם בושה לנפח את מחזורי הכסף שעוברים במסלול ברור מהאוהדים לקבוצות והמתווכים.
אני אולי מספיק בוגר ללבוש חולצה אדומה פשוטה ולקרוא לה חולצת ליברפול שלי, אבל יש כל כך הרבה שבשביל להביע את אהדתם קונים עוד ועוד מרצ'נדייז של הקבוצה.

2. השימוש באהדה שלי לליבוי שנאה.
אני לא שונא את אוהדי מנצ'סטר יונייטד.
הנה, אמרתי את זה ונשארתי בחיים.
הרבה פעמים אני לא אוהב את דרכי ההתנהלות של קבוצות יריבות, אבל בממוצע לא יותר משאני לא אוהב את דרכי ההתנהלות של הקבוצה שלי. אין לי שום סיבה לשנוא אוהדי כדורגל יריבים, אבל נוח למכור לי שאני מתעניין במשחק בגלל שאני שונא אותם.

3. היחס שרונן דיבר אליו כאילו מכיון שאני אוהד יותר שנים מששחקן מסוים משחק בקבוצה יש לי זכות לקלל אותו ברגעיו הקשים.
לא בשביל זה בחרתי בכדורגל כמפלט.

Comments closed