עולם נעלם

לאן נעלמו נאומי הספורט הגדולים?

In כללי

speech

כתבתי היום בעיתון, בין היתר, על נאומו של פרגוסון באולד טראפורד בסיום המשחק. הנה הטקסט והוידאו מאתר הבי.בי.סי.  שזה באמת היה עולם הולך ונעלם. אדם נואם מהראש ל-75 אלף צופים, בלי דף, בלי כותב נאומים, בלי למנות הישגים.

הוא העביר באופן חד שני מסרים.

את המסר הראשון העביר כשהזכיר בדיוק שני שחקנים. את סקולס הפורש ואת פלטשר המחלים. מי שנאמן, נאמנים לו. ווין רוני למשל לא רלוונטי.

והמסר השני הוא לקהל – שבמשך שלושה ימים שאל את עצמו מה יהיה על הייחוד של המועדון ללא פרגוסון? ובמקום להבטיח להם שהמנג'ר החדש הוא בחור טוב ובעל ערכים, פרגוסון עושה את ההיפך. אומר לקהל שתפקידו עכשיו הוא לתמוך במנג'ר שלנו. הוא אומר לאוהדים: אל תשאלו אם יונייטד תשמור על אופייה, אלא תדאגו שיונייטד תשמור על אופיה.

אני לא יודע כמה הדמיון לג'ון קנדי הוא מקרי. אבל פרגוסון הוא מעריץ גדול שלו ואפילו אוסף מסמכים הקשורים לקנדי. אבל בכל מקרה זו שליטה מוחלטת באמנות הנאום. ואחזור על משהו אחר שכתבתי "על רקע העילגות הציבורית הכללית".

*

טוב, דווקא אינני בא לדון עכשיו בפרגוסון ובמה יהיה, אלא בשאלה מדוע הרטוריקה נעלמה כל כך מחיינו הספורטיבים?

בעבר היו הרבה מאד מנג'רים שהיו רטוריקנים מעולים. שאנקלי, ספ הרברגר ובריאן קלאף הם רק כמה דוגמאות מהיותר טובים. דלגליש הוא איש מצחיק מאד. טרי וונבלס גם. אוסיף להם בכדורסל את ג'ון וודן ורד אורבך. גם פיל ג'קסון וצ'אק דיילי היו לפחות אנשי ספר. שלא לדבר על מאמני הפוטבול האיקוניים – רוקני ולומברדי ולא מעט אחרים. עבור אנשים כאלו רטוריקה הייתה כלי עבודה.

היום הכל פרקטי יותר. כמה מעט חן יש במאמנים המודרנים. שיש להם לרוב שני מצבי צבירה: קלישאות או מין בולדגיות תוקפנית. כזו. חוסר חן דוט קום.

אולי חלק מהתהליך בו הספורט הפך ממעין אמנות למעין  מדע מדויק.

47 Comments

אופיר 14 במאי 2013

וואו, הקשבתי לנאום, ולרגע חשבתי שאני שומע תאילנדי מנסה לדבר באנגלית. מה זה המבטא הזה…??? האם רפאל או ולנסיה, לדוגמא, מבינים בכלל מה הוא רוצה מהם, או רק רואים סקוטי סמוק לחיים מנופף בידיים בעצבנות ומסיקים מזה שהם עשו משהו לא בסדר?

תוהה בדרכים 15 במאי 2013

השאלה הפילוסופית פה היא האם עבור סקוטים דיבור כזה הוא ברור והאנגלית ה"רגילה" היא היא הלא מובנת?

אני מניח שכן. מה האינטרס של עם לדבר לא ברור?

אופיר 15 במאי 2013

זו כנראה המחאה הקטנה שלהם נגד הכיבוש האנגלי…

תוהה בדרכים 15 במאי 2013

לא יודע, עבורי האנגלית המובנת היא הניו-יורקית / LAיית / שיקגואית. אובמה לדוגמה, מדבר ברור לחלוטין (הרבה פעמים שטויות, אבל לפחות מובנות). רוצה לומר, האנגלים לא הרבה יותר טובים.

YARON K 15 במאי 2013

יש סיפור חביב על אבי כהן ז"ל שבתחילת דרכו בליברפול פנה יום אחד לדלגליש ואמר לו "אנחנו אותו דבר – שנינו לא מדברים אנגלית".

matipool 15 במאי 2013

מספרים שלקח לשחקנים של ליברפול הרבה זמן עד שהם התחילו להבין מה דלגליש אומר כשהוא הגיע במקום קיגאן .

גילעד 14 במאי 2013

חלק מהעידן הזה שהכל מתועד, הכל מנותח, הכל לדיראון עולם. כל דבר שתאמר יכול לעורר סקנדל.
נשאר רק מאמן אחד שבאמת אומר עדיין דברים שיכולים להיות מדי פעם מעניינים, וזה גרג פופוביץ'

matipool 15 במאי 2013

יורגן קלופ ?

Amir A 15 במאי 2013

"קלישאות או מין בולדגיות תוקפנית". בגימטריה זה יוצא ביל בליצ'יק.

תוהה בדרכים 15 במאי 2013

חלק מהתחושה הזו נובעת מנוסטלגיה. למשל, חלק מהמשפטים המפורסמים של שאנקלי היו שחצניים להחריד ומגמדים כל מה דבר שמוריניו יעז להגיד. רק שאתה מסתכל על זה בפרספקטיבה של 50 שנה זה נראה אחרת.

תאר לעצמך איך היו מתקבלים היום הסיכסוך המתוקשר בין קלאף ודון רווי או האימרות של מוחמד עלי על פורמן ופרייזר.

נחש רצינות 15 במאי 2013

שכנעת.

גיל 15 במאי 2013

מה, להתלונן על שופטים זה לא פאר היצירה?

אביאל 15 במאי 2013

גיל – פרגסון עשה את זה לא פחות מאחרים.

YARON K 15 במאי 2013

אני לא בטוח האם אחוז ה"דברנים" ואיכותם היום ירדה או לא, אבל בשליפה מענף ספורט וחצי שאני מכיר:

מוריניו (ודווקא יש לו חן)
גורדון סטראכן (המון חן, לא יודע כמה יכולת אימון)
פופוביץ
מרק ג'קסון (מטיף בכנסיה)
דוק ריברס
ארז אדלשטיין

רמי מורנל 15 במאי 2013

שכחת להוסיף את אחד מהגדולים ביותר – ג'ימי ואלבאנו , אולי כי הוא לא מספיק מוכר , או כי לא ראית את הסרט החדש של אי.אס.פי.אן survive and advance . אז בהזדמנות זו אני גם אמליץ על הסרט – שעוסק בזכיה הסנסציונית של צפון-קרוליינה סטייט באליפות המכללות ב83- סרט הכדורסל הטוב ביותר שראיתי , ושמספר , ממש כמו הפוסט על פרגוסון , על עולם הולך ונעלם .

S&M 15 במאי 2013

ראיתי, הישג נהדר של קבוצה שכמעט לא יצאו ממנה שחקנים למקצוענים. מדהים איך הם ממשיכים להיפגש עד היום.

נחשון שוחט 15 במאי 2013

אליהו עופר?

צור שפי 15 במאי 2013

קנדי היה חרא של נשיא וחרא של בנאדם, דוברי גרמנית גם יעידו שלמעשה טעה במשפט המפורסם בביקורו בברלין ולמעשה במקום לומר "אני ברלינאי" אמר "אני סופגניה" (בגרמנית זה נשמע דומה). בקיצור רונן, אתה עושה עוול לפרגוסון עם ההשוואה הזו.

גיל 15 במאי 2013

קנדי היה נשיא מצוין וטבע כמה מהאימרות הכי מצוטטות אי פעם מקרב נשיאים. נכון שהיו לו חולשות אנושיות אבל אי אפשר לקחת ממנו את הטיפול במשבר הטילים בקובה למשל שמנע מלחמה גרעינית.

S&M 15 במאי 2013

מנע מלחמה?! הביא את העולם לסף השמדה בטיפשות, זה נקרא מנע מלחמה?!

גיל 15 במאי 2013

אני מבין שהוא זה שהציב את הטילים בקובה וגרם למשבר נכון?

יובל שהוא אחר עד כדי כאב 15 במאי 2013

זה פשוט לא נכון. הוא אמר ״אני ברלינאי״ וכך הבינו אותו. וזה לא שזה ״נשמע אותו דבר״. ההבדל בין הגרסאות הוא קיומה של התווית ein. בגרסה החד-משמעית משמיטים אותה (ואז ״ברלינר״ זה שם תואר, כמו ״אני יפה״) ושבגרסה הלא-באמת-דו-משמעית מוסיפים אותה (ואז ברלינר זה שם עצם, כמו ״אני שוטר״). אז שם העצם ברלינר זה גם סופגנייה, אבל בהחלט לא רק. כמו ש״אני וינאי״ אין פירושו ״אני שניצל״.

צור שפי 15 במאי 2013

לא הבנתי את ההסבר, דוברי גרמנית אמרו לי שמה שהוא אמר בפועל זה ״אני סופגניה״ (כמובן שכולם הבינו למה הוא התכוון). כך או כך , זה ממש לא משנה, הוא היה נשיא מחורבן.

יריב 16 במאי 2013

בויקיפדיה מופיעה הטענה הבאה:
כאשר אדם הגר בברלין רוצה לומר שהוא ברלינאי עליו לומר "Ich bin Berliner", אך מאחר וקנדי לא באמת היה ברלינאי והוא משתמש במונח כמטאפורה הרי שעליו לומר "Ich bin ein Berliner" (וזאת עשה). בכל מקרה, בברלין הסופגניה ששמה "Berliner Pfannkuchen" לא מכונה "Berliner" אלא "Pfannkuchen" (זה נשמע די מתבקש).
http://en.wikipedia.org/wiki/Ich_bin_ein_Berliner#Jelly_doughnut_misconception

כמובן, אני לא דובר מילה גרמנית, אז אני לא ממש יכול להביע עמדה משל עצמי בנושא, אבל בנושא קנדי אני חייב להסכים – נראה שהיה נשיא גרוע. אגב, נראה לי שהנשיא הטוב ביותר בין טרומן לקלינטון היה ניקסון, ואני מוצא את זה משעשע.

כספרי 21 במאי 2013

מאיפה אתה יודע שהוא נשיא מחורבן? מרלין מונרו סיפרה לך?

גלן 15 במאי 2013

גיל להגיד על קנדי שהוא הצלחה במשבר הטילים זה כמו לאמר שביבי יהיה גדגדול אם נצא מהגרעון שהוא יצר. וויטנאם (החטא הגדול), מפרץ החזירים. נשיא אובר רייטד. רק הנאומים , עניין האפלייה והרצח קדמו אותו אצל ההיסטריונים הליברלים.

דורפן 15 במאי 2013

אני חושב שיהיה מדוייק להגיד שהמורשת החיובית המרכזית של ג'ון קנדי הייתה בובי קנדי.

גיל 15 במאי 2013

כמו שכתבתי קודם, אני מבין שהוא זה שהציב טילים בקובה ועשה פרובוקציה. בפועל, הוא נהג מאוד באיפוק וניהל דיונים למופת שפסיכולוגים נותנים בתור דוגמא איך צריך לנהל. כדי ליצור אווירה חופשית הוא היה יוצא לפעמים מחדרי הדיונים ונותן לאנשים להביע דיעות בחופשיות וגם בכוונה מבקש דיעות מנוגדות לשלו.

מפרץ החזירים היה ירושה שהוא נגרר אליה אבל לפחות הוא ידע לצאת ממנה בכבוד.

ונכון שבוייטנאם הוא נכשל אבל זה לא שג'ונסון וניקסון היו טובים ממנו.

הוא גם היה זה שהציב את תוכנית החלל בחזית עם תוכנית שאפתנית שהתגשמה אחרי מותו.

אז נכון, הוא לא היה מושלם, אבל ביחס לנשיאים אחרים כמו ניקסון או בוש הוא טלית שכולה תכלת. בשורה התחתונה, הוא היה נשיא אמריקני שהיה מאוד פופולארי לאמריקאים וזה מה שחשוב.

יריב 16 במאי 2013

ניקסון יצא מוייטנאם, שזה יותר טוב מלהיכנס אליה.

גיל 16 במאי 2013

אבל לא לפני שהוא גרם למספר ההרוגים הכי גדול בתקופת המלחמה.

יריב 16 במאי 2013

הוא גם היה הנשיא לאורך הזמן הרב ביותר (במלחמה), והאחרון, שתי סיבות שבגללן אתה מצפה לריבוי הרוגים. בשורה התחתונה, קנדי דחף את ארה"ב פנימה, ניקסון הוציא אותה החוצה (טכנית, פורד היה נשיא כשהם סיימו לצאת).

גיל 16 במאי 2013

אבל זה לא רק הזמן אלא זה שהוא הגביר את ההתקפות עד שאחרי הבחירות השניות הוא הגיע למסקנה שאין לזה תוחלת. אז כן, יש לתת לו קרדיט שהוא הוציא את הכוחות מווייטנאם אבל זה עלה בהרבה הרוגים. לגבי קנדי, המעורבות בווינטאם התחילה לפניו ולמרות שהוא הגביר אותה, היא לא הייתה כה חמורה כמו שהייתה אחריו. בזמן ג'ונסון וניקסון היא הייתה בשיאה.

יריב 17 במאי 2013

כשקנדי נכנס לתפקיד היו בוייטנאם 900 נציגים אמריקאים, הם באמת היו יועצים. כשהוא נרצח היו שם כוחות צבא של ממש, קרוב ל20,000 איש. המלחמה הגיעה לשיאה בימי ג'ונסון, אבל מי שהכניס את הצבא האמריקני כמשתתף פעיל בלחימה היה קנדי. החל מ 69 מספר החיילים האמריקניים היה בירידה מתמדת, כך שלא ברור לי על מה אתה מדבר בהקשר זה. נכון שבתקופה הזו המלחמה גלשה גם לאזורים שכנים (קמבודיה, למשל), אבל המעורבות של הצבא האמריקני הייתה בירידה לכל אורך התקופה.
http://www.americanwarlibrary.com/vietnam/vwatl.htm

גיל 17 במאי 2013

מה אתה מדבר? בקדנציה הראשונה של ניקסון היו מאות אלפי חיילים במשך שנים. זה שהוא קיצץ במספרים זה כלום בהשוואה ל20 אלף שהיו בזמן קנדי. הוא יכל לקצץ דרסטית הרבה יותר מוקדם אם רצה. אי אפשר להאשים את קנדי במה שקרה אחריו.

יריב 17 במאי 2013

קנדי הגדיל את הנוכחות הצבאית בוייטנאם פי 20, הוא הכניס את הצבא האמריקני למלחמה. כמובן שאפשר להאשים אותו במה שקרה אחריו, כמו שאפשר להאשים את רייגן וקלינטון בתרומתם למשבר 2008. נשיאים נבחנים בדיעבד בראייה היסטורית. ניקסון יצא מוייטנאם, והוא הוציא משם את החיילים בקצב עקבי. האם הוא הוציא את כולם בשנתו הראשונה? לא. שינויים לוקחים זמן, אפילו נסיגה לוקחת זמן (אגב, מספר האבדות צנח הרבה יותר מהר ממספר החיילים, כי היו עוד צדדים לנסיונות לסיים את הלחימה).
http://www.militaryfactory.com/vietnam/casualties.asp
(שים לב שהנתונים מוטים מכיוון שמה שמופיע הוא שנת הפטירה, לא שנת הפציעה. יש 11 חללים של מלחמת וייטנאם שמתו בשנות ה90)

גיל 17 במאי 2013

4 שנים עם אלפי הרוגים, מחאות, ומערכת בחירות נוספת זה המון זמן. זה יותר מכל הזמן שארה"ב הייתה מעורבת במלחמת העולם השנייה. אם היה באמת רוצה לסיים את המלחמה מהיום הראשון הוא היה יכול לעשות את זה הרבה יותר מהר. אז כל הכבוד לו שהוא הגיע בסוף למסקנה שצריך להוציא אותם משם, אבל ההרוגים בתקופת כהונתו הם באחריותו איך שלא תסתכל על זה ואי אפשר להאשים בהם את קנדי. תראה את הפערים העצומים בטבלה שהבאת. פחות מ200 הרוגים בתקופת קנדי לעומת מה שהיה בתקופה ג'ונסון וקנדי.

יריב 18 במאי 2013

הטענה הזו דומה לטענה על כך שבתקופת אובמה הגירעון של ארה"ב גדול יותר מבתקופת בוש. זה נכון, וזה מטעה באופן עמוד מאוד.

גלן 15 במאי 2013

שוב יצאתי רחמן. שכחתי את חומת ברלין. נשיא נזק שלשמחת המורשת שלו נרצח. אחרת בינוני מינוס מינוס

צור שפי 15 במאי 2013

תודה גלן, ענית במקומי.

גארי ביילי 15 במאי 2013

אברם גרנט, היה בתחילת דרכו רטוריקן מעולה שידע לדבר לשחקנים שלו ולקהל בכל ראיון.
היום הלך האברם נשאר התחת

אוהד נ. 15 במאי 2013

אחרי ששמעתי את גווארדיולה בעשרות שעות של מסיבות עיתונאים, אני יכול להעיד שיש לו את זה.

עופר ג. 15 במאי 2013

גם הפוליטיקאים היום חסרי יכולת דיבור לעומת העבר…אז מה נלין על המאמנים?

ומה עם דוביד שוויצר ??

S&M 15 במאי 2013

מה שכתבת על הנאמנות של הסיטי למנצ'יני, זה ירד לדפוס לפני או אחרי שהם זרקו אותו? ;-)

עידוקוליס ליפשיץ 15 במאי 2013

איך אף אחד לא הזכיר את גילי לנדאו? פיני גרשון (עם חן או בלי, לבנאדם יש יכולת דיבור)?
לחובבי כדורגל ארגנטינאי – רמון דיאס שבשבועות האחרונים נותן מופע היסטורי. ובכלל בדרום אמריקה, איפה שהצנזורה פחות מוקפדת ופיקנטריה זה עיקר העיסוק – יש הרבה יותר דברנים.

Comments closed